תשובות הרשב"א/חלק ד/דפים ארוכים ג



סימן רא עריכה

שאלת: הא דאמר רבא: עתים חלים ועתים שוטה, הרי הוא כפקח לכל דבריו, קי"ל כוותיה. ואם גירש בשעה שהוא חלים, גיטו גט? או לא קי"ל כוותיה, ואין גיטו גט, עד שישתפה. ואיסתפקא לי הא, משום דמשמע בירושל' [גיטין פ' שאחזו הל"ט]: דר"י דקאמ' גבי מי שאחזו קורדייקוס, לכשישתפה פליג עליה. והכי איתא התם. פעמים שוטה ופעמים חלים, בשעה שהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. אתא עובדא קמיה דשמואל, אמר: כד הוא חלים, יתן גט. מה שמואל כר"ל דאמר: לכשישתפה. רובה דשמואל מן דרשב"ל דו אמר: כד דו חלים, יתן גט. ותחלימני ותחייני. ואנן קי"ל כר"י, דאמר: לכשישתפה. דאע"ג דמחלפא שיטתיה דירושל' מתלמודא דידן, דמפכא ותני לה, ומסיק הדא פליגא על ר"ל, ולית לה קיום. אנן אתלמודא דידן סמכינן. דתני לה כר' יוחנן, דקי"ל כוותיה במקום ר"ל. וההיא מתניתא דהוה צלוב או מנגיד, דמינה דחי בירושל' לר"ל תלמודן דידן (גיטין ע:), מתרץ לה שפיר. דהתם דעתא צילתא, והכא דעתא שגישתא. והכי פסקי רבוותא ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל: מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש, ואינו צ"ל נשתטה, אינו מוציא לעולם, עד שיבריא. דמשמע יבריא לגמרי, לא שישתפה לשעות. אלא דקשיא הא דאמרי' בר"פ חרש (קיג), גבי בעיא דרב אשי על מילתא דר' אלעזר, דאמר תרומת חרש לא תצא לחולין כו'. ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה, קידושי מצי מקדש, גירושי לא מצי מגרש. מאי? תיקו. דמשמע מינה דמספיקא אזלינן לחומרא. דגבי קדושין אמרי' דילמא חלים הוה. וגבי גירושין חיישינן דילמא בשעה שהוא מגרש, שוטה הוא, ואין גיטו גט. הא אי ידעינן דחלים הוא, גיטו גט1

תשובה: מסתברא איברא, דעתים חלים ועתים שוטה, בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ור' יוחנן לא פליגא כלל, וכדבעינן למכתב. ואפי' למאי דס"ל דפליגי, קי"ל כרבא דבתרא הוא. ועוד, דאם איתא דההוא דרבא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ל, ודרבא כר"ל ועדיפא מדר"ל כדברי הירושלמי, דאמר: רובא דשמואל, מדרשב"ל. וא"כ, בא ונקשה מרבא לרבא. דהא רבא גופיה הוא דקא כייל ואמר ביבמות, בר"פ החולץ (דף לו): הלכתא כוותיה דר"ל, בהני תלת. והא דקורדייקוס לאו מן תלת. דתלת, היינו חליצת מעוברת, ואידך מחלק על פיו, ואידך קנין פירות לאו כקנין הגוף. ועוד, דאפי' ת"ל פליגא כדברי הירושלמי, א"כ כ"ש דר' יוחנן דירושל' מודה בה, ועדיפא מינה. ואף על גב דאמר ר"י, דמתני' איפכא ס"ל, ואיכא דשמואל, דלא כר"י: דשמואל סגי ליה בחלמות, ור"י בעי שופי. איכא למימר דלגמרי חלים ושפוי, חדא מילתא היא. דהתם לא דחיק ופליגא, כי היכי דלא תיקום דשמואל כר"ל. ועוד דאם ת"ל פליגי, ושמואל שרי בחלים, קאי כר"ל, ועדיפא מדר"ל. א"כ, הו"ל רבי יוחנן יחיד לגבי ר"ל ושמואל דירושל', ולית הלכתא כיחיד במקום רבים. דאע"ג דקי"ל כר"י, בין לגבי ר"ל בין לגבי דשמואל, ה"מ דוקא היכא דלא פליג עליה, אלא חד מינייהו. אבל היכא דפליגי עליה תרווייהו, הלכתא כוותייהו, דרבים נינהו. וכן דעת מקצת מגדולי הפסוקים (שמא צ"ל: הפוסקים) היכא דפליג רבי יוחנן בהדי רב ושמואל. וכן דעת הראב"ד ז"ל, אף על פי שהגאונים אינם סבורים כן. אלא מיהו קושטא דמילתא, דר"י לא פליג בהא, דבזמן דהא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ובירושל' סתמא אמרינן לה, בפ' מי שאחזו קורדייקוס, ובריש פ"ק דתרומות. ולא בשם שמואל אמרוה שם, דמשמע דמילתא פשיטא ליה דכשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ועובדא דשמואל על כרחין בבריא שאמר: כתבו ותנו גט לאשתו, ואחזו קורדייקוס, היא כעין פלוגת' דר"י ור"ל. ועלה קאמר שמואל: כד דהוא חלים, יתן גט, ולא בעודו קורדייקוס. ומשום הכי קאמר: ומה שמואל כר"ל. דאי במי שאחזו קורדייקוס, ואמר שמואל שלא יתן עכשיו, עד דהוא חלים, מאי קא מתמה: ומה שמואל כר"ל? וכי ר"י משרא שרי ליתן בעוד קורדייקוס עליו! ואינהו מי סברי הכי? והא מתני' היא: מי שאחזו קורדייקוס, ואמר: כתבו ותנו גט לאשתי, לא אמר כלום. אלא על כרחין, כמו שאמרתי. ולפיכך, כדי שלא להעמיד שמואל כר"ל, אמרו דהא דשמואל עדיפא מדר"ל. דר"ל בעי עד שישתפה, כלומר שיהא עכשיו שפוי לגמרי. ולא שאנו בטוחים עליו שלא ישוב לחלייו עוד, אלא שהוא עכשיו שפוי וחלים, ואף על פי שיש לו עתים שהוא חוזר לחלייו, ודשמואל. בשאינו עכשיו שפוי לגמרי, וכענין שכתוב ותחלימני והחייני. כלו' כיון שכתב אחר ותחלימני, אלמא ותחלימני, לא שנתרפא לגמרי, אלא מתחזק, ואח"כ חיה לגמרי. אבל לעולם כשהוא חלים לגמרי, עכשיו בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ומסתברא דאפי' חלים בעלמא, שאינו שפוי לגמרי, הרי הוא כפקח, כסתמא דמילתא דקאמרי, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו. ולא בבדיקה בלחוד, בשנשתתק. אלא בשהוא חלים, שהוא מדבר בעניניו, ואינו קורע בגדיו, ואינו לן בבה"ק (בבית הקברות), ואינו יוצא בלילה, ואינו מאבד מה שנותין לו, שהם סימני שוטה כדאיתא בירושל' דגיטין, ובתרומות. ואף על פי שהוא תשש, ועדיין סימני חליו ניכרים בגופו, שלא נתרפה לגמרי, אלא כאדם המתחזק מחלייו. אפי' כן, בשעת חלימתו, הרי הוא כפקח בשעתו. ומה שחלקו בירושלמי בין חלים לשפוי, היינו כדי שלא להעמיד דברי שמואל כר"ל, למאי דמנו אינהו ותנו, כמו שאמרתי למעלה. אבל לדידן, דאמרינן בדר"י לכשישתפה. ואתייא דשמואל כר"י, לא דחקי' ומפלגינן. אלא כדהוה סלקא דעתייהו מעיקרא בירושל', דהיינו חלים היינו שפוי. דכל שהוא חלים בשעתו, היינו שפוי. ואנן כגמרין ס"ל, ושמואל היינו ר"י. ותדע לך, דהא למאי דמתרצי' בירושלמי, ומפלגינן בין שפוי לחלים, היינו כדי להעמיד שמואל כר"י. דאי לאפוקי מדר"ש ב"ל ומדר' יוחנן, ולעשותו מחלוקת שלש, זה אינו שיטת התלמוד. ומשו' דלישנא דפלוגתא דר"ל ור"י דירושל', אמרי לה התם ר"י אמר עודנו קורדייקוס עליו, כותבין גט, ונותנין, וסמכי אההוא פרקא, וחלקו בין שפוי לחלים. דאיכא למימר דר"י נמי, לא כותבין ונותנין לאלתר ממש קאמר. ואף על פי שכל קורדייקוס עליו. אלא שחלק (שחלם) קצת, ועודהו לקצת קורדייקוס עליו, ושמואל היינו כר"י. והילכך, נצטרך לומר: דר"ל דאמר לכשישתפה, היינו שישתפה לגמרי. אבל בגמרי', ה"ג: ר"ל אמר: כותבין גט ונותנין לאלתר. דאלמא: אפילו לאלתר ממש, בשעה שכל קורדייקוס עליו, כותבין ונותנין, דאזלינן בתר אמירתו שהיה בריא דהשתא חשבינן ליה כישן, כדאיתא בגמרא. והילכך, ר"י דאמר לכשישתפה, לא שהוא מצריך שישתפה לגמרי, אלא לכשישתפה שאין סימני שטותו עליו. ושיטת הירושל' לגמרי היפך משיטת הגמרא. דבירושלמי משמע להו, דמאן דאמר קורדייקוס, עודהו קורדייקוס עליו, כותבין ונותנין, ה"ה לנשתטה. ומש"ה אמרו: ומה שמואל כר"ל. והוצרכו לידחוק כן. אבל אנן לפום גמרא דילן, הא דשמואל לא שייכא בפלוגתייהו, דבנשתטה כ"ע מודו דלא סמי בידן. ולפיכך, אין למדין מאותה שיטה כלל. ואף דברי הר"ם ז"ל שאמרת, איני רואה בהם כלל, שיהא סבור בהיפך זה. דלשון: אינו מגרש לעולם עד שיבריא; שכתב. ואתה בא לדרוש ממנו, מאי לעולם? עד שיבריא, אפי' הוא חלים, עד שיבריא לגמרי. איני רואה מדבריו כן, דחלים היינו בריא, ושפוי היינו בריא. ולעולם דקאמר, תפס לו לשון המשנה, דקתני: נתחרש או נשתטה, לא יוציא עולמית. ועולמית, לומר: שאין הולכין אפי' בנתחרש, אפי' אחר כתב ידו, כדדייק מינה אביי בפ' קורדייקוס. א"נ לאיפלוגי בין נשטתית היא, לנשטתה הוא. דאיהו דבר תורה, ונשטתית היא דרבנן. כדדייק מינה ביבמות, בפרק חרש. ולעולם כשהוא פקח, הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכן תמצא לו להרב ז"ל, שכתב בהל' מכירה בס' קנין: מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו בשעת שהוא שפוי, כל מעשיו קיימין, וזוכה לעצמו, ולאחרים, ככל בן דעת. וצריכין העדים לחקור הדבר היטב, שמא בסוף שפויתו בתחילת שטותו, עשה מה שעשה, עכ"ל הרב ז"ל. ובעיא דרב אסי ביבמות שאמרת, אפשר שהיא ראיה קצת. ואפשר לדחותה, דדילמא כל שלא נשתפה לגמרי, היינו ספיקיה. ולאו דוקא בעודו חרש ממש. ולפי שיאריך בו הדקדוק, לא כתבתי בו אלא הרמז, ואין מפרשין לחכם.

ולעיקר הדין, ודאי הכי הלכתא. דכשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכדמוכח ההיא דבר שטיא, פ' האשה שנארמלה (דף כו): דאתו בי תרי ואמרי: כשהוא שוטה זבין. ואתו בי תרי ואמרי: כשהוא חלים זבין. א"ר אסי: אוקי תרי לגבי תרי, ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. דאלמא: לכ"ע אי זבין כשהוא חלים, זביניה זביניה. וכ"כ רבינו האיי גאון, בספר המקח בשטר ג'. וז"ל: מי שהוא עתים חלים, ועתים שוטה, אם יש עדים שאותו מכר שמכר בעת שהיה חלים, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: בר שטייא זבין בנכסיה כו'. איתחזי לן מהכא, טעמא דהוה עדות מוכחשת. הא לא הוי עדות מוכחשת, אילו אתו סהדי דודאי בימי שטותו מכר, אין ממכרו מתקיים, ואילו אתו סהדי ואמרי שודאי בימי פקיחותו מכר, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: כשהוא חלים, הרי הוא חלים לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, עכ"ל הרב ז"ל. וזה מפורש כדברינו.


סימן רב עריכה

שאלה: המודר הנאה מחבירו, ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירנו לו, מהו? שייך בכי הא, מצות לאו ליהנות ניתנו, או לאו?

תשובה: ביום שני, ודאי יצא, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום ראשון לא יצא, דלא מן השם הוא זה, אלא משום דביום הראשון בעינן: ולקחתם לכם, משלכם, ולא משל איסורי הנאה, וכאותה שאמרו בירושלמי, בפרק מצות חליצה: שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת, רבי אליעזר אומר: כשר. תני רבי חייא: כשר. תני רבי הושעיא: פסול. הכל מודים בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ללולב? אמר רב יוסא: בלולב כתיב: ולקחתם לכם, משלכם, לא משל איסורי הנאה. ברם הכא, יום תרועה יהיה לכם, מ"מ. ואף על גב דלפום גמרא דילן, ל"ש שופר ולא שנא לולב של עיר הנדחת ושל ע"ז, דומיא דעיר הנדחת, דהיינו אשרה דמשה, פסול משום דמכתת שיעוריה. רבי אליעזר ורבי חייא דירושלמי, לית להו ההוא טעמא, אלא לדידהו כולה מילתא באיסורי הנאה תלייא. והילכך, לולב ביום ראשון, בין באשרה דמשה, בין בשאר אשרות, ומשום איסורי הנאה, דלא קרינן ביה: לכם. אבל ביום טוב ב', בין אשרה דלאו דמשה, בין אשרה דמשה, כשר. דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. ושופר אפי' ביום ראשון, ואפילו באשרה דמשה, לדידהו כשר דלא בעינן לכם. ור' הושעיא דירושלמי, דאסר אפי' בשופר, אית ליה טעמא דכתותי שיעורא, כטעמא דגמרין. ואלא מיהו מדברי כולם, נלמוד דלולב של איסורי הנאה ביום טוב ראשון, אפי' בשאר איסורי דלא מיכתת שיעורייהו, אם נטל לא יצא. והא דאמר רבא בר"פ לולב הגזול (ל"א ע"ב): לולב של ע"ז, לא יטול, ואם נטל כשר. ההיא ביום טוב ב', דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום טוב ראשון, אפילו אשרה דלאו דמשה, אם נטל לא יצא, משום דבעינן לכם. והילכך אף במודר הנאה כן, דבעינן לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה. שהרי אף על פי שנתנו לו מדיר, לא קנאו, דאכתי באיסוריה קאי גביה, כל שבא מיד מדיר ליד נידר. וכדאמרינן בר"פ אין בין המודר (ל"ד ע"ב), גבי בעיא דהאומר ככרי עליך, ונתנו לו, מהו? ואסיקנא, דאסור. וכיון שהוא אסור בהנאתו, לאיזה דבר קנאו, ומאי שנא משאר איסורי הנאה? וכ"ת שאר איסורי הנאה שאיסורן מצד עצמן, ואיסורן שוה בכל ישראל, כאיסורי ע"ז וערלה וכלאי הכרם, שאני; אבל איסור הנאה דמחמת מדיר, דאין איסורו מצד עצמו, ואינו שוה בכל, אלא שנאסר בהנאתו מחמת זה, שהרי הדירו הנאה, בהנאתו הוא דנאסרה עליו, אבל גופו קנוי לו. ונפקא מינה, שאם קדש בו את האשה, מקודשת. וכן יכול הוא ליתנו לאחר, ואחר שגזלו ממנו חייב בתשלומין. והילכך, אף כאן, ולקחתם לכם קרינא ביה. ואי משום הנאתו, מצות לאו ליהנות ניתנו. הא ליתא! דהא תנן בפ' הגוזל (דף קח:): האומר לבנו: קונם שאתה נהנה לי; אם מת ירשנו. בחיי ובמותי; אם מת לא ירשנו. ואם איתא, אמאי לא ירשנו, אף על פי שהוא עצמו א"א לו ליהנות מנכסיו, מ"מ זוכה הוא בירושתו, ונותן לכל מי שירצה? ועוד דהא משמע דאפי' אם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. מדאיבעיא לן בפ' השותפין שבנדרים (דף מז): קונם פירות אלו על פ', מהו בחילופיהן? ואתינא למיפשטה, מדתנן: המקדש בערלה ובכלאי הכרם, אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן, מקודשת. אלמא: משו' דאוסר נכסיו על חבירו, נמי כערלה וככלאי הכרם דמו. ואם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. וה"ק לגידולין, אבל חלופין צריכה. וכ"כ הראב"ד ז"ל, דהמקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש. אלמא: אין לו בהן כלום. וכן, אינו יכול למוכרן, ולא ליתנן, ולא לפרוע בהן חובו. והא דתנן בסופא דההיא מתני', בפר' הגוזל (ד' קטו): ויתן לבנו ולאחיו, ולוה ובעלי חוב באים ונפרעים ממנו. לאו אנידר קאי, אלא אמדיר. וכמתני' דאין בין המודר (דף לג), דקתני: שוקל לו את שקלו, ופורע לו חובו, וזן את אשתו ואת בניו, ואף על פי שהוא חייב במזונותיהן. וכדתניא נמי בפ' השותפין (דף מז:): האומר לאשתו: קונם שאני נהנה לך; לוה ובע"ח באים ונפרעין ממנו. וכן פירשה הראב"ד ז"ל במקומה בפרק הגוזל. וא"א לפרשה אנידר, דא"כ מאי: לא ירשנו דקתני? הא ודאי יורשו, כיון דנותן לכל מי שירצה, ופורע בו את חובו. ועוד, דהיאך אפשר לפרוע בו את חובו, והלא נמצא נהנה בפריעתו? דאע"ג דשרי במודר הנאה לפורע לו את חובו, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ה"מ, בשפרעו מדיר מדעתו. הא אם אמר ליה נידר: פרע לי את חובי; שליחותיה קא עביד, ואסיר. ותדע לך, דהא תנן התם (נדרים) (דף לה:): ותורם לו את תרומתו. וקתני בברייתא: ותורם לו את תרומתו, ולדעתו. ואמרי' עלה בגמ': לדעתו דמאן? אי לימא לדעתו של בעל הבית, והא קא מיתהנה מיניה, דעביד שליחותיה? ועוד, דאי אנידר קאי, היכי קתני נותן לבנו, והלא מעל למ"ד יש מעילה בקונמות? וקי"ל נמי הכי, וכרבנן דר"מ, וכדאפכי' להו בפ"ג דשבועות (דף כב:). והילכך, בשנותן לבנו, מעל. וכדאמרי' בהדיא בר"פ אין בין המודר (דף לה). א"ל רב אחא בריה דרב אויא, לרב אשי: ככרי עליך, ונתנה לו במתנה, מי מעל? למעול נותן, הא לא אסרה עליה לימעול. מקבל יכול לומר: היתירא בעיתי, איסורא לא בעיתי. א"ל: מקבל מעל, לכשיוצא. ועוד, תדע מעובדא (שם (נדרים) מח:) דההוא דהוה שמיט כפי דכתנא, ואסרינהו לנכסי עליה. ואמרו ליה: ואי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? אמר להון: ליקני הדין. ואי הוי צורבא מרבנן, ליקנייה. ואי איתא, דהמדיר את בנו מנכסיו בחייו ובמותו, אם מת האב, הבן זוכה בו בנכסיו, ליתן לכל מי שירצה. מאי א"ל: אי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? ומאי אצטריך ליה למימר: ליקנינהו הדין; וליקנינהו ליה, לכי הוי צורבא מרבנן. ומאי שקלי וטרו בה רב נחמן ופומבדיתא, אי קני לא קני? והא בלאו הכי, ממילא זכי בהו, ומירת קא ירית לנכסיה, ואי בעי יהיב להו לבריה. וא"א לומר דלגרועי זכותיה דברא קא אתו, כי היכי דלא ליהוי זכותא לברא בנכסים, למיהב לאחריני, אלא דליהוו ע"כ לבריה, לכי הוי צורבא מרבנן. דהא לא משמע הכי. אלא מימר אמרי לאבא דלא לפסדינהו מיניה לגמרי, דאפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא. אלא על כרחין, מתני' דהגוזל דקתני: נותן הוא לבנו; אמדיר קאי, ונותן לאחיו דקתני, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי באידך מתני', דהגוזל את אביו, דלעיל מיניה, קתני ליה נמי הכא בשיטפא.

ועוד נראה ראיה, מעובדא דפרק מפנין (קכז:): דאותו אדם מגליל העליון, שנשכר אצל בעל הבית, וא"ל: תן לי שכרי. א"ל: אין לי מעות כו', א"ל בעל הבית: בשעה שאמרתי לך: אין לי מעות: במה חשדתני? א"ל: אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. א"ל: העבודה, כך היה! שהדרתי כל נכסי מפני הירקנוס בני, שלא היה עוסק בתורה. עד שהלכתי אצל חכמים שבדרום, והתירו לי נדרי. ולשון: הדרתי, והתירו לי נדרי; משמע דאוסר נכסיו בקונם היה, ולא בשהקדישן. ואף על גב דשכיר אמר: אמרתי: שמא הקדיש נכסיו, ואמר ליה: העבודה כך היה; לאו למימרא דכך היה ממש, שהקדיש נכסיו. אלא כך היה, שמחמת איסור נכסים קאמר ליה. אלמא: שאפי' בעלים שאסרו עליהם נכסיהם בקונם, אין להם זכות ליתנם, ולא לפרוע מהן חובם. והכי נמי מוכח, לפי דעתי, מתני' דכל כהנים ולוים נהנים לי; באין ליטול על כרחו; דבפרק בתרא דנדרים [דף כג:]. דמפר' עלה בגמרא, אפי' למ"ד טובת הנאה ממון, ומשום דלא חזייא אלא לכהנים, שויא אנפשיה עפרא בעלמא. וראיתי להרמב"ם ז"ל, בההיא דהגוזל, בפירושי המשנה שלו, שפירש הנידר. וכן כתבה בפסקי הלכותיו, בחיבורו. וכתב: וצריך שיאמר להן: אלו נכסים שאסר עלי אבא. פירשה ז"ל, לגמרי על דרך מתני' דהגוזל את אביו ומת, דלעיל מיניה. דאמרי' עלה דההיא בגמרא: וצריך שיאמר לו: גזל אבא. ומפני שהוקשה לו, היאך יכול ליתנן, והיאך יכול לפרוע בהן חובו, וכמו שאמרתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך בה. ואמר: שגם זו, דוקא באומר: אלו נכסים שאסר עלי אבא. כלומר: כיון שאמר להן כן, אין זה כמוציא ומועל, שהרי כבר גלה לו למקבל, שהוא אינו נותן לו באותן נכסים כלום, שאינם שלו, שכבר אסרם עליו אביו, ואינו אלא כמגביה לו מציאה. וכן בפרעון חובו, כיון שהודיעו למלוה, ורצה הלה לקבלם בפרעונו, אין אלו דמי פרעונו, אלא כמלוה שאמר ללוה: הגבה מציאה לי, נתנה לי, ואפטר. אבל אילו פרעו סתם, היה אסור ומועל, מצד שהוא עצמו פרעו. ואף על גב דפריעת חוב, חשבינן ליה כמבריח ארי, אפ"ה לא גרע מהאומר לחבירו המדירו: פרע לי חובי; דאסור משום דשליחותיה קא עביד. כך נראה לי לדעת הרב ז"ל, אף על פי שדרכו רחוקה. ומ"מ בין כדברי אלו, בין כדברי אלו, המודר הנאה מחבירו, אף על פי שנתן לו נכסיו במתנה, לא זכה, דאיסור הנאה רביע עלייהו. והוה להו לגביה דידיה, כערלה וככלאי הכרם. ואם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. ואם היו בהן ד' מינים שבלולב, לא יצא בהן ביום ראשון, דלא קרינא בהו: ולקחתם לכם. ואם נפשך לומר: ה"מ, בנותן לו גוף הנכסים. ואלא מיהו, בכי הא דלא יהיב לולבו לגמרי, אלא ע"מ להחזירו, שאינה אלא מתנה כל דהו לצאת בו לבד, אפילו במודר הנאה קנה ויצא. וכדמשמע בההיא דשמיט כיפי. דאי לא תימא הכי, כיון דלא מצי יהיב ליה לברא, דאסרינהו עליה, ואי יהיב ליה לא קנה, היכי מצי יהיב ליה לבר ברא על ידיה. דאי לא קנינהו ברא, לא מצי יהיב לבריה, לכי הוי צורבא מרבנן. דהא טעמא התם, משום דקני על מנת להקנות, קני הוא. ופומבדיתא דסבירא להו ע"מ להקנות לא קנה, סבירא להו דבר ברא נמי לא קנה. אלמא: משמע מהתם, דכל שאינו נותן לגמרי, אלא כדי להקנות, ואין לו בו הנאה של כלום, אפילו למודר הנאה שרי, וקנה לאותו ענין. דאף אנו נאמר כן, בעל מנת שתחזירהו לי, שהרי אין לו בו אלא נטילתו בלבד. ואלו היתה עשיית המצוה קרויה הנאה, היה אסור בנטילתו, שכבר נהנה. אבל השתא דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, הרי זה מותר. לא היא! דאינו דומה על מנת להחזיר, לקני על מנת להקנות, משום דקני ע"מ להקנות, לא קני ליה מידי, אלא דליקנינהו להדין, דאי קני ביה כי יהיב ליה לבריה, אלא שאינו אלא כקנין סודר בעלמא, דלית ביה מידי, ואלו הקדישו, אינו מוקדש. ואם קדש בו את האשה, אינה מקודשת. אבל בע"מ להחזיר, קנאו לגמרי לשעתו, וממונו גמור הוא. ואם הקדישו והחזירו, הרי זה מוקדש ומוחזר. אפילו א"ל ע"מ שתחזירהו לי, לרב נחמן, כדאי' התם בשילהי [יש] נוחלין (דף קלז:). ואלו רב נחמן, בקנין סודר אמר דאי תפיס ליה, לא מתפיס. ואפילו לרב אשי דאמר התם: דאי אמר לי אינו מוקדש, התם הוא דקא יהיב טעמא, דמשום הוא דמידי דחזי ליה קאמר. ומ"מ מתנה ע"מ להחזיר, מתנה גמורה היא לכ"ע. ואם הקדישה והחזירה, הרי זה מקודש' ומוחזרת. ואם קדש בו את האשה, ואח"כ החזירו לו, ה"ז מקודשת לכ"ע. דאפי' לפומבדיתא, דאית ליה דקני על מנת להקנות, דלא קנה ע"מ שתחזירהו, לא שמעי' להו דפליגי. ורב אשי נמי, דאית ליה בעל מנת שתחזירהו לי דקנה, כדאי' התם בשילהי [יש] נוחלין, וברפ"ק דקידושין (דף ו:) משמע לפום פשטא, דשמעתא דבקני ע"מ להקנות ס"ל דלא קנה כפומבדי'. אלמא, לא דמיין כלל, זו מתנה גמורה, וזו אינה מתנה, אלא מעשה סודר בעלמא קא עביד. והא דאמר רב אשי בר"פ דקידושין (שם (ו)): בכולהו קני, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. לאו למימרא שיהא קונה ע"מ להחזיר, כקנין סודר למ"ד אי תפיס ליה, לא מתפיס. אלא גזירה קאמר, משום דהאי הדר והאי הדר, ומחזי להו לאינשי דשוו לגמרי אהדדי. ואי בהא נקנית, הא נמי נקנית, ואתו למטעי במילתא. ולפום הכי, גזרו ביה מדרבנן. אבל מדאורייתא, קדושי מקדשה. והתם גזירה, שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, גרסינן בספרי דוקאני. ולא גרסינן, לפי שאין אשה נקנית בחליפין. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהתם לאו ליקנינהו הדין ברא דשמיט כיפי קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר. וכדמוכח נמי קצת, לישנא דקאמר לאימת קני, לכי הוי בריה צורבא מרבנן. ההיא שעתא, הדר סודרא למריה. ואי להאי ברא גופיה אקני ליה, הוה ליה למימר: לאימת קני? לכי הוי בריה צורבא מרבנן אלא שאין צורך לכך, לנדון שלפנינו, וכמו שכתבתי.

וזה אשר כתב אלי על זה, אחד מיוחד שבחכמי הדור: כאשר כתבת, כן נראה בעיני, ואלו הן דברים שנאמרו למשה מסיני. שהמודר הנאה מחבירו, יוצא בלולבו ביום שני, ואינו יוצא ביום ראשון, מן הטעם ומן הראיות שכתבת. אבל באוסר נכסיו או לולבו, אני קרוב בעיני, שיוצא בו אף ביום ראשון, הואיל ואי בעי מתשיל עליה. וכדקי"ל גבי חלה (פסחים מה:) דממוניה הוא, ועובר עליה בבל יראה ובבל ימצא. ובקונמות אמרינן, שהוא דבר שיש לו מתירין, משום דמצוה לאתשולי עלייהו, משא"כ בחלה. ואף על פי שמצינו דבר שהוא ממון לגביה חמץ, ואינו ממון לגבי לולב, כגון קביל עליה אחריו', אפ"ה לענין הואיל נראה שהם שוים. ולקני הדין האמור בעובדא דכיפי, אני הייתי מפרש לתומי, כאשר כתבת. שלא נאמר על הבן, אלא על אחר. וקרוב בעיני לפסוק הלכה כר"ן, דלא איכפת לן אי הדר סודרא למריה. אף על גב דרב אשי בתרא, ורב אשי, מאן לימא לן, אמר. וקרוב ששני הדברים נמשכים הם, אחרי מאן לימא לן. ועוד יש דברים בתלמוד, שנראה מהם שאדם מקנה בסודר לאחר זמן, ואין לי להאריך. ונרא' שאפי' לרב אשי מי שקונה בסודר שאין בו ש"פ ומקני הסודר קנין גמור שקונה ואפי' לאחר זמן ואפי' אין הסודר בעולם מידי דהוה אכסף שקונה לאחר זמן זמן אף על פי שנתאכלו המעו' ע"כ.

וזה אשר השבתי לו: הא דכתב מר באוסר נכסיו או לולבו, שהדבר קרוב לומר שיוצא בו, אף ביום ראשון, משום דאי בעי מתשיל עליה, וכדקי"ל גבי חלה, דממוניה הוא, ועובר עלה בבל יראה וב"י (ובל ימצא). אין הדברים נראין כן בעיני. דא"כ אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל, יוצא בו משום דאי בעי מתשיל עליה, ויש בו היתר אכילה, ויש בו דין ממון. ואי איתא היכי, תני סתם ושל תרומה טמאה, פסול (סוכה לד:). לא הו"ל למיתני, אלא: ושל תרומה טמאה ביד כהן, פסול. וכמו ששנינו (פסחי' לה): והכהנים בחלה ובתרו*מה. ואל תשיבנו, דכל דקתני סתם: תרומ' ביד כהן הוא, ואין לפרש. לא היא! דהא תנן (תרומות פ"ה): סאה תרומה שנפל' לפחות ממאה חולין, תרקב. הית' טמאה, תמכר לכהן, חוץ מדמי אותה סאה. וההיא ביד ישראל היא, וכדאי' בנדרים בפ' הנודר מן הירק (נט), דמייתי לה התם. ועוד, הא דקתני סיפא: ושל טהורה לא יטול, ואם נטל כשר. ליפלוג וליתני בדידה: במד"א, בתרומה טמאה ביד כהן. אבל תרומה טמאה ביד ישראל, אי נטל כשר, הואיל אי בעי מתשיל עליה. ושל מעשר שני נמי, למה לא יצא, והא אי בעי מתשיל עליה, ולכם קרינא ביה. ואל תשיבני, דמאי לב"ה דמכשירין, וקא מפרש טעמא משום דדמאי שאני, דבודאי מעושר הוא, ואפי' כספק דדבריהם לא הוי, דרוב ע"ה (עמי הארץ) מעשרין הן. וכדאמר רבא בפ' במה מדליקין (כג), והיינו נמי דבפ' מפנין (קכו:) תנינן: מפנין תרומה טהורה ודמאי. ואוקימנא בתרומה ביד ישראל. וקא מפרשינן טעמא, דכיון דחזיא לכהן, שפיר דמי. הא תרומה טמאה ביד ישראל, דלא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה. ואלו בדמאי, קא מפרשינן טעמא, משום הואיל. אף על גב דבלא הואיל, נמי שרי. מ"מ טעמא דהואיל נסיב ליה בגמ'. וא"א לומר דטעמא משום דכל שא"א בלא שאלה, מוקצה הוא. דמי יימר דמזדקק ליה חכם. דהא תנן (שבת קנז) נשאלין לנדרי' של צורך השבת, ולא אמרי': מי יימר, דמזדקק ליה חכם, כיון דאפשר ליה בהדיוטות, כדאית' התם בס"פ כירה.

מכל אלו, נ"ל דלא אמרי' בכל אלו, בכי הא: הואיל ואי בעי מיתשיל, ממוניה הוא. א"נ הואיל ומיתשיל, חזי ליה, דבתר השתא אזלינן ליה. וכיון דהשתא מיהת לית בה דין ממון, לא קרינן ביה לכם, ומיהו י"ל שאין ראיה מכל אלו, משום דא"נ מתשיל עליה, הו"ל טבל. ואין מטלטלין אותו בשבת, וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא2 לית ביה השתא איסור אכילה. ותדע לך, שאפי' בשל דמאי אין יוצאין, אלא לב"ה, משום דאי בעי מפקר להו לנכסי, והוי עני, וחזי לי' השתא, וכדס"ל דמאכילין את העניים דמאי. אבל טבל ודאי, אין יוצא בו. והילכך, כיון דאי מתשיל עליה, הו"ל טבל, לית ביה הואיל. ואי אמרת הואיל ואי בעי מתשיל עליה, ומפריש עליה ממקום אחר, וחזי ליה; לא היא! דהא אין מגביהין תרומו' ומעשרות ביום טוב, וכאותה שאמרו בעירובין, בפ' בכל מערבין (כו:). דתנן התם: מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה. סומכוס אומר: בחולין. ואמרי' עלה בגמ' (עירובין) [ד' ל:]: ואלו נזיר ביין לא פליג. מ"ט, אפשר דמיתשיל אנזירותיה, תרומה נמי מיתשיל עילויה? אי מיתשיל עילויה, אהדרא לטיבלה. ולפרוש עליה ממקום אחר? סומכוס סבר לה כרבנן, דאמרי: כל דבר שהוא משום שבות, גזרו עליה בין השמשות. ומ"מ יש לדחות, שאין ראיה מחלה, שהרי חלת חמץ אסורה לכל. ואפ"ה אמרינן בה: הואיל. ומה שאמר כן בעלמא, דכל דבר שאין ראוי עכשיו, לא לו ולא לאחרי', לא אמרי' ביה הואיל. דהא ודאי משמע, דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה, ואף על פי שלא שנאוה במתני' דלולב הגזול, כמו שלא שנו את הטבל. ובעלמא נמי, גבי מצה ועירוב וטלטול שאמרו, דבשל הקדש שלא נפדה אסור. ולא אמרינן ביה, הואיל, ומהאי טעמא, דאמרן. כיון דהשתא לא חזי ליה, ולא לאחריני, אלא שי"ל דחלה נמי, כיון דאי מתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ, הוי כדידיה, וכעיסתו שהחמיצה. ועד שלא תחמיץ, ראויה היא לכהן. ומ"מ, עדיין נ"ל להוכיח מההיא, דכל כהנים ולוים נהנים לי, דאפי' למ"ד טובת הנאה ממון, אסיקנא בפ' בתרא דנדרי', דבאין כהנים ונוטלין, דשויא עילויה עפרא בעלמא. ואמאי? לימא הואיל ואי בעי מתשיל, ומצוה נמי לאתשולי, בדידיה נמי, ומיניה קא מיתהנו, ומהשתא מתסרא עלייהו, וכ"ש דאי מתשיל, נמצאו נהנין מן האיסור למפרע. א"ו כיון דהשתא לא מיתשיל, ולא מהניא ליה מידי, עפרא בעלמא הוא לדידה, ולאו ממוני' הוא. ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן. ולא מהניא ליה מידי, עפרא בעלמא הוא. ואף על גב דמצוה לאיתשולי עילויה, כדלא חיישי' בעל מנת שאין עליך נדרים, ובע"מ שאין עלי נדרים. וי"ל גם בזה, דהיינו נמי טעמא, דלא אמרינן ביה הואיל דכיון דאמר: דכל כהנים נהנין לי; תרומתו אסור לכל. דהא להדיוט לא חזיא, לפי איסורו. הילכך, שויא עליה עפרא בעלמא. ולא אמרינן ביה הואיל, ולאו כדידיה דמיא.

ומה דכתב מר, דקרוב הדבר לפסוק כר' נחמן, דלא איכפת לן, אי הדר סודרא למריה. לומר: דלרב נחמן אדם מקנה בקנין סודר לאחר זמן, מסופק אני בזה מכמה ימים. לפי שראיתי לרבותינו הצרפתים, ור"ת ז"ל בתוכם, שכ' בהסכמה מוחלטת, בכמה מקומות בתוספותיהם: דלא קנה. והאמת, כי יש מקצת מקומות בתלמוד, פשיטותן מראה שקונה, מקצתן כדברי בעלי התו' ז"ל, חייש לרב אשי. אחת מהן גם בההיא, דשדה זו לכשאקחנה, קנויה לך. נמצא בכל הנוסחאו' הישנות: קנויה לך עכשיו. ומגיהי הספרי', מעבירין עלי' הקולמוס. וכדעת רבותינו הצרפתים, אין למחות, לפי שרצה הרב להעמיד הדין, אפילו בקנין סודר. וא"נ משום דרוב קניניהם בשטר, ומשום שמא יקרע השטר קודם שיקחנה. וכבר תרצתי אני הא דר"נ בנדרים, דלא תיקשי מדידיה לדידיה, דאית ליה: במשוך פרה זו, ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום [כתובו' פו:]; דלא קנה, אא"כ עומדת באגם3 מיהא והכא בנדרים, משמע דאית ליה בסודר קנה לאחר זמן, ואף על גב דאהדר סודרא למריה לגמרי. דהא מדמי לההיא דליקום וליקנינהו לבר ברא, כי הוי צורבא מרבנן. ואמרתי באולי, כי רב נחמן סבור דזה קנה מעכשיו, אותה קנייה מועטת, כי היכי דליקנינהו לבר ברא, כי הוי צורבא מרבנן. וקנייתו נמשכת מן השתא, ועד שעה שיקנה לבנו. ורב אשי חלק עליו בשתי הסברות. ואם כדברי, אפי' בשתמצא לפסוק כר"נ, כעובדא דכיפי, וכדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כן, אף על פי כן, אין לנו ראיה גמורה משם, בקנין סודר, דליקני לאחר זמן. אא"כ אמר לו: מעכשיו, ולאחר זמן. גם נ"ל, שהסברא תלויה בדין אחד. והוא, אם חליפין קונה מדין כסף, אם לא. שכשתמצא לומר שישנן מדין כסף, אלא שחידש בהן הכתוב, דישנן בפחות משוה פרוטה, אפשר לומר דקונה, אפילו לאחר זמן, כדין כסף. ואף על גב דנתאכלו המעות, ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שהכתוב החשיבו כסף. אבל אם אינם מדין כסף, א"א לומר, דהא הדרא סודרא למריה, ומאי שנא ממשיכה. ובודאי, דהא דרב אשי משמע, דאינם מדין כסף. וכן נראה, מההיא דתניא בפרק קמא דקידושין (דף ח), בכסף מקנתו: בכסף נקנה, ואינו נקנה בתבואה וכלים. ומאי נינהו, חליפין. אלמא: חליפין לאו מתורת כסף הן. ושמעתא קמייתא דקידושין (דף ג), דאמרינן בה: מניינא דרישא, למעוטי חליפין. סד"א, הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון כו'. ואמא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקנייא? צריכא עיונא.

