פתיחת התפריט הראשי

סימן צועריכה

עוד בפ"ק (פרק חמש עשרה נשים) (י"ח ע"ב): היא וצרתה ס"ד? אלא אימא: או היא או צרתה חולצת. כלומר: דלאי זה (דלאיזה) שירצה יחלוץ. וזה לי פלא גדול: דהא לעיל בסמוך תני: אם היה חולץ, חולץ לפסולה כו'.

תשובה: אדרבא תמה על עצמך: אפילו למ"ד: צרתה כיוצא בה, היאך חולצת היא לפטור צרתה? והלא צרתה אינה פסולה אלא משום לתא דידה? ולא אלימא לשוויה לצרה כיוצא בהו. קי"ל כשמואל, דאמר: חלץ לצרות נפטרו אחיות, חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, מהאי טעמא, כדאיתא בר"פ ארבעה אחין (ז"ך (כ"ז) ע"א). וא"כ, אדרבא: היה לנו לומר: צרתה חולצת, ולא היא. אבל ברייתא דחולץ לפסולה, ל"ק (לא קשיא). דהא אוקימנא: בפסולת לעלמא, וכשרה לדידיה. ומשום דרב יוסף אינו חולץ לכשרה דעלמ', כיון דמ"מ הפסולה כשרה גבי דידיה, וחליצה כשרה היא לו. ומאן דהוה מוקי לה בפסולה: פסול' לדידיה ודאי הוינן יכולין לאקשויי עליה מדשמואל, דחליצה פסו*לה לא פטרה, דעדיפה מינה. אלא משום דלא1 ואוקימנ' לה בפסולה לעלמא, לא חיישינן לאקשויי עליה. אלא הא ודאי דהיא וצרתה קשיא, כדאמרן. אלא דליכא2 למימר: דהאי דקתני: היא או צרתה חולצת, לאו למימרא: דאי בעי חליץ לה לדידה, נפטרה צרתה. אלא ה"ק: תריץ הכי, כלומר: פריך הכי: או היא או צרתה חולצת. לומר: דלאו חדא מינייהו מיבמה, אלא תרוייהו בני חליצה נינהו. ומיהו, אי חליץ לה פטרה נפשה. דלמפטר נפשה אפי' בדאיכא דחשיבא מינה, שפיר דמי. אבל חבירתה לא פטרה. ונפקא מינה: דאי אזלא ואינסבא מקמיה דליחלוץ לחבירתה, שפיר דמי. דהא איפטרה לה אבל אי חליץ לחבירתה דעדיפה מינה, נפטרה אף הגרושה. ואו היא למפטר נפשה, או צרתה למיפטר כולה ביתא, קאמר.3 אי נמי: ס"ל להאי תנא: אין זיקה. דלמ"ד: אין זיקה, חולץ לאיזו שירצה דחליצה פסולה פוטרת צרתה דחשיבא מינה, כדאיתא בפ' ר"ג. ולית ליה להאי תנא הא דרב יוסף. אי נמי: ס"ל לתנא: יש זיקה. וס"ל: דלא אמרינן: חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה, אלא בפסול הבא מחמת זיקה בצרות אחיות, אי נמי: פסול הבא מחמת מעשיו בבעלה4 מאמר ובעל הגט /במהדורת וילנא תרמ"א הגירסא: בבעלת מאמר ובעלת הגט/, ואי נמי: החולץ למעוברת. אבל שאר פסולין, לא. וכן דעת הרב בה"ג. וכן משמע מן התוספתא. ולעולם לית ליה הא דרב יוסף.