פתיחת התפריט הראשי

סימן צחעריכה

עוד בפ"ק (פרק חמש עשרה נשים) (י"ד ע"א): בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו, דבני חייבי לאוין נינהו. וזה פלא, שהרי לפעמי' מב"ה לב"ש חייבי כריתות נינהו. כגון: אם ראובן ושמעון נשואים שתי אחיו'. ולראובן אשה אחרת והיא בת לוי. ומתו1 שניהם קמי לוי. דלב"ה: אשת שמעון מותרת ללוי. דכיון דאשת ראובן אחות אשת שמעון, אסורה על לוי, איסור ערוה, או איסו' צרת ערוה, אסו' בה ומותר באחותה. אבל לב"ש שמתירין הצרות, אסירא אשת שמעון ובר (אולי צ"ל ובת/ שמעון2 /יבמות כ"ח ע"ב). דבשעה שנעשו צרות זו לזו, לא יהא לך ליקוחין באחת מהן. והרי היא באיסור כרת, ע"כ.

תשובה: איכפל רבינו לארכבה אתרי: אב"ש ואר"ש. ומאן לימא לן: דב"ש אית להו כר"ש? דילמא לית להו. ובודאי הכי מש*מע לכאורה במתני', מדאיירי ב"ש כמתני'. והתם שביק להו לב"ש ושקליה לר"ש: ש"מ: לית להו. דאי לא לימא: וב"ש. פוטרין, וכן היה רש"א (רבי שמעון אומר) מדלא אמר הכי, ש"מ: ב"ש לית להו. וכדדייקינן נמי בכה"ג, פרק האשה שהיתה עושה צרכיה.