ועיקרן של דברים, כך נראה לי, שאין החליפין מדין כסף. ולפיכך א"א לומר לך, שיהיו כלאחר זמן, וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. ומאי דכתב מר, דאפי' לרב אשי מי שקונה בסודר שאין בו שוה פרוטה, ומקנה הסודר קנין גמור, שקונה ואפי' לאחר זמן, ואפילו לא היה הסודר בעולם. מידי דהוה אכסף שקונה לאחר זמן, ואף על פי שנתאכלו המעות, אינו נראה כן בעיני. משום דלרב אשי, מיחל קנין סודר בלאחר זמן, אינו קונה משום חליפין. ואי משום תורת כסף, אין כסף בפחות משוה פרוטה. ותדע לך, דהא המקדש בשטר שהנייר שלה, ואפ"ה אם לא אמר לה: מעכשיו ולאחר שלשים יום: אם נתקרע השטר, או נאבד, אינה מקודשת. אבל בששוה הסודר פרוטה, הדין דין אמת. וכן הדין במקדש בשטר שיש בו שוה פרוטה, וכדמוכח ההיא דשמין את הנייר, אם יש בו ש"פ, מקודשת, דבפרק האיש מקדש (דף מח). ומסתברא, דלא פליג רבי מאיר עלה. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי, דגרסינן התם: בשטר, הדא דתימא בשטר שאינו יפה ש"פ (שוה פרוטה). אבל בשטר שהוא יפה שוה פרוטה, ככסף הוה. תני רבי חייא: לא כן. סוף דבר בשטר שהוא יפה שוה פרוטה, אפילו כתבו על גבי החרס או על גבי נייר פסול, ונתנו לה, הרי זו מקודשת.


סימן רג עריכה

טרכונא

כתבת: אם נטריח ללוה שאין לו מעות, למכור. ומההיא דפרק הכותב (דף פו), משמע דדוקא בתולה.

תשובה: גם בזו, איני יודעה מה אתה שואל. הדבר ברור הוא, שאין מטריחין את הלוה למכור. וכדאמרינן התם: הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו לו שלא כהוגן. דאלמא: מדינא, לא מטרחינן ליה.


סימן רד עריכה

שאלת: על ענין האשה שנתקדשה לאחד באנקוזא, ואחר כך נתקדשה ונתייחדה לאחר, במקום אחר. והוציאה מתחת השני, וגירש הראשון. ואח"כ התירוה ב"ד לשני זה, אחר גירושי הראשון. אם אותו ב"ד בר נדוי הוא, או לא?

תשובה: הדין נותן, שהוא בר נידוי. דכיון שהיא אסורה לו, וב"ד זה מתירין אותה לו, שמותי משמתינן ליה. וכההיא דסוף יבמות (דף קכא), בההוא דטבע באגמא דסמקי, ושריא רב שילא לדביתהו. וא"ל רב לשמואל: תא נשמתיה. וכההיא נמי דאמרינן בס"פ ואלו מותרים (דף כ). השתא דאמרו רבנן: לא מזדקקין ליה; בי דינא דמזדקק ליה, שמותי משמתינן ליה. ומיהו, אם טעו בהוראת, ולא עשו במזיד אלא בטועת, לא משמתינן ליה. וכדמסקינן בההוא דסוף יבמות. דרב שילא שהבאנו, דשלא להו רב שילא בעצמו, מטעה טעאי ולא שמתוה. אבל אם עשו שלא מחמת טעות הוראה, הרי אלו בני נדוי.


סימן רה עריכה

שאלת: עשרה בני אדם שאכלו בסעודת שדוכין, מהו. שיברכו: שהשמחה במעונו?

תשובה: אין מברכין בשדוכין, ולא אפילו בסעודת אירוסין, דדילמא הדרי בהו, כמעשה דרבינא. וכבר אמרו בגמ' (כתובות דף ח): מעיקרא מאי? אמר רב פפא: מכי רמו שערי באסיתא, וא"נ בשטרתו והכינו צורכי חופה, דמעתה הוא התחלת החופה והשמחה. וכדאמרינן התם, דרב פפא בריך משעת אירוסין, משום דטריח ליה.


סימן רו עריכה

שאלת: מאימתי מברכין ברכת אירוסין? קודם קידושין, כמ"ש (פסחים דף ז:): כל המצות כולן מברכין עליהם עובר לעשייתן, א"ד לאחר הקידושין? דאי קודם קידושין, דילמא הדרי בהו, ונמצאת ברכה לבטלה. ואמרת: שדעתך נוטה שלאחר קידושין, מידי דהוה אברכת: להכניסו; שאינו מברך עד לאחר המילה, כל שאין האב מל את הבן.

תשובה: מסתברא כמו שאמרת, ומן הטעם שאמרת: שאין מברכי' עד שמקדשין, דדילמא הדרי בהו. שהרי אפי' לאחר אירוסין, חששו לברכת שהשמחה במעונו; עד דרמו שערי באסיתא. וכדגרסינן בפ"ק דכתובות (דף ח): רבינא איעסק ליה לבריה, בי רב חביבא. בריך משעת אירוסין. אמר: קים לי בגוייהו, דלא הדרינהו; ולא איסתייעא מילתא, והדרי ביה. וכ"ש קודם קידושין, דאיכא למיחש דדילמא הדרי בהו, א"נ אתי אחרינא ומקדש1 ליה. כעובדא דאתמר ביבמות (דף קי), בההוא דאותבוה אבי כורסייא, ואתא חבריה ויטפה מיניה. אבל הראיה שהבאת מברכת מילה, אינה דברי הכל. שרש"י2 ז"ל כתב: מל אבי הבן, מברך תחילה, דכל המצות כולן מברכין עליהן עובר לעשייתן. אלא שר"ת ז"ל אחיו, חולק עליו, מפני שהברייתא סדרה: ברכת המל, וברכת האב, וברכת העומדין שם. דאלמא, לעולם סדרן של ברכות כך הוא, ואפי' מל אבי הבן. וטעמא דמילתא, לפי שברכת האב אינה אלא כברכת השבח, על שזכה להכניסו בברית, כמו: אשר קדש ידיד מבטן. ומשמו של הרי"ף ז"ל אמרו, דכתב בתשו': דבין במילה, בין באיסורין, מברכין עובר לעשייתן. ומיהו י"מ, כמו שאמרת, ומעמידין סידור הברכות מהברייתא, כשלא מל אבי הבן, שכן דרך רוב הנמולין להיות נמולין ע"י אחרים. נ וכשהאב מל, מברך להכניסו קודם המילה. וכ"כ הרב בעל העיטור, והגאון רב שלום ז"ל וכן עושים מעשה אצלנו, בברכת אירוסין עושים מעשה בכל המקומות ששמענו, כמו שאמרת.


סימן רז עריכה

ולענין מה שאמרת בשם התוס', דיכול אדם להשיא בנו קטן, כל שהוא סמוך לפירקו. ומעליות' נמי היא, וכדאמרינן בפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ו:): המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שום אהלך. ותמהת עליהם, דמ"מ איך התירו להם, אפי' קטן שבקטנים, ע"כ?1

תשובה: בודאי התוספות דקדקו גם כן בקטן, אבל לא אמרו אלא בסמוך לפרקו. ולא ראיתי בתוספות שלנו, שהתירו בקטן ממש. והיאך אפשר לומר כן, ובפירוש אמרו כן (שם (סנהדרין) ע"ו): אמר רב יהודה: המשיא אשה לבנו קטן, עליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה. ואקשי' עליה מדתניא: המשיאים סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך. ופרקי': סמוך לפרקן שאני. ואם בתוס' שבידכם אמרו אפילו בקטן ממש, יש להקל עליהם, כמו כן, כמו שאמרתי. ומ"מ אפילו בקטן ממש, יש להקל עליהם. בשלא הגיע לכלל גדלות ממש בשנים ובשערות, מסתברא לי שאסור. דכל שלא תיקנו רבנן נשואין, זנות הוא. ועוד, דנפקא מיניה חורבא, דזמנין דהוי קטן, ונראה גדול, ואין קידושיו קידושין. ושמא יבואו הרואים לומר, שהוא גדול. ואם קבלו קדושין מאחר, לא יחושו להם. ופעמים שתהא אחותה נשואה לאחיו, ויסמכו ע"ז עוד, מפני שלא תקנו רבנן קידושין לקטן של זה, וימות בלא בנים, ותדחה זו את אחותה בלא חליצה, ותתיר יבמה לשוק. ובהדיא אמרו בפ' מי שמת (קנ"ו): בודקין לקידושין. וההיא דהשיא את בנו קטן, השיא קתני, ולא משיא. ולא תנינן לה, אלא לאשמועינן דין כתובתה, אם השהה אותה עד לאחר שתגדיל. וסמוך לפרקן לאחר שגדלו מיד קאמר, ולא סמוך לפרקן שראויים לגדלות קאמר, אלא סמוך לאחריו קאמר. א"נ כמו שכתבת, סמוך לשמונה עשרה שנה, שהוא פרק החופה. כמו שארז"ל: בן ח"י לחופה. ומעשה היה בארצנו, ונתתי להם בקולי. ולולי שכבר עשו, היו נמנעין. וכן נ"ל האמת.


סימן רח עריכה

לארידה.

שאלת: לפרש לך, מה ששנינו בפרק כל הנשבעין (מ"ח): השביעית משמטת השבועה. ה"פ: כגון שנתחייב לו שבועה, מודה מקצת, או שבועה בעד אחד שאין כאן ממון, שהרי כפר לו, ולא נתחייב לו ממון, אלא חוב של שבועה. ואפ"ה, השביעית משמטת אותה שבועה, דאף בה קרינן ביה: לא יגוש. דהא קא נקיט ליה, ואמר: קום אשתבע לי. ואפילו כפר בכל, שמגלגלין עליו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, כל שעברה עליו שביעית, אין עליו. וכדתנן: לוה ממנו ערב שביעית, ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף, או אריס, אין מגלגלין. דאתי שביעית ואפקתיה לשבועה. והיינו דגרסי' בירושלמי כל ששביעית משמטתו, משמטת שבועתו. וכל שאין השביעית משמיט, אין משמטת שבועתו. פירוש: כגון שנעשה לו שותף ערב שביעית, וחלקו, ולמוצאי שביעית לוה ממנו מגלגלים עליו.


סימן רט עריכה

שאלת: אלמנת ראובן שתבעה כתובתה בבית דין, ונשבעה וכתבו לה ב"ד שטר. וזהו טופסו: במותב תלתא כחדא הוינא, כשבאה לפנינו לאה אלמנת ראובן, ונשבעה שבועת אלמנה, בנק"ח (בנקיטת חפץ) כהלכה, שלא נפרעה מכתובתה כלום כו' ודלא אתפסה צררי. ולא הספקנו, אנו בית דין, להגבותה כתובתה, עד שמתה כו'. ועכשיו באו יורשי האלמנה, ויורשי הבעל טוענים: כבר גבתה בב"ד, אחר שנשבעה בב"ד זה, או היא בעצמה תפסה אחר שנשבעה מיד. ויורשי הבעל טוענים חזקה לא גבתה ולא הגבוה, שהרי השטר מוכיח כן, שכתוב בו: ולא הספקנו להגבותה. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם יורשי אלמנה, שהרי השטר של כתובה בידם. ודינא כדין שאר שטרות, דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי. ואפי' לא היה כתוב בשטר: ולא הספקנו להגבותה עד שמתה; ששטר זה אינו אלא עדות שנשבעה, אבל לא לעדות שגבתה. וכ"ש בשכתוב בה: ולא הספקנו להגבותה. ובגבייה בב"ד אחר, לא חיישינן. כדאמרן, דא"ל שטרך בידי מאי בע'.


סימן רי עריכה

מונטוסון.

ומה ששאלת: בנפרעין שלא בפניו, שאם הוא במקום קרוב שאפשר להודיע לו, מי נותן שכר השליח? ואם ת"ל שהמלוה נותן שכר, אם כתב לו לוה למלוה, שאם יצטרך לשלוח אחריו שליח, הוא יפרענו, יש בו משום רבית או לא?

תשובה: מסתברא שהלוה נותן שכר, שאע"פ שנחלקו בגמרא (כתובות פ"ח) אם נפרעין מן האדם שלא בפניו, ברוב דעלמא. ואיכא מ"ד, דאין נפרעין. ובירושלמי אמרו דרך תימה: ונפרעין מן האדם שלא בפניו? ולא מצאו לה פתרי, אלא בשרבית אוכלת בהן. ובגמרין נמי לא אמרן, אלא כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעות של חבירו, והולך יושב במדינת הים. דמשמע לכאורה, דשורת הדין אין נפרעין. ותקנה הוא שתקנו ליפרע שלא בפניו, או משום טעמא דגמרין, או ברבית אוכלת בנכסים, כדעת הירושלמי, ליתא. אלא אדרבה! כל ששטרו של מלוה בידו, חזקה לא פרע ולא התפיס צררי. ואף אם נחוש לזה, נפרעין בשבועה. שאילו מת ונפלו נכסי קמי יתמי, נפרעין מהם ובשבועה. אלא שתקנה התקינו, כל שהוא קיים, שלא יפרע אדם מנכסיו שלא בפניו, משום חשש שובר וצררי. הילכך, לתקנת הלוה אמרו, אף על פי שהיה לנו לומר שנפרעין שלא בפניו, כיון ששטר מלוה ביד אחרים, וכיון שתקנתו היא, שאמרו אינו בדין שיוציא מלוה שכר השליח, ונמצא מפסיד. ומיהו נראה ודאי, שאם נפטר נתבע מן הדין, התובע משלם שכר השליח. וכן נראה בעיני, אף על פי שלא שמעתי. ומ"מ אם כתב לוה למלוה כן בפירוש, שתהיה עליו ההוצאה, אין כאן משום חשש רבית, שהרי אין ממון המלוה מתרבה בכך.


סימן ריא עריכה

שאלת: הא דאמרינן במסכת שבועות (דמ"א:): ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי, דמסיקנא בך, אמר ליה: ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני. אתו פלוני ופלוני, ואמרו, לא היו דברים מעולם. אמר רבא: כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, א"ל ולאו אדעתיה. ופי' ר"ח ז"ל: העדים כיון דלא רמיא עלייהו, לאו אדעתייהו, והרי שכחו. וקשיא לך, מדאמרינן בכתובות (כ:) גבי התלוליות: ש"מ, האי סהדותא עד שיתין שנין, מדכר. טפי, לא מדכר. ולא היא! התם, לא רמיא עליהו, הכא רמיא עלייהו, טפי מדכר.

תשובה: התם הוא, דאע"ג דלא רמיא עליהו ממש לאסהודי, מ"מ מדכר דכורי, מי קברי התם, דכל קבר לא חדא איתתא בלחוד קברה תמן נפל, אלא טובא. ואם איתא, מידכר דכיר. וכ"ש למי שמפרש, מדכר מתי נעשה תל זה. ומיהו לא דכיר טובא, דסהדותא דעלמא הוא דלא מסירה להו לאסהודי. אבל היכא דפרע חד לחבריה, דרך מקרה באפיהו, לא רמו אנפשייהו כלל, ולא דכירי. ועוד, דהפרש יש בין מעיד: כן היה, וכן ראיתי; ובין מעיד: לא ראיתי. שאין עדים אלו מעידין בודאי שלא פרע, אלא שלא פרע ולא הוזמנו לאותה עדות. ואפשר שהיה, אלא כל שלא הוזמנו להו, לא רמיא עלייהו, ולא דכירי.


סימן ריב עריכה

סרקוסטה.

שאלת: ראובן נתחייב לשמעון במנה בשטר כראוי, ובשבועה. אבל אין חתום בו, אלא עד אחד מהעדים. ולאחר זמן השטר, נפטר שמעון. וראהו הרואה בין שטרותיו של שמעון, וקרע באמצעיתו, קרע העובר על קצת שינוי השטר. והאפטרופא שעל נכסי שמעון תובע המנה מראובן הנזכר, בשטר הנזכר. וראובן טוען: שאין בשטר ממש. חדא, שהוא קרוע. ועוד, שאין בו אלא עד אחד. ועוד, שיש בו שבועה, וחזקה שלא עבר על שבועתו. והאפטרופא טוען: שאין בדבריו כלום, לפי שכתוב בשטר: כל זמן ששטר זה יוצא קיים, מתחת יד פלוני הנזכר, בדלא קרוע קרע ב"ד; שאין זה קרע ב"ד, לפי שאינו שתי וערב. ומה שטען, שאין בו אלא עד אחד, עדיין העד קיים, וזוכר העדות. ואפי' לא היה זוכר העדות, מנהג העדים בעיר הזאת, לסמוך על ספר הסופר בדבר כזה. ומאחר שנמצא כתוב בספרו: פ' נתחייב לפ' במנה. ועדים, פ' ואני עמו; דיו בכך, כיון שהשטר בידו. ולענין השבועה אומר: שהרויח לו את הזמן, מאחר שהיה קרובו. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל, בהל' מלוה ולוה ובהלכות טוען ונטען, הדין עם האפטרופא, התובע. שהוא ז"ל כתב שם: שהמוציא על חבירו שט"ח, ואין חתום בו אלא עד אחד, והלוה טוען: פרעתיו. הרי הוא מודה לדברי העד. וכיון שכן, הו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, ומשלם. ויצא זה לו לרב, ממה שאמר שמואל: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, עד אחד מחייבו שבועה (שבועות מ' ע"א). ואין שבועות עד, אלא כשמכחיש את העד. והלכך, אלו חתומין כאן שנים, היה חייב לפרוע. עכשיו, שאין כאן אלא עד אחד, הרי הוא מחוייב שבועה, ואינו יכול לישבע, ומשלם. זה נראה לי מדעת הרב ז"ל, אלא שאין אני מודה לו בדינו, לדון כמחוייב שבועה. מפני שיש לי על דינו כמה גמגומין, ואין זה מקום אריכות. אלא שיש לנו לחקור בנדון שלפנינו, מצד אחר. והוא, שיש לדקדק עד אחד בכתב, אם הוא כלום או לא? לפי שיברושלמי של מסכת כתובות, בפרק האשה שנתארמלה שאלו: עד אחד, מהו שיהא זוקק לשבועה? והשיבו: ועד אחד בכתב, (דעלמא) אינו כלום. ואין צריך לומר, להוציא ממון, אלא אפי' לשבועה אינו קם. אבל בר"פ גט פשוט (קס"ה ע"ב) אמרו: דשלחו לר' ירמיה: עד א' בכתב, ועד אחד בע"פ, מהו שיצטרפו? ושדר להו: דעתי נוטה שיצטרפו. אלמא: עד אחד בכתב, עד הוא, להוציא מיהא ממון מבני חרי, אם יצטרף עמו עד אחר, בע"פ. וכיון שכן, אילו הכחיש את העד שבכתב, ואמר: להד"מ, הי' מתחייב שבועה, כאילו העיד בע"פ ושלא כדעת הירושלמי. אבל עכשיו, שהוא מודה שלוה כדברי העד, אלא שאומר לו שפרע, שאפשר שהוא נאמן, וישבע שבועת היסת, כמלוה את חבירו אפי' בב' עדים, שא"צ לפורעו בעדים. ונשבע שפרעו, ונפטר, ואף על פי שיש כאן שטר. אין אומרים: שטרך בידי מאי בעי; אלא בשטר שחותמין בו ב' עדים, שגובין בו ממשעבדי (כל). [אבל], שטר שאין גובין בו ממשעבדי, כשטר שאין חתום בו אלא עד אחד. וכשהוציא עליו כתב ידו, שאין גובה בו ממשעבדי לא. לפי שאינו חושש אם מניחו, ויכול לומר: פרעתיו כאילו הוא מלוה ע"פ, וזה כדעת הגאונים ז"ל שהסכימו כן, כשהוציא עליו כתב ידו, שנאמן לומר פרעתי. אבל מן הגדולים האחרונים ז"ל, יש שאמרו שאפי' בשהוציא עליו כתב ידו, אינו נאמן לומר: פרעתי; משום דאמרי' ליה: שטרך בידי' מאי בעי. ולזה דעתי נוטה. ויש ראי' לסמוך עלי', בשילהי פרק המוכר את הבית (ע ע"א), בשמעתא דהמפקיד אצל חבירו בשטר, וא"ל: החזרתי. דאמרי' דנאמן. משום מיגו דאי בעי אמר, נאנסו. ודוקא מחמת מיגו זה נאמן, הא לאו הכי לא. משום דאמרינן: אי הכי שטרך בידי' מאי בעי, אף על גב דשום שטר פקדון אינו גובה ממשעבדי. וכיון שכן, אף כאן שיש שטר, אף על פי שאין חתום בו אלא עד אחד, אם איתא דפרע, שטרא בידא דמלוה למה לי'. וכ"ש אם יש מנהג בעיר, להזקק לחוב שנמצא כתוב בספר הסופר כמו שאמרת. זהו מה שנראה לי בדין זה.

[ועי' בחו"מ סי' ס"ט, ובש"ך שם ס"ק י"ד.]


סימן ריג עריכה

לזקני טוליטולה.

שאלתם: ראובן שהקדיש כל נכסיו, מקרקעי ומטלטלי ושטרותיו, וכל שיעבודן. ובתנאי, שאם יהיה לו זרע של קיימא, שיתבטל ההקדש מעיקרו, וע"פ תנאין ידועין כמ"ש בשטר ההקדש. וז"ל: העידונו ראובן על עצמו, בקנין באמירה לגבוה, ובקנין לקהל טוליטולה, כי הוא מקדיש מעכשיו ולאחר פטירתו, כל נכסיו: מקרקעי, ומטלטלי אגב מקרקעי, ושטרות, וכל זכותא ושיעבודא דאית לי' בגוייהו, הקדש גמור, מעכשיו ולאחר פטירתו, ע"פ התנאין אשר נבאר למטה. ואותן התנאים הן: שאם יהיה לראובן זה בעת פטירתו, זרע של קיימא, שיהיה בטל כל ההקדש הזה בכמותו וכללו. ועל ענין מה שנבאר למטה, וירש כל נכסיו הזרע הנז', אשר יהי לו על ענין זה. שיהיו כל הנכסים הנז' למעלה, עומדין ביד ב"ד קהל טוליטולה, עד שיגדל הזרע, ויהי' בן י"ג שנה. ולכשיגיע הזרע הנז' לגדלות הנז', יחזירנו הב"ד הנכסים הנז' אחר שיגבו ממנו ב"ד הנז' ג' מאות זהובים, להקדש טוליטולה. ואם לא יגיע הזרע הנז' לשני גדלות, ויפטר קודם לכן יחזרו הנכסים הנז' הקדש כבראשונה. וקנינא מראובן הנז"ל על כל מה שנכתב עליו למעלה, מלות נכונות, במדל"ב1 ע"כ לשון שטר ההקדש. ואחר נולד בן, והגיע לכלל י"ג שנה. והנכסים הנזכרים מעולם לא באו ליד ב"ד, ולא ירדו להם. ועכשיו, באו זקני טוליטולה לגבות אותן ג' מאות זהובים. וטען היורש: שכיון שלא ירדו לנכסים, שלא זכה ההקדש, שהוא לא צוה אלא שיגבו מתחת ידיהם. ועוד, שלא הקדיש הוא הג' מאות זהובים, אלא שאמר שיגבו. והוא אינו רוצה שיגבו. ואנו אמרנו: שעמידת הנכסים לא הי', אלא לגרוע כח היורש, שלא ירד בהן עד שיגיע לי"ג שנה. ומה שטען: שמורישו לא הקדיש הג' מאות זהובים, ולא אמר אלא שיגבו. אמרנו: אחר שקנו ממנו, הקנין מתקן הלשון. וכאותה שאמ', גבי דין ודברים. וחשבינן ליה, כאילו אמר: הריני מקדיש בפי'. וכדאמר רב יוסף (כתובות דפ"ג ע"א): מגופה של קרקע קנו מידו.

תשובה: באמת לשון השטר ותנאיו, מבולבלין הרבה. ואם באתי לכתוב, יארך הענין ולא יעלה בידנו מזה, אלא הטורח והיגיעה. ומ"מ לענין עיקר הנדון שלפנינו, אני רואה שאין ממש בדברי היורש. כי מה שטען: שלא עמדו הנכסים ביד הב"ד; זו טענה שאין בה ממש, מכמה טעמים. האחד, כי לשון שיעמדו בידם, א"א לומר בידם ממש, אלא ברשותם. דכל מקום שנאמר יד, ואפ"ל שהוא יד ממש, אנו אומרים שהוא יד ממש. אבל היכא דלא אפשר, אנו אומרים שאינו אלא ברשותו. וכמ"ש בפרק הזהב (נ"ז ע"ב). וכל היכא דכתב ידו, לאו ידו ממש הוא. והא כתיב: ונתן בידה וכו' וכל היכא דכתב ידו, ידו ממש הוא. והא כתיב: ויקח את כל ארצו מידו כו'; כדאיתא התם. וה"נ, א"א לומר ביד ב"ד ממש, שהקרקעות א"א לעמוד בידם. וכן כל הנכסים, עד שיגיע הולד לכלל י"ג שנה. אלא ברשות ב"ד קאמר. והרי הוא מעמידים (שמא צ"ל: מעמידם) ברשותם ובחזקתם, כל מקום שהם, עד זמן גדלות הזרע. ובין שירדו להם, ובצרו וקצרו, או שלא ירדו להם, הנכסים ברשותם ובחזקתם. וכל מי שלוקח מהן גיף או פירות, מידיהם הוא לוקח, וכמו: ויקח את כל ארצו מידו. ועוד, שאם באת לומר תחת ידם ממש, אין זה תולה הקדשו ומתנתו בכך, לומר: שיהא הקדשו תלוי בתנאי זה. אלא מבאר הוא כל שהוא מסופק, אם יגיע הזרע לכלל י"ג, מה יעשה בנכסים, וביד מי יהיו. ולא התנה בהפקידה, שאם לא יעמדו כן, שיהא הקדשו בטל. שאילו בא להתנות בדוקא, זה ודאי לחזק כח ההקדש הוא בא, שמפקיד שלא יצאו הנכסים (מחזקת) [מיד] ההקדש, עד שיהיו חוזרין לגמרי ליד היורש. ומי שבא לחזק כח ההקדש, אינו מבטל, ומגיע כחו באותו הענין ממש, לומר: ואם לא ירדו בית דין עד אותו זמן, או שיהא היורש אלם ויכנס בהם בכח, שיהא ההקדש בטל, וזה ודאי דעת בטל. ועוד, שאילו באת לתלות בזה עיקר דבריו, לא יגרע בכך כח ההקדש, אלא אדרבה, ביטול הקדשו הוא תולה בו, ולומר: על תנאי כן אני אומר, שיהא ההקדש בטל, שיעמדו הנכסים ביד ב"ד, עד זמן גדלות הזרע. ולומר: שאילו לא ירצו ב"ד לרדת לנכסים, הרי ביטול ההקדש בטל. ולא זכה היורש, והרי ההקדש קיים. שכך כתב: שיהא בטל ההקדש בכמותו, וכללו, על ענין מה שנבאר למטה. וירש כל נכסיו הזרע הנז', על ענין זה. שיהיו כל הנכסים עומדין ביד ב"ד. הנה שתלה ביטול ההקדש וזכות היורש, בעמידת הנכסים ביד ב"ד. ואם נפשך לומר, שזה תנאי לתלות בו בהקפדה, מה שהוא אומר, נמצא שאם לא יעמדו הנכסים ביד ב"ד, לא נתבטל ההקדש, ולא זכה היורש. ובין שתאמר כן, או תאמר כן, לא נגרע כח ההקדש מן הצד הזה.

גם מה שהוא טוען, שהוא לא אמר אלא שיגבו, ואין בדבריו אלו שיגבו, אלא מתחת ידיהם. אין בטענה זו ממש. כי גבייה אינה דוקא מתחת ידיהם. אלא אדרבא! גבייה גובה בב"ד, ומוציא מתחת יד אחר. והגע עצמך! אילו נעשה הזרע גברא אלמא, וגבר על הב"ד, וירד לנכסים, מי איבד ההקדש את זכותו. ואם אתה אומר כן, נמצאת דן דין זה, כדינא דכל דאלים גבר. ועוד, שכבר אמרתי כי יעמדו ביד ב"ד; שאמר, אינו אלא ברשותם. והרי בכל מקום שהם, הם ברשותם. וכ"ש הקרקעות; וכל שהם גובין, מרשותם הן גובין. ואמנם, מה שאמר: אחר שיגבו, יש בו מקום עיון. מפני שאני רואה שביטל ההקדש כולו בהולד לו זרע של קיימא. שכ"כ: שאם יהי' לראובן זה, זרע של קיימא, יהא בטל כל ההקדש הזה, בכמותו וכללו. וא"כ, אם חזר עכשיו והקדיש מכלל נכסיו, ג' מאות זהובים, היה לו לומר: ויגבו מנכסי. ומ"מ, כך נראה באמת, שאין טענת היורש טענה, מכמה טעמים. האחת, שאני רואה שהמקדיש תלה ביטול ההקדש, והחזרת הנכסים ליורש, וירשתו, בזה. שהוא כך אמרי: ויהא בטל כל זה ההקדש בכמותו וכללו, על ענין מה שנבאר מזה וירש כל נכסיו הזרע הנז', אשר יהיה לו, על ענין זה, שיהיו כל הנכסים הנז' עומדים ביד ב"ד כו', ויחזירו לו ב"ד הנכסים אחר שיגבו ממנו הב"ד, הג' מאות זהובים להקדש. הנה שתלה הכל, בין הביטול והחזרת הנכסים וירושת היורש, בענינין אלו. ומכללם, שיעשה כל זה אחר שיגבו. וא"כ כל שלא גבו, לא יחזירו, שכל הענינים תלוים זה בזה. ואם נפשך לומר, כבר החזירו, אין זו טענה. שאם החזירו, שלא כדין החזירו, ולא נגרע בכך כח ההקדש. ועוד, שהב"ד לא החזירום, אלא היורש הזה, הוא שירד בהם בעצמו. ואם עשה שלא כדין לרדת לנכסים שאינן שלו, אלא בתנאי ידוע, ולא נתקיים התנאי עדיין, לא ירש הוא, ולא נתבטל ההקדש. ועוד, שכבר אמרתי, כי ביד ב"ד שאמר המקדיש, לא בידם ממש קאמר, שאי אפשר, (שלא) [אלא] ברשותם קאמר. ובין שירדו הם לנכסים בין שירד בהם היורש מעצמו, אין הנכסים יוצאים מרשות הב"ד וההקדש, וכמ"ש בפקדון, כל היכא דאיתי', ברשותא דמרי' איתי'. וכל קרקע, אפי' גזלו אחר והוציאו מיד בעלים, וירד הוא לתוכו, הרי הוא ברשות הבעלים, ויכולים להקדישו, וביתו ברשות קרינן ליה.

ועוד דבר, מן הדין, כל שאומר יגבה או יטול פלוני מנכסי, כך וכך, לשון מתנה הוא. ואין אומרים שהוא לא נתנו לו שהרי לא אמר הריני (נוטל) [נותן] ויטול. אלא כל שאומר יטול או יגבה, ויירש, ויחסין, הרי הוא כאילו אומר יטול, שאני נותן לו, ויירש ויחסין, שאני מורישם לו. וההיא דאמרה: כבינתי לבתי, [ב"ב קנו:], לא אמרה תנתן לה, שאני נותנן לה. ואין אומרי': תנתן לה מדעת אחר קאמר. אבל אני, איני נותנ' לה. שבכל כיוצא בזה, אנו אומדין דעת הנותן, שלא אמר כן אלא על דעת המתנה. אלא אם כן אמר הוא, לשון גרוע ממש, שמשמעו שאינו נותן הוא, ולא מקנה. וכאותה שאמרו במציעא (ט ע"ב): משוך בהמה זו, לקנות כלים שעליה. דאמרינן עלה: דלא קנה, דלא א"ל: קני. הא כשאמר לשון הקנאה ממש, קנה, ואף על פי שלא אמר שאני נותנן, לפי שאין אדם נותן נכסי חבירו. וגדולה מזו אמר רבא, בר"פ קמא דנדרים (ה ע"ב) שהמגרש את אשתו בגט, אין צריך לכתוב בו מינאי, לפי שהדבר ידוע שממנו הוא מגרשה, שאין אדם מגרש אשת חבירו. ונראה שהלכה כמותו, דמחלוקת אביי ורבא הוא שם. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל, בראשון של קידושין. ואם בגט החמור כן, כ"ש בממון הקל. ועוד, דהא קי"ל כר"ש בן מנסיא, ור"ש שזורי, דאזלינן בתר אומדנא, כדאיתא בפ' מי שמת (קמ"ו ע"ב). ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים, ושייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. ומוכח נמי התם, דכ"ע מודו באומדנא דמוכח, כאומר דומה שיש לי בן. וכ"ש זה, שהקדיש כל נכסיו, אם לא יהי' לו בן, וגלה בדעתו שהוא רוצה לזכות ההקדש, אין לך אומדן גדול מזה. כי מה שאמר אחר שיגבו, דלתת להקדש נתכוין, ולא להוציא דבריו לבטלה, אלא אחר שיגבו, שאני מקדיש אותם, מכל נכסי קאמר. וגדולה מזו אמרו, בראשון של קידושין (ח ע"ח). אמר ר' אלעזר: התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר, הרי זו מקודשת, וישלים. מ"ט? כיון דאמר לה מנה, ויהיב לה דינר, כמאן דא"ל על מנת דמי. וא"ר הונא אמר רב: כל האומר על מנת, כאומר מעכשיו דמי. ועתה, ראה שזה לא הזכיר לה שום תנאי, ולא א"ל ע"מ. ואדרבה, במנה קא"ל. ואפ"ה, אנו אומדין דעתו, דכל שאמר לה מנה, ולא נתן לה עכשיו אלא דינר, ה"ק: התקדשי בדינר זה, ע"מ שאתן מנה. דכל שאנו יכולים לקיים דבריו, אנו מקיימם. ולא עוד, אלא שאנו דנין אותו כתנאי חזק של על מנת, ועל מנת כאומר מעכשיו, וכ"ש כאן. וזה נראה לי ברור. וכל שכן, כשקנו מידו לבסוף, שהקנין הבא באחרונה מתקן הענין, וכאותה שאמרו גבי דין ודברים.


סימן ריד עריכה

שאלת: בראובן שתובע את שמעון, שמשכן לו מבגדי אשתו, וכפר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר, בנקיטת חפץ, וגלגל עליו שבועה זו, ונשבע. ואחר כך, באה אשתו, ותבעה את שמעון על אותן בגדים. ואמרה: דשלה היו. שאין לבעלה רשות בהן, ולא הי' לו לדון בהן עם בעלה. והוא שדן עמו, לא עשה ולא כלום, דלאו בעל דברים דידה הוה. הדין עם מי?

תשובה: אין בדברי האשה כלום. משום דאע"פ שאמרו ערכין (כ"ד): אחד המקדיש, ואחד המעריך, אין לו בכסות אשתו כו'. לאו למימרא שיהא לאשה לגמרי, ושאילו רצתה למסור לה, לא תמכור. [אולי צ"ל, שהרי אילו רצתה למכור הבגדים שלה, לא תמכור]. וכן, אם נתאלמנה, (שאין). [שמין] לה מה שעלי', וכדאי' בשלהי נערה שנתפתתה (נ"ד ע"א). וכיון שכן, אף דן בהם, דשלו הם, אלא שייחדן לה. וכחד מן לישני, בב"ק בפרק הגוזל (ק"ב ע"א) דאין לו בכסות אשתו ובניו, מפני שלא עלתה על דעתו להקדישם. הא הקדישם בפירוש, מוקדשים. ועוד, דלא גרעי מנכסי מלוג דידה, שהבעל דן עליהם. וכל שיש פירא בארעא, אינו צריך לעשות אחרי' תחתיהם. ולא גרע בעל בבגד, משותף. ואמרי' בפ' מי שהיה נשוי (צ"ד ע"א): הנהו תרי אחי ותרי שותפי, דיאת להו דינא בהדי חד, דאזל חד מינייהו למידן בהדי' לדינא, לא מצי אידך למימר לי': לאו בעל דברים דידי את. אלא שליחותיה קא עביד. ואף על גב דאסיק ר"נ, דמצי חבריה למימר לבעל דיני', אי הואי אנא, טעיננא טפי. הא אמרינן, ולא אמרן אלא דלא איתי' במתא. אבל איתי' במתא, איבעי לי' למיתי. ומכאן נ"ל, דה"ה והוא הטעם לבעל בנכסי מלוג של אשתו. וכ"ש בבגדים אלו, שקנה הבעל משלו לאשתו.


סימן רטו עריכה

גירונדה.

שאלת: ראובן, מתה אשתו בלא ולד, והוא כתב לאשתו בשעת נשואין, שטר שיור כנהוג, לשני אחי אשתו, ובשטר אחד. וכשמת אחד מן האחים, מחל לראובן זה. ובשטר המחילה הזכיר בפירוש, שהוא מוחל לו כל זכות ושיעבוד שיש לו עליו, מחמת אותו שטר. ובאבדן העיר, אבד השטר. ועכשיו, האח תובע בשטר הכתובה שעמו, כל השיור לראובן זה, המחצית מחלקו, והמחצי' מחלק אחיו שמת. מפני שטוען: אחי לא מחל, אלא הזכות שהי' לו עליו מחמת שטרי, לא מחמת זכות שטר, או שמא תספיק מחילה זו, אפי' לגבי כתובה. ועוד, שגם הוא שטר מיקרי.

תשובה: העתקתי כאן כל לשון השאלה, תיבה בתיבה, מפני שלא הבנתי הדברי', אולי יחסרון מכאן דברים, או תיבות. כי אתה כבר אמרת כי האח שמת, מחל כל חלקו לראובן. ועוד, שהזכיר בפירוש שמחל לו כל זכות וכל שעבוד שיש לו עליו, מחמת אותו שטר. ואם כן, מה (נבאר). [נשאר] לו עוד עליו, מחמת אותו שיור! ומה היא טענת השני, שלא מחל לו! אלא זכות שהיה לו מחמת שטר, לא מחמת שיור. וכי יש עליו שני זכיות מחמת השיור, אחד מחמת שטר השיור, וא' מחמת הכתובה. א"כ יתבע ממנו שני זכיות, אחד מחמת שטר השיור, ואחד מחמת הכתובה. סוף דבר, לא מסקי' בשאלה, אלא כמה דמסיק תעלא, עד שתוסיף ותבאר לי הדברים.


סימן רטז עריכה

למונטוסון.

אמרת שמצאת בס' המצות לרב ר' משה מקוצי ז"ל, שאין הנדוי חל על הקרובים, וקיום שטרות בקרובים כשר. ושאלת: מנין לו?

