תשובות רשב"א/חלק ד/ריד

סימן רידעריכה

שאלת: בראובן שתובע את שמעון, שמשכן לו מבגדי אשתו, וכפר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר, בנקיטת חפץ, וגלגל עליו שבועה זו, ונשבע. ואחר כך, באה אשתו, ותבעה את שמעון על אותן בגדים. ואמרה: דשלה היו. שאין לבעלה רשות בהן, ולא הי' לו לדון בהן עם בעלה. והוא שדן עמו, לא עשה ולא כלום, דלאו בעל דברים דידה הוה. הדין עם מי?

תשובה: אין בדברי האשה כלום. משום דאע"פ שאמרו ערכין (כ"ד): אחד המקדיש, ואחד המעריך, אין לו בכסות אשתו כו'. לאו למימרא שיהא לאשה לגמרי, ושאילו רצתה למסור לה, לא תמכור. [אולי צ"ל, שהרי אילו רצתה למכור הבגדים שלה, לא תמכור]. וכן, אם נתאלמנה, (שאין). [שמין] לה מה שעלי', וכדאי' בשלהי נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א). וכיון שכן, אף דן בהם, דשלו הם, אלא שייחדן לה. וכחד מן לישני, בב"ק בפרק הגוזל (ק"ב ע"א) דאין לו בכסות אשתו ובניו, מפני שלא עלתה על דעתו להקדישם. הא הקדישם בפירוש, מוקדשים. ועוד, דלא גרעי מנכסי מלוג דידה, שהבעל דן עליהם. וכל שיש פירא בארעא, אינו צריך לעשות אחרי' תחתיהם. ולא גרע בעל בבגד, משותף. ואמרי' בפ' מי שהיה נשוי (צ"ד ע"א): הנהו תרי אחי ותרי שותפי, דיאת להו דינא בהדי חד, דאזל חד מינייהו למידן בהדי' לדינא, לא מצי אידך למימר לי': לאו בעל דברים דידי את. אלא שליחותיה קא עביד. ואף על גב דאסיק ר"נ, דמצי חבריה למימר לבעל דיני', אי הואי אנא, טעיננא טפי. הא אמרינן, ולא אמרן אלא דלא איתי' במתא. אבל איתי' במתא, איבעי לי' למיתי. ומכאן נ"ל, דה"ה והוא הטעם לבעל בנכסי מלוג של אשתו. וכ"ש בבגדים אלו, שקנה הבעל משלו לאשתו.