פתיחת התפריט הראשי

תוכן עניינים


סימן אעריכה

שאלת: כשנשא שמעון את דינה, נתנו קרובי החתן והכלה מתנות לדינה הכלה בימי החתונה, כמנהג. ועלה לסך מנה. וכלה זו הפקידה אותו הממון ליד אביה, שלא מדע' שמעון בעלה, להתעסק בהם בעסק רבית. וכשידע שמעון שנתנו לר*אובן להתעסק, שתק ונתרצה בדבר. ולסוף חמש שנים, בקש ממנו שמעון להחזיר לו כל הממון וכל הפירות, וליתן לו חשבון. וראובן טען: שאין לו ליתן חשבון, ולא להחזיר לו הממון, שבתו הפקידן בידו, ולא הוא. ואם יבא מן הדין להחזירו לו, מעתה הוא אומר: שלא השביח. אדרבא: הפסיד. ושמעון טוען: שישבע לו ע"ז (על זה). וראובן משיבו: שאינו מחוייב לישבע לו ע"ז (על זה). הדין עם מי?

תשובה: ממון זה, אם האשה מודה שהוא מה שנתנו לה בחופתה, כמו שאמרת, הדין עם שמעון. לפי שכל מה שיש לאשה, ואפי' נכסי מלוג שלה, של הבעל הוא לאכול פירות. ואם נפלו לה מעות, ילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. ויכול הוא להוציא אפי' שלא בהרשאה. וכדקי"ל בעל בנכסי אשתו אינו צריך הרשאה, וידו כיד אשתו. ואם נתנה להתעסק, האשה יכולה להשביע את הנפקד בטענת ספק, כל זמן שלא החזיר הכל. שזה אחד מאותן ששנינו במשנת: כל הנשבעין שבתורה (מ"ה ע"א): שנשבעין שלא בטענה כלומר: בטענת בריא, וכדאמרי' התם (שבועות מ"ה). ומה שאמרינן בפ' חזקת (נ"א ע"ב): קבל מן האשה יחזיר לאש', כלומר: ולא לבעלה, היינו במעות שאינם ידועים מהיכן באו. ודילמא פקדון הם אצלה. א"נ: נתן לה אחר, בענין שאין הבעל אוכל פירות מהם. הא במעות אחרים, הוא מוציא מיד הנפקד, כמו שאמרנו.

סימן בעריכה

למונטקלוש.

שאלת: ראובן ושמעון שנשתתפו: שכל מה שירויחו או יפסידו במלאכתן ובסחורתן, יהא לאמצע. והלך ראובן וגנב חפץ אחד, והגיעו נזק בדבר זה. ועכשיו תובע לשמעון: שיתן חלקו באותו נזק. והשיבו: שאינו חייב ליתן לו כלום, לפי שאין שליח לדבר עבירה.

תשובה: שמעון פטור מכמה טעמי'. חדא: דמסתמא לא נשתתפו לגניבות ולגזילות. דלא נעשה זה חבר לבעל משחית. ועוד: שבפי' אמרו: למלאכתן ולסחורתן. ועוד: אפי' א"ל: צא וגנוב, וכל נזק שיגיע לך אשלם לך, פטור. דאין זה שלוחו לד"ע (לדבר עבירה), ובמה נתחייב לו? ואף על פי שנהנה באותה גניבה, פטור. דמצי למימר ליה: בהתירא ניחא לי, באיסורא לא ניחא לי. וכענין שאמרו בר"פ אין בין המודר הנאה (ל"ה ע"א), גבי: א"ל לחבירו: ככר עליך, ונתנה לו, מי מעל כו'. מצי א"ל: בהיתרא ניחא לי, באיסורא לא ניחא לי.

סימן געריכה

סרקוסטה.

שאלת: המשכיר בית לחבירו לשנה. ובתוך זמן השכירות נעשו כותליו רעועין, וסתרו ובנאו המשכיר מפני הסכנה. אם חייב המשכיר לנכות מן הדמים אותו זמן שלא דר בו השוכר, או לא?

תשובה: איברא מנכה. שאין השוכר חייב ליתן לו אלא שכר מה שדר בו. דגרסי' פ' השוכר את האומנין (ע"ט) אמר רבה בר רב הונא: השוכר את החמור, ומת לו בחצי הדרך, נותן לו שכר חצי הדרך. ואוקימנא: בדאמר ליה: חמור זה. ומה ששנינו בפ' השואל את הפרה (ק"ג): המשכי' בית לחבירו, ונפל, חייב להעמיד לו בית. ואמרינן עלה בגמ' (פרק השואל את הפרה): היכי דמי? אי דאמר ליה: בית זה, נפל אזדא. לאו למימרא: דנפל, אזדא, ואין מנכה לו. אלא משום דקתני: חייב להעמיד לו בית, ק"ל (קשיא ליה): למה יעמיד לו בית? והלא לא השכיר לו אלא בית זה, וכיון שנפל זה, לא יעמיד לו בית אחר? ומ"מ מנכה הוא לו מן הדמים, כנגד מה שאינו יכול לדור בו.