תשובה: אנו בדקנו בס' המצות להרב ז"ל, ולא מצאנו לו כן, ואלי אחרים כתבו כן בספרו. ומ"מ אני אומר: שאפשר כי מי שכתב כן, למדה ממה ששאלו בפ' אלו מגלחין (ט"ו ע"ב): [מנודה] מהו בתשמיש המטה? ואם איתא שאפי' אשתו נוהגת לו נדוי, ואסירא לשכב בתוך ד"א, תשמיש המטה מבעי! ומכאן למדה, גם הרב רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל, שאין אשתו נוהגת לו נדוי בעצמו. ולשאר קרובים, משמע שהוא אסור. מדגרסינן ברפ"ק דנדרים (ז ע"ב): מר זוטרא חסידא, כי מחייב בר בי רב שמתא, משמת נפשיה, והדר משמת בר בי רב. וכי עייל [לביתי'], שרי לנפשיה. דאלמא: משמע לכאורה דאי לא אקדים ושרי לנפשי', בני ביתי' אסורין לו. ולענין קיום שטרות, בירושלמי אסרו. אבל אני דעתי נוטה להלכה אבל לא למעשה, דעדי קיום קרובים למלוה וללוה, כשרים. מדאמרינן: אין העדים חותמין על השטר, אם לא קראוהו. אבל הדיינים חותמין על השטר, אף על פי שלא קראוהו, ואם איתא, ליחוש שמא עדי הקיום קרובים למלוה או ללוה. והדברים עתיקים, ואין זה מקום אריכות.


סימן ריז עריכה

שאלת: שטר יצא לפנינו, וכתוב: שעבדתי לך מקרקעי אגב מטלטלי. ויש מי שאומר: דלא נשתעבדו לו הקרקעות כלום, לפי שלא שעבדם אלא אגב מטלטלי. ויש מי שאומר: שזה נראה כטעות ידי סופר. ועוד, דמן הסתם כל נכסיו משועבדין לו. הדין עם מי?

תשובה: הדין עם זה השני שאמר כהלכה. דאפי' אין כתוב בו אחריות, הא קיי"ל דאחריות ט"ס הוא, וכ"ש זה, שכבר פי' שהוא משעבדן לו. ואף על פי שאמר שהוא משעבדן לו אגב מטלטלי, לא גרע השעבוד [מן] סתם. שאילו לא היו הקרקעות משועבדין מן הסתם, אא"כ פי' הי' בדין לומר: שלא נשתעבדו עכשיו, לפי שלא שעבדם לו כראוי. אבל עכשיו, שמן הסתם משועבדין, אף כשאמר אגב מטלטלי, לא אמר שלא ישתעבדו, אלא מן דין אגב, והלכך, כל שעבוד זה מהכא, הרי נשתעבדו לו ממילא. ועוד, כי זה ודאי נראה כטעות ידי סופר דמי. איכא מ"ד, דלא ידע שאין קונין מטלטלי אג"מ [צ"ל שאין קונין מקרקעי אגב מטלטלי]. אלא ודאי, טעות ידי סופר הוא, לגבי שעבוד הקרקעות מיהא.


סימן ריח עריכה

שאלת: הא דאמרינן בפ' כיצד, יבמות (י"ז ע"ב), דפריך בתלמודא: יבמתו שמתה, מותר באחותה. באחותה אין, באמה לא. פלא, שהיה מצי לשנויי, דאתיא כמ"ד יש זיקה. ע"כ.

תשובה: אין הכי נמי. אלא דעדיפא מיניה שני ליה, דאפילו תמצא לומר דאתיא כמ"ד אין זיקה, ולומר דבחד אחא כ"ע מודו, לא היא. ואי משום הא, ל"ק. דה"ה לאמה. ואיידי דתנא רישא וכו'.


סימן ריט עריכה

עוד בפ' כיצד (י"ח ע"א) דקאמר תלמודא, דהא דקתני מאמר, לאפוקי מדב"ש, דאמרי (קנין) [מאמר] קונה קנין גמור. פלא! שהרי אפי' לב"ש, כי עביד בה מאמר, לא מתסרא צרת' משום מאמר, טפי מאילו נשאה. דהא ב"ש מתירין את הצרות, ע"כ.

תשובה: נראה רבינו, שאתה מפרש לאפוקי מדב"ש ממש, ומשו"ה קשיא לי': אנן, לאו הכי מפרשי'. אלא לאפוקי מסברי' דב"ש, דאמרי: מאמר קונה קנין גמור. דאי לא אשמועינן מתניתין, הוה אמינא דמאמר קונה קנין גמור, כדב"ש. והלכך לדידן דקי"ל כב"ה בצרות, אף זו תהא פטורה מן החליצה ומן הייבום, קמ"ל. ולא תקשי לך, הא דקאמר לאפוקי מדב"ש, ומפרשינן: לאפוקי ממאי דסבר ב"ש. דיש לנו כיוצא בה. ואחת מהן לפי דעתי, ברפ"ק דכתובות. לאפוקי מדרבותינו, ולא לאפוקי מדרבותינו ממש קאמר, אלא לאפוקי מסברא דרבותינו. וגדולה ממנה אמרו בקידושין (מ"ז ע"ב) גבי פלוגתא דר"מ ורבנן, בהתקדשי לי בשט"ח, קא מפלגי בדרב הונא אמר רב; מר סבר, כי קאמר רב בפקדון, אבל מלוה לא. ומר סבר, ל"ש מלוה ול"ש פקדון. מדאמרינן מ"ס, כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי. וליתא. אלא בסברי' דאינהו קדימי טפי לרב והרבה כיוצא באלו.


סימן רכ עריכה

עוד בפ' כיצד (ח"י (י"ח) ע"א). ואי אמרת יש זיקה, הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, בזיקה. הקשה לי אחד מחברי: אמאי לא שני ליה, דאתיא כמאן דאמר אין זיקה.

תשובה: אף אנו רגילין להקשותה. ומפרשי' אנו, דמשום דהיא סתם מתני', פריך ליה מינה, לומר דסתם מתני' דלא כוותי'. וקי"ל כסתם מתני'. וכי מותבי' נמי מברייתא, דשני אחים בעולם אחד, ומת אחד מהם בלא ולד, היינו נמי משום דברייתא פירושא דמתני' היא, וכאילו אותבי' ממתני' גופה. ופריך1 דברייתא ר"מ קתני לה. ואי מתני' ר"מ, לא קי"ל כוותי', דיחידאה הוא. כך אנו רגילין לפרש. ואפשר נמי דאיתא למאי דקא מפרש בה מרנא.


סימן רכא עריכה

עוד בפ' כיצד (י"ח): איתיבי' אביי ב' אחים בעולם אחד כו'. ואי אמרה יש זיקה כו'. פלא דאפי' בלא מילתי' דר' יהוד', היה יכול לדקדק כל זה. ואפי' כי יתרץ, הא מני ר"מ, אכתי איכא למפרך, כדפרכי': והא תנן ד' אחין כו'. ולפ"ד, יש לתרץ שהיה נרא' למקשה דר"מ אית לי' זיקה, כדדייק ממתני' דד' אחין דבסמוך. וכענין זה פריך, דאם איתא לדרב יהודה, דמ"ד יש זיקה, הא פי' לאחר1 מיתה לא פקע לה זיקה, כמו כן יש לנו לומר כאן,2 דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו, כשהיתה נשואה לאח השני. אלא ש"מ, דרב יהודה ליתא. דודאי לאחר מיתה פקעה זיקה. וכו' כדכתב מר.

תשובה: גם זו על דרך התשוב' הראשונ'. וכבר אמרתי דשפיר קאמרת. ומיהו בלא"ה, איכא לתרוצה. ורגילין אנו להקשותה, ולתרץ בענין אחר. דמעיקרא אקשינן ממתני', דעשה בה מאמר ומת, משום דסתם מתני' היא. ואף על גב דאיכא תנאי טובא, דאית להו יש זיקה, אפי' כן מקש' לי' מינה, משום דסתם מתני' עדיפא. ולא רמו מתני' אהדדי, משום דטובא איכא דקשיין אהדדי, ומוקמינן להו כתנאי. וכמה מהם אמרו, מתני' מני, ר' פלוני היא. אלא אדרב יהוד' רמי לה, מהאי טעמא דאמרן. וכי דחי', דאע"ג דלא עבד בה מאמר, אקשי' עלה מברייתא, דהיא פירוש' דמתני'. וקתני, דכיון שלא הספיק לעשות מאמר עד דמת שני', חולצת או מתייבמת. הדרי' ופרקי': דר"מ היא לומר דכיון דסיפא דמתני'3 ר"מ, תני לה רישא נמי ר"מ היא. ור"מ אית לי': אין זיקה. וכיון דאוקימנא לה כר"מ, אקשינן מסתמא דמתני', בפ' ד' אחין. משום דסתם מתני' ר"מ היא. דאלמא: רישא דברייתא לאו ר"מ. דהאי תנא סבר אין זיקה. ור"מ סבר יש זיק' (דהא) [בהא] מתני' דד' אחין. וא"נ איכא למימר דברייתא ודאי ר"מ, כיון דר"מ סיים לי' לברייתא. מהשתא לאו לאקשויי אפירוקין קא אתיא, אלא דאורחא דתלמודא הוא, דכל דאייתי מתני' וברייתא לא סליק מינה, עד דמברר לה. וה"נ אגב דאייתי מתני' וברייתא לאקשויי מינייהו לרב יהודה, אקשי נמי מתני' ומתנייאתא אהדדי, כדי לבררינהו. כן שיטה זו מקובלת בידינו.


סימן רכב עריכה

עוד בפ' כיצד (י"ח ע"ב). אילימא לרבנן, השתא יבם ואח"כ נולד כו'. פלא אמאי לא שני ליה: דלא זו אף זו קתני?

תשובה: אה"נ. ורב פפא נמי הכי קא פריש לה. אלא אורחא דתלמודא הכי, דכל חד מינייהו מפרש כי היכי דמתחזי ליה טפי. ורבי הושעיא לא מתחזי לי' לאוקמי יתורא דמתני', בלא זו אף זו, כל היכא דמצי למימר דאיתא לצריכותא. ורב פפא נמי, אי לאו דאקשוה מתניאתא הכי, הוה מפרש לה למתני'. אלא משום מתניאתא דאקשוה אוקמה בלא זו אף זו.


סימן רכג עריכה

עוד בפ' כיצד (כ"ד ע"ב), לאתויי ממזר. מאי טעמא? דאמר כו'. פלא, דלעיל גבי מי שיש לו אח מ"מ, פריך: פשיטא? והכא גבי בן, קא בעי: מ"ט? שהרי מאותן טעם דהוה פשיט' לי' דאח זוקק ליבום, הו"ל למידע דבן פוטר ע"כ.

תשובה: גם זו מן השאלות שעמדתי אני עליהם, זה כמה. וכלשון הזה כתבתיה: פשיטא אחיו הוא, פי' לאו מנפשיה איפשטא להו, אלא מבן הוא דאיפשיטא להו. דכיון דבנו הוא, דכתיב: ובן אין לו; עיין עליו. א"כ פשיטא דאחיו הוא, וכדאסיקנא: מדמפטר פטר, מזקק נמי זקיק. והיינו דלגבי בנו, איבעי לן, מאי טעמא. והכא אמרי' פשיטא. והא דאמרי', ואימא ה"נ. כלומר: דנגמר אחוה אחוה מבני יעקב. ה"ק, ואימא תיתי גז"ש, ותיפוק דלאו אחיו הוא לענין יבום. ופרקינן: כיון דבנו הוא, אפי' לענין יבום אחיו הוא נמי, אף לענין יבום. כך נראה לי, לעניות דעתי.


סימן רכד עריכה

עוד בפ' כיצד (כ"ב ע"ב): ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו. וזה פלא, לר"י ב"ר יהוד', אמאי חלקן הכתוב בשני לאוין, ובשני מקראות, ע"כ?

תשובה: הני קראי, מצרך צריכין, בין לרבנן בין לר' יוסי. דהא צריך למכתב: אחותך בת אביך, או בת אמך, לחייב על אחותו מאביו שלא מאמו, ומאמו שלא מאביו. ואחותך היא, לחייבו על אחותו מאביו ומאמו, ובת אשת אביך, לפרט מאחותו מן השפחה והנכרית. וכתב רחמנא גביה היא לומר שאפי' באחותו שהיא לו בת אשת אביו, אין מחייב אלא משום אחותו בלבד, כדעת ר"י ב"ר יהודה. וכיון דכולהו צריכי, היכי ליערבינהו קרא, דאי כתיב רחמנא: ערות אחותך בת אביך או בת אמך, או בת אשת אביך, אחותך היא, הוה משתמע דלא אתי האי בת אשת אביך, אלא לרבות. ולרבות הא, לא איצטריך, אלא אדרבה, למעט מן השפחה והנכרית איצטריך. אבל השתא א"ש. דכוליה קרא לדרשה אתא. וה"ק, כשאמרתי לך שלא תגלה ערות אחותך, לא אמרתי אלא בבת אשת אביך, כלומר שיש לאביך נשואין בה, ואפי' היא בת אשת אביך ממש, אחותך היא. כלומר משום אחותך בלבד, אתה חייב על ערותה. וזו כדעת ר' יוסי ב"ר יהודה ששאלת.


סימן רכה עריכה

עוד בפ' כיצד (כ"ב:): ואימא פרט לאחותו מאנוסתו כלומר דנמעטה מאשת אביך. וזה פלא! דא"כ אחותך בת אביך ל"ל, מדכתב אשת אביך מולדת אביך, משתמע בת אשת אביו שאינה אמו. ומאחותך דכתב גביה, לחייבו על [אחותו] בת אביו ובת אמו הנשואין, שאין עונשין מן הדין. והיא אתי למימר, דאי אתה מחייבו משום בת אשת אביו.

תשובה: הא דפרכינן ליה מדרבא, טפי עדיפא. דבהדיא גלי לן קרא, דבתו מאנוסתו בתו היא, ואחותו מקריא.


סימן רכו עריכה

עוד בפ' כיצד (י"ט): אם מאמרו של שני מאמר כו'. פלא! דלימרו ליה רבנן: טעמא דידן, משום דכיון, דמאמר דרבנן, לכך חולצות ולא מתייבמות.

תשובה: לא ירדתי לסוף דעת רבינו בקושיא זו, ולא דבר ריק הוא ממך, אלא ממני. דכשתמצא לומר, מאמר דרבנן, מאי הוה? מ"מ, כיון דמאמר אינו קונה מדאורייתא, תרווייהו הוה מצי ליבומי, דשתי יבמות הבאות משני בתים הם. ואילו הוי מאמר קונה קנין גמור, (בכניסה) [ככניסה], ומדאוריי', הויא חדא מתיבמת, וחדא מפטרא והשתא דאמור רבנן, דמאמר קונה ואינו קונה, ליבם חדא ממ"נ (ממה נפשך), וליחלוץ אידך, דמאי איכא ואמאי חולצות תרוייהו? ואי זיקת ב' יבמין דאוריי' חליצה נמי לא בעי השתא דזיקת ב' יבמין מדרבנן, מאי איכא, אי חלצה חדא ומייבמה אידך, ובמקומה בפ' ד' אחין (ל"א:), אקשי' אדחכמים, ואסיקנא: טעמייהו דרבנן, דזיקת שני יבמין דרבנן, וגזירה שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, וגזירה דילמא חליץ ברישא, והדר מייבם, כדאיתא התם.


סימן רכז עריכה

עוד בפ' כיצד (כ"ג:), ודוקא מחלץ והדר יבומי, אבל יבומי ברישא לא, דקא פגע ביבמה לשוק. ופלא לי דהא מרישא שמעינן לה, דדייקינן עלה: אבל יבומי ברישא לא, דקא פגע באחות זקוקתו. והשתא לאיסור אחות זקוקתו, שאינו כי אם מדרבנן, כל שכן בהך דסיפא דאיכא חששא דאורייתא, דיבמה לשוק, ע"כ.

תשובה: עיקר צריכותא דהא מתני', לאו משום מחלץ והדר יבומי הוא, אלא משום לזה אח ולזה שנים. דמהו דתימא, ליגזור תרי אחי אטו חד. קמ"ל. ואגב אורחי', תנא קושטא דמילתא: זה חולץ לשתיהן. ואח"כ: אחד מן השנים אחד חולץ ואחד מייבם. אבל יבומו ברישא, אחד מן השנים קודם שיחלוץ האח יחידי, לא. ואף על גב דחלץ ברישא האח השני, משום דדילמא קא פגע ביבמה לשוק. ואף על גב דהא סיפא דסיפא, לא איצטרכא טובא, מ"מ כיון דדבר חדש הוא שלא שמענוהו עדיין, תנא ליה אגב אורחיה. הואיל ועיקרא דסיפא איצטריכא, כדאמרן. והכי איתא בגמרא בהדיא.


סימן רכח עריכה

עוד בפ' כיצד (כ"ד ע"ב) אמר רב: ובעדים. פרש"י ז"ל: הא דתנן: יוציא; זה החשוד שכנסה. כגון שבאו עדים על קול הראשון, שראוהו שזינתה עמו. ודבר פלא פי'. דהא קתני במתני': נטען: בהדיא, דמשמע שאין שם שום ודאות.

תשובה: אני איני רואה דרך לנטות מדברי רש"י ז"ל כי בודאי מוכרח בגמ', דהכי הוא דמדאמר1 רב: כי ניים ושכיב מר, אמרה להא שמעתא. אי דאיכא עדים, כי אתא אחר אפסקי' לקלא, מאי הוה? ועוד, דפרכינן עלה, מדתניא בברייתא. ואם יש לה בנים, לא תצא. ואם באו עדי טומאה, תצא. כלו' כל שאין לה (עדים) [בנים], תצא אפילו בלא עדי טומאה, דלא בעינן עדי טומאה, אלא דוקא בשיש לה בנים. ופרקינן: רב מוקי לה למתני', בשיש לה. ומשום דאיכא עדים, הוא דיוציא, כדקתני בברייתא, אלמא: עדים דקאמר רב, היינו עדים דקתני ברייתא. ובברייתא הא קתני בהדיא: עדי טומאה, ואמרינן נמי, רב מתני' קשיתי'. הוציאה, והוציאוה, בב"ד משמע, וב"ד בעדים הוא דמפקי. ובודאי, בעדי טומאה הוא דמפקי בי דינא. והא דקתני מתני': נטען, משום דמעיקרא ודאי לא הוה אלא חשד. ועל שם תחילתו הוא קורא אותו נטען. אבל לבסוף, באו עליו עדי טומאה. ואף ר"ח ז"ל, פי' כן. ובספרי הגאונים ז"ל, פירשו כן בגליונין. ואיני רואה בו שום צד של ספק, אא"כ יאיר בו עינינו מורינו.


סימן רכט עריכה

טורטושה.

שאלת: מנודה שמת בנדויו בארץ ישראל, אם ב"ד יכולין להתירו לאחר מיתה, כדי להתעסק בו, אם לא? ומצאתי לר' מאיר שכתב, דמתירין לאחר מיתה, מההיא דר' אליעזר, דעמד ר"ע על רגליו ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר.

תשובה: כן נראה בעיני פשוט, כדברי הרב ר' מאיר ז"ל, ומההיא דרבי אליעזר. ועוד, דלהתעסק בו, פשיטא! דאי לא נתעסק בו, היוטל לפני כלבים. וסוקלין את ארונו; בלבד אמרו. ועוד, לאחר מיתה אינו נהנה בכלום, שתאמר שאסור לההנותו. וכן, המתעסקין, במצותן הן מתעסקין, ואינן נהנין ממני. חדא, שכבר מת. ועוד, דאפילו בחיי דומיא דמת, דאין נוטלין ממנו שכר (מיתה) [מותר], דומיא דמחזיר לו אבידתו.


סימן רל עריכה

שאלת: מה שאמרו: בני מלכים, סכין שמן ורד על גבי מכותיהן (שבת קי"א ע"א), או כל ישראל, היכא דשכיח. קשיא לי: מי גרע מחמין ושמן, דקי"ל דאסור להניח ע"ג מכה, אלא חוץ למכה. ושמא שבקי' דאיהו דחוק, ומוקי נפשיה בחוץ למכה, והלשון דחוק.

תשובה: באמת זה דחוק מחד, עד שלא ימצא שם מקום לנוח. אלא שמן ורד נוהגין בני מלכים למשוח בו תדיר, להתענג ולהתבשם. ולפיכך, סכין בשבת אף על גבי המכה ממש, ואינו נראה כרפואה, אלא להתעדן, לפי שכן דרכן. אבל אחרים שאינן נוהגין כן, ואינן ראוין לכך, לא, שנראה כנותן לרופאה. ולרבן שמעון בן גמליאל דאמר (שם שם (שבת קי"א)) וכו', אף על פי שאינן ראויין לכך, מ"מ כל שעושין בני מלכים להתענג, סבור לומר דאף כל ישראל ראויים להתעדן בו. ולפיכך, אף בשבת אינו נראה כנותן על המכה לרפואה, אלא להתעדן ולהריח. אבל חמין ושמן, אין אדם עשוי לעשות כן, אלא מתוך הצורך. ולפיכך, אם נתן על המכה עצמה, היה נרא' ודאי כנותן לרפואה. אבל התירו לתת חוץ למכה, מפני שלעתים רוחצים ומושחים בהן, ושותתין ויורדים לתוכה.


סימן רלא עריכה

טוליטולה. לרב שלמה.

כתבת: כיון דקי"ל דעדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה, אם נתקיים עד אחד מהם בשני עדים, והשני לא נתקיים אלא בעד אחד על פה, הנאמר שנצרף חתימת העד שנתקיים, לעד שמעביד על פה? שהרי הוא כאילו מעיד עליו. שהרי נודע, שאם לו חתם בפניו, שלא הי' הוא חותם. וכענין שאמרו בכותי, דאי לאו כותי כשר הוא, לא הוי מחתים ליה מקמיה.

תשובה: אין הנדון דומה לראיה, דהתם, אינו אלא לדעת שהוא כשר, מדוקדק ובקי במה שכתוב, ושהחזיקו בו את הכותים. ומשום הכי, מכשרינן ליה, אפילו בעד אחד ישראל שהחתימו בעדו. אבל בקיום חתימתו לא מתכשר, אלא בקיום על פה, שמעידין בפירוש על חתימתו זו, [או] בשנתקיים חתימתו מתוך כתיבת שטרות אחרים.


סימן רלב עריכה

שאלת: ראובן משכן כרם לשמעון, אפוטרופוס של יתומים, ע"מ שיהיו זה הכרם תחת [יד] ראובן הממשכן, כמו שהי'. ובתנאי שיהיה בפריו מאתים דינרים לשמעון האפוטרופוס, ויהיה הקרן קיים, להפרע לזמן המשכונה. היש בזה צד רבית, או לא?

תשובה: לא נתבאר לי מתוך שאלתך, משכונה זו אם היא בנכייתא אם לא. וכן לא נתבאר מתוכה, אם ראובן הממשכן יכול לפורעה כל זמן שירצה, אם לאו. ודע שאם היא בלא נכייתא, והוא יכול לפורעו כל זמן שירצה, אין ספק שיש כאן רבית. ולא (אמרי'). [מבעי] שאין מוציאין מלוה למלוה, אלא אפי' נטל המלוה, מוציאין מידו ומחזירין ללוה. ואפילו היו מעות של יתומים. שלא התירו רבית דאורייתא לגבי יתומים. ואמרי' יתמי דאכלו דלאו דידהו, ליזלו בתר שיבקייהו. ואפי' היה משכנתא בנכייתא, ואפילו קבעו זמן שלא יוכל לסלקו עד אותו זמן, אם קבלה הלה בסך ידוע בכל שנה ושנה, אילו לא היו המעות של יתומים, בזה אין ספק שהוא אסור. דהיינו חכירי נרשאי. שהיו ממשכנין שדותיהן, וחוזרין ולוקחין אותן בחכירו', לתת בפירותיהן סך ידוע, בין עושין ובין אין עושין. ואמרי' עלה בגמרא ב"מ (ס"ח ע"א): ולית הילכתא כחכירי נרשאי. ופי' רש"י ז"ל, דרבית גמורה היא. ולדבריו, דבר ברור הוא, שאפילו במעות של יתומים אסור, וכמו שאמרנו. אלא שהרמב"ם ז"ל פירש, שהוא אבק רבית. ולדבריו, במעות של יתומים מותר, מפני שמותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ופי' בירושלמי, כגון שהלוה מתנה שאם יהי' שם ריוח, שיקבלו היתומים מחצית אותו ריוח. ואם ימצא שום הפסד, לא יקבלו היתומים כלום, אלא הקרן קיימת להם. וכגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים, ושיקבלו היתומים מן הריוח הנמצא שם ממש. אבל לא שיוציאם הלוה לצרכן ושיפרע לאחר מכאן כלום, כי זה רבית גמורה היא. ומ"מ קרוב לשכר ורחוק להפסד, אבק רבית הוא, ואסו' לגדולי'. וכמ"ש קרוב לשכר ורחוק להפסד, רשע, ואף על פי שהתירוהו לגבי יתומים. וא"כ, אפשר שגם זה מותר להם, לפי דברי הרמב"ם ז"ל, דכל רבית של דבריהם מותר, לגבי מעות יתומים. דמאי שנא מקרוב לשכר ורחוק להפסד. ומיהו, מסתברא דלכ"ע שגם זה אסור, דלא כל רבית של דבריהם התירו לגבי יתומים, אלא דוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל שאר איסורים דרבנן, לא התירו. ובודאי הדעת מכרעת, שיש הפרש בין קרוב לשכר ורחוק להפסד, לשאר איסורי רבית דרבנן. משום דקרוב לשכר קיל טפי, מפני שקרן היתומים מיוחד, והרי הוא כפקדון אצל המקבל, ואין מקבלין ריוח אלא מיני' ובי' הריוח ממש, שנמצא במעותיהם. ולא מכיס המקבל. אבל רבית דרבנן, כחכירי נרשאי, הרי הלוה פורע מכיסו, אותו סך שהתנה ובין שכרם המשכונא עושה פירות מרובין, ובין אינו עושה. ולפיכך, הרי זה אסור. ותדע לך, שלא התירו אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד. מדקא פריט ואמר, מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא קא כייל מותר להלוותן ברבית דרבנן. ועוד מדקאמר רב (נחמן) [ענן] ב"מ (ע) אמר שמואל: מעות של יתומים, מותר להלוותן ברבית. ואמר לי' רב נחמן: משום דיתמי נינהו, ספינן להו איסורא. יתמי דאכלו, דלאו דידהו, ליזלו בתר שיבקייהו. ומאי קא קשיא לי' לרב נחמן, ומאי לייט להו? דילמא לרבית דרבנן קאמר. וא"ת, משום דרב ענן, אפילו ברבית דאורייתא קאמר. הא לא אפשר. חדא, דהיכי תלינן כל כי האי שיבושא לרב ענן דלישרי ליתמי רבית דאורייתא. ועוד, אי מסתפק רב נחמן בהכי, הו"ל למימר: דילמא ברבית דרבנן קאמרת. ועוד, כי אמר ליה, אימא לי גופא דעובדא היכי הוה. ואהדר ליה, משום מעשה שהיה (בפני) [בבני] מר עוקבא, דהו"ל דודא בי' מר שמואל (תקיף) [תקיל] ויהיב, (תקיף) [תקיל] ושקיל. והא ודאי, אפי' לדעתי' דרב ענן, א"א, דהוה ביה איסורא דאורייתא. אלמא, בדרבנן קא"ל. ואפ"ה, דחי ליה רב נחמן, ואמר: דההיא, לאו משום דשרינן איסורא במעות של יתומים. אלא ההיא, אפי' (בדקועי) [בדקנני] שרי, דהא מקבל עלי' חוסכא דנחשא. (אלא אמר) [אלמא] רב ענן ברבית דרבנן קאמר. ור"נ, בדרבנן קאמר. דאי אכלי דלא דידהו, ליזלי בתר, שיבקייהו. והיינו דרב יהודה, קא פריט מעות של יתומים מותר להלוותן, קרוב לשכר ורחוק להפסד. ולא כייל ואמר ברבית דרבנן, כדהוה כייל רב ענן. ועוד מסתברא, דבכענין זה, שהוא משכונה סתם, לכ"ע רבית קצוצה היא. שלא אמרו בחכירי נרשאי, שלא יהא אלא רבית דרבנן, אלא דוקא במשכנתא דסורא, שהוא כמוכר לו פירותיו, וחוזר זה ומוכר לו אותן פירות שקנה ממנה. וכן פירשו רבותינו ז"ל. ובכענין זה, הוא (שא"א) [שאפשר] לומר, שאינו אלא כאבק רבית. אבל במשכונה דעלמא, דמשתלם דמי ההלואה מיניה, כל שחוזר וחוכר ממנו, רבית קצוצה היא. וכ"ש אלו שהתנו מתחילה, שיעמוד הכרם ביד הממשכן, ויתן בפריו ק"ק דינרים בכל שנה. דלכ"ע רבית קצוצה [הוא], שהרי קודם שירד לכרם קודם שקנאו, במשכונתו הוא מתנה, שיתן לו בפירותיו ק"ק דינרים. ועל כן, הוא מלוה מעותיו. והרי זה כקוצץ לו בשעת הלואה, דאטו משום דהערימו משום שיהא הכרם משכונה בידו, והוא לא הי', יהא מותר. ותדע לך, שהרי אפילו בחכירי נרשאי, שהיא משכנתא דסורא, אמרו (שם (ב"מ) ס"ח ע"א): חכירי נרשאי, דכתבי הכי: משכן לי' פלניא ארעיה לפלניא, והדר חכרה מיניה, אימת קנייה, דמקנייא ניהליה. אלמא: כי כתבי מקמי' דנחית לי, לאו דידיה הוא, דליקני לי' פירא דידה. ומדקאמר: אימת קנייה, משמע דכל כי הא, הו"ל כקוצץ דמים מחמת מעותיו, ורבית קצוצה היא.


סימן רלג עריכה

מונטוסון.

שאלת: מי שכתב לאשתו מתנה לחוד, וכתוב בה שעבוד נכסים, כחוב דעלמא. אם בא בע"ח מאוחר של בעל לגבות, יש כח ביד האשה לגבות היא תחילה, או שמא בע"ח יכול לטעון: בעלך פרעך; כיון שכתוב בשטר: נתתי לך כך וכך?

תשובה: כיון שיש בה שעבוד נכסים, הרי הוא כחוב דעלמא, ומה שכתוב: נתתי לה; לא מחמת שכבר נתן לה אותו הסך, שא"כ על מה שעבד נכסיו, והוא כבר נתן, ובא הממון לידה. אלא שהודיע שלא חייב עצמו לה, מחמת שלוה ממנה, או שהכניסה לו ממון זה, אלא שרצה להשביחה ולכבדה, וליתן לה משלו. וחייב עצמו לה בכך, ושעבד לה נכסיו. ומ"מ, אם אינה יכולה לגבות בחיי הבעל, אף על פי שהיא קודמת בשעבוד, מי שזמן הגבייה קודם, [קודם] הוא וגובה. אא"כ הוא דבר ששעבד לה באפותיקי מפורש, דבעל אילו בעי לזבוני' נכסי', מצי מזבן, ואין האשה יכולה לעכב כדאי' בכתובות.


סימן רלד עריכה

פירפיניאן.

עוד אמרת: שהוגד לך בשמי, מה שמאמין אני במעמד הנכבד, מעמד הר סיני, שהיה כולו נבואי, וישר בעיניך. אלא שהוקשה לך, איך הגיע כל העם, שאינם חכמים כחכמים, למדרגת הנבואה. שכבר נודע שהוא מן הנמנע, שיגיע למדרגת הנבואה, רק מי שהשיג הקדמות הראויות לה.

דע: כי באמת, מה שמאמין אני במעמד הנכבד, ושאמרת לחכם, שאמרת שהיה עיקרו נבואיי, אבל לא כולו, ויש בו נבואיי ומקצתו מושג השיגוהו החושים: השמע, והראות, ההרגשים. ואגיד לך פרטי הדברים, איזה מהם לפי דעתי בהרגש החושים, ואיזה מהם נבואיי, ומה שהביאני לזה בהכרח.

ואומר אני: כי יציאת העם מן המחנה, ועמידתם בתחתית ההר, והגבלת ההר, ועליית משה ואהרן, וחרדת ההר, ועשנו, וקול השופר והברקים והלפידים, כל זה היה ממש ובפלא, והרגישו כולם כל זה בחושים. ואין בכל זה, דבר שיכריחנו להוציא אפילו קצת ממנו, מפשוטו. ואדרבה! הצורך הביא אליו להיות כן ממש, ודרך פלא, כדי שיכירו בו, וידעו אותו כל העם, להגדיל מעלות המעמד הנכבד, והתורה שנתנה בו בפרסום לא בסתר. כאמרו "לא מראש בסתר דברתי". והוא שהכתוב אומר, מפרסם לעיני כל, שלא היה כמעמד ההוא, וכמעמד קריעת ים סוף, ומה שנמשך בענין ההוא, בשום זמן ולא לשום עם זולתו לעם הנבחר. באמרן: "מה תחזו בשולמית, כמחולת המחנים" - רוצה לומר מה תחזו שנתפרסמו בכל עם, הגדולות והנוראות ההם, שהיו באותן שתי המחנות כמו שנתפרסמו בשולמית.
גם תפלתינו של ראש השנה, מיוסדת על זה, כאמרנו: "בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמך תורה ומצות, ובריות בראשית חרדו ממך".

ואמנם, כלל הדברות עצמם, ומה שנמשך בזה, היה נבואי. ויורה ע"ז לדעתי, שלשה ענינים.

  • האחד, שממנו למדו האבות, שלא (יתפקו) [יתפתו] אחר הדברים שיכנס בהם שום ספק, עד שיבחנוהו (הדבר) [הרבה], שאין בו צד פקפוק אלא האמת. והוא שהי' משה נביא האמת, עליו השלום, מסתפק אם יאמינו לו, אף על פי שהוא בא לבשרם להצילם מן העבודה הקשה. כאמרו: "לא יאמינו לי". וכלל הענין ההוא, לפי שידענו שלא יאמינו רק בדבר אמתי והכרחי, אין בו שום צד פקפוק. וע"כ, אף כשהגדיל ה' לעשות הנפלאות והנוראות במצרים, עד שהוציאם בזרוע נטויה ובמוראים גדולים - עוד הוצרך להוציא הפקפוק מלבבם, מפני שכל מה שנעשה במצרים, אפשר שנתפשטו בהם, או מקריים טבעים, או עניני החרטומי'. ולפיכך, לא האמינו במשה אמונה מוחלטת, עד עמדם בקריעת ים סוף. יורה על זה מה שאמר שם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ותרגם המתרגם "ובנביאות משה עבדיה", שזה באמת נמלט מטבע המקריים, שאין הים נקרע במקרה בלילה אחד, ובבקר ישוב לאיתנו. וזה הוציא מלבבם הפקפוק, אמנם לשעתם. והוא שאמרה רחב הזונה: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם". לא הזכירה אחד מן הפלאים והמופתי' הקודמים במצרים - רק זה לבדו, לכונה שאמרתי. ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף, נכנס עוד בלבם (ספקו) צד פקפוק, אולי משה לבד שהיה חכם מכל האדם, ומכל מי שקדמו, ידע לעשות כן, והם לא יבחינוהו. וחזרו עוד להמשך אחר הספק והפקפוק. ומעתה, לא נשאר להם שום בחינה בנבואת עשה[1], זולתי שיגיעו הם בעצמם לענין נבואי, להוציא מלבם כל פקפוק. וזה היה במעמד הנכבד ההוא. ונתאמת האמת (ושכן) [ונצדק] קודש.
  • והשני הוא אומרו "בעבור ישמע העם בדברי עמך". ומן המפורסם, שאין החוש משיג דבר השם בדברו עם נביאו. ואלו דבר עם משה, אף בקול נברא נכבד ונורא מאד למעלה מקול השופר והרעמים והלפידים - אם לא השיג והורה בחושים - לא נמלט עדיין מן הפקפוקים הקודמים. ואין זה להם פלא גדול מקריעת ים סוף. ובמה יבחונוהו? אלא אותו הקול, לפחות קול נבואיי היה. וא"כ, כבר עלו למדרגה ממדרגות הנבואה, והשיג כל אחד כפי מה שהוא; משה מחיצה בפני עצמו, אהרן מחיצה בפני עצמו, ונדב ואביהוא מחיצה בפני עצמם, ושאר העם. כל אחד מחיצה בפני עצמו. ולא שהשיגו כל העם השגה אחת, זה כזה.
  • השלישי, מה שאמרו רבותינו ז"ל: "אנכי ולא יהיה לך - מפי הגבורה שמענום". ואיך שמעום מפי הגבורה, אם לא בדרך נבואי? ומה שכתב הרב ז"ל הטעם בשנים אלו, מפני ששנים אלו השרשים - רצונו לומר מציאותו והוייתו אחד - אמנם משיג בעיון האנושי. וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו, וכל מה שידענו שוה, אין יתרון, ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד. ולדעת הרב ז"ל, הגיע לעם כולו בשני אלו, מה שהגיע למשה רבינו עליו השלום. וכן אמר הרב ז"ל בפירוש, בזה הלשון: מפי הגבורה שמעום. רוצה בזה, שהרי הגיע אליהם כמו שהגיע למשה רבינו עליו השלום, ולא היה משה רבינו ע"ה מגיע אליהם.

ובזה יש לי מקום עיון, שאם דעת הרב ז"ל בזה, שאין זה מן הנמנע שישמעו כלל העם מבלי הקדמות הראויות לנבואה בקול נבואי, ענין כזה. וידענו, אפילו מי שאינו ראוי לנביא, כנביא. וכן כל דבר שיודע במופת זה, ממה שלא אוכל לציירו, לפי שאין אנו באים, בראוי או בנמנע, במדרגות הנבואה, מצד הענין בעצמו. שנאמר לנביא, או לחולם, או לרואה, ר"ל שיהא מן הדברים שאפשר שנודעו בעיון אנושי, אם לא (אלא) מצד האיש ההוא, שנאמר לו בענין הנבואי, אם הוא מן הראוים לאותה מדרגה מצד שלימותו, אם לא. ואי אפשר לכל אדם שישיג בענין המרכבה, מה שהשיג יחזקאל. ואפי' מה שיושג ממנו בעיון אנושי, כדעת הרב והנחתו. ששם חלק מחלקי המרכבה, ענין מושג בענין אנושי. שאפי' מה שנודע במופת אין הכל מגיעים אליו, בלתי למוד.
ואם הם ידעו דרך המופת -- שממנו ידעו השרשים השנים האלה -- מה הוסיפה להם הנבואה? ואם לא ידעו הם דרך המופת -- איך השיגו אפי' שלא במראה הנבואה?

או נאמר, כי הודיע ה' לכלל העם דרך פלא, מה שיצטרכו להקדמות למודיות כדי שיוכלו להגיע אל המקצת ההוא של המדרגה הנבואיית. כלל כל העם - חכמים ושאינם חכמים, הנשים כאנשים. וזה ממה שאי אפשר לציירו, עם ההסכמה לבעלי הרעיון ששמו מכת הנמנע - שיתנבא מי שאין לו הקדמות הראויות בלמוד ובכח הדמיון וכח השכל. ולא הניחו זה באפשר, כמו שהניחו שאי אפשר שיתנבא החמור והצפרדע.

