תשובות רשב"א/חלק ד/טו

סימן טועריכה

שאלתם: יעקב נתן כל נכסיו לשמעון בנו בשטר מתנת בריא, גופא מהיום, ופירי לאחר מיתה. ומת הבן בחיי האב, וחזרו הנכסים לאב, לפי שלא היו בנים לשמעון. ולאחר זמן, נתן יעקב זה כל נכסיו לדינה בתו, ונפטר לב"ע. ואחר פטירתו, החזיק' דינה בתו בקרקעות שני חזקה, ומתה. והניחה בנים קטני' שהחזיקו בקרקעות לאחר מיתתה. ועכשיו באו היתומי' למכור מן הקרקעות, והכריזום, כי כן מנהג העיר. והוציא ראובן, בנו של יעקב הנזכר, שטר המתנה שעשה יעקב לשמעון אחיו. והוציא ג"כ כתב ידו של שמעון מקויים בעדים מעידים על חתימתו, שנתן כל נכסיו וכל זכותו שהיה לו במתנה הנזכרת. וטוען (אולי צ"ל: וטוענים היתומים): שהנכסים מאמם היו: או מחמת מתנת יעקב אביה שנתנם לה, או שמא לקחתם מראובן אחיה. שהרי החזיקו בהם שני חזקה. והחזקה שהחזיקה בהם היא: שראובן היה רב (נראה שצ"ל: דר) במקצת הבתים בבית מיוחד לעצמו. מפני שהיה מחצית הבתים שלו, שנתנן לו אביו. ודינה היתה דרה בבית אחד מן הבתים לעצמה. והן טוענין: כי לקח (נראה שצ"ל: לקחה) לפחות אותן בתים שהחזיקה בהן אמם שלהם הם. דשמא אמם לקחתם מאחיה ראובן, אפילו יהיה כדבריו ששמעון אחיו נתנם אליו. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם יורשי דינה, וטענתם טענה. שכל יורש כך טענותיו בשמא, וכך יפה להם. שכל יורש שאינו טוען בשמא, אלא בבריא היודע אמיתות הדברים, אין דנין אותו אלא כפי טטנותיו (שמא צ"ל: טענותיו) שטען. ואין טוענין לו כלל. ולא אמרו בכענין זה: טוענין ליורש, אלא כל שהוא טוען בשמא הוא שטוענין לו. וכדמוכח בר"פ חזקת הבתים (ל"א ע"א), במעשה: דזה אומ': של אבותי, וזה אומר: של אבותי. וכן בכתובות בפרק דייני גזירות (ק"ט ע"ב) בעובדא: דעשאה סימן לאחר, והוא חתום עליה בעד: דאמר אביי: כל מאן דמוקים אפטרופ', לא קיים כי האי. וזה שהוציא כתב מתנה בחותם ידו של אחיו, ודאי קנה בחותם ידו. שהמתנה והמכירה אינן צריכות עדים. דלא איברו סהדי אלא לשקרי. ותניא במס' קידושין (כ"ו ע"א) ובמסכת (בבא) בתרא (נ"א ע"א): כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו ש"פ (שוה פרוטה): שדי נתונה לך, שדי מכורה לך, הרי זו מכורה ונתונה. ואילו טענו יורשי דינה בטענות בריא: שיעקב זקנם נתנם לאמם, היה הדין עם ראובן. שכבר הודו מתוך טענותם: שלא לקחתם אמם מראובן. ואילו יעקב לא זכה בהם, אם כתב ידו של שמעון אמת ומקוים. ומעתה אין טוענים ליורשים, כמו שאמרתי, כיון שהם טוענים בבריא. אבל עכשיו שטענו בשמא כיורש, מקבלים טענתם. ועוד: ב"ד טוענים בשבילם, כל מה שהיתה אמם יכולה לטעון. וכיון שכן, אם החזיקו כן אמם והם ג' שנים, זכו בהם. ובלבד שהתחילה אמם להחזיק בהם. שהיורש אף על פי שאינו צריך טענה, ראיה צריך, כדאיתא בפ' חזקת הבתים (דמ"א ע"ב). והראיה היא: שדר בהם מורישם יום אחד.