סימן דעריכה

ירונדה.

שאלת: ראובן, שהוא מחזיק בקרקע שהוא מוחזק וידוע תחילה לשמעון. ושמעון זה אינו עמו במדינה. ובא ראובן בב"ד, ועידי חזקתו עמו. ואמר לב"ד: שנאבד שטרו, שכבשה כרכום את העיר. ורצה שיקבלו ב"ד את עדיו. הנאמר: שאין מקבלין אותו שלא בפני שמעון, שהיה מוחזק בה תחילה, או לא?

תשובה: מסתברא ודאי: דכי הא מקבלין. ולא אמרו: אין מקבלין, אלא בזמן שראובן בא ליתן עדים, בקרקע שמחזיק בו עכשיו שמעון. כבר חמוה דר' ירמיה דטרק גלי ((בבא) קמא קי"ב ע"א). וא"נ: אפי' בזמן שמחזיק בו ראובן, ושמעון מערער. אבל כ"ז (כל זמן) שזה מחזיק, ואין אחר מערער, מקבלין. דכל מחזיק בקרקע, סתמא דמילתא שלו. דלא מחזיקינן אינשי בגזלני, כל שלא יצא עליו ערער. וכ"ש כשאין הבעלים הראשונים עמו במדינה. דלא גרע מהיה חולה, או שהיו עדיו רודפי' למדינת הים, שמקבלין. ולאו דוקא בששלחו לו ולא בא, אלא אפי' בשלא שלחו לו. וכן פירש הראב"ד ז"ל שם בפרק הגוזל. וזו אפי' קרא עליה ערער. וכ"ש בשלא קרא עליה ערער, ואין הבעלים הראשונים עמו במדינה, דאיכא תרתי לטיבותא. וכך פירש לנו מורי הרב ז"ל בריש חזקת הבתים, לפירוש גירסת הגאונים ז"ל, דגרסי' בבתרא (בבבא בתרא) (כ"ט ע"א): אמר מר זוטרא: ואי טעין ואמר: ליתו לי סהדי לי: דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא, טענתיה טענה. ופי' מורי, דה"ק: פעמים שמקבלים מהם אף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו. והיכי דמי: כגון דאתא לוקח לב"ד, מקמי דאתא מערער. וא"ל לב"ד: מתיירא אני דשמא יערער עליו המוכר ליומא אחרי, מפני שאבד שטרי. והרי כאן שוברין שדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא. ליתו לי סהדי לי עכשיו בפניכם. בכי הא, מקבלין. ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו. דכיון דאין כאן מערער, לא חשבינן להו כנוגעין בעדותן. אלמא: בכל כי הא דליתיה, ולא חזינן דמערער, מקבלין שלא בפניו. וכ"כ הראב"ד ז"ל בפרק הגוזל: דלא משכחת הא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד; ובששלחו לו ולא בא, או שהיה חולה ועידין (ועדין) חולין, מקבלין, אלא כשהוא בעיר, שאין שם שהות גדולה. אבל אם אינו בעיר, בודאי אין ממתינין לו, ואין שולחי' בשבילו, ע"כ. ומיהו, בקרקע של אחים שאמרת, נראה ודאי שאין מקבלי' משום דאין מחזיקים זה ע"ז בקרקע משותף, אא"כ ראוי ליחלק, וירד לכולו. ומקומות בית הכנסת שאמרת, אינם ראויים ליחלק. וכן בתים דזבן, אינם ראויי' ליחלק. וגם אנו רואים שאין האחי' השותפין מקפידים בכך זה על זה. וכיון שכן, אטרוחי בי דינא בכי הא, לא מטרחינן.

סימן העריכה

שאלתם: ראובן שהפקיד כלי ביד שמעון בלא עדי'. וכשתבעו ממנו, השיב שמעון: מנה היה לי בידי אביך, ואתה יורש, ואני מחזיק בכלי זה על אותו מנה שהיה לי ביד אביך. אם יכול שמעון לטעון עד כדי דמיו, אף על פי שהוא מודה: שלא הלוה כלום לראובן, כי אם לאביו?