  • וכן אי אפשר לומר שהגיע להם בנבואה שום דבר מועט, ממה שהוא למעלה מן המופת המושג בעיון האנושי, ובלבד לשלמים שבהם, כפי השלמיות שהיו להם. ואף על פי שאותו המועט לא היו ראוים, לא מצד שלמותם מהקדמות הצריכות למדריגות הנבואה. שא"כ חלקנו בנמנע בין רב למעט.
  • ועוד, שלפי ההנחה הזאת, יותר הי' ראוי שישיגו כלל העם שאר הדברות, כגון: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב; שאינן צריכות לשום הקדמות מופתיות, ושהם במושכל ראשון.
  • ועוד, שאם לא הגיעו אפי' לשנים אלו, אלא הראוין לפי שלמותיהן, א"כ כ"ש שיגיעו לכולן השלמים שבהן, והראוים לנבואה, כאהרן ושבעים זקנים. ולמה שתי אלו לבד, ולא מצד הנבואה לבד?
  • ועוד, שאפי' בשורש "לא יהיה לך" נאמר להם דבר שלא יושג בעיון אנושי ובמופת, והוא מה שנאמר בו: "לא תשתחוה להם, ולא תעבדם". וכלל העמים עד שלא ניתנה התורה, היו עושים היכלות למלאכת השמים. וכדעת האומרים "עזב ה' את הארץ". וחושבים זה (מכת) [מכח] המחוייב לרוממתו ית', ושחלק צבא השמים לכל העמים. והראיה נראית להם הכרחית, מצד הפסד הויה, לכל אשר תחת השמים.
  • ועוד, כי באמת יראה שכלל העם שמעום, לא היחידים שבהם לבד. כי החכמים - החלק המועט בעם, ואין יוצא עוד הפקפוק מלב רוב העם.
  • ועוד, הנה כתוב: "הקהל לי את העם, ואשמיעם את דברי". וכתיב: "בעבור ישמע העם בדברי עמך" -- אמר דרך כלל העם, ולא היחידים שבעם. וכתיב: "ותקרבון אלי ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו (ודבריו), [ואת קלו] שמענו מתוך האש".


על כן, איני מוצא דרך לערב בו הסכמות חכמי הפילוסופית, ושנשים זה מכח הנמנע. ולמה נשים זה מכח הנמנע, אחר שיש בכח הנפשות האנושיות לעלות אל המדרגה הנבואית, כאשר עלו אליה, נביאי ישראל הקדושים. זה אינו בנמנע שיחכים השי"ת כרגע לכל העם שעמדו במעמד הנכבד ההוא. והוא שיהיה בו השפע הגדול במראות אלהים. וכאשר אמר בבצלאל: "ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכל מלאכה". והוא קטן בשנים מאד. והנה כתוב: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם". ובשלמה כתיב: "החכמה והמדע נתון לך". ובמדרש אמרו: "והנה חלום - חלום עומד על כנו, צפור מצוצי, וידע מה צוצי". גם אמרו רבותינו ז"ל: "ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל הנביא". ושם אין מקום לראיית גלגלים, וארבע יסודות, רק לדברים פנימיים נבואיים.

ואין הדמיון שלקחוהו בנמנע, כמי שלן בלא חכמה, ולשאר עמד נביא, כנמנע שינבא החמור והצפרדע. שמין שאר בעלי החיים - הדיבור אין בהם ולא יתנבאו. והמין האנושי - מתנבא בטבאו[2], ושראוי לצאת מן הכח אל הפועל. והענין הכתוב בשאול, יודיענו זה. שלא נודע בחכמה הראויה למדרגת הנבואה, ועם כל זה התנבא בתוך בני הנביאים. והוא שתמהו עליו ואמרו: "הגם שאול בנביאים". לומר, הגם שאול - שלא נתעסק בחכמה - כבני הנביאים? עתה מתנבא עם הנביאים בלי הקדמות הראויות.

ואל תקשה עלי ממ"ש רבותינו ז"ל: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר", כי זה נאמר על דרך הראוי לנביאים, ואין הקושיא מאיש אחד או רבים, רצה ה' שיתנבאו לצורך שעה או לענין. וכל זה לא יקשה למאמיני החדוש.

ואצלי, שני חלקים בנמנע.

  • האחד ההכרחי וישר מצד עצמו. להיות צלע המרובע גדול מאלכסנו. או מה שהיה - שלא היה. והרבה כיוצא בזה. וזה נמנע גמור, מצד עצמו, לא ישוער בו האפשרות.
  • והשני - לא מצד עצמו, אלא מצדנו. וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע. שלא מצינו סלע מוציא מים, והים יקרע לשעה וישוב לשעה, ושיעמדו השמש והירח לא יסבבו ולא יזוזו ממקומם, או ישוב השמש לאחורנית, והרבה כיוצא באלו. ותחיית המתים בכללם.

ואמנם, אין כל זה נמנע אצלנו, אלא מצד מיעוט חכמת הנבראים כולם, ולאות כחם לשנות המוטבע בחותם הטבע. אבל בחוק הבורא יתברך, אינו נמנע אלא מחויב בחכמתו יתברך, שאין להתייחס לו כלום חסרון ולֵאוּת, בכח חכמתו שהוא וחכמתו אחד. ולא ידענו חכמתו, עד שנדע מהותו.

ובזה יתקיימו כל הנסים שנעשו, ושעתידים להיות. ולא נשאר בזה שום פקפוק, בכל מה שאמרוהו הכתובים, במה שאנו צריכים להנחתו הראשונה, כפי הפשט, לקיום האמונה, ומה שנמשך אחריה. אבל במקומות שאין אנו צריכים לכך, אם תרצה ליקח אותם לפי החכמה (אפי' לא הוצרכת) [הפילוסופית] אם תצטרך לכך או מן הרצון הפשוט לבד.

זהו שנראה לי בכלל דברים אלו.





סימן רלה עריכה

לארדה.

שאלת: ראובן דר במדינה אחת, והשיא לבנו שמעון אשה במדינה אחרת. ונתנו לו, הוא ואשתו בתים שהיו להם באותה מדינה שהשיאו לו האשה. ולאחר ימים, נפטרה אם שמעון. וחזר ראובן ונתן עוד לשמעון בנו הנז', נכסים וקרקע. ואח"כ נשא ראובן אשה, והוליד ממנה בן שמו לוי. ובין כך, נתעסק שמעון בפרקמטי', והלך למסעיו ונתעשר. ולא היה סמוך על שולחן אביו, ואינו דר עמו, אפי' בעיר אחת. והלוה (לאחד) [לאביו] שלשים ליטר' בעל פה. וקודם פטירת אביו, בא עמו לחשבון בפני אשתו זו, אם לוי. ונמצא שחייב לו ל' ליטרא. ובתוך שמנה ימים לחשבון, נפטר ראובן ועכשיו גדל לוי, והעמיד את שמעון אחיו בדין, ואמר: כי מאשר לאביהם עשה את כל העושר ההוא, והוא חייב לחלוק עמו, מה שיש בידו, וכל הנשאר מאביהם הזקן. ושמעון משיב: אדרבה! יש לי לחלוק עמך בנכסי העזבון, וליטול תחלה מן האמצע, השלשים ליטרא שבאתי לחשבון עם אבינו, ובפני אמך. ואין לך שום חלק במה שהרוחתי מעצמי, שלא הייתי סמוך על שולחן אבי. הודיעני: הדין עם מי? ואם יוכל שמעון לתבוע החוב, כיון שלא תבעו זה כמה ימים?

תשובה: הדין עם שמעון, שאין לאחיו חלק עמו בכל מה שהרוויח. שלא אמרו, אלא באח נושא ונותן בתוך הבית. ולא עוד, אלא אפי' נושא ונותן בתוך הבית, אם הי' לו נכסים אחרים, יביא ראי' שהיה לו נכסים אחרים, והרי הכל בחזקת שלו. דתניא בפרק חזקת הבתים (מ"ז ע"א): בן שחלק ואשה שנתגרשה, הרי הן כשאר כל אדם. וגרסי' התם (ב"ב) (נ"ב ע"א): אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו, ואמר: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמי, רב אמר: עליו להביא ראי'. ושמואל אמר: על האחין להביא ראיה, כלומר, שהם של אמצע. ואמר ר"ח, ל"ש שעליו להביא ראיה, אלא שאין חלוקין בעיסתן. אבל חלוקין בעיסתן, אימור מעיסתו קמץ. וכ"ש בזה, שהיה מוחלק לגמרי, ושהיו לו נכסים בעצמו, שנתן לו אביו, ושלא נתעסק בנכסי העזבון. ואלו דברים פשוטים הם. ואם ירצה שמעון לחלוק עם לוי בנכסי עזבון אביו, הדין עמו. אבל השלשים ליטרא, אינו יכול לתבוע, משום דמלוה על פה היא, ומלוה על פה שעבר זמנה, אינה נגבית מן היורשים.


סימן רלו עריכה

מינטסון (שמא צ"ל: מונטוסון).

שאלת: שטר שכתוב בו: בלא שום תנאי, ושיור בעולם; ואין כתב ידו יוצא ממקום אחר. ועכשיו אמרו העדים: כתב ידינו הוא זה, ותנאי היה דברינו. אם נאמנים, כיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אם לאו? ואמרת: כי לדעתך, אינן נאמנים, כיון דמכחשי שטרא.1

תשובה: כדין אמרת, דיותר הוא זה משטר אמנה. כי יותר אלו מכחישים עדותן לגמרי, ומשימים עצמם רשעים, ומעידין עדות שקר. שכבר העידו: שהיו דבריהם בלא שום תנאי. וא"כ עכשיו שאמרו: שהיו דבריהם תנאי; עדות שקר מעידים בעצמם. וזה נראה לי ברור.


סימן רלז עריכה

טוליטולה לרב ר' יהונתן האשכנזי.

שאלת: הא דאמרינן התם בפ"ק דב"ק (ו ע"א), גבי ההיא דאמר רבא: לאתויי בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. לעולם, דאפקרינהו, ולא דמי לבור. מה לבור, שכן מעשיו גרמו לו, תאמר בהני, שאין מעשיו גרמו לו. שור יוכיח! מה לשור שכן דרכו לילד ולהזיק? בור יוכיח! אמאי לא פרכינן: מה לשור שכן ממונו, דתו לא מצי למימר בור יוכיח.

תשובה: על זה העברת עיניך, דבור כממונו הוא, שכן עשאו הכתוב כממונו. והיינו תחלת משא ומתן שבגמרא. וכדאמרי': אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל, היינו בור. דמאי שנא בור, דתחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתן עליך. האי נמי, תחילת עשייתן לנזק, וממונך, ושמירתן עליך.


סימן רלח עריכה

בושלאדון.

אמרת: כיון דקי"ל כר"י, קידושין (דף ע"א ע"א), דאמר: עתידין ממזרים ליטהר, לעתיד לבא. למה אמרו: צדקה עושה הקדוש ברוך הוא עם ישראל. משפחה שנטמעה, נטמעה. ומאי נפקא מינה, דאפי' ממזרים ידועים מטהרים.

תשובה: דברים אלו, דברי אגדה הם. ועוד, דמנין לנו דמשפחה שנטמעה, אתיא כר' יוסי. דילמא כר"מ. ועוד, דהתם נמי אמרינן: דכגון אלו, אליהו בא לרחק ולקרב.


סימן רלט עריכה

לסרקוסטה.

שאלתם: ראובן נפטר בלא בנים, ונשארו כל נכסיו בביתו, ביד אלמנתו. ובא היורש ונתפשר עם האלמנה, ונתן לה כל זכותו. ובאו עדים והעידו, שראובן הקדיש הבתים והכרמים שלו. וזהו מה שהעידו, העד הראשון: שהוליכו לכרמו, וא"ל: אני אומר לך, שאני נותן זה הכרם עם כל הבתים שלי, בשכונת היהודים בסרקוסטה, להקדש סרקוסטה, אחר מיתתי. העד השני: שא"ל ראובן: הבתים והכרמים כבר נתתי אותם להקדש, ואני נותן אותם עכשיו להקדש, ולהדלקת הנר. העד השלישי: שהוליכו לכרמו שהוא בתחום1 כך וא"ל: אני מקדיש עכשיו, אלו הכרמים הנז', והבתים שלי. וכדי לחזק את ההקדש הזה, אני נוטל בפניך קנין על זה. ונטל קנין בכסותו של העד, והקדיש הכל כנז'. ועוד יש עדים אחרים מלבד אלו. ועכשיו, תובעים האפוטרופסים [של] ההקדש, הבתים והכרמים. ולוי מורשה היורש והאלמנה, השיבו: שאין בעדות העדים ממש. שלא היה אלא כמסיח מעצמו. הואיל ולא היו שנים מן העדים מצויין בבת אחת, ולא במקום אחד, ולא העידו על עצם ראובן. ואפי' אם היה כדברי האפוטרופסין, מ"מ כבר נשתעבדו לאלמנה, והיא תופסת אותם למזונותיה, עד שיגבה ב"ד באלו הקרקעות. טענו אפוטרופסי ההקדש: שעדות העדים מצטרפת, ואין לאלמנה לעכב הקרקעות מחמת המזונות, וכ"ש להגבות מהם. ועוד שהיא תופסת נכסים רבים, מטלטלין וסחורות ושט"ח, ביתר מכתובתה ומתנתה. והמורשה השיב: שיש תנאי בשטר הכתובה, שתתפרע ממיטב נכסיו, וידה על העליונה. ועוד, ששטרי חובות אינם בני גוביינא, וכ"ש במקום קרקעות. טענו אפוטרופסים: שאפי' אין שם מטלטלין, ולא דבר אחר, אין להגבותה מקרקעות אלו, אחר שהם הקדש. ועוד, אם יש לה כתובה ומתנה, תוציא אותם ותגבה מן המטלטלין, כדי שלא תבזבו אותן. השיב המורשה: שיש בידה כתובה ומתנה, אלא שאינה רוצה להפרע ממנה עכשיו, ותהיה תופסת מה שהיא תופסת. טענו אפוטרופסים: אם אינה רוצה לגבות כתובה עכשיו, יש לב"ד להוציא מתחת ידה המטלטלין והשטרות, כדי שלא תבזבז אותם, ולפסוק לה מזונות ידועים, כדי שלא תבזבז הכל, ותחזור על הקדש.

תשובה: תחילת כל דבר, אני אומר: כי עדות העדים מצטרפת, כל שהעידו שהקדיש מעכשיו, כעד הב', והג'. ואין צריך שיראו שניהם, דקי"ל כריב"ק, ואפילו בהלואה אחר הלואה, והודאה אחר הודאה, והלואה אחר הודאה, והודאה אחר הלואה. וכ"ש בעדות קרקעות (בפרק זה בורר ל ע"א). וכן כל שאר העדים שהעידו, שהקדיש בשעה שהיה ש"מ. ואפי' לא הקדיש מעכשיו, אלא לאחר מיתה, דכל מתנות ש"מ אינן אלא עד לאחר גמר מיתה. ואפ"ה מתקנת חכמים, מתנתו מתנה, והקדשו הקדש. אבל העד הראשון שהעיד, מתוך שהוא נותן להקדש אחר מיתתו, אין בעדותו כלום, שאין הקדש ומתנה לאחר מיתה. שלא תקנו בבריא, אלא בש"מ2 ולפיכך כל העדים שהעידו שהקדיש מתוך בוריו, ולא הקדיש מעכשיו, אין בעדותן כלום. וכל הקרקעות המקודשין, אין האלמנה יכולה לתפוס אותן במזונותיה. חדא, שאין תפיסה בקרקעות. ועוד, שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תקון העולם, כמ"ש בפרק הנזקין. ואין הפרש בין משועבדים להדיוט, בין משועבדים לגבוה. אלא אם תפסה מטלטלין למזונותיה, מה שתפסה תפסה. ואפי' מטלטלין מרובין ומעות מרובים, אין מוציאין מתחת ידה, ואינה מחשבת עם ב"ד עליהם, עד שתבא לגבות כתובתה. דגרסי' בכתובות פרק אלמנה ניזונת (צ"ו ע"א): אמר ר' אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה. כי אתא רב דימי, אמר: מעשה בכלתו של ר' שבתאי, שתפסה דסקיא מלאה מעות. ולא היה כח בחכמים להוציא, אלא לכשתבא לגבות כתובתה, משביעין אותה כמה תפסה, וכמה הוציאה, וכמה הותיר על מזונותיה, ומגבין לה בכתובה, כדי אותו מותר, ומשלימין לה משאר הנכסים. אלא בירושלמי נחלקו על הדבר הזה. דגרסי' התם: אלמנה שתפסה אלף זוז במזונותיה, אין מוציאין מידה, מהו, מימר לה אחוי מה בידך. תלמידי ר' יונה אמרי לה: חוי מה בידך. אמר להון ר' יוסי ב"ר בון: מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף, אפי' חוי מה בידך, לא אמרי' לה ע"כ. ומסתברא כר"י ב"ר בון. דהא טעמא קאמר, ולא אהדרי ליה, ע"כ, ודלא כתלמידי ר' יונה. אבל הרמב"ם ז"ל, פסק כתלמידי ר' יונה. ומה שטען המורשה, שאינה רוצה לתבוע כתובתה עכשיו, כדין טען. דקי"ל כאנשי גליל ואנשי ירושלים, שהיו כותבין: ואת תהא יתבא בביתי, ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותך, ואין היורשין יכולין לומר לה: טלי כתובתיך וצאי. ולפיכך, אלמנה זו, אם תרצה תזון ממה שיש תחת ידה. וכ"ש אם, היורש מתפיס עמה בכך, ואפי' מן השטרות. אבל כל זמן שאינה רוצה לגבות כתובתה, אפוטרופסי ההקדש יורדין לאותן קרקעות המוקדשין. ולכשתבא לגבות כתובתה, אם אין שם שאר נכסים שתגבה מהן, ב"ד מוכרים מקרקעות אלו, ומגבין לה, אף על פי שהן מוקדשין, שלא אמרו הקדש מוציא מידי שעבוד, אלא הקדש הגוף שאין לו פדיון. כגון המקדיש למזבח, דבר הראוי למזבח, וכן כל כיוצא בזה, שאיסורו נתפס בו, ואין לו פדיון. אבל הקדש עניים, אינו מפקיע מידי שעבוד, אלא אפי' הקדש [מהקדש בדק הבית] בע"ח מוקדם וכתובת אשה המוקדמת גובין מהם. לפי שהקדש בדק הבית יש לו פדיון, ושעבוד החוב כפדיון. וכמו ששנינו בערכין פ' שום היתומים (כ"ג ע"ב): המקדיש את נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח, אין האשה יכולה לגבות לכתובתה מן ההקדש, ולא בע"ח את חובו, אלא ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו. הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה, מוסיף עוד דינר, ופודה את הנכסים האלו, ע"מ ליתן לאשה בכתובתה, ולבע"ח את חובו.


סימן רמ עריכה

שאלת: מי שלוה מנה מחבירו, והודה במקצת, שחייב שבועה דאורייתא. והערים ונתן אותו מקצת שכפר בו ברשות המלוה, במקום המשתמר, או שהניחה בכיסו בבית המלוה, ואח"כ נשבע בב"ד שפרעו, ואח"כ לקחם הלוה ממקום שנתנם שם. ואחר נתגלה הדבר, מי נימא שנפטר הלוה בכך מידי שבועתו אם לאו. דאיכא מאן דאמר יצא. וקא מייתי ראיה, מהגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון. דתניא בפ' הגוזל בתרא (קי"ח ע"ב) דיצא.

תשובה: לא נתברר מתוך השאלה, מהו עיקר השאלה, ומה חזר וטען הלוה. שאם נתגלה שכן היה, ושחזר ולקחן הרי זה גובה אותן ממנו, ושוב אין כאן שבועה. ואם חזר וטען שחזר ופרען לו, ולהפטר משבועת התורה, וכשישבע עכשיו שבועת היסת, ככופר בכל, קרוב אני בעיני לומר שהוחזק כפרן, שהרי הערים ליטול לעצמו. ועוד אני תמה בעיקר השאלה: אם נשבע זה בב"ד? והלא צריך להשביעו ע"ד ב"ד. וכל שנשבע, אינו יכול להערים. דהיינו דתקינו משום קניא דרבא. ומ"מ בין כך ובין כך, מסתברא לי שעבר זה על שבועתו, כשנשבע שפרעו. שאין זה פרעון, שאין תצירו קונה בכה"ג, דחובתו הוא, שזה מערים שתקנה לו חצירו, כדי שיפטר הוא, ויפסיד בעל החצר. ועוד תדע לך, דהא אמרי' בשלהי פ"ק דגטין (י"ד ע"א): הולך מנה לפלוני שאני חייב לו. אם בא לחזור, אינו חוזר, וחייב באחריותם. אלמא: אף על גב דקא מזכי ליה ע"י שליח, וקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו, אפ"ה לא מפטר מיניה. וכיון דלא מפטר מיניה, לא מצי לאשתבועי, דפרעי'. וחצירו נמי, מדין שליחות איתי', כדאיתא בפ' (אלו מציאות) [שנים אוחזין]. ולא דמי לגוזל את חבירו, והבליע לו בחשבון (דקני) [דיצא. דהתם] לדידי' גופיה דיהב, ונשאר הוא לנגזל. וכל שהחזיר לו, אין צריך להודיעו. ועוד, דהיא גופא תנאי היא. תני חדא: יצא; ותני חדא: לא יצא. ואוקימנא, דכ"ע אית להו דר' יצחק, שאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. כלומר מסתברא מנא (לן) [להו]. ולכ"ע, מנין פוטר. והא דתני יצא, בשנתן לכיסי', מסתמא לאחר שעה [מנא]. ודתני לא יצא, בשנתן (לה) [לו] כך בידו. ומה שבידו אינו מונה והילכך, לא יצא, ואפי' מנין ליכא. ואי נמי, הא והא דרמא לכיסיה. והאי דרמא לכיסיה, דאית ביה מעות. ואידך דרמא לכיס, דלית ביה מעות דכי אית ביה מעות, קמשמש ומני, ומנין פוטר. וכי לית ביה מעות, דלא מני. וכמו שפירש הרב ז"ל, בהלכות. או בהפך לדעת שאר המפרשים. מ"מ, כל שידעו שלא מנא, לא יצא. ומלוה זה הא לא ידעו, ולא מנאן. והילכך [לא] יצא הלוה ידי פרעון. וההיא דנדרים, דקניא דרבא, ע"כ לא אישתבע דפרעי', אלא דיהב ליה. וכדאמרי' התם בהדיא. א"ל נקוט הדין קניא, ואנקיט ספרא דאורייתא, ואשתבע, דיהבית לך זוזך. ואפי' הניחם במקום שרואה אותם שם המלוה, לא קנתה לו חצירו, [שסבור] שהם שלו, ולא של זה שנתנם שם. ובכי הא, לא קנתה לו חצירו. דחצירו כידו. ואילו הגביה מעות של הפקר, וסבור שהם שלו, לא קנה. וכדגרסי' ביבמות בפ' ר"ג (נ"ב ע"ב): העודר [בנכסי] הגר, וכסבור שלו הן, לא קנה. והיינו נמי דאמרי', פרק הגוזל בתרא (קי"ח). בגוזל את חבירו, והבליע לו בחשבון, לא יצא. ואוקים לחד מן לישני', דמנא ורמא לידיה, וכמו שכתבתי.


סימן רמא עריכה

מונטוסון.

שאלת: ראובן היו לו קרקעות, ובאו שמעון ולוי ויהודה לקנות ממנו פירות הקרקעות של שתים וג' שנה, בסך ידוע. וכן עשה. ועכשיו, עמד ראובן ותבע את לוי כל דמי מכר הפירות. ואמר, כי הוא נכנס לו קבלן על הכל, כדי שלא יצטרך לחזור אחר כל אחד ואחד מהם. ולוי השיב: כי לא נעשה לו קבלן על האחרים, אלא על חלקו. הדין עם מי?

תשובה: זה דבר ברור הוא, שהרי לוי כופר בכל, ואומר: כי לא נתחייב לו מעולם על חביריו כקבלן, ונשבע היסת ונפטר.


סימן רמב עריכה

שאלת: קטן בן שש, ויש לו אב, ונתנו לו מתנה ע"י גדול סתם. ולא פי' לו: שיתננה לו עכשיו, ולא שתהא בידו עד שיגדיל. מי אמרי' בכי הא, זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם אלא בפניו. וכיון שזכה לו, אין לו להסתלק עד שיגדיל. ואפי' מסר ליה ליד הקטן, והפסידו הקטן, חייב לשלם, דהרי הוא חב ומזיק.1

תשובה: אם הקטן בן שש והוא חריף, ויודע לשמור מה שמוסרין לו, דבר פשוט הוא, שזה שמסר המתנה לידו, פטור, שהרי בא לכלל הפעוטות, שמקחו מקח וממכרו ממכר. ומוסרין לו מנכסיו מטלטלין להתעסק בהן, ואפי' אפוטרופא. וכ"ש זה, שלא נעשה לו אפוטרופא מפורש. ודוקא בזמן שהוא חריף, וכדגרסי' גטין (נ"ט ע"א): הפעוטות מ"מ, וממכרן ממכר. ואמרי': עד כמה? כבר שית, כבר שבע כו'. כל חד, לפום חורפיה. אבל אם אינו חריף, אילו נעשה עליו אפוטרופוס, אינו רשאי למסור לו, עד שיגדיל, או למסור לו להתעסק עד שיגיע לעונת הפעוטות. לפי שמשעה שירד לנכסיו, אינו רשאי להסתלק, וקבל עליו שמירת נכסיו לגמרי. ואם עשה כן, הוה ליה כאפוטרופוס דמפסיד, ומשלם. כפי מה שכתב ר' האי ז"ל, בספר המקח. ואפי' מינהו אבי יתומים. אלא שרבותינו ז"ל נוחי עדן אמרו: שכל מי שלא מינהו ב"ד, פטור אפי' מפשיעה. דאי לא, אתי לאימנועי. וכאותה שאמרו בפ' שור שנגח ד' וה'. ושומעים אנו לרבותינו ז"ל האחרונים. אבל אם לא נעשה עליו אפוטרופוס, אלא שזיכה לו על ידו לבד, מסתברא שאין לו למסור לו לכתחילה, משום דלא גרע מהשבת אבידה, שצריך להושיב במקום המשתמר ממש, כביתו וחצירו המשתמרת. אבל אם החזיר לו, מסתברא שאינו חייב בתשלומין, כל שהגיע לידיעת צרור וזורקו. ואפי' תמצא לומר, דאפוטרופא בעלמא משלם, הרי זה [לא] נעשה אפוטרופא. וכל שהגיע למדה זו, יש לו יד לזכות בעצמו דבר תורה, וכשנגדו מתגרשת בקידושי אביה, אעפ"י שקידושי' דבר תורה, וכדאמרי' בגטין פרק האומר (ס"ה ע"א): אמר רבא: ג' מדות בקטן וכו', וכנגדו מתגרשת בקידושי אביה. וכל שכן בשהגיע למדת חפץ, ומניחו, ולאחר שעה מחזירו, כשאדם שואלו ממנו. שזה זוכה אף לאחרים, לדעת רב יהודה ורב אסי כדאיתא התם. ומה ששאלת: אם נעשה אפוטרופוס מן הסתם, אם לא? גם בזה נ"ל: שאם היה שם הקטן בשעה שמסר לזה, הרי יש כאן הוכחה, שלא ע"ד שיזכה לו בלבד מסר לו. שא"כ, למה לא מסר ליה ליד הקטן בעצמו, שאף הוא, יש לו לזכות לעצמו דבר תורה, כל שיש דעת אחרת מקנה אותו. אלא ודאי, לא מסר ליד גדול זה לזכות לו בלבד, אלא ע"ד שיזכה לו, ויעשה שומר עליהם, עד שיגיע לעונת הפעוטות, מיהא. אבל אם מסר לו במקום שאין הקטן מצוי שם, אפשר שלא מסר לו, אלא ע"ד זכי' בלבד. ואם לא רצה זה לעשות לו שומר, הרשות בידו. ולא שיהא רשאי למסור לו, משום השבת אבידה. (אבל) [אלא] אינו נעשה שומר ממש שיתחייב בתשלומין, אם החזיר לו, כמו שאמרנו.


סימן רמג עריכה

שאלת: אשה אלמנה נשאת לראובן בלארדה והפקידה אצלו בעודה עמו, חמש מאות דינרים זאקיסיס. ועמדו בידו, יותר משנה. וחלתה, ושלחה בעבורו, ואמרה: תעשה מן החמש מאות דינרים. שיש לי אצלך, ספר תורה ועטרה לבית הכנסת של אושקה. ואם ישאר מן המעות כלום, תעשה מקרא לבית המדרש של אושקה. כל זה בעבור נפש של בעלי הראשון, כי בעלי הראשון רווח הכל. ועכשיו הבעל תובע המעות, ואומר שלי הם. והבן ג"כ, שיש לה מן הבעל הראשון, תובע אותם. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם הבעל, והוא זוכה בכולם, מפני שהמעו' הללו, אף לפי דבריה, שלה הם. אלא שהיא ציותה לעשות מהם ספרים ועטרה. ואין הרשות בידה, מפני שהבעל יורש את אשתו. ותניא (בתרא נ"א ע"ב): אין מקבלין פקדונות: לא מן הנשים, ולא מן העדים, ולא מן התינוקות. קבל מהאשה, יחזיר לאשה. ואם מתה, יחזיר לבעלה. ואפי' נתנתם היא בחייה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, משום תקנת אושא. דבעל לוקח ראשון הוי. ולא שנא מקרקעי, ולא שנא מטלטלי. וכדמוכח נמי בר"פ האשה שנפלו (ע"ח ע"א), ר"ש אומר: נכסים ידועים, מכרה בטל; נכסים שאינם ידועים, מכרה קיים. ואמרי בגמ' (שם ע"ב): איזהו נכסים ידועים, ואיזהו נכסים שאינן ידועים? רבי אבהו אמר: מקרקעי, נכסים ידועים; מטלטלי, נכסים שאינם ידועים. ור"י אמר: אלו ואלו ידועין הן. אלא איזהו שאינם ידועים? כל שהיא כאן, ונפלו לה נכסים במדינת הים. וקי"ל כר' יוחנן, דתניא התם כוותיה.


סימן רמד עריכה

שאלה: מי שקידש את האשה על ידי שליח, שעשאו בעדים. כשבא לכנוס, רשאי לחזור ולקדש ולברך עכשיו על קידושין אלו, ברכת אירוסין פעם שנית, הואיל ואין זו ברכת הקידושין? שאין מברכין: אשר קדשנו לקדש את האשה; כדרך שמברכין על שאר המצות, כמניח תפילין, מתעטף בציצית, או לא?

תשובה: דבר ברור הוא זה, שאינו חוזר ומברך, ואם חזר ובירך, ברכה [לבטלה] היא, שכבר בירך. ואף על פי שאין מברכין: אקב"ו לקדש את האשה; מ"מ לא נתקנה, אלא על האירוסין, וזו כבר נתארסה, ונתקדשה קידושין גמורין, ע"י שליח. וזה דבר ברור הוא. הכותב, דורש שלומך. שלמה ב"ר אברהם זלה"ה, בן אדרת.


סימן רמה עריכה

יכול אדם לצאת בקמיע בשבת, בין בצוארו בין בזרועו אחד חולה שיש בו סכנה, ואחד חולה שאין בו סכנה. כך שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל. ועוד אמר: שכותבין כל קמיע, אפי' בשבת, לחולה שיש בו סכנה, או ליולדת, היכא דאינהו תבעי, ליתובי דעתייהו. אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה, אם לאו. אבל אם אינם תובעים, אלא שאמר חכם אחד: יש לי קמיע א', שמועיל לאותו חולי. אפשר שאין כותבין אותו בשבת מספק, אא"כ יודע דאמחי קמיע, או אמחי גברא, שרוצה לכתוב אותו קמיע.


סימן רמו עריכה

שאלת הא דתנן, בפ' מי שאחזו (ס"ז ע"ב): אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר: אל תכתבו גט לאשתי, אין דבריו האחרונים כלום. וקשיא לן. פלא! והא לא אמר: תנו וקי"ל, דבריא שאמר: כתבו גט לאשתי, רצה לשחק בה.

תשובה: מסתברא: דכתבו ותנו; קאמר, אלא שקצר הלשון כאן, כיון שכבר גלה לנו דין זה במשנה שלמעלה מזו, בפרק התקבל, דיש סדר למשנה. ולא תנא מעתה: כתבו ותנו; אלא לצורך. וכן דרך התלמוד ברוב המקומות. לפי שאין זה מקומו של דין [זה] כדי שידקדק בו הלשון לשנות: כתבו ותנו. וכתבו, דקאמר, כתבו כדינו קאמר. זה האמת לפי דעתי בלי ספק. ודכותי' בפרק אלמנה ניזונת (צ"ו ע"ב). משל דר' יוסי, למה הדבר דומה? לש"מ שאמר: תנו ק"ק זוז לפ' בעל חובי. רצה, בחובו נוטלן. רצה, במתנה נוטלן, אם נוטלן במתנה, לא כך יפה כוחו. ואלו בשלהי יש נוחלין (דף קל"ח ע"ב) דאמרינן: דדוקא בשאמר: תנו מאתים זוז לפ' בעל חובי, כראוי לו; משום מילתא יתירתא, הא לא אמר: כראוי לו; אינו נוטלן משום מתנה. אלא דבפ' אלמנה ניזונת, קצר הלשון, ואינו אלא באמר כראוי לו. וכיוצא בזה בתלמוד הרבה. ובדרך האפשר אני אומר להגדיל תורה, דדוקא קאמר. וכגון שאמר: כתבו: ומיד אחזו קורדייקוס. ולומר דאף ע"ג דלא אמר: תנו, כיון דמיד אחזו קורדייקוס, אני אומר כבר התחיל אליו לבעתו. והו"ל כאחד מן השנויי' למעלה מזו, בפ' התקבל (ס"ה ע"ב): היוצא בקולר, והמפרש, והיוצא בשיירה, והמסוכן. וא"ת: דלא דמי להנך, דהתם בשעת אמירה כבר הסיבה לפניך, דבשעת אמירתו כבר הוא יוצא בקולר, ומשתדל לפרוש בים, ולצאת בשיירה, אבל כאן, דבשעת אמירה, בריא היה. בספק, היאך אני תולה להקל, שמחמת חליו לא אמר תנו? הרי יש לך כיוצא בה. בריא שאמר: כתבו; ועלה לראש הגג (שם (גיטין) ס"ו ע"א) ונפל ומת. אם מעצמו נפל, ה"ז גט. ואפי' אם נסתפק אם מעצמו נפל, או שדחתו הרוח, הולכין בו להקל. וכדאיתא בירושלמי, דגרסינן התם: ספק מעצמו נפל, ספק הרוח דחתו. ושמעיני' מן הדא. רשב"ג אומר: אם לאלתר נפל, ה"ז גט. ואם לאחר זמן נפל, אינו גט. והדין לאלתר, לא ספק הוא? הדא אמרה: ספק מעצמו נפל, ספק הרוח דחתו, הרי זה גט.


סימן רמז עריכה

מיורקא.

שאלת: ראובן משכן בתים לשמעון במיורקא, לחמש שנים, ובנכייתא. ותוך אותן חמש שנים, מת בלא בנים, והיו לו אחים גדולים בסיסליא. ואחר השלמת זמן החמש שנים, בא שמעון ובקש מן הקהל, שימנו ב"ד ויאריכו לו זמן המשכונא, עוד שתי שנים ובנכייתא. וכן עשו. והב"ד עשו לו שטר הפקעה מן הבית, נגד כל טוען ועורר, עד שתי שנים. גם ברצון השומרת יבם, שהיתה חוששת אולי ירצה (לוי) [שמעון] להפרע, ויצרכו למכור הבית, ולזלזל בדמיו. ואחר באו אחי ראובן, וערערו על מה שעשו ב"ד, באריכות המשכונה ובהפקעה שלא מדעתם. וגם האלמנה, אין לה לעשות דבר. בלתי רצונם, שהיא זקוקה להם ליבום. והם תובעים משמעון שכר הבית, כדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ושמעון טוען: שכח ב"ד יפה, והפקר ב"ד הפקר. הדין עם מי?

תשובה: תחילת כל דבר אני אומר, כי כל מה שעשו הב"ד, לא עשו כהוגן. ולא במשכונה, וכ"ש בהפקעה. שאין לב"ד רשות בנכסי בני אדם, למכור ולמשכן, וכ"ש בהפקעה, להפקיר בלא טענה ידועה, מן הדברים שנתן רשות ביד ב"ד. כגון לפרוע בעל חוב בחובו, ולאשה בכתובתה, או מחמת מזונות, או להפקיר ממון ליענש, וכיוצא בזה. אבל למכור או למשכן נכסי אחרים מדעת עצמן, וכ"ש להפקירם שלא בטענה, טעות הוא זה, וכ"ש בתי דינים של עכשיו, דלא אלימי לאפקועי ממונא. והדין עם היורשים, להוציא הבתים מיד שמעון, ובלבד שיפרעו לו מה שלוה אחיהם, ומשכן לו עליו את הבית. אבל לענין שכירות הבית, שהם תובעים ממנו, מפני שדר בהם שלא מדעתם, אני אומר שהיה לך לבאר בשאלתך, אם כתב לו ראובן בשטר המשכונא הראשון, שיהא דר בו בנכייתא זו, כל זמן שתמשך המשכונא כמו שהורגלו הכל עכשיו לכתוב כן, אם לאו. שאלו כתב לו כן, אפי' למאן דפסק דבאתרא דמסלקי ובנכייתא אסור, מ"מ אין כאן אלא אבק רבית, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינים. וכ"ש לדעת מי שסובר, דלכתחילה מותר בנכייתא. ועוד, שלדעתי כל שיש לו זמן, בין רב בין מעט, שאינו יכול לסלקו, אף על פי שעבר אותו זמן, ויכול לסלקו עכשיו. מ"מ, כל שבתחילתו לא היה יכול לסלקו, קרי' [בי'] אתרא דלא מסלקי. ולא קרינן: אתרא דמסלקי; אלא בשפירש שיוכל לסלקו כל זמן שירצה, ואפי' בתוך שנה, או שנהגו כן. דלפי הדעת הזה, מותר גמור הוא, כאתרא דלא מסלקי ובנכייתא. זולתי לדעת מי שאוסר כל, במשכונה דסורא. ומ"מ, לכ"ע אין כאן רבית דאורייתא, ואבק רבית אינו יוצא בדיינים וכל שאין יוצא בדיינים, אין מנכין מן החוב כלום דכל סלוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. אבל אם אין כתוב בשטר המשכונה הראשון: כל זמן שתמשך משכונה זו בידך. אלא שמשכנה לו לחמש שנים סתם, לסוף ה' שנים נשלם הזמן, ואינו דר בו אלא בשכר. דהו"ל כהלוהו, ודר בחצירו, שצריך להעלות לו שכר. ומ"מ אם כתב לו, שהוא ממשכן לו הבית, ושלא יוכל לסלקו עד שיפרע לו מה שהלוהו, הו"ל כמשכן לו בית בלא נכייתא, באתרא דלא מסלקי, לפי מה שאני סבור וכמו שכתבתי. ואין כאן אלא אבק רבית. ומה שאכל, אכל. ולאחר שבאו ומיחו בו היורשים, הו"ל גזל, וחייב ליתן להם שכר. וכל שכן, שאינו יכול לדור בבית, אלא מרצונם ובשכירות שלם.


סימן רמח עריכה

סרקוסטה.

