פתיחת התפריט הראשי

סימן נבעריכה

לארדה.

שאלת: מורדת שאמרה: מאיס עלי, וב"ד נתנו לה י"ב חדש. והבעל כתב מתנה לחוד בשעה שנשאה, וכתוב בה: שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה. והבעל מתיירא שמא תתננ' לאחר קוד' זמן זה, או שתתרע' ממנו בעש"ג (בערכאות של גויים), ויפסיד הבעל ממונו. היש מן הדין שיכריחוה ב"ד למסור להם המתנה, או לא? דדילמא תתרצה לבעלה תוך הזמן?

תשובה: איני רואה שתהא חייבת היא למסור זכיותיה תוך י"ב חדש שנתנו לה, מכמה טעמים. חדא: שהאומרת: מאיס עלי, אין כופין אותה תוך הזמן הזה. ואם אתה כופה ליתן זכיותיה, אתה כופה אותה מעכשיו. ועוד: שהמתנות שאדם נותן לאשתו, תלויות במנהג המקומות. ומדעתי: שמנהג מקומכם לפי הנשמע: שהבעל כותב: שתוכל לגבות וליתן אפילו לאחרים, כ"ז שתרצה. ולפי המנהג, היה המתנה גמורה, ולא לכבוד בעלמא. ויכולה האשה מן הדין לגבות וליתן מעתה. וא"כ, ה"ז רצה ליזוק בנכסיו בשעה שכתב: וגובה ונותנת, ואפי' תתגרש. ואין אומרי' בכי הא: אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא יהיב לה. וא"כ, מעכשיו יכולה היא ליתן לכל מי שתרצה. הגע עצמך: אילו גבתה והוציאה לעצמה או שנתנ' לאחרים, ואח"כ אמרה: מאיס עלי או מרדה מרד בעלמא, הנחייב אותה לשלם מנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה ונתגרשה? ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת, דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה? דלא עדיף מאן דאתי מחמתה, מינה. ואי משום חשש: שמא תעבור ותתבע בעראות, אין חוששין שמא תעבור. ואף אם תעבור, כל שלא נתן לה הבעל אדעת' למשקל ומיפק, אף בערכאו' לא תוכל לגבות. שאין כח שטרות וחוב ומתנה עשוין בגופן שלנו, יפין בערכאותיהם יתר ממה שהם בדיננו. סוף דבר, איני רואה שתהא זו חייבת למסור זכיותיה ביד בית דין, לא מתנתה ולא כתובתה. שאם אתה אומר, אף כתובתה חייבת למסור ביד ב"ד.