תשובות הרשב"א/חלק ד/יב
סימן יב עריכה
עוד שאלת: ראובן יש לו בת קטנה, ונתן לה כל נכסיו. ורצה ללכת לארץ מולדתו. והפקיד בתו והנכסים לשמעון. ואח"ז הלך ראובן אצל שמעון וא"ל: תן לי בתי ונכסיה אצלך. השיב שמעון: אמת שהפקדת לי בתך ונכסיה, אבל לא השארת לך זכות בנכסים. ועל כן, איני חייב ליתן הנכסים ליד שום אדם עד שתגדיל הבת, ואתנם לך.
תשובה: מדעתי: כי מה שכתבת בשאלה: עד שתגדיל ואתנם לך, ט"ס הוא, ואתנם לך (צ"ל: לה), אמר. שאילו הודה שצריך ליתנם לו כשתגדיל הבת, מה הפרש יש בין כשהיא קטנה לכשתגדיל. ומ"מ לעיקר הדין, אני אומר: שלא נתברר יפה מתוך השאלה: אם זכה ראובן הנכסים לנערה ע"י שמעון, או שזכה אותם לה ע"י אחר, ואח"ך (ואח"כ) מסרם ליד שמעון לפקדון בעלמא. שאילו נתנם לשמעון לזכות בהם לנערה, הדין עם שמעון. שאין לו ליתנם לשו' אדם עד שתגדיל הנערה, ויתנם לה אא"כ ראו ב"ד שהוא מפסיד אותם הנכסים. דבכי הא, מסלקין ב"ד אותו מהן, כאפטרופא דמפסיד הא לאו הכי, לא. אבל אם בפקדון דעלמא מסרם לו, חייב הוא להחזיר לראובן מה שהפקיד בידו. ואף על גב שלא השאיר לו בנכסים כלום. ולא יהא אלא שנכסי הבת שירשה מבית אביה של אמה, היו נתונים ביד אביה. והאב הפקידם אצל אחר בפקדון בעלמא. מי איכא למימר: שלא יחזיר פקדון למקום שנטל? ולא עוד, אלא אם כבר זכה הנכסים לבת, ומעתה הרי הם פקדון ביד האב. וכיון שכן, אפי' נתנן לשמעון ליתן אותם לבת, או לזכות בהם לבת, אם בא לחזור בו, חוזר. ובלבד שלא יהא האב מוחזק כפרן. לפי שיכולה הבת לומר לאב: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. וכדגרסי' בשלהי פ"ק דגיטין (י"ד ע"א): תניא: הולך מנה לפ*לוני שאני חייב לו, תן מנה לפ*לוני פקדון שיש לו בידי, חייב באחריותן. ואם בא לחזור, אינו חוזר. ואקשי': פקדון, לימא ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר? ופריק ר"ז: בשהוחז' כפרן, אלמא: כל שלא הוחזק כפרן, יכול לחזור בו. ואף על גב דאסיקנא התם (שלהי פרק המביא גט): דבמלוה ופקדון הולך כזכי. ועוד: דכל שהבת סמוכה אצל האב, הרי הוא כאפטרופא. דיתומים שסמכו אצל בע"ה, הרי הוא כאפטרופא.