שאלת: לוי שאמר לשמעון: אם תשא דינה בת ראובן אתן לך נדוניה הנז', מאתים דינרים, לצורך מזונות. ועמד שמעון ונשאה. ובשעת הנשואין, עמד לוי וכתב לו לשמעון שטר חוב על אותן ק"ק דינרים. וזהו טופסו של שט"ח: מחמת שרציתי ברצון נפשי, והתניתי לו לפ' הנז', שאם ישא בתו של ראובן, שאתן לו ולאשתו, פ' הנז', מתנה גמורה, בקג"מ (בקנין גמור), מנכסי, כך וכך מעות, לצורך מזונותיהם. ועכשיו שנשאה, יפיתי כחו וזכותו של פ', ושל אשתו הנז', וחייבתי להם חוב גמור, בקג"מ (בקנין גמור), עצמי ונכסי, בסך זה. וקבעתי להם זמנים לפורעם, להם, ולב"כ (ולבאי כחם), בלא שום סירוב ועכוב, ע"כ. ולימים, מתה דינה הנז', עד שלא מלאו זמני הפרעונות כולם. ועכשיו, תובע שמעון זה מלוי, כל אותן מעות שחייב עצמו לו, באותו שטר שבידו. ולוי משיבו: שלא נתחייב, אלא לצורך מזונות. ואחר שמתה דינה אשתו, פסקו מזונות, ואיני חייב בכלום. הדין עם מי?

תשובה: ראיתי נוסח השטר, וראיתי שלא קבל לוי זה לזון שמעון ואשתו דינה זמן ידוע, אלא סך מעות הוא שקבל על עצמו, לתת לצורך מזונות סתם. וחייב עצמו חוב גמור, ובקג"מ (ובקנין גמור) מעכשיו, באותו סך הממון הנז'. אלא שקבע זמנים מוחלקי', לפרעון אותו החוב הנז'. ולפיכך, אותה טענה שטען לוי זה, שאינו חייב באותן מזונות שקבל עליו לזונם, מכיון שמתה דינה הנז', אין באותה טענה ממש. שאילו קבל עליו לוי זה, לזון אותם ה' שנים, או שחייב עצמו בממון ידוע למזונות חמש שנים, ומתה דינה לסוף שתי שנים, בכענין זה לא היה מתחייב לוי זה, לפרוע ליורשי האשה, אלא כנגד מזון השתי שנים שעברו, עד שלא מתה דינה. הא מאותן ג"ש (ג' שנים) הנותרות, אינו חייב כלום. לפי שהוא, מזון ידוע קבל עליו, והנה איננה לקבל מזונותי', וכן מפורש בירושלמי, בפ' הנושא את האשה. הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים כו'. נשאת, הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות. וגרסי' עלה בירושלמי. הוא רוצה שתבא אצלו, והיא אינה רוצה, הדין עמה. דתנינן: והם נותנין לה דמי מזונות. חלתה, כמו שנשאת, מתה, כבר מתה. אבל עכשיו, לא שקבע זמן למזונות אלא שקבל על עצמו לצורך מזונות סתם, אלו רצו הם להוציא באותו הסך ביום אחד, הרשות בידם. וגם הוא, שלא קצב זמן באותו ממון, הוא שחייב עצמו מעכשיו, והם יזונו את עצמם כמה שירצו. ונמצא שמצד טענתו, הוא מתחייב בכל אותו סך הממון, בלא ספק. אלא שיש לו טענה אחרת, יפה הימנה, כנגד הבעל, בכל מחצית אותו ממון שהוא חייב עדיין. בין באותו שכבר הגיע זמן פרעונו בחיי דינה, בין באותו שלא הגיע זמנו בחיי דינה. והוא שחייב עצמו לשמעון ולדינה אשתו, והרי הוא כאילו חייב את עצמו לשנים דעלמא, שזה זוכה במקצת החוב, וזה במקצתו. וגם זה, לא נתחייב לשמעון, אלא במחצית החוב, ולדינה אשתו במחציתו. ואילו גבאוהו בחיי דינה, הי' זוכה שמעון במחציתו לעצמו, ובמחציתו מצד דינה אשתו, כנכסי מלוג דעלמא. ועכשיו שלא הספיקה דינה לגבות אותו חוב, הרי חלק דינה כמלוה. והו"ל ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי, כבמוחזק. כדאמר רב פפא בפרק יש נוחלין (קכ"ה ע"ב): הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל במלוה. וכן דעת הרב אלפסי, ור"ח ז"ל, ורב אחא משבחא, כתב בשאלתות, ד וירא בלק: בעל ירית מלוה, או לא? ת"ש, דאמר ר"פ: הלכתא: אין הבכור נוטל פ"ש (פי שניים) במלוה, ואין הבעל נוטל במלוה. בין שגבו קרקע, בין שגבו מעות. קתני מיהת, אין הבעל נוטל במלוה. אלמא: ראוי הוא, ע"כ.

הנה בגירסת הרב ז"ל מפורש, כלשון הגמרא, דאין הבעל נוטל במלוה. ואף על פי שהר"ר יוסף הלוי ן מיגש ז"ל, חלוק בדבר, מ"מ גם הוא כתב בפירושיו, שלא היה עושה מעשה כדבריו, ומיחש חייש לדברי רבותי' ז"ל, שאמרו: שאינו נוטל. מעתה, במחצית החוב, שהוא חלק שמעון, חייב. במחצית האחר, שהוא חלק דינה, ראוי הוא, ואינו חייב ליתן לשמעון כלום. ואפי' מה שהגיע זמנו בחיי דינה אשתו. אבל מ"מ ליורשי דינה, הוא חייב ליתן כל חלקה, ויורשים הם זוכים בכל מה שחייב עצמו לה, ואפי' במה שלא הגיע זמן הפרעון עדיין.


סימן רמט עריכה

שאלת: ראובן שהוציא כתב ידו של שמעון אחיו, שהודה לו שקבל ממנו פקדון. וזה נוסח הכתב: אני שמעון, מודה שקבלתי כך וכך מעות, בפקדון, מראובן אחי. וכן שטר פ' ופ', משך כך וכך. והיה זה בשנה פ' בחודש פ'. ועוד בשנה פ', קבלתי ממנו כו"כ כסף, כך וכך מעות. ועכשיו נפטר שמעון, ולא הספיק לצוות. וראובן תובע מיורשי שמעון, בכתב ידו זה, ואומר: שאחיו שמעון נתעסק בשבילו בעסקים רבים, באותו ממון. ועוד הביא עדים, ששמעון הלוה על ידם, ואמר בשעת ההלואה: שמעות אלו מראובן אחיו, ומעידים שיפרע מאותן ההלואות. ועוד הביא ראובן ראיה, שהוא כתב בפנקס הקהל, ונשבע על מה שהי' לו ביד אחיו. ועוד, כי בשעה שהיה מטיל שמעון בתיבה, היה מטיל ואומר: אני מטיל בעבורי, ובעבור ראובן אחי. ולפיכך, רוצה להפרע מנכסי אחיו, קודם שתפרע אשתו, ובלא שבועה. הודיעני הדין?

תשובה: איני רואה לראובן בזה, שום זכות בנכסי יתומי אחיו, ואפי' בשבועה. לפי שאנו טוענים ליתומי'. כי שמא לאחר מכאן, החזיר הפקדון לאחיו, או שמא נאנס. ואפי' הפקיד אצלו בשטר, שטר פקדון אינו גובה, לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, ומן הטעם שאמרתי. וכמ"ש בפרק המוכר את הבית (ע ע"ב): שטר כיס היוצא על יתומים, נשבע וגובה מחצה. כלומר: המחצה שהוא עליו בתורת מלוה. אבל המחצה שהוא עליו בתורת פקדון, אינו גובה מהם כלל. וכ"ש שאינו מוציא משעבוד כתובת האשה. ואפי' הודה שמעון בשעת פטירתו, ואפי' עשה לראובן אחיו שטר הודאה, אינו מזיק לאשה, דהודאת בעל דבר במקום שחב לאחרים, אינה כלום. וכמ"ש בכתובות, בפ' האשה שנתארמלה: האומר: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן. ואוקימנ' דאמר מלוה. ואפילו הכי אינו נאמן, במקום שחב לאחרים. וזה פשוט.


סימן רנ עריכה

שאלת: למאן דבעי בעירובי תבשילין, שני תבשילין, מהו לערב בגבינה, ונאמר שהוא כמבושל, משום דמליח הוי כרותח? ואמרו חכמי המערב: שאם פרפר ביצה על גבי מלח, הוו כשני תבשילין.

תשובה: נראה ודאי, שאין זה צריך לפנים, שהמפרפר ביצה ע"ג מלח, שיהיה כשני תבשילין. שאפי' תאמר שהגבינה שנתן לתוכה מלח, הרי היא כתבשיל, מ"מ המלח אינו נעשה תבשיל שני ע"י הגבינה, דפרפר ביצה על (ידי) [גבי] דגים אמרו. אבל [על] גבי מלח, זו לא שמענו, וכטעות סופר הוא.


סימן רנא עריכה

מונטוסון

שאלת: כיון דקי"ל דלא יהבינן זימנא, לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי; א"כ על איזה דרך תמצא, מה ששנינו דנין דיני ממונות במועד, ואי לא ציית דינא, משמתינן ליה?

תשובה: גרסינן בירושלמי, בפ"ק דכתובות: ר' חזקיה ורבי אחא בשם רבי אבהו: אסור לדון דיני ממונות בע"ש (בערב שבת). והא מתני', פליגא. לפיכך, אין דנין, לא בע"ש (בערב שבת) ולא בעיו"ט דיני נפשות. הא דיני ממונות, דנין. ותני רבי חייא: כן דנין דיני ממונות בע"ש, אבל לא דיני נפשות. אמרין: כאן להלכה, כאן לדבר תורה. פי' לדבר תורה, דנין בכל עת דיני ממונות. אבל להלכה אין דנין. ולפיכך, הא דאמר רב נחמן, התם בפרק הגוזל להלכה, ומשום התקנה. אבל לדבר תורה, דנין, והיינו ההיא דדנין במועד. ואיתא נמי בירושלמי, בפרק אחד דיני ממונות, והרב אלפסי ז"ל, כתבו שם בהלכות. ומה ששאלת: כיון דמשום טרדה הוא, למה אין קובעין זמן בהם, שיבא אחר המועדות. הא ליתא! דמניסן לבתר ניסן, ומתשרי לבתר תשרי, יהבינן דהכי איתא בגמרא. אבל ממעלי שבתא לא יהבינן. וטעמא מפורש בהדי'. משום דטריד בעבידתא דשבת. כלומר דזמנו בהיל, ולבו טרוד.


סימן רנב עריכה

ומה ששאלת ג"כ, איך נותנים זמן על פי אשה, ומנדין אותו, דדילמא תשכח: נשים דעתן קלה עליהן. לא ידעתי מה זו שאלה. דמה לי איש, מה לי אשה. חזקה אפילו אשה, מימר אמרה לו. שאין האשה עשויה נמנעת, ממה שאמרו לה ב"ד, שאין דעתן קלה כל כך.


סימן רנג עריכה

שאלת: שהרמב"ם ז"ל נתן טעם, לאיסור אותו ואת בנו, ולפי שהבהמות בטבען דואגות על בניהם כשרואות ששוחטין את בניהם. וטעם זה אינו מספיק, למה ששוחטין זה שלא בפני זה.

תשובה: אל תתן לבך לטעמי המצות שכתב הרב ז"ל, כי יש ויש קושיות גדולות, כמעט בכולן. וגם בזו קושיא, דא"כ נצטרך לומר שהבהמות כבני אדם, מכירין את בניהם, ואפי' לאחר גדלות שאינן כרוכין אחריהם, ושאין האב דואג אלא האם. ובשלוח הקן, אין ההקפדה בשחיטה, ויש הקפדה בלקיחה, ושיניח האם הדואגת, ויקח הבנים. ושהבהמה דואגת, והחיה אינה דואגת. וחוץ מכבוד הרב ז"ל, אין משגיחין בטעמים האלו. וברוך היודע טעם גזירותיו.


סימן רנד עריכה

שאלת: זה החשבון שאנו קובעים עליו את המועדי', אחר שהעיקר בידינו, כזה ראה וקדש. וכתי': אשר תקראו אותם. איך נשען על זה החשבון, מבלתי ראיית לבנה, ובקריאת כל אדם. ואם ראיתי להרמב"ם ז"ל בקידוש החדש: שאנו סומכין עליו בזמן שאין סנהדרין, הלכה למשה מסיני. מנין הוציא את זה. שמה שאמר ר"ג: כך מקובלני מבית אבי אבא, ואין חידושה של לבנה כו', אף על פי שהוא אמת, כי נלאו האצטוגנינים, ולא מצאו חשבון יותר מדוקדק, איני חושב שזאת הקבלה, נקראת הלכה למ"מ (למשה מסיני).

תשובה: אני חושב, כי ענין החשבון וקידוש החדש, הלכה למשה מסיני, כדברי הרב ז"ל (הרמב"ם). דכל שיש מקום הועד, חייבים הם לקדש על פי הראיה, עם עדות החשבון. הא לאו הכי, מערימין, ולא נקדש עד שנכוין הראיה עם החשבון, או נערים (להקדיש) [להקדים] הראיה, אף על פי שלא ראו, כדי לקדש בזמן המכוון לחשבון. וכדאמרי' בפ"ק דר"ה (כ ע"א): אמר ר"י בן לוי: מאיימין על העדים, על החדש שנראה בזמנו לעברו. ואין מאיימין [על העדים] על החדש, שלא נראה בזמנו לקדשו. איני, והא שלח ר"י נשיאה, לרבי אמי: הוו יודעין, שכל ימי ר' יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים, החדש שלא נראה בזמנו לקדשו. שאע"פ שלא ראו, אמרו: ראינו. ורב דימי מנהרדעא, מתני איפכא כו'. וגרסינן בפ' אם אינן מכירין (כ"ה ע"א): רבי חייא חזייה לסיהרא דעשרים ותשעה. שקל קלא, שדא ביה. אמר: לאורתא קא בעינן לקדושך, ואת קיימת הכא. זיל איכסי'. אלמא: העיקר, הוא החשבון. אלא שבזמן שהיה בית דין בבית הועד, מצוה לקדש ע"פ הראיה. ומ"מ, בכענין שאמרנו. ועוד, דאמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולי גולא. אלמא: בלא עדות ראיה, היה יכול לדקדק בחשבון המולדות, ולתקן לגולה לקדש. והרי בבבל, היו מונין וקובעין ומקדשין מולדות ע"פ החשבון. ולפעמים, יעשו בהפך מה שהיו עושין בארץ, במקום הועד. כמעשה דר' אמי בר נגרי, ורבי חייא, דאיקלעי לבבל, בעשרה בתשרי, כדאיתא התם ר"ה (כ"א ע"א). אלמא: מקדשין וקובעין מועדות, שלא על פי הראיה. וכדאמרינן גבי שני אדרים, אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן שבתא? ופריקו: משום דמצוה לקדש על פי הראיה, ואפי' משום מתייא תקינו. ואי לאו הלכה למשה מסיני, שכל זה נכנס במה שאמרה תורה: אשר תקראו אתם במועדם; היאך יכולין לעשות כן? לפיכך, סדרו לנו את הסדר הזה. וכדשמואל דאמר: יכילנא לתקוני לכולה גולה. וקבלה היא בידינו, שהסדר הזה תקנו הלל בנו של רבינו הקדוש. אבל לא ידעתי שום מקום לדבר זה


סימן רנה עריכה

ומה שאמרת: שהנודר מבגד אדום, ונזדמן לו בגד אדום, וצבעו צבוע, שהוא מותר. אבל הנודר מבגד שירד לאדום, אסור אף על פי שצבעו צבע אחר. ונדייקתה לה, מההיא דגרסי' בפ' הנודר מן המבושל (נ"א ע"א): הנודר מן היורד בקדרה, אסור ביורד לאלפס שכבר ירד לקדרה, קודם שירד לאלפס. אמת הוא זה.


סימן רנו עריכה

קוסטאנטינה.

שאלת: ראובן נשא אשה, ולא היו לו בנים ממנה. ורצה לישא אחרת על זו. ואמרה לו אשתו זו הראשונה: איני יכולה לסבול שתהיה אחרת עמו. ולא רצה הבעל לגרשה, ומרדה היא על בעלה. וצעק הבעל ואמר: דת ישראל! איני רוצה לעולם, לא אתן לה גט, אלא אם אאסור עליה, כל טובי העיר. והאשה בת טובים. ואמרו לו: תוכל לעשות, ותאסור אותה ע"כ מי שתרצה. וכיון ששמעו קרובי האשה, שיוכל לאסור אותה, ותשאר עגונה לעולם, עשו שלום ביניהם, וישבה תחת בעלה. ולמדו עכשיו, כל מי שרוצה לגרש את אשתו, אומר אני אעשה כמו שעשה פ' את אשתו. הודיענו ענין זה האיסור, ובאר לנו ביאור יפה.

תשובה: כל מי שכופין לגרש את אשתו, מן הדין אינו רשאי לאסור את אשתו, שלא תנשא לכל מי שתרצה, לא בשיור, ולא בתנאי. רצוני לומר: בין ששייר בגט, ואומר לה: הרי את מותרת לכל אדם, חוץ מפלוני, ובין שיאמר לה: ה"ז גיטך, ע"מ שלא תנשאי לפ'. וכ"ש בשמתנה, שלא תנשא לכל מי שראוי לה, שהרי הוא מעגנה. שהיא לא תנשא לשאינו הגון, ונמצאת עגונה כל ימיה. ואלו היה רשאי להתנות עליה, שלא תנשא לטובים, גם (עתה) [אתה] היית אומר, שיכול לאסור אותה בתנאי, אלא לכל חוץ ממני [אולי צ"ל בתנאי לכל, אלא חוץ ממני] או מוכה שחין. ואילו אפי' במקום מצות יבום, אמרו ברפ"ק דיבמות (ד ע"א): אמר רב ששת1 משום ראב"ע: מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שאין חוסמין אותה, שנאמר: לא תחסום שור בדישו. וסמיך ליה: כי ישבו אחים יחדיו. וכל שאין חוסמין אותה, לומר שאין כופין אות' להתייבם לו, כופין אותו לחלוץ, כדי שלא תשב עגונה, כדמשמע בפרק מצות חליצה. ותדע לך עוד, שהרי שנינו בפרק אחרון של נדרים (צ ע"ב): ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובת'. האומרת: טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר: שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, ומקלקלת על בעלה [כו']. ואם איתא, כל שאומרת: טמאה אני לך, למה מתירין אותה, משום חשש זה, דשמא עיניה נתנה באחר. תצא בגט, ובתנאי שלא תנשא אלא (יש למחוק) לפלוני או למי שאינו הגון לה. וכן במי שאומרת השמים ביני לבינך, כלומר: שאינו יכול, א"נ שאינו יורה כחץ, ורוצה להתגרש כדי שתנשא לאחר. ולעתים שהיא באה מחמת טענה, כדי שתלד בנים, ויהיו לה סיוע לעת זקנתה, כחוטרא לידה ומרא לקבורה. מה תועלת יש לה, אם יאסור אותה בתנאי שלא תנשא לכל מי שהגון לה? אלא לעולם, כל שהוא חיוב להוציאה, אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה, וכל מי שגרש כן, כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור, בלא תנאי. ואפי' במי שגרש מדעתו בתנאי כן, כופין אותו לגרש בגט גמור. ומ"מ, אם נתן גט בשיור, שאמר: הרי את מותרת לכל אדם, חוץ מפ'. פלוגתא דר"א ורבנן היא, בתחילת פרק המתגרש. וקי"ל כרבנן, דאמרי: אינו גט. וצריך שיחזור ויכתוב לה גט אחר גמור, בלא שיור. אבל בנותן גט בתנאי, כגון שא"ל ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני, ה"ז גט. ואפשר דבהא, אפי' רבנן מודו דהוי גט. דהרי תנאי זה, כשאר תנאים דעלמא. וכאילו א"ל: ע"מ שתתני מאתים זוז. לפי שהגט גט גמור, ואין שיור בגט. משא"כ באומר חוץ מפלוני, שהרי הוא משייר בגט, וכל שאמר לה הכי, בתנאי, בין שאמר לה: ע"מ שלא תנשאי לפלוני, ובין שאמר לה על מנת שלא תנשאי אלא לפלוני; ה"ז גט, אלא שאינו משורת הדין, כמו שאמרנו.


סימן רנז עריכה

שאלת: באשת ראובן שהעיד עליה שמעון, שהיא אמרה לו: ששכב אותה כותי. ולוי העיד, כי שמע בעיר כי כותי אחר שכב אותה. וראובן רצה להוציא את האשה מחמת כך, ואין האשה רוצה לקבל גיטה, אא"כ נותן לה כתובתה. והוא טוען: שאין בידו כלום לפרוע, אלא תצא ויפרע לה לכשיהיה לו, כתוב דעלמא. ויש לקהל תקנה וגדר, שלא להוציא אשה בגט, כי אם ברשות ברורי הקהל. מה יעשה לזה שחושש לזה, או מה נעשה לאשה שאינה רוצה לצאת בלא כתובה?

תשובה: לפי עיקר עדות אלו, אין אני רואה שתהא האשה זו אסורה לבעל, אם אין דברים אחרים שם, אלא דברי עדים אלו בלבד. כי מה שהעיד שמעון שהיא אמרה לו, מן הדין אינו כלום, כי שמא צחקה בו, שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בזנות בלא כלום. ולא עוד, אלא אפי' אמרה כן לבעל עצמו, ושהיא מראה בעצמה שאומרת לו כן, כדי להתרחק מן האיסור, א"נ אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אינה נאמנת. שאנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר, כדאיתא בהדיא בשלהי פ' בתרא דנדרים (צ ע"ב). ואם מפני העד הב', שהעיד ששמע שכותי אחד שכב אותה, אני אומר שאותו שמעון הוציא הקול, והוא הקול אשר שמע. וכדאמרינן ביבמות פרק כיצד (כ"ה ע"א): אי איכא אויבים, [אויבים] הוא דמפקי לה לקלא. ועוד אמ"ר, לא מפקינן. ולא עוד, אלא [אפי'] ברוכל נכנס, ואשה חוגרת (בסנדל), [בסינר], ומנעלים הפוכים, ורוק למעלה מן (הפה), [הכילה], אין מוציאין מן הבעל, ומן הטוען בלחוד הוא דמפקי' לה בהני. אבל אם מאמין בדברים אלו, אפשר שתהא אסורה לו. וכעובדא דההוא סמיא, קידושין (ס"ו ע"א), בהוה מסדר מתניתא קמי' דשמואל, דא"ל חד: אשתו זינתה, וא"ל שמואל: אי מהימן לך כבי תרי, זיל אפקה. ואי לא, לא תפקא. ואף על פי שיש לחלק קצת, דדילמה שאני התם, דאיכא סהדא דמהימן מדינא בשאר איסורין בעלמא. ובערוה נמי, היכא דקדמה לעד עדי קנוי וסתירה. אבל הכא, דליכא עדות כלל, ואפילו לגבי איסורין, עד לא חיישינן בכי הא, לגבי עריות, לאסור על הבעל לא1 שאם אתה אומר כן, אפילו במי שלבו נוקפו על אשתו, יוציא אפי' בלא קנוי. וכבר אמרו: שאין האשה נאסרת על בעלה, אלא ע"י קנוי וסתירה. ומי שמקנה לאשתו, ואומר: אל תסתר עם פ', לבו נוקפו, ואפ"ה אינה אסורה לו. ומ"מ, הכל לפי מה שהוא ענין. אם רואין שהוא (שמא צ"ל: שהיא) פרוצה ביותר, ושהקולות אמת, ראוי להוציאה, ואין אומ' קיים רשעה בתוך ביתך, עד שתפרע. ואם לאו, הדין עמה, שאינה יוצאה בלא כתובה. ויותר מזה כתב רבינו האי ז"ל בתשו', שאפילו נשבע שיוציאנה, אין שבועה חלה עליו, כאילו נשבע שלא יפרע את בעל חובו, שאין בדבריו כלום.


סימן רנח עריכה

אושקה.

שאלת: ראובן התנה עם שמעון, שאם יעשה על ידו שידוכי לוי, שחייב לו מנה, ונעשו. תבע ראובן הנזכר המנה הנזכר משמעון הנזכר. טען שמעון ואמר: משטה הייתי בך. טען ראובן: שכיון שנתקיים התנאי, נתחייב במנה.

תשובה: לשון זה, הנה הוא בא מבולבל מעט. אך אני מדמה, שכן היה מעשה. ששמעון עשה את ראובן שליח לשדך את לוי, עם פלונית. והתנה לתת לו מנה אם יעשה השידוכין על ידו, וכן נעשו על ידו. ואם כך היה אינו יכול לטעון: משטה הייתי בך; כי זה מדין שכר שליחות הוא, ואין השכירות והשליחות בדין השטאה. אלא על המשלח ועל השוכר לשלם מה שקצב, לתת לשליח ולשכיר.


סימן רנט עריכה

שאלת: טלית, מהו לצאת בו בשבת, עכשיו שאין לנו תכלת. מי הוי כטלית שאינה מצויצת כהלכתה, דאמר רב הונא (מנחות ל"ז ע"ב): חייב חטאת; או לא?

תשובה: עד שאתה שואל לצאת בו בשבת, תשאל אם מברכין עליו בחול. שאם התכלת מעכב את הלבן, אף זו [אינה] מצויצת כהלכתה, ואסור לברך עליה. ואם אין התכלת מעכב את הלבן, אף זו מצויצת כהלכתה, ויוצאין בה בשבת. והרב אלפסי ז"ל: פסק כמ"ד אין התכלת מעכב את הלבן, ונראין דבריו, וכך אנו עושין מעשה, כדבריו, בין בחול בין בשבת.


סימן רס עריכה

שאלת: אחד מיושבי טורטושה שיצא מן העיר לדור באשר ימצא, וטרם צאתו פרע לממונים על המס, כל מה שהוטל עליו, עד אותו יום, ויצא. ולימים, חזר ונתיישב בעיר. ותיכף שובו, נתעורר אחד מאדוני הארץ, ובקש מן הקהל אלף דינרים, מחמת שכבר נתנו אלף דינרים לאדון אחר, קודם שובו זה אל העיר. כי כן מנהג לאדוני העיר. ועכשיו, טען זה, שאינו חייב באלף דינרים אלו, שכבר חל חיובם קודם שובו. והקהל טוענים: שאחר שובו, באה הסיבה, באלף דינרים אלו. כי לא על דבר ידוע נותנים לאדונים, רק לפי מה שרצו האדונים, בין בסיבה בין שלא בסיבה. ועוד, שיש להם חותם שיוכלו לתת לכל מי שירצו. וכאשר נתנו האלף דינרים האלו, לא נתנו בסיבת מתנת האדון הראשונה, אלא בלא סיבה. ועוד, כי לעולם יחזרו חלילה. ואם כן, מתי יתחייב?

תשובה: דיני המס בכל מקום, אין יסודתן בהררי קודש התלמוד. ובכל מקום ומקום, תמצא בו דינים מחונפים על פי הנהוג, והסכמת גדוליהם, אשר גבלו ראשונים. ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות, ומנהגים ידועין, כפי מה שירצו שלא ע"פ ההלכה, שזה דבר שבממון הוא. ועל כן, אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה, הלך אחר המנהג. שהמנהג מבטל את ההלכה, בכיוצא בזה. אבל אם אתה שואלני, במקום שאין שם מנהג ידוע, מה יהי' משפטו ע"פ דין ההלכה. בזה ודאי, הדין עם היחיד. שכיון שהקומנדור טוען: כי מחמת שנתנו לדון רמון דמונקאדה, הוא מבקש מהם. ובטענה הוא בא, ואינו מבקש אלא מאותן שנתנו לדון רמון, בכל שנתנו לו לאחר, מיד הן חייבין לתת לשני, וכפי דברי הקומנדור מיד חל החיוב על הקהל, לתת לקומנדור אלף דינרים. ואיך ישלם זה, במה שכבר נתחייבו הם לתת, קודם בואו. ואפי' תפשו הקומנדור לזה, מחמת אותן אלף דינרים, הקהל חייבים לשלם לו, מפני שהוא נתפס עליהם. וכל הנתפס על חבירו מחמת מסין וארנוניות, חייב חבירו לשלם לו. וכדתניא: אין לך נתפס על חבירו, שהוא חייב לו, אלא במסין וארנוניות בלבד. ואף על פי שהקומנדור עושה שלא כדין, לפי דבריהם, מ"מ הרי לא רצו לדון עמו, והודו לו בתביעתו. אלא שיש לבעל הדין לחלוק בזה, אם נתפס עליהם בכך, שאין חייבין לו, כיון שהם טוענים, שלא היו חייבים כלום, ואף על פי שלא דנו עמו, לפי שאין אדם דן עם שתקיף ממנו. ומ"מ אם זה מודה לקהל, שהקומנדור עושה עמהם שלא כדין, והקומנדור אינו תובע אנשים ידועים, אלא הקהל סתם, חייב לתת חלקו עמהם, לפי שהקהל אומרים לו: כבר אתה יודע, שאין אחר מן הקהל חייב לו כלום, מחמת אותה מתנה הראשונה, ושלא כדין הוא שואל. וגם הוא אינו מעליל בכך, ראובן הפ' ולא שמעון הפ' אלא כלל הקהל. וא"כ, גם אתה מתבקש כמונו. וזהו שנראה בעיני משורת הדין. והאל ית' יצילנו מעונש הדין


סימן רסא עריכה

עוד שאלת: שנינו בגיטין, בפ' האומר (ס"ד ע"ב), ובהלכות זכיה ומתנה להרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ז), וז"ל: קטן שנותנין לו צרור וזרקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, אינו זוכה לא לו ולא לאחרים. ועתה, אני שואל על ראובן שנתן בקנין לפחות מזה, קרקע. וכתב שטר. יזכה בקרקע הזה, קטן הפחות מזה, או לא יזכה?

תשובה: לא אמרו בפחות מזה, שאינו זוכה, לו לו ולא לאחרים, אלא בזוכה ע"י עצמו. לפי שאין [לו] יד כלל. אבל בקנין ע"י אחרים, א"נ במזכה לו ע"י אחרים, דבר ברור הוא, שזכין לו. דאפי' במזכה לעובר, נחלקו בר"פ מי שמת בבבא בתרא, דאיכא מ"ד דקנה (ולכ"ע) [ולקטן] לית דין ולית דיין, דקנה. ואפשר נמי, דזכין להם דבר תורה. וכדמשמע בפ' האיש מקדש (מ"א ע"א). דאמרי' התם: מנ"ל, דשלוחו של אדם כמותו מהכא. ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ואקשי': אלא הא דא"ר גידל אמר רב: מנין ששלוחו של אדם כמותו?, שנאמר: נשיא אחד, נשיא אחד. ונעשית חלוקתן, כאלו היו שם כל ישראל. ת"ל שליחות מהכא? ודחינן: ותסברא, דהא שליחות היא. א"כ מצינו שליחות לקטן, וקטנים לאו בני שליחות נינהו. כלומר: דהרבה קטנים היו בהן, ואפי' פחותין מפעוטות. אלא כי הא, כלומר אלא אין אנו למדין מאותו הכתוב, ששלוחו של אדם כמותו, אלא כי הא, דרבה בר בר חנה א"ר גידל אמר רב: אנו למדין ממנו. דאמר רבה בר בר חנה אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר: נשיא אחד נשיא אחד וגו'. אלמא: זכין לקטן דבר תורה, ואפי' לקטן המוטל בעריסה, דכמה קטנין המוטלין בעריסה היו בהן. ומעתה, זה שנתן בקנין על ידי אחרים, לקטן הפחות ממדת צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, קנה, וא"צ לפנים


סימן רסב עריכה

טוליטולה, לר' אברהם צרפתי.

שאלת: מי שרוצה להתענות כל ימות השנה, שבת ויו"ט, יכול לסמוך על מר בריה דרבינא, דיתיב בתעניתא כוליה שתא, לבר מפוריא, ועצרתא ומעלי יומא דכפורי, כדאית' בפסחים, פרק אלו דברים (ס"ח ע"ב). ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל רצה לומר תענית חלום, איני יודע מנא לי'. ודברי נביאות הוא:1.

תשובה: לכאורה, ודאי הי' נראה כדברי מר, דבתענית בעלמא קאמר, מדמייתי ליה גבי ההיא דר"א ור"י. דר' אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ור' יהושע אומר: חלקהו! חציו לבית המדרש וחציו לאכילה. ועלה קאמר ר"א: הכל מודים בעצרת. ורבא אמר: הכל מודים בשבת. ורב יוסף אמר: הכל מודים בפורים. וכל הני, לאו בתענית חלום. ובתר הכי אמרו: מר ברי' דרבינא, כוליה שתא יתיב בתעניתא. דבר הלמד מענינו הוא, דבתענית בעלמא משום בהמ"ד (בית המדרש) קאמר. ואלא מיהו, קושטא דמילתא, הכי משמע, דבתענית חלום קאמר, ולא בתענית דעלמא. דאף ר"א לא קאמר, או כולו לכם או כולו לבית המדרש. אבל לסגף עצמו, ושלא מחמת בית המדרש, לא אשכחן. ואפי' ביושב בתענית, ביותר מחצי היום, בשבת, אסרו בירושלמי, גבי תענית, ירדו גשמים לאחר חצות. דגרסי' התם. רבי אחא ורבי אבהו בשם רבי יוסי: אסור להתענות עד שש שעות בשבת. אמר ר' יוסי בר אבא: מתנית' אמרה כן. קודם לחצות, לא ישלימו, עד כדון צפרא, הוה לאחר חצות, ישלימו. כבר עבר רובו של יום בקדושה. ומה שאמרו בפרק אין עומדין (ל"א ע"ב): היושב בתענית בשבת, קורעין לו גזר דינו. פי' רבינו האי גאון ז"ל, וכן רוב המפרשים: בתענית חלום. ושכן היא במדרש תהלים. ואפי' הכי, אמרו: דחוזרין ונפרעין ממנו. מאי תקנתיה? ליתיב בתעניתא על תעניתא. וא"כ איך יתענה בתענית דעלמא. ואמר רבא פסחים (ס"ח ע"ב): הכל מודים בשבת, שכולו לכם. דכתיב: וקראת לשבת עונג; אלא בתענית חלום. והיינו דאמרינן בפ"ק דשבת (י"א ע"א) יפה תענית לחלום, כאש לנעורת, ואמרי' ואפי' בשבת. ואי מצי יתיב בתעניתא דעלמא, מאי ואפי' בשבת. ועוד, דבימים הכתובים במגילת תענית, אין מתענין. ואף על גב דבטלה מגילת תענית, בחנוכה ופורים לא בטלה. וכדאמרינן בפ"ק דר"ה (י"ט ע"ב): הלכתא בטלה, והלכתא לא בטלה. ול"ק, כאן בחנוכה ופורים, כאן בשאר הימים. ואמרי' נמי (שם (ר"ה) י"ח ע"ב): מעשה וגזרו תענית בלוד. וירד ר"א ורחץ. וירד ר' יהושע וספר. אמר להם ר"י: בואו והתענו על מה שהתעניתם. וכ"ש בימים טובים, ושבת, ור"ח, דאורייתא שאסור להתענות בהם. דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי, היה לנו לאסור כמו שאמרו בימים הכתובים במגילת תענית. אלא שאמרו בגמ' שכל שהוא דבר תורה, אינו צריך חיזוק. וכיון שכן, אילו באנו לפרש, דמר ברי' דרבינא הי' מתענה באותן הימים תענית נדבה, וצער את עצמו, א"א שיהא חולק אכולהו תנאי ואמוראי, אלא בתענית חלום קאמר. ואת"ל, דבתענית דעלמא קאמר, לית הלכתא כוותיה. דלא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי, ועבדי' כיחידאה, וכ"ש בשל תורה. ואפי' להתענות בר"ה, ובשבת של עשרת ימי תשובה, שהיו נוהגים הגאונים הראשונים ז"ל. ושאל רבי' האי גאון ז"ל, ואסר. וכן הרב רבי' יצחק בן גיאות ז"ל. והנני אכתוב לך מקצת דבריהם בלשונם. וזה אשר כתוב הגאון ר' האי ז"ל: להתענות בשני ימים טובים של ר"ה, כך אנו רואים יפה, שלא להתענות. שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים, לישראל, בר"ה: אכלו משמנים, ושתו ממתקים. וכן בשבת, אין אנו רואים שוב, שיתענה אדם. שהרי תשעה באב שהיא תענית קבועה, לא ראו לקובעה בשבת, אלא דחו. ואפילו להשלים בשבת, תענית שהותחלה בערב שבת, נסתפק בכמה דורות, עד שנחתכה הלכה: מתענה ומשלים. ואם להשלים בשבת כך, האיך נאמר שתענית נדבה בשבת, שפיר דמי. הלכך, לא תעשו כן, ע"כ. וז"ל הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: אין דוחין עונג שבת ושמחת יום טוב הקבועים מן התורה, מפני תענית נדבה, שאין לה עיקר חיוב, ולא מדברי סופרים, אלא לתענית חלום בלבד, מפני צערא דגופא. ובהדיא אמרו, במסכת תענית, בירושלמי: ר' אחא ב"ר יעקב, מפקד לספריא: אין אתת, איתא משאלינכון. אימרון לה: בכל מתענין, חוץ משבתות, וי"ט וראשי חדשים, וחולו של מועד, וחנוכה, ופורים, ע"כ. וע"כ ראוי לפרש, דמר ברי' דרבינא, בתענית חלום היה יושב באותן הימים, כדי שלא לשבור דבריו, ושלא לעשותו חולק על הכל. ולסגף אדם עצמו יותר, אינו מן הראוי, שאין המסוגפין יכולין להתעסק יפה בתלמוד תורה, ולא לכוין דעתם יפה למצות. ואסור להרע לעצמו, להתענות כל הימים, אלא על ענינים שיארעו. אפילו בזה, אסר רבי יוסי כדתניא בתענית (כ"ב ע"ב): עיר שהקיפוה כותים או נהר, ואחד ספינה המטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני כותים, ואחד מפני ליסטים, על כולם יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית. ר"י אומר: אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות, ואין הבריות מרחמין עליו. ואמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי? דכתיב: ויהי האדם לנפש חיה. א"ל הקדוש ברוך הוא: נשמה שנתתי בר, החיה אותה. ותניא בפ"ק דנדרים (י"ג): ר"א הקפר ברבי אומר: וכפר עליו, מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה מי שציער עצמו מן היין, נקרא חוטא, מצער עצמו על כל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה. מכאן אמרו: כל היושב בתענית, נקרא חוטא. ועוד אמרו תענית (י"א ע"ב): בר בי רב דיתיב בתעניתא, כלבא ליכול שירותיה. וטעמא, משום שאין המצער מכוין בשמועותיו, ולעמוד על תורתו.


סימן רסג עריכה

ומה ששאלת: מה שכתב הרמב"ם ז"ל: בזמן הזה שאנו עושין ב' ימים טובים של גליות, לא יניח אדם מי"ט ב' לחבירו, ומתנה. לא נראו לנו דברי הרב ז"ל בזה, כלל. מ"מ אפשר לפי דבריו, שביצה מותרת. שלא אמר כן הרב ז"ל, אלא במתנה, דאנן כיון דידעינן בקיבועא דירחא, אין לנו להתנות בהן. מ"מ ביצה, כדקיימא קיימא, דלא חמירא לדידן דידעינן בקיבועא דירחא, ממאן דלא ידע.