תשובה: אם היורש הזה ירש מאביו: בין קרקע בין מטלטלין, הרי הוא חייב לפרוע חובת אביו, בין מלוה ע"פ, בין מלוה בשטר. כדאמרי' בשלהי גט פשוט (קע"ו): אחד מלוה ע"פ, ואחד מלוה בשטר, גובה מן היורשי'. וכיון שכן, כמו שהיה יכול לומר בכלי שהפקיד בידו בלא עדים וראיה: יש לי בידך כנגדו כך וכך, כך יכול לומר ליורש. ואי משום דמטלטל' דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, כבר תקנו הגאונים ז"ל לגבות מהן, ולהיות המטלטלין כקרקע.

סימן ועריכה

לארידה.

שאלת: בעלי קרובות שהן שני בשני, מעידין זה לזה, ולא אמרינן בהו תרי בעל כאשתו, א"ד (או דילמא) אמרינן בהו תרי בעל כאשתו, ואין מעידין זה לזה?

תשובה: לא אמרינן תרי בעל כאשתו, אלא בבעלי אשה ובתה, ובעלי שתי אחיות. וכן כתב הר' אלפסי ז"ל בתשובה וזה לשונו: כך ראינו, שאין בעלי בנות דודו פסולין להעיד לאהדדי. אלא בעל האם עם בעל הבת, שאמרו בהן בעל כאשתו, לפי שבעל האם פסול לחורגו ולחורגתו. ובעלי האחות נמי פסולין לאהדדי, כדאמרינן: וגיסו. והשאר מבעלי קרובות, כשרין לאהדדי. שאילו הוו פסולין, היה ההלכה זוכרתן כמו שהזכירה אלו. וליכא למימר שהזכיר אלו, והוא הדין לשאר, לפי שאלו יותר קרובים מן השאר, ואין למדין רחוק מן הקרוב. ואין צריך ראיה לכשרותם יותר מזו. עכ"ל הרב ז"ל בספר המאור (בעל המאור על הרי"ף, על סנהדרין כ"ח:), שאין אומרין תרי בעל כאשתו, אלא באלו שאמרנו.

סימן זעריכה

שאלת: ראובן בנה עליה מחדש, ועשה בה חלונות לפני רשות הרבים. ועושה בהם היזק ראיה בעלית רחל שכנגדו, במקום שאין בני רשות הרבים יכולים לראות שם. ונתרעמה רחל מר*אובן: לסלק משם היזק ראיה. וכשהרגיש ראובן שהדין נותן שיסתום החלונות, הקנה העליה לגוי. ובין כך ובין כך הוא דר. וטוען: שאין לו בעליה כלום, כי מן הגוי היא. ורחל טוענת: שיש לב"ד לכופו להחזיר הדבר כמו שהיה, או להכריחו לסתום, וכדין מוכר לגוי סמוך לחצר חבירו. וראובן טוען: שאין אותו הדין אלא במי שמכר סמוך לחצר. אבל זה שרה"ר מפסקת ביניהם, אינו בכלל זה.

תשובה: הדין עם רחל. דהא ארבע ראובן אריא אמצרא דרחל, המזיק לה בהיזק ראיה. והרי זו כההיא דגרסינן בפרק הגוזל בתרא (קי"ד ע"א): אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל חבריה וכו'. ואסיקנא בשמעתין: דמשמתי' ליה עד דמקביל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. משום דאמר ליה: ארבעת אריא אמצרא. ולא שנא ארבעיה סמוך לחצר, ולא שנא רחוק מן המצר. כל שהביא כותי במקום שמגיע ממנו נזק לחבריה, בין רחוק בין קרוב. שאין הטעם אלא מפני שהרביע ארי במקום שמזיקו. והרי זה מזיקו תמיד בהיזק ראיה, דהוה כגירי. וגדולה מזו אמרו, בשנים שהיו דנין זה עם זה על דבר, זה אומר: שלי, וזה אומר: שלי. ועמד אחד מהן והקנהו לאדם אלם וכו', עד דמייתי ליה, וקאי בדינא. כדגרסינן בפ' הגוזל בתרא (קי"ו (צ"ל: קי"ז) ע"א): ההוא שנתא דהוו מינצו עליה בי תרי. האי אמר: דידי היא, והאי אמר: דידי היא. אזל חד מינייהו ומסרה לפר הגמונא דמלכא. א"ל: יכיל למימר אנא אנא (נראה שהמלה אנא, טעות סופר) כי מסרי, דידי מסרי. א"ל רבא: כל כמיניה? אלא אמר רבא: וכו' עד דמייתיה, וקאי בדינא. וקי"ל כרבא.