סימן רסד עריכה

טודילה.

מאן דמסר מודעא אגיטא. ופירשו המפרשים ז"ל: מכת מרדות. אם הוא מסור בידינו היום? ואם הוא חייב מלקות מיד, אף על גב דלא מיניה חורבא, כיון שפירסם מיד הביטול והמודעה? ואם יש למלקות זה קצבה, כפי ראות הב"ד?

תשובה: (לפנים) בכל דור ודור, הרשות (היתה) נתונה בזה לב"ד, ליסר ולהכות מי שנוהג שלא כשורה, ופורץ גדרן של ישראל. וכל העושה כן, תבא עליו ברכה. ובמס' משקין אמרו: דמחרימין, ואפי' לדאכיל ושתי בהדיה, ויתיב בד' אמות דילי', ותלשי' שעריה, ותכפי', ואסרי' ועבדי' הרדפה. וכל הני, בודאי אפילו אנן. ובכ"מ (אם הממשלה תרשה לנו) עבדינן הכי. דבכל הני, לא אשכחן דבעינן ב"ד חשוב. והרב אלפסי ז"ל, כתב כן בהלכות. ואפילו למיקץ חד מאיבריו, רשות, כדרב הונא דקץ ידה, כדאיתא בר"פ בל (שמא צ"ל: כל) היד (י"ג ע"ב). וכן מלקין בדרבנן ארבעים. דכל מאי דתקון, כעין דאוריתא תקון. ותדע, דהא בכל מקום מלקות סתמא קאמרי. וכל מלקות סתם, מלקות של מ' משמע. וכדאמרי' (קידושין פ"א): מלקין על לא טובה השמועה, ולמאן דאיפקר בשליחא דבי דינא. ובהדיא אמרו (שם (קידושין) כ"א): דהקורא לחבירו עבד, יהא בנדוי. ממזר, סופג את הארבעים. אף על פי שזה אינו לוקה דבר תורה, אלא מכת מרדות מדרבנן. ואמרינן בפ' זה בורר (כ"ו ע"ב), גבי חשוד על העריות, דלוקה הארבעים; היא מכת מרדות מדרבנן. וגרסי' עני מרי ארבעין [בכתפי] וכשר. ופרש"י ז"ל בלשון הזה: ארבעין בכתפי', חייב מלקות הוא, אף על פי שאין בו התראה. דאמר מר: מלקין על לא טובה השמועה. וזה ליסר העוברים על מה שכבר עשו. אבל למי שאינו רוצה לקיים את המצוה, ואפילו מצוה דרבנן, מלקין אותו בלא קצבה, עד שיקבל, ויעשה. ואפילו עד שתצא נפשו. וכאותה ששנינו (כתובות פ"ו ע"א): בד"א (במה דברים אמורים), במל"ת (במצות לא תעשה). אבל במ"ע (במצות עשה), כגון לולב אינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן אפילו מי שמחויב לפרוע חובת אביו, ואינו רוצה לפרוע. וכדעת ר' חננאל ז"ל. וכן נראין לי דבריו, ויש ראיות ראויות לסמוך עליהן, לפי מה שנראה לי.


סימן רסה עריכה

טורטושא.

שאלת: מי שנדוהו, ומת בנדויו. אם יכולין להתיר נדויו לאחר מיתה, אם לאו? והארכת בזה הרבה.1

תשובה: נראה שמתירין, מההיא דר"א, שעמד ר"ע על רגליו, ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר, ואף על פי שדחית, ואמרת: שהותר הנדר קודם פטירתו קאמר; הא ליתא! מדקאמר: עמד ר"ע, ואמר: הותר הנדר; והיה לו לעמוד עכשיו, ולומר כן. וכי לעדותי, היו צריכין בודאי, אילו התירוהו מחיים, וחיה לאחר מכאן. ובאו תלמידיו ללמוד לפניו, כבר הודע לכל שהתירו נידויו. אלא ודאי, עכשיו הוא שהתירו לו, והותר הנדר עכשיו קאמר. ואף כן, שמעתי שאמרו לי משמו של הר' ר' מאיר אבואלעפייא ז"ל (הרמ"ה). ודייק לה מההיא דר"ע.


סימן רסו עריכה

שאלת: מלבוש צר, שלובשות הנשים, והוא פתוח מן הצד. ויש בו לולאות רחבים מכאן, להעביר חבל של משי בלולאות, שיכול למשכו בנקלה, ולהדקו. יש בו משום דנראית כתופרת, ואסור לעשות כן בשבת, או לא?

תשובה: אין נראה זה כתפירה, דמותח חוט של תפירה אמרו, אבל זה אינו נראה כתפירה, שאין דרך לתפור בנעוק זה. ופוק חזי, מאי עמא דבר.


סימן רסז עריכה

שאלת: ראובן שדך לו אשה, וקבע לו זמן לנשואין. ונשבע לה כלשון הזה: שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה. ובתוך זמן השידורין, מת אחיו ונפלה יבמתו לפניו, ורוצה ליבם, לולא השבועה העומדת כנגדו, וגם אינו חפץ לישא המשודכת לו. לעולם מי אמרינן: עליה בחייה; כמשמע הכתוב, באשה אל אחותה עליה, כמו עמה בחייה, בא לרבות לאחר שיגרשנה. אבל קודם שישאה, אינו במשמע. וכ"ש כאן דאיכא יבמה. ואמרינן: יבם, לאו אחר הוא, ואשה הקנו לו מן השמים. וזה לא נשבע, אלא שלא ישא אשה אחרת. א"ד לא היתה הכוונה, אלא שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה?1

תשובה: אם לא נשבע זה על דעת רבים, טוב שיתיר את שבועתו, כדי להתרחק מן השבועה כמו שיכול. ובפני המשודכת ומדעתה, אם תתרצה בכך. ואם לאו, יתיר בפניה, או לאחר שיודיענה. וכדתני' בנדרים (ס"ד ע"א): המודר הנאה מחבירו, אין מתירין לו אלא בפניו. שנא': ויאמר ה' אל משה, במדין: לך שוב מצרים, א"ל: במדין נדרת, לך והתיר נדריך במדין. ואם אי אפשר להתיר שבועתו, מפני שנשבע ע"ד רבים, מסתברא שאין כאן איסור שבועה מן הדין, שהרי לא נשבע זה, שלא ישא אשה אחרת עליה. ואין במשמע: עליה אלא לאחר נשואין. אבל קודם שישאנה, לא נשבע זה. וכן, לא נשבע שישאנה, שיפול בו הספק שאמרת, שמא היתה הכוונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עמה. והגע עצמך! הרי שחזרה היא בו ונשאת לאחר, היאסר זה כל ימי חייה של זו, שלא ישא אשה. אלא באמת, לא היתה הכוונה, אלא לאחר שתנשא לו. ולפיכך, ייבם ויזהיר שלא ישא המשודכת, שהרי לא נשבע שישאנה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה. אבל הטעם שתלית עצמך בו, דיבם לאו אחר הוא, וממנה דיבמה ג"כ לאו אחרת היא, אין אותו הטעם כלום. ואף על פי שאמרו בפ"ק דסוטה (ה ע"ב): לאחר, ולא ליבם. לאו בכל ענין, אמרו. ותדע לך, דהא אמר רב אסי בכתובות, פרק האשה שנפלו (פ"א ע"א), גבי תנאי כתובה: דלכשתנשאי לאחר, תיטול מה שכתוב ליכי. ליבם אחר הוא, וכבר ידעת תי' דבר זה, ואין מפרשין לחכם.


סימן רסח עריכה

לאישטילא.

שאלת: מימים קדמונים, תקנו הקהל תקנות בעניני העיר, ובכלל התקנות תקנו, לכל הדרים בעיר, שיסירו הבתי כסאות העשוים בקירוב חומת העיר, ומחוץ, והקורות היוצאות מחוץ לחומה, שיסירו אותם, ושיקצצו האילנות שהם מחוץ לחומה, עד רחוק עץ אחד, הנקרא אשתא. ושלא יעשו אמת המים, לא מבפנים ולא מבחוץ, עד רחוק שתי אמות. ושלא יוציאו קורות מחוץ לחומה. ואח"כ הוציאו אנשים קורות דקות. ועל זה, נחלקו בעיר שתי כתות. כת פוטרת, ונותנים טעם לדבריהם, שהקורות הגדולות קורין ב"יגע, וקורות קטנות קורין ארנייא. ועוד טוענים, המוציאים אנו? לא הוציאנו חוץ לחומה, אלא שבנינו על החומה, והוציאנו הקורות לשמירת העיר. והעד, שעשינו עליהם גג מכוסה. וכת האחרת מחייבת, כי כולן נקראין קורות. הודיענו: הדין עם מי?

תשובה: מה שטוענין הפוטרין, מצד שקורה העבה קורין אותה ביג"א, והדקה קורין אותה ארנייא. איני יודע מה לטענה זו בדין זה, שהרי אין בלשון התקנה, לא לשון ביג"א ולא לשון ארנייא, אלא קורה. ואם נאמר: כי מאחר שיש שמות לזו ולזו, שמות מוחלקין בין הלועזות בלעז, א"כ אף בלשוננו יש לחלק, ולעבה קורין קורה, ולדקה קורין בשם אחר. אם זו היא הכוונה, מה לנו ללמוד מן הלועזות הללו. בא ונלמוד, ממה שאמרו בפ"ק דבבא בתרא (ז ע"א): אחזיק לכשורי, אחזיק להורדי. אחזיק להורדי, לא אחזיק לכשורי. או מן הכתוב: קורות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים. ומ"מ, אינו (שמא צ"ל: איני) רואה טעם לדבריהם אלו. כי באמת במקום שיש חילוק בדין, לאו בענין שמדברים בו, בין זו לזו, הוצרכו לקרוא לזו שם, ולזו שם אחר, כדי להודיע הדין או הענין, אשר ירצו בו. אבל על דרך הכלל, זו וזו קרויות קורות. גם מה שהם טוענים: כי מה שעשו, לא עשו אלא לשמירת העיר, אין מציל אותם מן הדין. כי מ"מ, הרי הוציאו חוץ לחומה. אלא שאני רואה לזה קצת טענה, מפני כי באמת יראה שכונת הראשונים, מתקני התקנה, לא תקנו מה שתקנו בכל הדברים הללו, אלא לשמירת העיר, ולבצר החומות. ויגיד ע"ז: קציצת האילנות, והסרת אמת המים. וא"כ, אין ההקפדה אלא על הקורות הגדולות, שיכול האדם לאחוז בהם, ולעלות על החומה, וכיוצא בזה. אבל כל שאין תקנה זו, וכיוצא בה, מצויות במה שעשו לא שלא נתכוונו מתחילה לכך, והכל לראית יודעי עניני המדינה, ושמירת' מנזקי האויב. ובאמת כי בענינים אלו, אני רואה בגמ' עניינים מורים, שהולכים אחר כוונת הדבר, ועניינים מורים בהפך, בענייני מצות התורה. נחלקו ר' יהודה ור"ש בבבא מציעא בפ' המקבל (קט"ו ע"א): אי דרשי' טעמי דקרא, או לא? דר"ש דריש, ור' יהודה לא דריש. וקי"ל כר' יהודה. דר"י ור"ש, הלכה כר"י. כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו ע"ב), ובב"ק [דף פ ע"א], גבי אשה שנדרה, שכל שבא ראשון לישא אותה, שאינה משיבתו ריקם. אמרו: לא נתכוונה זו אלא להגון לה. וכן רבים כיוצא בזה. וכיון שכן, אפ"ל שאין מוציאין הקנסות, אלא בראיה ברורה. ומ"מ כך נראין לי הדברים, שעניינים כאלו אין מדקדקין בהם, ואין יורדין בהן לשיעורין. שאם אתה אומר כן, נתת דבריך לשיעורין, ובא ותן מדה לקורות. ונאמר לכם, כזו תקנתם, או כזו תקנתם. ומ"מ אם דקות שבדקות הן, אינן קרויות קורות, אלא עצים בעלמא. וכל זה לראית ב"ד בכל מקום ומקום, לפי שהן נהוגין לקרוא אותם, שבכל דיני ממונות ונדרים וחרמים ושבועות, אין הולכין בהם, אלא אחר לשון בני אדם.


סימן רסט עריכה

עוד אמרת, שהמדינה מוקפת חומה, אלא שיש קצת ממנה שאין החומה מקיפתה, אלא בתים בנויין סביב לה, שוין עם קיר החומה. ואותן בתים היו בנויין קודם החומה, וקורות יוצאות מהם. ויש מי שטוען, שאע"פ שהיו בנוים מקודם, מ"מ היה להם לקצוץ. ואף על פי שאין בתים אלו מן החומה, כיון שהם בשוה עם החומה, והם לעיר במקום חומה, מכלל החומה הם נחשבים, והרי הם בכלל התקנה והקנס. ועוד, שמ"מ הרי הן יוצאות לחוץ לחומה. ואחרים יש שפוטרין, מפני שאין קורות הבתים חומה. ועוד, כי הם כבר היו בנויין קודם לחומה, ולא היתה התקנה אלא על הקורות הקבועות בחומה, שלא יצאו חוץ לחומה. ועוד אמרת, שהם חולקים בלשון התקנה. יש פוטר את כולן, מחמת לשון התקנה, ויש מחייבי (מחייב). ואמרת: שאכתוב לך דעתי, בכל זה.

דע שדעתי נוטה בזה, לדעת המזכין. לפי שאין קרוי החומה, אלא מה שהקיף את המדינה לשמירה, לא כותלי הבתים שנעשו קירות הבית להקיף למדינה. ושנינו בערכין, פרק המוכר שדהו בשעת היובל (ל"ב ע"א): בית הבנוי בחומה. ר"י אומר: אינו כבתי ערי חומה. רש"א: כותל החיצון, חומתו. ואמרינן עלה בגמרא: ושניהם מקרא אחד דרשו. ותורידם בחבל, בעד החלון, כי ביתה בקיר החומה, ובחומה היא יושבת. ר"ש סבר כפשטיה דקרא: כי ביתה בקיר החומה; ואפ"ה ובחומה היא יושבת. ור"י סבר בחומה היא יושבת, ולא בעיר החומה. וקי"ל כר' יהודה. ולא עוד, אלא שאפי' ר"ש לא נחלק, אלא בעיר שיש לה חומה. וקסבר שאע"פ שהבית בנוי בגג החומה, וכותל החיצון של בית בנוי על קיר החומה, הרי הוא מכלל החומה, וכאלו הגביה החומה מן הצד החיצון. אבל אם היו גגות המדינה חומה לעיר, מודה הוא שאין לו חומה. ובית כזה, אינו כבתי חומה. דתנן התם ((ערכין) ל"ב ע"א): עיר שגגותיה חומתה, אינה כבתי ערי חומה. וזה דברי הכל היא שלא נחלק בה ר"ש. ותניא בבריי'. חומה; חומה, ולא שור איגר. סביב, פרט לטבריא, שימה חומתה. ואם יטענו המחייבין, שהכוונה היתה לשמירת העיר. וכל שהקורות יוצאות מקירות הבית סביב חוצה, והעיר חלושה מאותה צד, כ"ש שישנן בכלל התקנה והקנס. אם כן, אף הם, מדבריהם הם יושבין. כי למה יחייבו מוציאי הקורות ובונים עליהם ומכסין, כי אין בזה נזק למדינה. אדרבה! הרי זה מבצר לעיר, כמו שטענו הפוטרין. וא"א להם לתפוס את החבל בשני ראשין. וכך נראה בעיני, שאין קונסין את אלו, אלא בראיה ברורה. ובכל מקום, המוציא עליו הראיה. ומה שטענו המחייבין, כי מ"מ הרי הקורות יוצאות מחוץ לחומה; מדעתי אינה טענה. שלא היתה התקנה, אלא על הקורות התקועות בחומה, ומאריכות עד חוץ לחומה. שאם אין אתה אומר כן, אף מי שבנה חוץ לחומה ממש, והוציא באותו בנין ראשי קורות, יהא בקנס. שהרי מ"מ קורות אלו יוצאות חוץ לחומה, ואף על פי שאינן אחוזות בקיר החומה. ואינו! שלא אמרו, אלא על קורות בנויות בחומה, ונמשכות עד חוץ לחומה. ומה שאמרת: שנחלקו בלשון התקנה, לא הגדת לי במה נחלקו, ואינו (שמא צ"ל: ואיני) יכול לדון ולדרוש בנעלם. והנה דקדקתי כפי ידיעתי בלשון התקנה, ואיני מוצא לשון שיפטור את העובר באחד מן הדברים שנתפרשו בה.


סימן ער עריכה

עוד אמרת: והודיענו, דיוק הלשון שכתוב בתקנה: בקרוב חומת העיר; שאין אנו מבינין אותו.

תשובה: מסתברא, שכל מקום שנאמר בו: קרוב, סתם, היינו בתוך ארבע אמות. וכמו ששנינו בגיטין בפ' הזורק (ע"ח ע"א): היתה עומדת ברשות הרבים, וזרקו לה: קרוב לה, מגורשת. קרוב לו, אינה מגורשת. ואמרינן עלה בגמ': היכי דמי קרוב לה, היכי דמי קרוב לו? אמר רב: ד"א (ד' אמות) שלה, זהו קרוב לה. ד"א (ד' אמות) שלו, זהו קרוב לו. ואף על פי ששנינו לענין הרחקת מי רגלים מכותל לבנים, ג' טפחים, כדאמרי' בפ' לא יחפור (י"ז ע"א). כאן ודאי נראה שהלכו בה יותר לחומרין. שהרי ביארו כאן בתקנה, שלא יעשה אמת המים, עד שירחיק שתי אמות. ועוד, שאם כדין הרחקה דעלמא, למה אסרו יותר בבית הכסא העשוי חוץ לחומה, ממה שאסרו מבפנים, שהרי גם מבפנים הוא מזיק. ולפיכך נראה לי, כיון שלא נתנו בו שיעור מפורש, ואסרו מבחוץ יתר ממה שאסרו מבפנים, שהוא בשיעור ד' אמות, וכמו שכתבתי. גם מה שכתוב בתקנה: ושלא יהיו רשאין מכאן ואילך, לעשות בתי כסאות בקירוב חומת העיר; נראה שלא אסרו, אלא בקירוב חומת העיר מבחוץ, ולא מבפנים. לפי שאני רואה, כי מה שאמרו להסיר מה שנעשה כבר באותו ענין, אסרו שלא לעשות מכאן ואילך. שהרי אמרו: לקוץ הקורות היוצאות מכבר. וכן אסרו להוציא מכאן ואילך. ואמרו: להוציא הבתי כסאות שנעשו מכבר. וכן אסרו לעשות מכאן ואילך. ולפיכך, בדרך שאמרו במה שנעשה, באותו הדרך אסרו שלא לעשות מכאן ואילך, והיינו מן החומה ולחוץ, ולא מן החומה ולפנים


סימן רעא עריכה

מונטוסון.

שאלת: אם דעתי נוטה למה שפסק הרב אלפסי ז"ל, בפ"ק דסנהדרין: דאפילו משישמע דברי בעל דין, ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לומר להם פשרה בעיתו. ובספר המצות לרב רבי משה דקוצי, פסק שאסור לומר להם, לאחר ששמע את דבריהם, ויודע להיכן הדין נוטה.

תשובה: אף על פי שאין דעתי מכרעת את ההרים, מ"מ כך נ"ל כדברי הרב אלפסי ז"ל. דהרב פסק כר' יהושע בן קרחה (סנהדרין ו ע"ב), דאמר: מצוה לצבוע (שמא צ"ל: לבצוע). ואקשינן: ומי אמר רב הכי? והא רב הונא תלמידי' דרב הוה, וכי הוה אתי לקמיה דרב הונא א"ל: אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו? ואקשינן: היינו ת"ק? איכא בינייהו מצוה. ואקשינן: היינו ר"ש בן מנסיא? איכא בינייהו משתשמע את דבריהם, ואתה יודע להיכן הדין נוטה. דלר"ש בן מנסיא איסור, ולר"י בן קרחה מצוה. וכבר פסק רב הלכה כר"י בן קרחה, ורב הונא עביד הכי עובדא. וכיון שכן, קי"ל כוותייהו.


סימן רעב עריכה

שאלת: הא דאמרינן בנדרים (כ"ה ע"א) גבי קנייא דרבא. מדקאמר: פרעתיך; אינו חייב, אלא שבועה היסת, בלא נקיטת חפץ. ואם כן, האיך אמר: אנקוט ספרא דאורייתא ואשבע?

תשובה: יש מי שסובר, דאפילו שבועת היסת הויא בנקיטת חפץ. ומביאין ראיה, מדאיבעיא לן בשבועות פרק שבועת הדיינין (מ"א ע"א): מאי איכא בין שבועה דאורייתא, לשבועה דרבנן? ואסיקנא: דאיכא בינייהו, למהפך שבועה, ולמיחת בנכסיה. ולא קאמר דאיכא בינייהו, למינקט חפצא. ועוד מביאין ראיה מהא דנדרים. ומיהו אנן, לא סבירא לן הכי. אלא דאורייתא, בנקיטת חפץ, והוא הדין לשבועת המשנה, אבל שבועת היסת בלא נקיטת חפץ. והתם, בשבועות בדינים שיש בה דאורייתא לרבנן קאמרי, אבל בטכסיסי דשבועות לא קאמרינן. ובין נקיטת חפץ ללא נקיטת חפץ, טכסיסין נינהו, ובהכי לא מיירינן. וכ"כ הרב יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל. וההוא דנדרים, איכא למימר דמודה מקצת היה, או עד אחד היה שם, שנשבע שבועת התורה. ומה שלא הזכירו שם כן, לפי שלא היו באים שם על דין זה, אלא ללמדנו שלא היו נשבעים ע"ד (על דעת) ב"ד. ורבא הוא שתקן, משום מעשה שהיה.


סימן רעג עריכה

מונטפישליר.

שאלת: מעשה היה באחד שביקש לקדש לו אשה, ולא היה לו במה שיקדשנה. ואשה אחת נשואה, מסרה לו טבעת, ואמרה לו לפי תומה: זה הטבעת נתון לך במתנה. וזה היה שלא בפני בעלה. מה אנו בקידושין אלו? לפי שיש בכאן מי שאומרים: שהיא מקודשת גמורה. ויש מי שאומר: שאפילו ריח הקדושין אין כאן, כל שנתנה שלא מדעת בעלה. ויש מי שאומר: טבעת שאולה ע"מ לקדש בו את האשה, מקודשת גמורה. וילפינן לה מדאמרי' במ"ק (כ"ו ע"ב): האומר לחברו: השאילני חלוקך, ואלך ואבקר בו את אבא; ומצאו שמת, קורעו ומשלם לו דמי קורעו. ואם לא הודיעו, לא יגע בו. והכא נמי, מדהשאילו לקדש בו את האשה, על מנת כן השאילו, ומקודשת גמורה היא. וכן הורו הגאונים ז"ל.

תשובה: גאונים אלו שאמרת שהורו כן, לא שמעתים בעולם, ואינו (שמא צ"ל: ואיני) מודה בדבר זה. והראיה שאמרת, אין הנדון דומה לראיה, שנלמוד ממנה, שתהא זו מקודשת בטבעת שאולה. דהתם, כיון שאמר לו שהולך הוא לבקר את אביו שהוא חולה, הרי זה נותן לו רשות מן הסתם, שיקרענו ויחזירנו לו, ויתן לו דמי קורעו, ולא שתהא הטלית שלו, כמתנה ולא כמכירה, ויתן לו דמיו. וכדאמרי': קורעו ומאחו, ונותן לו דמי קורעו. והכא נמי, אם באה לדמותו, אף אנו נאמר לקדש בו את האשה השאילו לו, ושיחזירנו לו בעינו לאחר קידושין. ששאלה יש כאן, מתנה ומכר אין כאן. דלעולם, אין מכר ומתנה בלשון שאלה. מאי קא אמרת: אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול, וגמר ונתן לשם מתנה; לא היא! חדא, דלאו כולי עלמא האי דינא ידעי. ואדרבה רובא דעלמא טעו בהא, דלאו דינא דקדושין גמירי. ואינו דומה למקדש אחותו, ולא למכיר בה שאינה שלו, דבהנך לא טעו אינשי. אבל הכא, רובא דעלמא טעו בה. ועוד, דאפילו התם נמי, לאו למתנה איכוון, אלא לפקדון. דקי"ל בהא, כרב, וכדאמר רבא התם, בפרק שנים אוחזין (ט"ו ע"ב): הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, מעות יש לו. ועוד, שבעל הדבר הוא דאמרינן שאינו טועה, וגמר ויהיב לשם מתנה, לדעת שמואל. אבל הכא, שהמשאיל אינו בעל דבר, מה לו שיתנו לזה, ובלשון שאלה, ויתכוין למתנה כדי שיהיו מעכשיו קיימין. ותדע לך, שהרי בי"ט של חג, שאין אדם יוצא בלולב של חבירו, דבעינן: לכם; אינו יוצא, לא בגזול, ולא בשאול. וא"כ נאמר דבשאול יוצא, דהא במשאיל יודע שאינו יוצא בשאול ממש, וא"כ נאמר שאף הוא נתנו לו לשם מתנה, כדי שיצא בו. ולא עוד, אלא אפילו השאילו לו לזמן מרובה שהנאתו שוה דינר או יותר, אינה מקודשת, אא"כ הודיע שהיא לו (שמא צ"ל: לא) נתרצית להתקדש, אלא בגופו לא בהנאתו לבד. ולא עוד, אלא אפילו הודיע ואמר לה: מושאל הוא אצלי, לחמש שנים, והרי את מקודשת לי בהנאתו, קרוב הדבר בעיני, שאינה מקודשת, לפי שכל מה שמקדשת בו, אם חוזר בעינו, הרי זה כע"מ שתחזירהו לו, שאינה מקודשת, כדי שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין. וכן, אין הנדון דומה לגזל דידה, דבשדיך, מקודשת, כמו שאמרת. דהתם, כיון דשדיך, וקבלתו לשם קידושין, אנן סהדי דניחא לה בהכי, והרי גומרת בלבה שתהא שלו, ומוחלתו לו לשעה, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא. ומיהו הנדון שלפנינו שנתנה לו האשה במתנה, דרך אחר יש לו, שמתנה גמורה יש כאן. אלא שיש להסתפק אם הוא שלה, ויש לה רשות ליתן אותה במתנה, שלא מדעת הבעל, אם לאו. ואני רואה אותך יורד במים עמוקים, לדון אם יש לאשה יד בלא בעלה, כשנתנו לה אחר, בעל מנת שאין לבעלה רשות בו, אם לאו. ואם הלכה כרב, או הלכה כשמואל. ואם באתי לכתוב בזה מה שיצטרך, לפ' אותה הלכה שבפ' קמא דקידושין, ובפרק בתרא דנדרים, יאריך הענין מאד ללא צורך כאן. וכדחיית הראיות, שהביאה הכת הראשונה ולמדו מהם, דאפי' באין רשות לבעלך בהם, סגי, ולא קנה יתהון בעלה. אין מאחת מהנה, ראיה מכרחת, ויש לחכם פתרונים בכל אלו. וכבר הורגשו אותן ראיות כולם, ונדחו בקל. ואין מפרשין לחכם. ואין אנו צריכין כאן לכך, דאף לכשתמצא לומר דכל שלא יחד לה דבר, קנה בעל, אם באנו לחוש ולומר: שמא אחר נתן לה בע"מ שלא יהא רשות לבעלה בהן, כך יש לחוש שמא נתן לה בע"מ שלא יהא רשות לבעלה בהן, אלא שתאכל ותלבש ותהנה בהם אחרים. או ע"מ שלא יהא רשות לבעלה בהם, אלא מה שתרצה תעשה, וכדעת הרמב"ם ז"ל. ע"כ אני אומר שזו ספק מקודשת, שהרי כל מה שיש לאשה בחזקת הבעל, עד שתביא ראיה לדבריה. ואפי' אלמנה שהיא יושבת עם היתומים, וכדאמרינן בפרק חזקת (נ"ב ע"ב): האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמרינן: עליה להביא ראיה. ואף על גב דאיכא למימר, כיון דשכיח לה מילתא, דאמרה: קא טרחא קמי יתמי; אפ"ה חיישינן, דלמא גזלה מדידהו. כ"ש אשה היושבת תחת בעלה, ולמתנה אנו חוששין. וכטעמא דאתמר בירושלמי: קול יוצא למתנה. אלא שאני חוכך לזה, כיון שנתתו לאחר, שאין אני רואה בשום מקום שיוציא הבעל מצד הלקוחות, מקבל מתנתה. ולא עוד, אלא אפילו פקדון שיש לה ביד אחרים, אין הבעל מוציא מיד הנפקד. וכמו ששנינו בברייתא (בתרא נ"א ע"ב): אין מקבלין פקדון לא מיד הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות. קבל מן העבד, יחזיר לעבד. וטעמא משום דחוששין שמא הפקידו אחרים בידם, או שמא נתנו להם על מנת שאין לבעל ולאדון בהם כלום, אלא מה שהן נותנין לתוך פיהם, וכיוצא בזה. ולא עוד, אלא אפילו תבעם הבעלים מן הנפקד, ולא החזיר לבעלים אלא לאשה ולעבד, ובאו הבעלים להוציא מיד האשה והעבד, יש מרבותינו שאמרו, וכמדומה שאמרוה משמו של רבי יצחק הזקן ז"ל, שאינם יכולים להוציא מידיהם. שא"כ יוציאו אף מיד הנפקד, דאפוכי מטרתא למה לי. אלא שלא הודו בזה, כל רבותי נ"נ. ומ"מ הדברים מסופקים. ולפי' אני חוכך להחמיר, ולעשותה כמקודשת ואינה מקודשת, וחוזר ומקדשה. ואם בא אחר, וקדשה קודם שיחזור ויקדשנה הראשון, חוששין לה משניהם, ואחד מהם נותן גט, וכונס השני. ומ"מ, אם נתינת טבעת כזה, דרך המקום שאין הבעלים מקפידים, הרי זו מקודשת גמורה. שאפילו גבאי צדקה רשאין לקבל הימנה, בכל כי הא, ואפילו לכתחילה. וכדגרסינן בשילהי פ' הגוזל בתרא (קי"ט): רבינא אקלע למחוזא. אתו בני נשי דמחוזא רמו קמי' בבלי ושיראי. א"ל רבא תוספאה לרבינא: והא תניא: גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה. א"נ הני לבני מחוזא, כדבר מועט.


סימן רעד עריכה

אויניון לרבי יוסף

שאלת חרם שמחרימים הקהל אם הוא צריך הפרה מטעם שאמרו נידוי אפי' על תנאי צריך הפרה לפי שלא ראינו ולא שמענו מקום שנהגו להתירו. והודיעני אם יש טעם בדבר מה הפרש יש בין נדוי לשבועה שלא מצינו שבועה על תנאי שתהא צריכה היתר. ואם אינו אלא משום סמך דיהודה

תשובה בנדר ושבועה ונזירות אין צריך שאלה בין באוסר בתנאי ובין שלא בתנאי אלא מותר מיד אתר קיום הענין. ותדע לך שהרי שנינו (נדרים ד"ס ע"א) קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך ואמרי' עלה בגמרא אמר רב ירמיה בר אבא לכשתחשך צריך שאלה לחכם מאי טעמא אמר רב יוסף גזירה משום יום א' אלמא בכולא מתני' דהיינו שבת זו ושנה זו ושבוע זו אין צריך שאלה כלל בסוף הזמן אלא בהיום ומשום גזירה. אבל מת שהחרימו ציבור איסור אחר נוסף בו והוא שנאסר במנין וכל שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. ולא משום ההיא דיהודה אתי' ליה אלא משום שנאסר במנין וכדאמרי' בריש פ"ק דביצה (ד"ה ע"א) אמר רב יוסף אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מ"ט הוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואמר ר"י מנא אמינא לך דתניא לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כו' כדאיתא התם. אלא שמשמו של רש"י ז"ל כתבו בתוס' שגזירות שהציבור גוזרין עד זמן ידוע כשיגיע הזמן אינן צריכין להתירו דלא גרע מנודר עד זמן ידוע שכשבא הזמן אין צריך להתיר. והכא לא נתנה התורה זמן אלא שאסרה מחמת טענה כגון איסור תשמיש המטה ג' ימים לפני מתן תורה. ואיסור עליית הר סיני מחמת קבלת התור' והגלות שכינה בהר. והייתי סבור דכיון שנתנה תורה יחזירו להיתרן הראשון אף על פי שלא נתנה בו תורה זמן וכן כשתסלק השכינה מן ההר. וכן העלת נטע רבעי בירושלים לאחר החרבן וכל כיוצא בהן. לכך הוצרך הכתוב לומר דכיון שנאסר במנין בלא קביעות זמן אף על פי שבטל טעם האיסור צריך מנין אחר להתירו. וההפרש בין נדוי לנדר נראה לי הדבר ברור שהנדר אינו חל האיסור עליו אלא על החפץ. וכדאמרי' ברפ"ק דנדרים (ד"ב ע"ב) נדר דאסר חפצא אנפשיה והנידוי הוא דבר שחל בגופו וכן החרם ולפי שהנדוי והחרם הן עונשים חלין עליו עד שיעשה דבר פ' כיהודה שנדה עצמו אם לא יביאנו לפיכך הנדוי שהוא עליו צריך להתירו ולסלקו כיון שחל. אבל הנדר ואפי' השבועה אינה כן שאין כאן דבר של עונש אלא שחייב עצמו בשבועה לעשות כן וכבר עשה מה שנשנע לעשות. וכדברי רש"י ז"ל יראה שאפי' בחרמות ונדויין אם קבעו להם זמן אין צריך להתירן


סימן ערה עריכה

לארדה.

שאלת: ראובן מכר שדהו לשמעון, וקנו ממנו עדים, וכתבו עדותן בספר הזכרונות. ולא כתבו שם סך דמי המכירה, אם לא כתבו באותה שעה שטר המכר לשמעון. ולאחר שנה או שנתיים, תובע שמעון מן העדים, שיכתבו לו שטר המכר. והעדים זכורין ומעידים: שראובן מכר לו את השדה, ושקנו ממנו בסך ממון ידוע, אבל אינן זכורין עכשיו סך הדמים. הודיענו: אם יכולין לכתוב שטר מכר בלא סך הדמים, ואם יועיל מכר זה, אם לאו? ואם יטעון ראובן: שלא קבל הדמים. ושמעון טוען: פרעתי, היתחייב שמעון? או נאמר חזקה כבר פרע, הואיל ועברו כמה ימים, לאחר שנעשה המכר?

תשובה: אם העדים זכורים שקנו ממנו, כותבין לו את השטר, ואפי' לאחר כמה ימים. ואם ירצה יכתבו לו סתם: יודעים אנו עדים, שאמר לנו פ': קנו ממנו בקג"מ כו' ותנו לו לפ' מחמת שאני מודה לו בפניכם הודאה גמורה בקג"מ (בקנין גמור), שמכרתי לו שדה פ' כו'. ואם ירצה יכתבו לו בסוף השטר: ולפי שלא כתבנו זה בזמנו, אלא אחר זמן, שכחנו סך הדמים שאמר לנו, שמכר לו בהם. ולפי', לא כתבנו סך הממון כו'. שהזכרת הממון אינו מעכב, שהרי כשנאבד שטר המכר, ובא לידון בחזקה, אין בחזקה הזכרת דמי המקח, אלא דממילא ידענו שנתן דמי מקחו. ואם המוכר טוען: לא נתן לו עדיין דמי המקח, והלוקח אומר: נתתי; הלוקח נאמן, שדמי המקח חזרו כמלוה על פה. וכדאמרינן בפ' מי שמת [דף קנד ע"ב]: הרי שהיה אוכל את השדה, בחזקת שהיה שלו, וקרא עליו ערער כו'. אם יש עדים, הלך אחר העדים. ואם לאו, אחר השטרות. כלומר יתקיים השטר בחותמיו, ואין צריך הלוקח ראיה אחרת. וה"נ מוכח בר"פ השותפין: (הע"ב). דאמרינן התם: סמך לו כותל אחר, אף על פי שלא נתן עליו תקרה כו'. ודייקי' בגמרא: ה"ד? אילימא דא"ל: פרעתיך בזמני; אמאי בחזקת שלא נתן? כלומר דכיון שסמך לו כותל אחר, הרי גלה בדעתו דניחא ליה, במה שהגביה חבירו, ומיד קנתה לו חצירו, וחזרו דמי חלקו בכותל, למלוה ע"פ (על פה) ונאמן לומר: פרעתיך. ומ"מ, אם בא להשביעו היסת, הרשות בידו, שאין אדם נמלט משבועת היסת, כל שטוענים עליו בבריא.


סימן רעו עריכה

שאלת: בראובן שקנה קרקע משמעון ואשתו, וכתיבת המערב שנהגו לכתוב ממוכר ללוקח, ומלוקח למוכר. וקונים מן האשה תחילה, וכל מה שבא באותה שאלה, והטענות, ודברי אותו תלמיד, שהורה: שכל שקנו מן האיש והאשה ביום אחד, אף על פי שקנו ממנו תחל', אינו מועיל. וכן מה שכתוב בה: שאין הבעל רשאי למכור קרקעותיו, כיון שמשועבדין לאשה.

תשובה: הכל מעורבב, ולא ידעתי בו ענין. אלא שאני כותב לך עיקר הדברים בדין אלו, כאשר הראנו מן השמים. ודע: כי מה שאמרו (ב"ב מ"ט ע"ב): לקח מן האיש, וחזר ולקחה מן האשה, מקחו בטל; לא אמרו, אלא באותן ג' שדות שהן: אחת שכתב לה בכתובה, ואחת שיחד לה בכתו', ואחת שהכניס לה שום משלו. ובשלשה אלו, נראה שמקחו בטל מיד, לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, וכמ"ש בגיטין פ' השולח (מ"א ע"א): העושה שדהו אפותיקי לבע"ח, ולכתובת אשה, גובה משאר נכסים. רשב"ג אומר: בע"ח גובה משאר נכסים, כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים, לפי שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין. וכן אמרו בירושלמי: שהמקח בטל לאלתר, ואינה מתורה כלל. וכמו שתמצאו בהלכות הרב אלפסי ז"ל, בפרק השולח. אבל בכל שאר נכסיו, מוכר וקיים, עד שתבא האשה לגבות כתובתה, ולא מצאה מקום לגבות כתובתה מנכסים בני חורין, האשה תחזור ותקח מן האיש. וכדאמרינן בסוף פרק האשה שנפלו (פ"א ע"ב). וכן, לא יאמר לאשתו: הרי כתובתך מונחת על השולחן. אשתו אי בעי לזבוני, לא מצי מזבין, בתמיה'! ואפי' באותן ג' שדות, אם לקח מן האשה, וחזר ולקח מן האיש אפילו ביום אחד, ואפילו בשטר אחד, מקחו קיים. וכן אפי' לקח מן האיש, וחזר ולקחה מן האשה, אם קבלה עליה אחריות, אינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. וכדאיתא בשלהי פרק הנזקין, בגמ' לקח מסקריקון (נ"ח ע"ב), וכמו שתמצאו שם, בהלכות הרב אלפסי ז"ל. וזהו עיקר הענין שיראה בעיני ששאלת. ולקנות מלוקח למוכר שכתבת, לא ידעתי לו ענין. ולפי מה שכתבתי לך, ג' דינין יש במכירת הבעל. כיצד: ג' שדות לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, בטל מיד. ובשאר נכסיו, אינו בטל מיד, אלא עד שתבא לגבות כתובתה. ובאלו ובאלו, אם קנו מן האשה, ואחר כך קנו מן הבעל, או שקבלה עליה אחריות, קיים לעולם. ובנכסי מלוג אפילו קנו מן האיש, ואח"כ קנו מן האשה, מקחו קיים. ולא מצי למימר: נחת רוח עשיתי לבעלי, וכדאיתא בפרק חזקת הבתים (נ ע"א).


סימן רעז עריכה

שאלת: סחורה שירדו עליה גשמים, והיא מתפסדת בתוך המים, מהו לטלטלה בשבת? ולומר לכותי לטלטלה? ואמרת: שיש להתיר ולהקל מדברי הרב בעל התרומות ז"ל, שהתיר להצניע מעות בשבת, מפני השלטון. והוקשה לך: מה שאמרו בדליקה: התירו לומר: המכבה אינו מפסיד. ואמרינן עלה: בדליקה התירו; למעוטי מאי? למעוטי שאר איסורי שבת.

תשובה: ההיא דליקה ראיה לאסור, וכן נראה לי באמת, שהוא אסור. ודחיה דאביי דריש פרק משילין (ל"ו ע"ב) יוכיח, דרבה לא שנא ליה, אלא לעיולי פוריא דליהוי גרף של רעי, הא לאפוקי מייא בהדיא, משום הפסד ממונו, לא. ואביי בהכי פקפק, ואמר: דלמא משום הפסד ממון, אין עושין גרף של רעי לכתחילה. וכן הא דאמר רב הונא, בפ' מי שהחשיך (קנ"ד ע"ב): היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית, מביא כרים וכסתות, ומניח תחתיה, ומתיר את החבלים, והשקים נופלין. ואוקי' (בקמי) [בקרני] דאומנא. ואקשי': והא קא מבטל כלי מהיכנו? ואוקי': בשליפי זוטרתא. כלומר: שיכול לנערן. הא בשליפי רברבי, לא. אלא מתירין השקין, והן נופלין, ואף על פי שמשתברין. אלמא: להפסד ממונא מרובה, לא חששו להתיר בשבילו, טלטול בעלמא, ולא לבטל כלי מהיכנו. וכל הנך דבפרק כירה (מ"ג ע"א) נמי, גמרא: אין נותנין כלי תחת הנר; יוכיחו כן, שלא התירו טלטול וביטול כלי מהיכנו, אלא בדאיכא היתר מצד אחר, כדאיתא התם. ומה שאמרו רבינו (שמא צ"ל: רבותינו) הצרפתים ז"ל, במעות שניטלין בשבת מפני אימת השלטון, ואמרת: שגם אני הודיתי להם. אני לא הודיתי להם בעיקר דינם, אלא שהראיתי פנים לסלק הקושיות שהקשו עליהם, מקצת מרבותינו נ"נ. אך עיקר דינם לא הראיתי פנים כלל. אך הראיתי פנים מאירות, דהפרש שיש בינה ובין הראיות שהביאו. וז"ל שכתבתי שם: אין דינם של רבותינו הצרפתים ז"ל נראה בעיני. דהכא, לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו, ולהעבירו פחות פחות מארבע אמות. אלא במקום שאם לא נתיר לו כן, אינו מעמיד עצמו על ממונו, ואתו לידי איסור דאורייתא. ותדע לך, שהרי אמרו (שם (שבת) קנ"ג): הגיע לחצר החיצונה, נוטל כלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלים מתיר חבלי השקין, והן נופלין מאליהן. ואמרי' בגמ' דאפי' בשליפי רברבי (דקמי) [דקרני] דאומנא, דהוי הפסד גדולה, לא חששו ומאבדן ביד. ואף על פי שעד עכשיו, התרתי לו בהדיא, בעודו בדרך. דאלמא: שמעינן מינה, שלא התירו לו כלל משום הפסד ממון, אלא משום שהוא במקום שהוא קרוב לבא לידי איסורא דאורייתא. אבל במתיירא מפני לסטים, מאי איכא? אי לא שרית ליה, אתי לידי טלטול. אטו כדי שיבא לידי טלטול, מי שרינן ליה טלטול? הלכך, לא שרינן ליה כלל, ע"כ. ובמקומי אני עומד, לאסור. ואפילו לומר לכותי לא התירו, אלא בכענין הראשון, במי שהחשיך לו, והיה נכרי עמו, נותן כיסו לנכרי, כדי שלא יבאו (שמא צ"ל: יבוא) לידי איסורא דאורייתא. הא בעלמא, לא. דכל שאינו עושה, אינו אומר לכותי ועושה. ועוד שנינו בפרק משילין (ל"ה ע"ב): ומכסין את הפירות מפני הדלף, וכן כדי יין, וכדי שמן. ואמר עולא: אפי' אאוירא דליבני (שם ל"ג) ואמר ר' יצחק: פירות הראויין. ואזדא ר' יצחק לטעמיה, דאמר: אין הכלי ניטל, אלא לדבר הניטל. אלמא: אפי' כלי שמלאכתו להיתר, לא התירו לטלטלו מפני הפסד ממונו. אלו הן ראיות חזקת (שמא צ"ל: חזקות) כראי מוצק, ולא תזוז מהם.


סימן רעח עריכה

קרקושנא.

לרבי מרדכי האזובי ברבי יצחק ז"ל.

שאלת: הא דאמרינן (פסחים ק"א): ושמואל, ל"ל לקדושי בבי כנישתא? לאפוקי אורחין ידי חובתן, דאכלי ושתי בבי כנישתא. וקשיא לן עלה: דהא דקי"ל, דאין אוכלין בבתי כנסיות (מגילה כ"ח) ואין שותין בהם. ואפילו בבתי כנסיות שבבבל נמי, דהא אמרינן: דאין נוהגין בהם קלות ראש, ואין לך קלות ראש גדולה מזו. אלא דאכלי בבית הסמוך לבהכ"נ קאמר, וא"כ היכי נפקי ידי קידוש, דהא מבית לבית? ושמעתי שיש מפרשים: מבית לבית; היינו מרשות זו, לרשות אחרת, ומפנה לפנה, מקיטון לטרקלין, ומארעא לאיגרא, ומבית לעליה, ואף על פי שיש ארובה פתוחה ביניהן. וה"ר יצחק בן גיאות ז"ל כתב: ולקדש בבית ולצאת לחצר לסעוד שם, אם רואה מקומו הראשון, מותר. ולפי זה אפשר דאורחין יוצאים ידי חובתן, כשרואין ממקום סעודתן בית הכנסת שמקדשין בו, ונעשה כבית אחד. ואין דעתי נוחה באלו הענינים.

תשובה: הפי' שכתבת, כך מקובל בידינו. גם דברי הרב רבי יצחק (בן גיאות) ז"ל, נוחים הן, ואיני יודע למה אתה דוחה אותן, כי זה נראה לי אמת מן הגמרא. גם יש לפרש: שאוכלין בבהכנ"ס ממש, וכן היא כתובה אצלי. והטעם, לפי שבתי כנסיות שבבבל תנאי הוא כך, שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל שם עניים, או להשכיבם שם, מותר. וכן לעשות בהם צרכי הרבים, לפי שעה, חוץ מחשבונות שאינם של מצוה, שהוא חול גמור. וכ"ש אם הוצרכו לכך, לצורך בהכנ"ס עצמו. כההיא דמר בי רב אשי, דעייל לפורייה התם, עלה דתקון שופכי. כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא [דף ג:]. וכן חכמים ותלמידיהם, מותר להשתמש בהן, ולאכול בהן, והוא שהוצרכו לכך, שהמקום דחוק להן. ואפי' בבתי מדרשות דחמורין טפי מבתי כנסיות, מותרין הם לתשמישי ת"ח, ולאכול בהם, ולישן בהם. ודוקא לחכמים ותלמידיהם, אבל איניש אחרינא לא. וגרסינן בירושלמי, במס' מגילה: ר' אמי מפקד לספרייא: אין אתא לגביכון איניש מלוכלך בדאורייתא, תהון מקבלין ליה, ולחמריה, ולמניה. פי' מלוכלך, משוח. יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, אפילו לכלוך פה אין בו. ומה שכתוב הרב ז"ל, לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קדש בזוית זו, אוכל בזוית שניה. וקשיא לך, דהא אמרינן דאפילו מפנה לפנה צריך לקדש, הדין עמך. אלא שאפשר לומר שזוית שאמר הרב ז"ל, אינה פנה שהוזכרה בגמ', אלא בזוית הבית עצמו קאמר, וזה דחוק מאוד. ואפשר שהרב ז"ל, פסק דמפנה לפנה אינו צריך לחזור ולקדש, וסמך לו על מה שהשוו רב ושמואל (פסחים ק ע"ב) במקדש בבית הכנסת, דידי יין לא יצאו, אף על פי שנחלקו בקידוש. דאלמא: שינוי מקום לגבי יין, חמור משינוי מקום לגבי קידוש, שאינו שינוי מקום לגבי יין. כ"ש דלא הוי שינוי מקום לגבי קידוש. ואילו גבי יין, אמרו: יתיב רב אידי ב"ר אבין, דר"ח וקאמר, משמיה דרב הונא (שם (פסחים) דף קא:): הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא אמרן אלא מבית לבית; אבל מפנה לפנה, לא. א"ל רב אידי בר אבין: במתניתא כו' כוותיך. וסבר הרב, דכ"ש לגבי קדוש דלא הוי שינוי מקום. ואף על גב דשמואל מקדש, אפי' מארעא לאיגרא, לא קי"ל כוותיה, דלא אודו ליה. דאין קידוש אלא במקום סעודה, ובמקום סעודה חשיב כל שהוא באותו בית מפנה לפנה, ומארעא לאיגרא. על זה נראה לי, שסמך הרב ז"ל, וקרוב הוא. אבל זה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל, ושאר הגאונים ז"ל, דלענין ברכה דוקא הוא מפנה לפנה, אינו שנוי. אבל בענין קידוש, דבעי' דוקא במקום סעודה, אינו קרוי מקום סעודה, עד שיהא במקום שרואה אותו מקום שקידש שם


סימן רעט עריכה

עוד כתבת: הא דאמר רב ברונא אמר רב (פסחים דף קו:): נטל ידיו לקדש כו', דלא קי"ל כוותייהו. דהא דחי ליה רב יצחק בר מרתא. ובין נטל ידיו, ובין לא נטל, מקדש אחמרא. וקידושא לא הוי הפסק והיסח. ומלשון הרב אלפסי ז"ל נראה, שהוא אינו סובר כן, אא"כ נטל ידיו צריך שיקדש על הפת, וכן דעת הרמב"ם ז"ל.1.

תשובה: בזה רבו הסברות, וחילוק (שמא צ"ל: וחילוקי) הדעות, בפירוש דברי רב ברונא, ותשובת הר' יצחק ב"ר שמואל. ומ"מ מה שטענת על הרב אלפסי ז"ל, שהוא סבור שאם נטל ידיו לא יקדש אחמרא אלא אריפתא, איני יודע ההכרח בזה, מאין בדבריו. אלא שאין אני רואה בדבריו, אלא כלשון הגמ', ודבריו סובלין מן הפירושים, כמו שיסבלו דברי הגמ'. ומ"מ בין כך ובין כך, אנשי גלילותינו נסמכים על דברי המפרשים, שפירשו: דרבי יצחק חלק לגמרי על דברי רב ברונא. דהא דרב לאו בנטילה תליא מילתא אלא בחביבותא דכשנוטל ידיו ומקדש אריפתא, לאו משום דאסור לו לקדש על היין, אלא משום דההיא שעתה חביבא ליא ריפתא. וכן פי' ופסוק (שמא צ"ל: ופסק) ר"י ן גיאת ז"ל, ואף הר"ז ז"ל כן פסק. אלא שפי' דרב דאמר נטל ידיו לא יקדש, אזיל לטעמיה דאמר: טעם אינו מקדש. ואף זה שנטל ידיו, וגלה בדעתו שחפץ באכילה, וזלזל בקידוש היום, וה"ל כאילו טעם ולא יקדש הוא. אבל אחרים מקדשין לו. ודחי רבי יצחק דכיון דאפשר לו לקדש אריפתא, אין זה זלזול בקידוש, ומקדש בין אריפתא בין אחמרא. וכ"ש אנן דקי"ל טעם, מקדש; לא חיישינן להא דרב בורנא כל עיקר. ואף על פי שיש לדקדק על פי' קצת, מ"מ הרי הוא משוה לדעת ר"י ן גיאת ז"ל בעיקרן של דברים. ועל פירוש זה נראה שנסמכו בארצות האלו, ליטול הידים קודם הקידוש. ונכון הוא.


סימן רפ עריכה

שאלת: ראובן שנשבע לישא אשה לזמן, וכלל בשבועתו שלא ישא אשה עליה בחייה, וקודם זמן הנשואין מת אחיו, ונפלה אשת אחיו לפניו ליבום. הודיעני: אם הוא מוכרח מכח השבועה שלא ליבם, ונימא דחלה השבועה אף על היבמה באיסור כולל? או נאמר דהוא נשבע שלא ישא מעצמו, אבל זו מן השמים הקנוה לו?

תשובה: שאלה זו כבר נשאלתי עליה, והשבתי כפי מה שהראוני מן השמים. דלדעתי לא נשבע זה, אלא שלא ישא אשה אחרת עליה, כלומר לאחר שישאנה. ואפי' אם יגרשנה, לא ישא אשה אחרת בחייה, לפי שזו חששא שמא אחר שישאנה, ישא אותה אשה אחרת עליה, ותהיינ' שתיהן אצלו. או שמא בחייה, יתן עינו באחרת, ויגרשנה וישא האחרת. אבל שלא לישא אחרת קודם שישא אותה, בזה אינה חוששת, שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין. ואם ישא הוא אחרת, ולא יישר בעיניה, לא תנשא לו. והגע עצמך! אילו מיאנה היא בו, ולא רצתה היא בו, ונשאת לאחר, האם נשבע זה לבטל כל ימי חייה, ולא ישא אותה אחרת? זה לא עלה על דעתו! אלא ודאי, לא נשבע זה אלא שלא ישא עליה, וקודם שנשאה, אין זה עליה, אלא היא תנשא לו על האחרת. וזה נ"ל ברור. אבל מה שאתה מחזר לדעת, אם השבועה חלה, כיון שהוא מצווה ליבם, ואין זו שבועה חלה על שבועה. או שמא חלה עליו בכולל? כדי להתלמד במקומו אני אומר: שלא מן השם הוא זה, שאפי' נשבע שלא ייבם את אשת אחיו, שבוע' חלה עליו, שהרי אפשר לו לחלוץ. והיינו דבמקום איסור מצו' ואיסור קדושה, אינה מיבם, ואפילו במקום איסור לאו בלבד. ולא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת (לא תעשה),, כדאי בפ' כיצד אחיו (ד' כ' ע"ב) דאמרינן טעמא התם כדריש לקיש, דאמר ר"ל: כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב. ואם לאו, יבא עשה ודחי ל"ת. והכא אפשר בחליצה.


סימן רפא עריכה

מונטוסון.

שאלת: מה שאמרו בכתובות, ר"פ אף על פי (דף נה): קנו מידו, לא צריך לאימלוכי ביה. אם הוא בכל שטר וקנין שבעולם, בין במתנ' ומכירה, בין בהלוא'? ואמרת: שאתה תמה על הרמב"ם ז"ל, שפירשה אפילו בהלואה.

תשובה: ומי לא ידע בכל אלה, שבכל קנין, נאמר שאין צריך לימלך בו. ולא ראיתי מי שפקפק בדבר זה מעולם. אלא בין במתנות, ומכירות, והלואות, כיון שקנו מידו, אין צריך לימלך בו, דסתם קנין לכתיבה עומד.


סימן רפב עריכה

שאלתם: הא דאמרינן במנחות (דף סד): ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין, ושלש בעוקץ אחד, הי מינייהו מייתי? שתים מייתינן, דחזיאן ליה? א"ד שלש מייתי, דקא ממעט בקצירה? וקשיא: פשיטא! מאי קא בעי דעוקץ שיש בו ג' כשר, ולא יביא אלא שתים?

תשובה: מתוך דבריך, אתה סבור דהבאה שאמרו, היינו מרה"ר לרה"י, ואיסורא או משום הכנסה מרשות לרשות, או משום העברה ד"א ברה"ר. ואינו! אלא מייתי דקאמר, היינו הבאה מן המחובר, כלומר איזה עדיף: או למעט בקצירה, ולרבות באוכל, שהן שלש גרוגרות, או לרבות בקציר' ולמעט באוכל? והיינו דאמרי' התם: פשיטא, שלש מייתי. ע"כ לא קאמר רבי ישמעאל התם, אלא כלומר במשנתנו, דקתני רבי ישמעאל אומר: העומר היה בא משלש סאין, ובחול מחמש. אלא דכי קא ממעט, באכילה, קא מפשא בקצירה; ודאי ג' מייתינן. ומינה שמעינן, דמייתי' דקאמר, מרבין באכילה.


סימן רפג עריכה

ולענין מה ששאלת, בתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי, מהו ליתן אותו לכתחלה, בתנור משחשכה?

תשובה: בין ע"י (על ידו), בין ע"י נכרי, אסור, ואף על פי שהתנור גרוף וקטום. ולא התירו אלא במשהה בלבד, וכדברי קצת הגאונים גדולי ישראל. והר"ם ז"ל מכללם. אפי' השהוי בתנור, אפי' גרוף וקטום, אסור, ואפילו נתבשל כל צרכו, אם מצטמק ויפה לו. והתבשילין שאדם נותן אותם בתנור מע"ש לשבת, מצטמק ויפה לו, ולהצטמק נותנין אותו בתנור. ומ"מ ליתנו בתנור לכתחילה, אסור לדברי הכל.


סימן רפד עריכה

עוד משמך אמרו לי, שאתה תמה על מנהג הפשוט, לבשל לחולה בשבת שאין בו סכנה, ע"י ארמאי. ולא חשו להם לגיעולי כותים. והיכן מצינו שהתירו איסורי מאכל דרבנן, לחולה שאין בו סכנה?1

תשובה: נ"ל שסמכו על מ"ש, בפ' מפנין (ד' קכט): אפי' אמרה: צריכה אני; אין מחללין עליה את השבת, אלא עושין ע"י ארמאי. כרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צרכי חולה עושין ע"י ארמאי בשבת. דאמר רב המנונא: חולה שאין בו סכנה, אומר לנכרי ועושה. ואמר' צריכה אנא מידי דמיכל, משמע בההוא יומא, חולה אומר: צריך. דאי מיירי ברפואה, ברופא תליא מלתא, דאיהו קים ליה ביה. ואף על גב במצונן דבעי מדורה, וכאבין ליה חרציה, ודכוותה, מ"מ צריכה אני; כל מידי משמע. וכן צרכי חולה, אפי' לבשל ולאפות, משמע. וכ"כ הרב ז"ל בהדיא: חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו ע"י כותי. כיצד? אומ' לנכרי לעשות לו, והוא עושה, לבשל לו, ולאפות, ולהביא לו רפואה מרשות לרשות, ע"כ. הנה שפי' דברים אלו, מקובל בידינו מגדולי הראשונים, כמו שכתבתי. ואין מן התימה, אם הקלו בשל דבריהם לחולה שאין בו סכנה, שהרי שבות שהוא מדבריהם, התירו בהדיא לגביה, ופעמי' שהן מקילין בשל דבריה', אפי' במקום חשש בעלמא, כסיכה של יוה"כ, למי שיש לו חטטין בראשו. ואף על פי שלא מצינו שהקלו בשאר איסורי מאכלות דדבריהם, במקום חולי שאין בו סכנה. איסור זה של בישולי כותים, התירו, שאין אומרים בשל דבריהם זו דומה לזו. שהרי העמידו דבריה' במקום כרת, ופעמי' שהם דוחים דבריה' במקום מצו'. כההיא דיומא (ל"ד:) דעששית של ברזל, ואפי' לר"י. ועוד שאיסור בשולי כותים, קיל טפי, דלא נאסר משום בתו בקתיה. ולא אסרו בשוליהן בדברים המותרים, אטו דברים האסורין שלהם, אלא גזירה בישול אטו אכיל בהדיה. ואי אכיל בהדיה, אתי לאחתוני. והלכך כל שיש בו היכר קצת התירו. כההיא דשופת ישראל קדרה, וכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל, להיכר בעלמא שרי. ואף זה, היתר איסור בשבת, וחליו מוכיחין עליו, שלא התרתו, אלא לצורך. ור' התיר פת של פלטר במקום דחוק, משום חיי נפש. ולא חיי נפש של מקום סכנה. והוא ראיה שהיא גזרה קלה, שהגדולים אשר כח בהם, עמדו עליה והתירוה במקום חיי נפש, של מקום דחוק. ואף על פי שאין מתירין כן כשאר איסור של דבריהם. והלכך, אם לא העמידוה במקום חולי שאין בו סכנה, שפיר דמי ואריך. ונפה טהורה שלך קולטת את הסולת, ומנחת את הפסולת.


סימן רפה עריכה

על ענין הנשואין תוך שלושים יום לאבל אביה, ששאלת ממני, הראיות שסמכתי עליהם להתיר?

לא היו דברי' מעולם! ומי שאמר לכם שהתרתי, לא כן היה. אלא שאמרתי להם: שאם יתירו, שידעו מאיזה טעם יתירו. ואם ירצו לסמוך ע"ד הרמב"ם ז"ל. אבל אני, ידי לא תהיה בהיתר.

גם מה שאמרת, במעשה דר"ט דירושלמי, ודר"י הכהן דגמרין, של כל אחד מהם אמר לאחות אשתו: לכי ופרנסי בני אחותיך; התם שאני, לפי שהיו רגילות לפרנסם כבר. טעם זה אינו מספיק. דמכאן נראה, שאתה מפרש שנשאו ממש. וכן היה במשמע לכאור', מדאמרינן: ואעפ"כ, לא ידעה עד לאחר ל'. דמשמע: לא ידעה; אבל נשואין היו שם. אבל מ"מ, הטעם שאמרת נרא' שאינו. דאטו מתוך שרגילות לפרנסם, נתיר להם את האבל, הא יכולות היו עכשיו לפרנסם כבתחלה, בלא נשואין, דמאי שנא! אלא רבותינו ז"ל כך פירשו: לכי ופרנסי; דמיד הודיעום שישאו אותם. ומעתה יפרנסום: אבל נשואין לה היו. ולפי שהנשואין, עיקרן לביאה, אמרו: שלא ידעום; ולומר, שלא נשאום עד זמן מרובה, דהיינו ל"י (שלושים יום).


סימן רפו עריכה

שאלתם: ראובן היו לו שתי בנות, רחל ולאה, ושדך רחל בתו לשמעון. ושמעון זה, היה רגיל להפקיד כליו ללאה אחות רחל. ויום אחד, עבר שמעון דרך פתוחה עם שני אנשים, ובידו כלי אחד. ואמר ללאה: כנסי כלי זה בתיבתך. ולאחר זמן; אמר לה: כלי שנתתי לך, וקבלת מידי, לשם קדושין נתתיו לך. ענתה לאה: ח"ו! בתורת פקדון קבלתיו, ולא לשם קדושין, ולא שמעתי ולא הבנתי דבר אחר. השיב שמעון: יש עדים בדבר, שלאחר כך אמרתי לך: התקדשי לי וכו'. והעד אחד פלוני, והב' מעיר אחרת, והלך לו. ואם אמרת: שלא שמעת, ולא הבנת, שמא את כופרת. ונשאל אותו העד שבעיר, ואמר: כי מעולם לא ראה ולא שמע, ששמעון נתן כלום, לא בפקדון ולא בקדושין. סוף דבר הקול נשמע, ויצא שמה בעיר: לאה נתקדשה לשמעון. ונסתפקנו אם חוששין לקול זה, לאסור לאה לשוק. ואם ימצא שהקול אינו כלום, ומבטלין אותו, אם יהא מותר ברחל, שנשתדכה לו, או לא, כיון שאמר שקדש את לאה אחותה? וכאותה ששנינו: קדשתיך, והיא אומרת: לא קדשתני; הוא אסור בקרובותיה.

תשובה: הדבר נראה ברור, שמתירין. דהא אמרה: לא קדשתני. ולא עוד, אלא שהעד שהוא אומר שקדשה בפניו, מכחישו. ולקול זה שיצא בעיר שנתקדשה לשמעון, אין חוששין, ומבטלין אותו מכמה טעמים. הא' שלפי הנראה, יצא אמתלא עם הקול. כלומר: שאומר פלו' נתקדשה לפלו', כן וכן. וכבר ירדתם לאותו ענין, ונמצא מוכחש. שהעד שתלה בו עדות הקידושין, מכחיש ואומר: לא היו דברים מעולם. ומה שאמר בגמרא (גיטין פ"ט ע"א): פלוני מהיכן שמע? מפלוני. ופלוני, מפלוני. אם באו אותם, פלוני ופלוני, שאמר ששמע מהם, ובטלו הדבר, ואמרו: שלא שמעו כלום; הרי הגיע הענין דבר ברור, שאין הקול כלום. ועוד, שהקול שאנו חוששים לו, כמו ששנו במשנתנו, אינו כשיצא שמה בעיר מקודשת. ואדרבה! שנינו בברייתא (שם, שם): נשואה אין חוששין לה. ארוסה אין חוששין לה. לפלוני, אין חוששין לה. אלא משנתנו, כדמפרש עולא (שם שם) ואמר: לא שישמעו קול הברה, אלא שיהו נרות דולקות, ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאין, ואומרים: פלונית נתקדשה היום לפלוני. וכן תני לוי. וכן אמר רבב"ח אר"י.1 והא דאמר רבי אבא אמר רב הונא: לא שישמעו קול הברה, אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע? מפלוני. ופלוני, מפלוני. לא פליג אדתני לוי, ואדר"י, ואדעולא. אלא מר אמר חדא, ומ"א חדא, ולא פליגי. שאילו היה בשעתו, בעינן כדעולא. ואם לאחר זמן, בבדיקת הכל מפי עדים, כדר' אבא אמר רב הונא. מ"מ כל היכא דליכא הכי או הכי, קול הברה בעלמא הוא, ומבטלין אותו. ועוד, דכל קלא דלא איתחזק בבי דינא, לאו כלום הוא, וכדרב אסי. ואילו באו ב"ד עכשיו, לחקור ולדקדק אחר הקול, עושין, וראוי לעשות כן. ואם יבאו בית דין, ויעידו דבר ברור, הרי טוב2 ואם יאמרו שנים: שמענו מפו"פ, או אפי' עד אחד: אני שמעתי מראובן; ועד ב' יאמר: וכן שמעתי אני משמעון; חוששין לזה, ואין מבטלין הקול. הא לאו הכי, אין חוששין לו. ואפי' אמר ראובן: אני שמעתי משמעון, ושמעון זה יאמר: אני שמעתי מלוי, ולוי אמר: אני שמעתי מיהודה; ואפי' אלף כיוצא בזה, אין כאן אלא עד אחד. ולא התירו כאן, עד מפי עד, וכדגרסי' בירושלמי: נבדק השם, ונמצא מפי נשים, ומפי קטנים, בטל השם. רב אמר: לא התירו בה, אלא עד מפי עד.

ועל ענין הקידושין, ראיתי שכל מה שאפשר לדקדק מפי ההלכות, דקדקתם יפה, בשתיקה דלאחר מתן מעות, דלאו כלום הוא, כדרבא. ואפי' רב הונא בריה דרב יהושע מודו, כשנתנו מעיקרא בתורת פקדון. והיינו ברייתא דאמר (קידושין דף יב ע"ב): כנסי סלע זו בפקדון, וחזר ואמר: התקדשי לי בו; דלאחר מתן מעות, ורצתה, מקודשת. ומאי רצתה? דאמרה: הן. אבל בהיתר של רחל, לינשא לשמעון, זה צריך דקדוק במה שטען. כיצד אמר לה ללאה, בשעה שבא לטעון עליה, שלשם קידושין נתנו לה. שאם בא הלשון שכתבתם בדקדוק, שאמר לה: יש עדים שלאחר מכאן אמרתי לך: התקדשי לי כו'; ואי נמי, שנתנו לה סתם, ואח"כ חזר ואמר לאחר שקבלתו: התקדשי לי בו; אין זה כלום. שאפילו לדבריו אינה מקודשת, ולא נאסר בקרובותיה. אבל אם היה דעתו לומר: אין, לפקדון אמרתי. ואחר כך אמרתי בשעת נתינה: התקדשי לי בו; וקבלתו היא, א"כ לפי דבריו מקודשת היא לו, ואפי' יכחישנו העד, שויה קרובותיה אנפשיה חתיכה דאיסורא, והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. זהו שנסתפק לי בדבריו, ואתם תעמידו הדבר על בוריו.


סימן רפז עריכה

שאלת: המלוה את חבירו מנה, מטבע ברצלונא, במקום שיוצאים לפרוע לו מטבע ריאלי"ס, במקום שהן יוצאים. דנ"ל שמותר, מההיא דאמרינן (ב"מ דף מד ע"ב): רב יזיף דינרי מברתיה דר' חייא. אייקר. וא"ל ר"ח: זיל הב לה דינרים טבין ותקלין. אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר, דאלמא: במטבע לית ביה משום סאה בסאה. ועוד, מדאמרינן בהגוזל (ב"ק דף צז ע"ב): דמלוה ומטבע, והוסיפו עליו עד חמישתו, נותן לו מטבע היוצא, כל שלא הוזלו הפירות מחמת התוספות. אפשר דהתם, באותו מטבע שהוקר או שהוסיפו במשקלו. אבל במטבע פחות במטבע חשוב, אסור.

תשובה: דברים פשוטים אני רואה, שאסור. דאטו מי שהלוה פרוטות של נחושת, יטול במניינן מעות של כסף, דמאי שנא? ועוד דלא אפשר דלא שבח לגבי פירי, ולגבי זביני. וכל היכא דשבח לגבי מקח וממכר, ואפילו כל שהוא, אסור, וכדאיתא התם בההיא דהגוזל. אלא ההיא שאמרת, לא על אותו צד נאמרו. דההיא דר' חייא, דינרי יהבא, ומהנהו דינרי שקלא. אלא דלמ"ד דהבא פירות, הו"ל כסאה בסאה, דאינהו זילי ויקירי, ולפיכך אסור. ור' חייא, דא"ל זיל הב לה, סבר דהבא, טבעא הוי. ואף על גב דהשתא, זילי זביני טפי לגבי דינרי, לאו משום דינרי דאייקור הוא, דטבעא באתריה קאי, וזביני הוא דזול. וכן הוא מפורש התם, בהדיא. אבל טבעא דדהבא, בטבעא דדהבא אחרינא, ליכא למימר דודאי זילי פירא מחמת טיבעא, דחשיב טפי מטבעא, דלא חשיב כולי האי, ומשום נסכא דאית ביה. וההיא דהגוזל, הא אסיקנא התם, דוקא בדלא זול פירי מחמת טיבעא, והוא דלא שבח משום ניסכא. וכגון דלא אוסיפו טפי מחומשא. הא לאו הכי, לא, דאיכא משום רבית. ולאו משום דבתוספת ניסכא עד חומשא, ליכא משום רבית. דרבית לית ליה שיעורא. וכדאקשינן התם: והא קא שבח משום נסכא. אלמא: כל ששבח משום נסכא, איכא משום רבית. אף על גב דהאי מטבע היוצא, והאי מטבע היוצא. אלא טעמא דחומשא, משום דקים להו לרבנן, דאפי' בטיבעא קמא איכא זוזי, דתקילי טפי עד חומש. ואי נמי איבעי לאותבינהו להני בתראי, ולאפוקי מינייהו נסכא, אכל מינייהו אשא חומשא, אי נמי בנופחתא דאשא. ושכר עשיית המטבע איכא חומשא. וטעמא דמסתברי נינהו. וכ"כ הראב"ד ז"ל.


סימן רפח עריכה

עוד שאלת: ראובן לוה מעות מכותי לרבית, לצורך שמעון. ושמעון קבל על עצמו בשטר ובקנין, לשלם לו כל הוצאה והפסד שאירע לו, מחמת קרן ורבית, ושליש החצר. ולזמן החוב, פרע שמעון כל החוב לראובן, מלבד דבר מועט, שטוען ראובן שהוצרך ללות מאחרים ברבית, ועלה כפלים וכפלי כפלים. ועכשיו תובע ראובן משמעון, בכח אותו שטר הראשון שעשה לו שמעון, ושיש באותו שטר נאמנות. הודיעני: אם נאמנות אותו שטר, ויפיו יועיל, למה שלוה לאחר מכאן? או שמא לא יתפשנו על אותו שטר חוב הראשון? זהו תורף השאלה.

תשובה: על שטר הראשון ועל תנאיו. אני תמה, ואתה מגלגל השטר השני והרבית. שזה טוען שלוה ברבית שנתן ושהוציא, ורבית קצוצה אני רואה כאן. כי ראובן זה לוה מן הנכרי, והלוה לשמעון. ומשנה שלימה שנינו, בפ' איזהו נשך (דף ע ע"ב): מלוה ישראל מעותיו של נכרי, מדעת הכותי, ולא מדעת עצמו. ותניא בברייתא (דף עא ע"ב): מדעת הנכרי, כיצד? ישראל שלוה מעות מכותי, ופגעו ישראל אחר. וא"ל תנם לי, ואני מעלה לך, כדרך שאתה מעלה לכותי, אסור. ואם העמידן הצל הכותי, מותר, ואסקא רב פפא, דהא דקתני: אם העמידו אצל הכותי, מותר, דוקא בשנטל הכותי, ונתנו ביד ישראל האחר. אבל אם נתן הישראל מידו ליד הישראל האחר, אסור, אף על פי שהעמידו אצל הכותי.


סימן רפט עריכה

שאלת: שמעון לוה מעות מראובן, ברבית, על משכון, ואמר שהוא של א"י (אינו יהודי). וכשבא ראובן ליפרע ממנו, טען שמעון שלצורך ישראל לוה אותם, ולא יפרע רבית, ונודע הדבר כן. טען ראובן: אין לי עסק ובשם הא"י הלויתי המעות. הודיעני הדין עם מי?

תשובה: הדבר כן. אם נודע שלצורך ישראל לוה אותם, אסור לו ליקח הרבית, שאין שם הא"י מתיר, והרי רבית זה בא מישראל הלוה, לישראל המלוה. ושמעון שרמהו וצוה ממנו בשם א"י (אינו יהודי), הרי זה גונב דעת הבריות, ועושה עולה, ועליו ליתן את הדין. דכתיב: שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב. ועוד אני אומר: שאפי' נודע בבירור שהוא כן, אם ראובן מאמין כן, אסור לו ליקח, שאין הדבר תלוי בהעדת עדים, אלא בידיע' האמת. וכמ"ש בקידושין (דף ס"ו): אי מהימן לך כבי תרי, זיל אפקה. ועוד אני רואה במעשה זה, שאפי' לוה אותם לצורך א"י (אינו יהודי), אסור לעשות כן, כמו שעשו אלו. שהרי א"ל שמעון, שהוא יפרע הקרן והרבית. נמצא ששמעון לוה, וראובן מלוה לו. ואף על פי שהמשכון של א"י, ראובן תובע משמעון. ושמעון חייב לו. וקרוב אני בעיני, שכל האומר בלשון הזה, שהוא רבית קצוצה, אפי' אם היה המשכון של א"י, ושלוה אותם לצורך א"י. דהרי זה כאילו שמעון לוה מראובן ברבית, ומלוה לא"י.


סימן רצ עריכה

לטודילה.

שאלת: משכנתא באתרא דלא מסלקי להו בנכייתא, אם פרע הלוה מקצת המעות מדעתו, אם נמחלו הפירות כנגד מה שפרע. דאם התנה שיאכל פירותיו, עד שיפרענו ע"ס פרוטה אחרונה, הכל לפי תנאו. והיכא דמטיא זימנא, ובא לפדות חצי המשכונא, ולסלקו מחציה, והמלוה אומר: פדה את כולה, או הניחה; אם לוה וגואל לחצאין, או לא?

תשובה: מלשון שאלתך, לא נתבררו לי עיקרי כוונת השאלה. ולפיכך אני מסדר לפניך ענייני המשכונה, אם גואל לחצאין. ואף על פי שמשכנה סתם, ולא התנה שיפדה לחצאין, ולא שיסתלק המלוה כנגד מה שיפרע. שאלו התנו ביניהם, הכל לפי התנאי, דתנאי שבממון קיים. ודע: שהממשכן סתם, יכול לפדות לחצאין, כדאמרינן בקידושין (דף כ' ע"ב), דשדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין. ואיבעיא לו בעבד עברי, ובבית בבתי ערי חומה: אם נגאלין לחצאין. ולא גמרינן משדה אחוזה. דהיכא דגלי גלי, והיכא דלא גלי, לא גלי. א"ד גאולתו, גאולתו גמרינן משדה אחוזה דעלמא. ש"מ, דמשכונה בעלמא, פשיטא דנגאלת לחצאין. דאי משכונה לא נגאלת מן הדין לחצאין, בית בבתי ערי חומה לא כ"ש, דמנא תיתי דלא! ומ"מ, כל שגואל לחצאין, אין המלוה נגרע מן הפירות כלום. אלא אוכל הוא פירות כל המשכונה, עד שיפרענו פרוטה אחרונה, דכולה משכנתא אשתעבדא ליה לקולה (שמא צ"ל: לכולה) מלוה. ותדע לך, מדאמרינן התם (שם, שם (קידושין כ')): אמר אביי: עבד עברי נגאל לחצאין. משכחת לה לחומרא, ומשכחת לה לקולא. לחומרא, סביניה במאתן, ויהיב ליה מאה, פלגא דדמיה, והכסיף ועמד על מאה. אי אמרת נגאל לחצאין, יהיב ליה חמשין, ונפיק. ואי אמרת אין נגאל לחצאין, הנך מאה פקדון נינהו גביה, שביק להו נהליה, ונפיק. ואי איתא, דכל שפורא חצי המלוה, נוטל חצי הפירות. אם כן, אף כשתמצא לומר, שאין עבד עברי גואל לחצאין, ה"מ שאינו יכול לכוף את רבו, לקבל את כסף מקנתו לחצאין. אבל אי ארציה ואיתרצי, ונגאל חציו, והרי זה עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, ונמצא זה פירעון גמור, בחציו. ונגאל חציו, ונשאר חציו משועבד בחצי כספו הנשאר. וא"כ, היאך אמר אביי: שהוא פקדון. אלא מכאן, שאע"פ שגואל לחצאין, עדיין אינו יוצא מכלל שעבודו. ולפיכך, אנו רואין את המעות, כאילו הן פקדון, עד שיפרע את הכל. וכאותה שאמרו בשבועות (דף מ"א ע"ב), בההוא דא"ל לחבריה: אל תפרעני, אלא באפי תרי, דתנו הלכתא. אזל ופרעיה בין דידיה לדידיה, ואתניסו כו'. אמר: אין קבלתינהו מיניה. מיהו אמינא, להוו פקדון אצלי, עד דמייתו סהדי, דתנו הלכתא, ומקיים לחצאין. משכחת לה לחומרא, ומשכחת לה לקולא. לחומרא, זביניה גבי היו שם בקעים עמוקים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. ואקשינן: נהי דבהדי ארעא לא קדשי. ליקדשי באפי נפשייהו? ופי' הוא ז"ל, נהי שאינן בכלל השדה לענין פדיון, יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים, בחמשים שקל כסף, ונפקא מינה שנגאלין בפני עצמן. ולפוס ריהטא, קשיא לפירושו. דהא מקדיש שדה אחוזה, דברי הכל נגאל לחצאין. כדכתיב: ואם גאול יגאל. את השדה, המקדיש אותו. שלוה וגואל לחצאין. ואפי' הוו מכלל השדה, נגאלין בפני עצמן. אלא שדעת הרב ז"ל לומר: דהא דאמרינן: גואל לחצאין, לא שיאמר לגזבר: הילך חצי דמיו, ותן לי שדי; דגזבר אומר לו: שדה הקדשת, ולא חצי שדה הקדשת. אלא לומר: שיכול לכופו בחצי הדמים שעד ליובל. ונפקא מינה, שחצי אינו נחלט לכהנים ביובל. וה"ה לממשכן שפורע לחצאין, ואינו יכול לומר לו, שלא יקבל חובו לחצאין. וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל, שהדין כן בממשכן, שאינו יכול לפדות בחצי דמיו. וה"ה לשתי שדות, בהלואה אחת.