סימן חעריכה

מונטוסון.

שאלת: ראובן נתחייב שבועה לשמעון, והפכה ראובן על שמעון. וכשבא שמעון לישבע, חזר בו ראובן. רשאי לחזור בו, או לא?

תשובה: זו מחלוקת ישנה היא, בין הרב אלפסי ור"ת ז"ל, ותלויה בגירסאות. דגרסינן בפרק יש נוחלין (קכ"ז ע"ב): שלח ליה רבי אבא לר"י בר חמא: עבדי גנבת, והוא אמר: לא גנבתי. רצונך השבע וטול. נשבע, ואינו יכול לחזור בו. כך היא בגירסת הספרים שלנו, והיא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל. ושמעינן מינה, דאע"ג דלא נשבע עדיין, אינו יכול לחזור בו, משום דהו"ל כגמר דין. אבל רת"ם (רבינו תם) ז"ל גריס: ונשבע בו. כלומר: אם קדם ונשבע, אינו יכול לחזור בו. הא לא נשבע, יכול לחזור בו, דאין זה גמר דין. ודברי רב אלפסי ז"ל נראין יותר. דכל שאמר בפני ב"ד: השבע וטול, וכ"ש בנשבעין ונוטלין, אם אמר לו: השבע והפטר, דהוא גמר דינו. ומ"ל (ומה לי) גמרו הוא, ומה לי גמרוהו ב"ד? והנה עמכם חידושי מציעא, לשם תמצא הכל מבואר בריש פרק המפקיד (דל"ד ע"א), גבי: אמר הריני משלם, וחזר ואמר: איני משלם.

סימן טעריכה

לאושקה.

שאלתם: מעשה בא לידינו בראובן שמשכן בית לשמעון. ושמעון משכנו ללוי. ועבר זמן המשכונה זמן רב. ובא לפנינו לוי, קובל על ראובן שיפרענו. וראובן אינו דר בעיר הזאת. ואנו שלחנו לו לקרא לו, ובא לפנינו. ולא רצה לפורעו, כי אמר: שאין בידו מעות. אלא אם ירצה לקבל הבית כפי מה שיעלהו הוא. ויפרע לוי מאותן הדמים, ויחזיר לו את השאר. ודחה את לוי בקש, והלך לו. הודיענו: אחר שנתקיים השטר בחותמיו, אם אנו רשאים למכור הבית בדמים הנמצאים לאחר הכרזה, אם לאו?

תשובה: אלו רצה ראובן לומר לב"ד: שישומו ללוי מן הבית בכדי חובו, ויהיה מה שיגיע לו בחובו דבר הראוי, לפי שומת ב"ד, עפ"י מה שאמרו בפ"ק דב"ב (י"א ע"א): אין חולקין את החצר ואת המגדל כו', עד שיהא בו כדי לזה וכדי לזה, הדין עם ראובן. שאין לו למכור כל הבית. אלא ישומו ב"ד ללוי מן הבית כשיעור חובו. וכן אין מחייבין אותו לפרוע ולטרוח ולמכור ולהביא מעות. אבל אם לא יהיה מה שמגיע לו בחובו ראוי, יש לו לטרוח ולמכור. שלא יקבל לוי בחובו מה שאינו ראוי לו. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בפ"ק דבבא מציעא, וכן הרב בעל המאור ז"ל1 אבל זה שסרב ולא פרע, ולא רצה לשום לו ע"פ ב"ד, אלא ע"פ מה שיעלה הוא וישום לו בדעתו, לא אמר כלום. אלא ב"ד שמין כפי מה שיראה בעיניהם. וידקדקו בשומתן ע"פ מה שאמרתי. רצוני לומר: דבר ראוי מן הבית. ואחר יכריזו: אם יש מי שקונה לפרוע לבע"ח בחובו. כדרך שאמרו בערכין בפרק שום היתומים (כ"ג ע"ב). ואם יש מי שיוסיף על שומתן, ואם לאו, מוכרין לאחרים באותה שומא. ואם לא מצאו מי שיקנה, אומרין לזה: קח אותה בשומא זו. בלבד שיהא ראוי לו מה שישומו לו בשיעור חובו. ואם לא, ימכרו אפי' לאחרים כפי מה שיספיק לפרעון חובו של זה, ופורעין לו. ואין מזקיקין את לוי להוסיף על חובו, ולקנות בית מכדי חובו. שנמצא זה מוציא מאתים על מנה.

סימן יעריכה

טרגונא.