סימן רצא עריכה

שאלת: הורנו הלכה למעשה, המרכיב אילן לאילן, דמלו ליה תלת שנין משעת נטיעה, אם יש בו משום ערלה. כי ממה שכתבתי בחי' ראש השנה, נראה דמותר, אף על פי שנפסק מן האב. ונראה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר זרעים, דהברכה, כל זמן שלא נפסק מן האב מותר. אבל אם נפסק מן האב, מונה משעה שנפסק.

תשובה: איני רואה ספק במה ששאלת. כי בודאי המרכיב יחור של אילן זה, באילן זקן שכבר מלו ג' שנים, אין בו משום ערלה. וכדאיתא בסוטה, פרק משוח מלחמה (דף מ"ג ע"ב), גבי ילדה שסבכה בזקנה. ומה שראית בחידושין, שחלקתי בין קודם שנפסק, ללאחר שנפסק, לא במרכיב ראית, אלא במבריך. דהתם ודאי לפי מה שכתבתי שם, יש לחלק בין קודם שנפסק מן האב, ללאחר שנפסק מן האב. וזה פשוט.


סימן רצב עריכה

עוד שאלת: מבריך שאמרו, שיש בו משום ערלה משעה שנפסק מן האב, האיך יעשה מי שהבריך עשר גפנים מפטרות, בין אלף גפנים, למנות בהם שני ערלה ובארצות האלו, מברכין כל יום ויום, ואין מונין להם משעת הפסקה.

תשובה: בארץ ישראל בוודאי כך הדין, הלכה למעשה. ומי שהבריך, ומפסיקו מן האב, יחוש לעצמו, ויציין, כדי שלא תתערב לו נטיעה של איסור, בתוך נטיעות של היתר. ואם לא ציין, פלוגתא דר"י ורבנן היא, וכדתניא בפרק הניזקין (דף נ"ד ע"ב), גמ': המטמא והמדמע והמנסך. נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם, שנתערבה בנטיעות אחרות, הרי זה לא ילקט. ואם לקט, יעלו באחד ומאתים. וקי"ל כר' יוסי, מדפרישו רבא ור' יוחנן טעמיה. דאתמר עלה: אמר רבא: לפי שחזקה, אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת. וכן, כי אתא רבין אר"י: חזקה א"א אוסר כרמו בנטיעה אחת. זהו הדין בא"י (בארץ ישראל), שערלה אסורה שם דבר תורה. אבל בח"ל, אין הערלה אלא מהלכות מדינה, כלומר מדברי סופרים. דתנן התם (ערלה פ"ג): החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה, וכלאים מדברי סופרים. ואמרינן עלה בשילהי פ"ק דקידושין (דף ל"ח:): מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכות מדינה. עולא א"ר יוחנן: הלכה למשה מסיני. ואפי' למ"ד הלכה למשה מסיני, מודה הוא דכך נאמרה הלכה בחוצה לארץ: ספקה מותר, ודאה אסור. דתנן: ספק ערלה בא"י אסור, בסוריא מותר, בחו"ל יורד ולוקח, ובלבד שלא ילקוט ביד. ואמר ליה לוי לשמואל: אריך (אריוך) ספק לי ואנא איכול? ואמרינן רב אויה ורבה בר רב חנן, מספקי להדדי. והילכך לדידן, כל שהוא לוקט ואינו מכירו, מותר. דאפי' למ"ד הלכה למשה מסיני, הא קאמר התם, דכך נאמרה הלכה: ודאה אסור, ספקה מותר. והרמב"ן ז"ל כתב בליקוטיו דלדעת ר"א בן יעקב, שאמר בפרק משוח מלחמה (דף מג ע"ב), שהמבריך והמרכיב אינן חוזרין מעורכי המלחמה. דכתיב. אשר נטע כרם; נטיעה כדרכה, ולא המבריך והמרכיב. לדידה, הוא הדין שאין ערלה נוהגת במבריך והמרכיב. דהתם נמי, נטיעה כתיבה ביה. דכתיב: ונטעתם כל עץ מאכל. ואף על גב דנחלקו עליו חכמים. כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ולדבריו ז"ל, יהיה הדבר מותר לגמרי, ואפי' במכירו, לאחר שנפסק מן האב.


סימן רצג עריכה

שאלת: לאה שמכרה או שנתנה לאחד מקרוביה, או לאיש נכרי, מתנה לחוד שלה, ע"מ שיגבה אותה מבעלה. אם יוכל לכוף אותו מן הדין לפרוע אותה מתנה, בעודה אשתו עמו. ובעת שנתן לה המתנה הנזכרת. הי' אצל הבעל סך המתנה. וזהו טופס המתנה: ותנו לה לאשתי, מרת פ' לתת בידה לראי' ולזכות, מחמת שרציתי ברצון נפשי, ובלא שום זכר אונס, ונתתי לה מהיום, מתנה, ומעכשיו. מתנה שלימה, ד' אמות קרקע, ואגבן נתתי לה מהיום ומעכשיו, מתנה שלימה לחוד, כך וכך מתנה עלמין, מתנה בריא, מתנת פרהסיא, מתנה שלימה, שרירא וקיימא, חתוכה וחלוטה, דלא למיהדר בה ודלא להשנאה מינה לעלמין. תלך פ' הנזכר, ותחזיק בכל הסך הנז', חזקה גמורה, תירש ותוריש ותתן מתנה לכל מי שתירצה, ותעשה ממתנה זו חפצה ורצונה, לפי שבעין יפה נתתי לה הסך הנז', מתנה לחוד מהיום. וכבר סילקתי מעל מתנה זו ידי, ורשותי וזכותי, ויד ורשות, וזכות כל יורשי אחרי, וכל הבאים מכחי, סילוק גמור. ולא שיירתי בה לעצמי, ולא ליורשי אחרי, וכל הבאים מכחי: לא קול, ולא טענה, ולא דברים, ולא מריבה, ולא תביעה, ולא רשות, ולא זכות, ולא שיור בעולם כלל כו'.

תשובה: אני רואה לשון המתנה עשויה כהוגן, וכתיקון. ושהיא יכולה לעשות ממנה, כל חפצה, ואפילו בעודה יושבת תחת הבעל. אא"כ יש מנהג ידוע בארצכם, לכותבי המתנות לנשותיהן בעת הנשואין, שלא תוכל לתת ולמכור בחיי הבעל. שכל הכותב, על סמך המנהג הוא כותב. וכמ"ש בכיוצא בזה: מקום שנהגו לכפול, אינו גובה אלא מחצה. ומ"מ לפי הנראה מלשון השאלה, גם מלשון המתנה, אני מדמה שהמתנה הזו אינה מתנת קרקע ידוע, ולא מחפצים ידועים, אלא שנתן לה במתנה, סך זהובים או מעות. וא"כ, היה צריך מעיקר הדין, שיהיו אותן הזהובים או המעות בעין בשעת המתנה. שאל"כ, לא היה המתנה חלה על דבר, והמתנה מעיקרא בטלה. ואם היו המעות בעין, ונתן לה אגב ד"א (ד' אמות) קרקע, כמ"ש בשטר המתנה, ועדיין אותן המעות עצמן בעין, הרי היא יכולה לזכותן לכל מי שתרצה, ואפי' בחיי הבעל, אם אין מנהג ידוע בהיפך מזה, כמו שאמרתי. אבל אם אין אותו ממון בעין, אלא שהוציאו הבעל בענייניו, הרי חזר אותו ממון עליו, כתוב. והרי הוא כמע"פ (כמלוה על פה) ואינה יכולה להקנותו, אלא במעמד שלשתן. אבל שטר המתנה אינה (שמא צ"ל: אינו) מעלה ולא מוריד. והרי הוא לגבי אותו ממון, כחרס שאין בו ממש. ואם בשהוציא הבעל אותו ממון בצרכיו, הוציא מדעת האשה וברשותה, הרי הוא מע"פ גמורה. ויכול הבעל לומר: פרעתי; ואפי' אם הוציאו בפ"ע, שלא מדעתה, והרי הוא עליו כגזלן. אפי' כן, אפשר שהוא נאמן לומר: פרעתי.


סימן רצד עריכה

לסרקוסטה.

שאלת: ראובן שדך עצמו בבת שמעון, וקבעו זמן לנשואין. ונשבע ראובן לקיים את זה וזה נוסח השטר השבועה: בפ"ע (בפני עדים) הנזכרים למטה, נשבע ראובן ע"ד (על דעת= המב"ה )המקום ברוך הוא=, וע"ד המשביעין אותו, בלא עלילה ובלא ערמה, שינשא עם פ' בת ש', לר"ח תמוז הבא לקראתנו. ועתה תובע שמעון לראובן, שישא בתו שהגיע הזמן. השיב ראובן: שלא נשבע אלא על לשון השטר. ואין בשטר שישאנה, אלא שינשא עמה, וינשא ע"י אחרים משמע. ושמא ע"י קרוביו הדבר תלוי, ושהם אינם רוצים. ועוד, שלא פי' לאיזה תמוז. שלא אמר לר"ח תמוז זה, הבא ראשון. השיב שמעון: כי הוא נשבע על דעת המשביעין אותו, והיו שלשה, ודעתם היה שישאנה, ושישאנה לר"ח תמוז הבא ראשון. וא"א לו לישאל על שבועתו, שהרי נשבע ע"ד אותן הג' שהשביעוהו. השיב ראובן: שאין זה קרוי נשבע ע"ד רבים, שהם ידועים ונזכרים בשטר. ועוד, שלא נשבע על דעתם, רק לקיים מה שכתוב בשטר, שלא יערים. ואין בלשון השטר הכרח לישא אותה, ולא לישא אותה תמוז ראשון. הודיעני: הדין עם מי.

תשובה: הדין עם שמעון, אבי הבת. ומה שתלה עצמו ראובן במה שכתוב בשטר השבועה: שינשא עם פלונית; ושהדבר תלוי ביד אחרים, אין בדבריו כלום. שאפי' לפי טענתו דלשון: ינשא; ע"י אחרים ממש, הרי כמה אחרים מצויין שם, שרוצים להשיאו עמה: ילך וינשא על ידיהם. שהרי נשבע שינשא עמה לאותו זמן, ואם נשבע שינשא ע"י אחרים, לא נשבע שלא ינשא אלא ע"י קרוביו. אבל באמת, לשון שינשא אינו לשון מדוקדק. ולא מן הצד הזה שטען, אלא מצד אחר, והוא שאין האיש נישא, אלא נושא. דכתיב: כי יקח איש אשה. ואז"ל כי יקח, ולא שיקיח את עצמו. ומ"מ, זה לא נשבע שינשא לפלוני', והרי במשמע שיהא נשוי עמה. והרי נשתמשו רז"ל בלשון זה, הרבה פעמים. הרי שנינו בפרק ארבעה אחים (דף כ"ו ע"א): ארבעה אחים, שנים מהם נשואין שתי אחיות. ג' אחים, שנים מהם נשואין שתי אחיות. שני אחים נשואין ב' אחיות, ואחד נשוי נכרית. וכן רבים, אין להם מספר. שהרבה נשתמשו בו חכמים. ואין הכונה להם, שיהא נשוי ממש, שהוא אינו נשוי אלא נושא, רק שהכניסו הפועל בלשון, שהרי נעשו שניהם נשואין זל"ז, בפועל. אבל כשבאו לדבר ממש, בענין שיהא הפרש בו לענין הדין. דקדקו בלשון, באמרם (יבמות פ"ב ע"ב): אנדרוגינוס נושא, ולא נישא. ואמרו: לא נושא, ולא נשא. ואמרו (כתובות דף נ"ז ע"ב): הגיע זמן ולא נישאו. ודקדקו בגמ' (שם (כתובות) ב ע"ב): נשאו, לא קתני, דמשמע אינהו, אלא נישאו כו'. לפי שבכל המקומות האלו, דברו בעניינין שיש בהן הפרש, בין זה לזה, לענין הדין. ולפ"ז דקדקו בלשון, להוציא בדקדוקו ועיקרו. אבל בשאר המקומות, לא הקפידו אלא בשמירת הענין, לא בדקדוק הלשון. ויקרה להם ז"ל גם כן במקומות אחרים, באמרם: בכל מקום החולץ ליבמתו (יבמות ל"ה ע"א), חלץ ועשה בה מאמר. (שם (יבמות) נ' ע"ב): קטן וקטנה לא חולצין. נתן גט, וחלץ. וכאלה רבים אין מספר. ואף על פי שאין האיש חולץ, אלא נחלץ. אלא שלא אמרו דקדוק הלשון, אלא הענין. ומה שטען, שלא הגיע הזמן, לפי שלא אמר בשטר השבועה לתמוז הבא ראשון, אין בדבריו כלום. שהרי אמר: לתמוז הבא לקראתנו. ואיזה תמוז בא לקראתנו, זה ראשון, או הבא אחר זה? באמת, הבא ראשון, הוא שבא לקראתו, שהאחר אינו בא לקראתו, ולקראת לקראת (שמא מלה זו מיותרת) הוא. ולפי דבריו, לשוא עשה מעשה, יפתח בבתו. שהרי לא אמר היוצא מדלתי ביתי לקראתי ראשון, אלא מקרא מלא כתיב: (שופטים יא) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום, והעליתיהו עולה כו'. וכיון שלא פירש היוצא ראשון לקראתי יניח את בתו (ויצאו), [יוציאו] לקראתו שור או כבש או עז. ועוד, כולה מכילתין דנדרים, לא תני בחד מינהו ראשון. דתנן (נדרים נ"ז ע"א): קונם שאת נהנת לי עד הפסח, אם את הולכת לבית אביך עד החג. (שם (נדרים) ס ע"א): קונם שאיני שותה יין עד הפסח, אסור עד שיגיע. ולא אמרו: שיהא אסור עד שיגיע פסח אחרון, עד לעולם. ואפי' למ"ד מעיל אינש נפשיה לספיקא, לפי שאין במשמע אלא פסח ראשון. ועוד שנינו (שם (נדרים) ס"ג ע"א): עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר, עד סוף אדר הראשון. ותניא (שם, שם) נמי לגבי ממונות: אדר הראשון, כותב: אדר ראשון. אדר ב', כותב סתם. ור' יהודה אומר: אדר ראשון, כותב סתם. אדר ב' כותב: תניין. אלמא: אף על גב דכתב אני מחייב עצמי ליתן לך כו"כ לאדר, אדר ראשון משמע לכו"ע, בשלא נתעברה השנה. ואפי' נתעברה השנה, קאמר רבי יהודה, דאדר סתם אדר א' משמע. ואפי' ר"מ לא פליג, אלא ביודע שנתעברה השנה. הא אינו יודע, אדר סתם אדר א' משמע, כדאיתא בנדרים בשלהי פ' קונם יין. אלמא: לכ"ע כל שקובע זמן סתם, הזמן הראשון במשמע. ועוד, אפי' במקום שאפשר להסתפק, קי"ל כר' יוסי דאמר: דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא. דתנן בפ' קונם יין (ס ע"א): לפני הפסח. ר"מ אומר: עד שיגיע. ר' יוסי אומר: עד שיצא. ואמרינן עלה בגמ': למימרא דר"מ סבר: לא מעייל אינש נפשיה לספיקא. ור"י סבר: מעייל איניש נפשי' לספיקא. ורמינהו: מי שהיו לו שתי כיתי בנות, מב' נשים, ואמר קדשתי את בתי הגדולה; ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, ואם גדולה שבקטנות, ואם קטנה שבגדולות כו'. כולן אסורות; דברי ר"מ. ר"י אומר כולן מותרות. ופריק רב חנינא בר אבדימי משמיה דרב: מוחלפת השיטה. כלומר מתני' דקונם מוחלפת. והכי קתני: אסור עד שיצא; דברי ר"מ. רי"א: עד שיגיע. כלומר: דלא מעייל נפשיה לספיקא. דהא תניא: זה הכלל: כל שזמנו קבוע, ואמר עד פני הפסח, רמ"א: עד שיצא; רי"א: עד שיגיע. וקי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י. ואפילו למאן דלא מחליף לה, כדאיתא בקידושין (ס"ד ע"ב) גבי קדשתי את בתי הגדולה; התם קא יהבינן טעמא, משום דלפני עד דיתפנה פיסקא משמע. הא בעלמא, מודה ר"י דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא. והלכך, זה שנשבע לישא לר"ח תמוז, לא מעייל נפשיה לספיקא, וראשון קאמר. וכ"ש שכבר כתבתי, דהכא לכ"ע ראשון משמע, דלא נכנס זה על דרך האמת, בכלל מחלוקת. אי מעייל אינש נפשיה לספיקא.

גם איני רואה שיהא היתר לשבועתו. שהרי נשבע ע"ד הג' שמשביעין אותו, שחתומים באותו השטר. ומה שטען שאין זה קרוי נשבע ע"ד (על דעת) רבים, כיון שנזכרו בשטר. וסבור: שאין קרוי ע"ד רבים, אלא במוציא בפיו לשון דעת רבים. אין בדבריו ממש. דאדרבה, כל שפרט אותם הרבים, זהו הנכון, ושהסכימו עליו הכל. ובשלא פרט הרבים, י"ל מגדולי החכמים שאמרו, שאין זה דעת רבים, עד שיפרט. וממקום שבאנו ללמוד דעל דע"ר (דעת רבים) אין לו היתר, אתה למד שהעיקר בשפרט הרבים, שנשבע על דעתם. והוא שכתוב: ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית כו'. ואז"ל: שכך אמר להם משה לישראל דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המב"ה, ועל דעתי. ואין אני רואה בזה שום פקפוק.


סימן רצה עריכה

קרקושנה, לר' מרדכי האזובי בר' יצחק ז"ל.

עוד שאלת: קידוש היום, משמע בפרק אין עומדין (דף לג.) דהוי מתקנת אנשי כנסת הגדולה. ובפרק מי שמתו (דף כ:) חזינן דהוי מדאורייתא. וחזינן דמדאורייתא לקדשו ולומר "שבת היום" כעין קידוש היובל, ואנשי כנה"ג תקינו לה ברכה ונוסח. אלא דקשה לי, הא דגרסינן בנזיר (דף ג.) "מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות". וקא בעי "מאי ניהו? אילימא קדושא ואבדלתא, מושבע ועומד מהר סיני הוא". אלמא קידושא ואבדלתא על היין דבר תורה, והדרא קושיין לדוכתא.

תשובה: איברא, קידוש היום מדאורייתא, כמו שמפורש בפרק מי שמתו (דף כ:), ולא נחלק אדם בדבר זה. וההיא דפרק אין עומדין (שם) "א"ר חייא ברבי אבא א"ר יוחנן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל, ברכות ותפלות קדושות והבדלות" -- על כרחין לאו עיקרן של דברים ממש קאמר, דהא ברכה דאמר -- דאורייתא היא! אי דמזון לבסוף כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ולשאר מינים כדכתיב קדש הלולים למאן דאית ליה הכי בפ' כיצד מברכין (דף לה.). ואי דתורה לכתחילה מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. אלא שעיקרן דבר תורה, ונוסח ברכות ומקומן מתקנת אנשי כנה"ג. וכמו שאמרו הבדלה אם על הכוס או בתפלה או כאן וכאן. ובאיזה מקום בתחילה וכדאיתא התם בפ' אין עומדין. וכן קידוש היום -- לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס, כענין (שבת קיט, א) מאמר רבי חנינא שהיה אומר נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו'. והיה מקלס ואומר בואי כלה בואי כלה. וכיוצא בזה בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת ויכולו או ושמרו בני ישראל את השבת, וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר כפי שיזומן לו מעניני שבחו וקדושתו והזכרת קדושתו. ובעל פה ובלא שום נקיטת חפץ, לא כוסו ולא פתו. באו הם ותקנו לכל נוסח אחד במקום סעודה ובחפץ. ותקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותקנו להזכירו בתפלה, וקבעו לו ברכה רביעית. וכן בברכת המזון.

ומה שאמרו "זכרהו על היין" -- מדבריהם הוא. ותדע לך, דהא כי חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. ואלו היתה זכירתו על היין דבר תורה, משום חביבותא היכי מבטלינן ליה לכוס? ונר ביתו לקידוש היום דאמרי' (שבת כ"ג ע"ב) נר ביתו עדיף -- אמאי? והיכי אתי נר ביתו ודחי ליה לעשה דיין קידוש היום?

ומה שאמרו שם בפ"ק דנזיר "אילימא קדושה ואבדלתא, מושבע ועומד מהר סיני הוא" -- כבר כתב ר"ת ז"ל דהכי גרסינן "וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא". ואפילו לגירסת הספרים דלא גרסי' "וכי" - הכי מפרשי לה, כלומר מושבע ועומד מה"ס הוא! בתמיהא! וזה דבר ברור, אין בו ספק.

ומה ששנינו בר"פ אלו דברים (דף נא.) "ב"ה אומר מברך על היין, ואח"כ על היום, שהיין גורם לקידוש שתאמר" -- לאו דוקא יין אלא ה"ה לפת, דלב"ה המקדש על הפת מברך על הפת תחילה. וזה וזה לאו גורם לקדוש היום ממש קאמר, דדבר תורה אינו צריך לא יין ולא פת, כמו שאמרנו, אלא קדושה שהתקינו אנשי כנה"ג, במקום סעודה קאמר.


סימן רצו עריכה

שאלת: אם יצטרכו הקהל להתיר נדרים בשבת, לצורך שעה, או לדבר מצוה, או שלא לדבר מצוה: אם יעשו. ואם יחדלו?

תשובה: מדעתי, כי לא שאלת על עיקר היתר נדרים, שהקהל רגילין להתיר, אם רשאין להתיר הם עצמם, להתיר נדרים ושבועתן פתחי הנדרים, ושלא ע"פ חכם, אם לא. שהענין נתחבטו בו הראשונים הרבה, והנח להם לישראל. אלא שאלתך בזה, כמדומה לי, אם מותר לעשות כן בשבת? דע: שכך שנינו, בשבת פ' אחרון (דף קנז ע"א): מפירין נדרים בשבת, ונשאלין נדרים שהם לצורך השבת. הפרת נדרים, הוא כשהבעל מפר נדרי אשתו. כדכתיב: אישה יפרנו. ונשאלין לנדרין, הוא שאר נדרים שנשאלין לחכם, ומתירין. ואסיקנא: דהפרת נדרים בשבת, בין לצורך השבת, בין שלא לצורך השבת, לפי שאין הבעל יכול להפר אלא ביום שומעו בלבד, ולא אפילו מעת לעת. והלכך, אם לא יפר לו היום, א"א לו להפר לעולם, והו"ל כצורך היום. אבל היתר נדרים לצורך השבת דוקא, אבל שלא לצורך השבת, לא, דהא אפשר לחכם להתיר לאחר השבת. ואמנם, אם מתירין לצורך מצוה שעושין בשבת, אין לך צורך השבת גדול מזה. ואפילו היה להם שהות קודם השבת להתיר, ולא התירו, והמתינו עד השבת, מתירין, ואין בכך כלום, כמ"ש בנדרים בפרק נערה המאורסה. אבל אם רוצין להתיר שלא לצורך השבת, בזה צריך דקדוק. דמעיקר הדין, היה נראה שלא היו רשאים לעשות כן, כמו שכתבתי, אלא שכך נהגו. ולא שמעתי מקום נזהרין בכך, ומנהגן של ישראל תורה היא. אולי יש להם על מה שיסמכו, לפי שאין כנופיא אלא בשבת, ואלו לא יתירוהו בשבת, לא יתאספו ביום אחר, ונמצא לו היתר לעולם. וע"ז סמכו להתיר, אפילו בשבת, כעין הפרת נדרים, שמפירין אותם בשבת, אף על פי שאינן לצורך השבת, מן הטעם הזה. שאם יעבור השבת, שוב לא יוכל הבעל להפר, שאינו מפר אלא ביום שומעו.

ועל הענין ששאלת, אם יסכימו רוב הקהל להתיר, ויש מהם שלא יסכימו אחד או שנים, אם יהיה הנדר מותר, נמנע אני להשיב אליך, לפי שהענין בעצמו קשה. וקשה לאומרו, או לרבים או ליחידים, ואיני מכניס עצמי במחלוקות, ועוד שיש בזה דרכים רבים. מוחלקים להקל ולהחמיר. אל תשאלני עליו. ואלו היית מנהיגם, שלא יזכירו לשון שבועה, אלא שיאמר הש"ץ; מזהירן אנו בגזירת יהושע בן נון, כך וכך, או שלא לעשות כך וכך, או שיעשו פ' ופ' כך, או שלא יעשו פ' ופ' כך, וכל העובר על כונתם ארור הוא, אז טוב יותר, אז נקל יותר להתירו, אף על פי שהעובר ע"ד זה, נוהג בו קלות ראש.2

וענין יהונתן ששאלת, דע שלא נתחייב יהונתן מחמת עובר על שבועת ביטוי, כי אין אדם חייב בשבועת ביטוי, אלא במוציא שבועה מפיו, או במושבע מפי אחרים, וענה: אמן. וכמו שראית בפסקי הרב ז"ל, ואין בזה שום פקפוק. וענין יהונתן טעם אחר יש בדבר. וזה הענין, כענין עכן, שנתחייב הריגה על מעלו אשר מעל בחרם. והוא, שהמלך או סנהדרין, כשמחרימין במעמד רוב ישראל, שלא לעבור ע"ד פ', ועבר איש על חרמו, על אשר לא עלו למצפה. ויהונתן על עניינו. ואף על פי שהיה שוגג, סבור היה שאול שעבר בכוונה, אחר שהיה רואה את העם נזהרין מלאכול מאכל הדבש. שאם לא היה יודע, היה לו לשאול: מה לעם שנזהרין מלאכול. ויפדו העם את יהונתן ולא מת, שאמרו א"א שיהיה מזיד, אחר שנעשתה הישועה הגדולה בישראל על ידו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס ע"י הרשעים המזידים. ומ"מ עונש שוגג היה עליו. וע"כ הוצרכו לפדותו, בהתרת החרם. וכן הוא מפורש במה שתרגם יהונתן. וכן הדין לאנשי העיר, שגזרו גזירות או גדרים על אנשי עירם, רשאין הן בכך. והעובר על חרמם וגזרתם, הרי הוא מוחרם. וכן, אם שמו בתקנתם עונש ממון, חייב הוא בשני העונשין, בעונש החרם או בעונש הממון, הכל כמו שתקנו וגזרו. ואף על פי שלא היו שם מקצת אנשי העיר, כיון שנעשה ברבים, במעמד טובי העיר, ובמעמד ת"ח שבהם, השאר שלא היו שם, נחייבים הם, כאותן שהיו שם, ואף על פי שלא ענו אמן, או אף על פי שהן מוכרחין על הדבר, ואינן חפצים בו. וגדולה מזו, שהחרם חל על הבאים אחריהם, כמו שאנו אומרים:: קבלנו עלינו, ועל זרעינו, ועל כל הנלוים עלינו; כענין חרם פילגש בגבעה, שהדור הבא הוצרכו למצוא היתר, ולדרוש: אשר יתן ממנו; ולא מבנינו. או כפי משמעות המקרא: אשר יתן ממנו. אבל הם יקחו להם איש אשתו במלחמה.


סימן רצז עריכה

טודילא.

שאלת: המערב על חבירו, שאמרו שצריך לזכות ע"י אחר: אי הודיעו קודם שיערב, ונתפייס בכך, ורצה לצאת בעירובו, אם די בכך, ואף על פי שלא זכה לו ע"י אחר. לפי ששנינו (ביצה ל"ח ע"א): השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל. והקשו בתוס': ומאי שנא, מהא דתנן התם (ביצה) (מ' ע"א): מי שזימן אורחים, לא יוליכו בידם מנות, אא"כ זכה להם על ידי אחר, מערב יום טוב. ותירצו: דשאני שואל, דדעת שניהם היה בו. ולפיכך, לא בעי לזכות. אבל גבי אורחים, שלא היה דעת האורחים בכך, בעי זכוי. והלכך לנדון שלפנינו, הואיל וידע שזה עירב עליו, א"צ לזכות ע"י אחר, לפי שיטת התוספות. וא"כ, בעיר שהקהל יודעין שזה מערב על כולן, א"צ לזכות. הודיענו: אם נאמר כן לפי שיטת התוס', אם לאו?1.

תשובה: עירוב זה לא נתברר מתוך השאלה, אי עירובי תחומין, או עירובי תבשילין, או עירובי חצירות? אלא שבאותה ראיה, יראה שהוא בעירובי תחומין, כאותה של שואל כלי ושל מנות האורחין. ואותה על כרחין, צריך להודיע, שהרי אתה אוסרו (בתחום) [במקום] אחר. ובהדיא אמרו: שצריך להודיע, ואפ"ה צריך לזכות. דגרסינן בפ' חלון (דף פ'): אמר רב נחמן: אחד עירובי תחומין, ואחד עירובי חצירות, ואחד שיתופי מבואות, צריך לזכות. וה"ה בעירובי חצירות, שאע"פ שהוא מודיעו, שצריך לזכות. ומיהו, פעמים שאינו צריך עירובי חצירות, ושיתופי מבואות לזכות ממש, אלא סתמו כפירושו. דגרסינן בפ' כיצד משתתפין (ס"ה ע"ב): אמר רב יהודה אמר (רב) [שמואל]: בני חבורה שהיו מסובין, וקידש עליהם היום, פת שעל השלחן סומכין עליו, משום עירוב. ואמרי לה: משום שיתוף. אמר (רבא) [רבה]: ולא פליגי. כאן במסובין בבית, כאן במסובין בחצר. ופ' בני חבורה שהיו מסובין, כגון שזמנן אחד מהם לאכול משלו. והכי מוכח בפ' הדר (דף עג:). מדאקשי ליה (רבא לרב נחמן) [רבה בר חנן לרב יוסף]: אלא מעתה, הקנה להם פת בסלו, הכי נמי דלא הוי שיתוף? וכי תימא, הכי נמי. והאמר רב יהודה אמר רב: בני חבורה שהיו מסובין כו'. אלמא: הא דאמר רב יהודה אמר רב, במקנה להם פתו היא. כלומר: שזמנן משלו. ואף על פי שלא הקנה להם פת שעל השלחן בפי', אפ"ה סתמא דמלתא, כל שזמנן ויכולין לאכול לדעתם, הרי הוא כאלו נשתתפו עמו, ויש להם בו זכות. אבל שלא בכענין זה, ושלא זכה ע"י אחר, לא. שהפת שאינו שלו, אי אפשר לקנות לו. ולפיכך אמרו: שצריך לזכות לו ע"י אחר. ובהודעה בעלמא, אינו שלו. ואף על פי שעשו לפעמים את שאינו זוכה, כזוכה, ואמרו נמי בפ' השוכר [ע"ז ס"ג:] כיון דחנוני הרגיל אצלו הוא מקני ליה דינר בכיסיה. במקום שאמרו, אמרו, ואין לך ללמוד למקום אחר. אלא שיש לך קצת ראיה, ממה שאמרו בפרק התקבל (ס"ה ע"ב): עירב לו בגרוגרות, ועירב לו בתמרים. תני חדא: עירובו, עירוב; ותניא אידך: אין עירובו עירוב. ופירקה רב יוסף: כאן בשלו, כאן בשל חבירו. והפ' הנכון בזה, כשעירב השליח של המשלח, אין עירובו עירוב. אבל משל עצמו, עירובו עירוב. וסתמא, אפילו לא זכה לו ע"י אחר, דסתמא קאמר. וליתא! דהתם נמי, שעירב לו כדינו קאמר, דהיינו במזכה. ואין מביאין ראיה מן הדברים שהן כרגליו, לדברים הקונים לו בית. דכלים שהן כרגלי זה, או כרגלי זה, אינו מדין קנייה ממש, אלא פעמים מדין הפקר, כשור של פטם, שעשאוהו כרגלי כל אדם, ואפילו כרגלי מי שלא ידע בו. ושל העיר, כרגלי אנשי העיר. ופעמים, מפני שדעת הבעלים למסור אותו ביד אדם ידוע, ולא לקנין, אלא לשמרו, כבהמה שהיא כרגלי הרועה, בזמן שאין שם אלא רועה אחד. וכן פירות המופקדין, שהן כרגלי הנפקד, ואינו מדין קנייה וזכוי. ואורחים שנו, לפי שאינו יודע מי מזמן, והוו להו כשני רועים, שהיא אינה כרגלי אחד מהם, ואפילו היה אחד בנו. ומה שתלו בתוספות, לפי מה שכתב בידיעת שניהם, יש מקום עיון, והוא הביאך לידי כן.


סימן רצח עריכה

בלינסייא.

שאלת: ישראל שהשכיר ביתו לנכרי, במבוי של ישראל. והניח אותו ישראל באותו בית, כלים שלו, כגון מטה או כסא וחבית, ויש לו פתח במבוי זה. ועוד יש לו פתח במבוי אחר, שאין דרים ישראלים. ולפעמים נכנס בזה, ולפעמים נכנס בזה. נכרי זה אוסר, או לא? ואם אוסר, יכולין לשכור מאשתו, או מאחד מבני ביתו, שלא מדעתו, או לא?

תשובה: כל בית שיש לו ב' פתחים לשני מבואות, אינו אוסר אלא אותו מבוי שהוא רגיל לצאת בו. ואפי' היה דר שם ישראל, וכ"ש נכרי. ואפי' היה ביתו של נכרי, ויוצא דרך פתח שבמבוי, שוכרין מאשתו, או מאחד מבני ביתו, ואפילו משכירו ולקיטו, ואפי' סירב הוא מלהשכירו. דגרסינן בפרק חלון (דף פ' ע"א): ההוא טרוזינא דהוה בשבבותיה דר"ז. א"ל: אוגר לן רשותך. לא אוגר להו. אתו לקמי' דר' זירא. א"ל: מהו למיגר מדביתהו. אמר ליה: הכי אמר ר"ל משמיה דגברא רבה, ומנו רבי חנינא: אשתו של אדם מערבת מדעתו ושלא מדעתו. ואפי' מוחה, קאמרינן. וכדמוכח התם, דכל שאוסר, אפי' בעל כרחו נמי. ונכרי, הרי הוא אוסר. ומשכירו ולקיטו, נמי שוכרין. ואם השאיל או השכיר לישראל, שום מקום בביתו. אפילו להניח שם כלי אחד, אותו הישראל יכול להשכיר רשותו שלא מדעתו. דגרסינן התם (עירובין) (דף סג:): ההיא מבואה, דהוה דר שם לחמן בר רסתק. אמרו ליה: אגר לן רשותך. לא אוגר להו. אתו לקמיה דרבא. א"ל: ליזול חד מינייכו, ולישאיל מיניה דוכתא, ולותיב מידי התם, דהו"ל כשכירו ולקיטו. דא"ר יהודה אמר שמואל: נותן עירובו ודיו. וכ"ש זה, שביתו של ישראל הוא, שיכול להשכיר. ורש"י ז"ל פירש ששכירו ולקיטו כבעל הבית. ואם הוא ישראל, אותו שכיר או לקיט נותן עירובו כבעל הבית, ואין צריכין כל בני המבוי לשכור, אלא אחד יכול לשכור ולערב עם בני המבוי, וכדאיתא התם בפרק הדר.


סימן רצט עריכה

שאלת: הא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (דף ל): אבל היכא דלא אידחייא מהא ביתא לגמרי כו'. משמע דאי לאו דר"י אמר רב, ס"ד דמיבמה. והנה זה פלא. דהא במתני' לא אידחא לה מהאי ביתא לגמרי, ותני עלה: זו היא שאמרו. ואכתי הוה מצי פריך: מאי קמ"ל? חנינא: ה"ז אסורה עליו עולמית, ע"כ.

תשובה: האי קושיא לא ידענא לה, ואיני יודע מאי זו קא פריך מר? דמהא דרב יהודה, שמעינן יבמה שעמדה עליו שעה אחת באיסור, אף על פי שלבסוף נראית, אסורה עליו עולמית ואף על גב דלא אידחי' מהא בית' לגמרי. ובכולה מתניתין ליכא כי האי. דהא בבא קמא, לא איחזייא ליה לבעל אחות, לבסוף ובבבא בתרא, אף על גב דאיחזיא ליה לבסוף, מ"מ דינא דאידחיא מהא ביתא לגמרי, דליכא אלא חד יבם. והיינו שמעון, שהיה בעל אחות רחל. והלכך, אסורה לשמעון זה, משום דליכא הואיל, דנימא הואיל וחזייא לאחריני, חזייא נמי לשמעון זה. הלכך ליכא בכולה מתניתין, דנשמע מינה בדינא1 דרב יהודה.


סימן ש עריכה

עוד בפ' ד' אחין (דף ל): אמר רב אשי: זאת אומרת, יש זיקה. הנה פלא לי, אמאי נקט ג' אחים, בתרי נמי משכחת זה. כגון ראובן ושמעון נשואים שתי אחיות, וגרש ראובן ונשא נכרית. ואין לומר דנקט שלשה, לאשמעינן כרב אשי, דיש זיקה אפי' בתרי. הא ליתא! שהרי מ"מ, אפילו לרב נחמן דלית ליה זיקה, ואפי' בחד, תיקשי ליה: אמאי נקט ג', שהרי בתרי סגייא כדפרישית? ואי נקט ג', לאשמעינן למעוטי כנס ולבסוף גירש, וכר' ירמיה, הא כבר שמעינן לה בפרק קמא (דף יג), ע"כ.

תשובה: וודאי לרב אשי, ליכא לאקשויי כלל, מכמה אנפי. חדא, דאתא לאשמעינן דיש זיקה, ואפילו בתרי, כדאיתא בגמ' בהדיא. ועוד, דבין לרבא בין לרב אשי, מיתה מפלת, ולא נשואין הראשונים. ובכנס נכרית, ולבסוף גירש נכרית, משרא שרייא, בין לרבא בין לרב אשי, וכדכתיבנא לעיל. והלכך לא אפשר למנקט תרי, אלא תלתא. אבל רבא אפשר למיתני שנים. אלא דניחא לתנא דמסדר מתנייתא, למנקט לה בשלשה, משום הדרא דכוליה פרקין, דנקט לכולהו בבי בשלשה. והיינו נמי דבר"פ דנקט ארבעה אחין, דייקינן בגמ': א"ה, תלת נמי? כלומר: מאי שנא, דתני הכא סידורא דכוליה פרקין, לינקט לה בשלשה, אי לאו דארבעה אצטריכא ליה למתני.

  1. ^ נ"ל דצריך להגיה כאן 'משה' - ויקיעורך
  2. ^ אולי להגיה 'בטבעו' - ויקיעורך