שאלת: ראיתי להרב אלפסי שכתב בשם גאון ז"ל במס' יום טוב, גבי: משנת: לא יחם אדם חמין לרגליו: דמותר לרחוץ בי"ט בחמין שהוחמו מעי"ט (מערב יום טוב). שזה הענין לא נאסר משו' שבות. ואפילו בשבת, אלא גזירה היתה, כדאיתא בשבת. והיכא דגזור גזור, דהיינו: בשבת, היכא דלא גזור לא גזור, דהיינו: בי"ט. ואמרת: דקשיא לך: דהא משמע בפרק המביא כדי יין (ל"ב ע"א): דאפילו בי"ט גזרו. מדגרסינן התם (פרק המביא כדי יין ל"ב) גבי: אין עושין פחמין בי"ט: פשיטא: למאי חזו? תני רבי חייא: לא נצרכה אלא לאוליירין, ובו ביום. בו ביום למאי חזו? להזיע, וקודם גזירה. ש"מ: דאפי' בי"ט גזרו.

תשובה: מה לך אצל דקדוק שבמס' י"ט? איסור רחיצה וזיעה ביום טוב בחמין שהוחמו ביום טוב, מפורש הוא בפרק כירה (ל"ח ע"ב). אלא לא דיבר הגאון ז"ל אלא ברחיצה בחמין שהוחמו מעיו"ט. דבשבת גזרו, כדאיתא התם (פרק כירה) (ד"מ ע"א): אר"ש ן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש. התחילו הבלנין להחם חמין בשבת. אסרו להן את החמי', והתירו להן את הזיעה. ועדיין היו רוחצים בחמין, ואומ': מזיעים אנו. אסרו להם את הזיעה, והתירו להם חמי טבריה. ועדיין היו רוחצים בחמי האור, ואומ': בחמי טבריה רחצין. אסרו להם חמי טבריה, והתירו להם את הצונן. ראו שאין הדבר עומד, והתירו להם חמי טבריה. ועדיין זיעה במקומה עומדת. וזהו שהגאון (נראה שצ"ל: שאמר הגאון) ז"ל: דלא גזרו בחמין שהוחמו מבערב, אלא במערב שבת. אבל במערב יום טוב, לא גזרו. אבל בשהוחמו ביום טוב, בין ברחיצה בין בזיעה אסו'. ובמה שהתיר הרב ז"ל בחמין שהוחמו מערב יום טוב, נחלקו עליו מקצת מרבותי נוחי נפש. ולא ראיתי מי שנהג בו היתר בארצות האלו.

סימן יאעריכה

לסרקוסטה.

שאלת: לוי בן יעקב היה מחזיק במקו' ישיבה שבבית הכנסת. ובני שמעון מערערים עליו לומר: שמקום ישיבה זו של אביהם היה, והם ירשוהו ממנו. והביאו קבלת עדות, שקבלו ב"ד עדות כראוי: ששמעון אביהם היה מחזיק בו, וישב בו שנים רבות, ושמת מתוכו. ולוי טוען: כי אביו החזיק בו קודם לכן, וישב בו בפני שמעון אביהם יותר מעשר שנים, ושמת מתוכו. ויש לו עדים על חזקה זו, והוא מחזיק בו עכשיו מחמת ירושת יעקב אביו. טענו בני שמעון: אפילו יביא לו עדים שאביו החזיק בו, וישב בו כמה שנים, אין בכך כלום. כי לאחר מכאן החזיק בו אבינו שני חזקה טובא, ואנו יורשי' אבינו. אולי אבינו לקחו מיעקב אביו, או שמא נתנו לו במתנה, ויורש א"צ טענה. וב"ד קבלו עדות מכל אחד ואחד מאלו. ומכלל העדות וקבלת העדות: שיעקב אבי לוי ישב והחזיק בו תחילה, ומת בתוכו. ואח"כ החזיק בו שנים רבות שמעון הנז*כר. והב"ד נתרשלו ימים רבים מלפסוק הדין, עד שנפטר לוי לבית עולמו. ובני שמעון עומדין עכשיו לפני הב"ד, ורוצין שיפסקו ביניהם הדין, שקבלו הטענות והעדויות בחיי לוי. ובני לוי אומרין: שאין להם לפסוק הדין אחר שמת אביהם, אלא עפ"י הטענות שטענו הן. וטוענים: שמא חזר אבינו לוי ולקחו מבני שמעון, אלא חייבין לטעון בעדינו, דטוענים ליורש. ובני שמעון משיבין: כי כבר הודה אביהם שהוא לא לקחה מהם. שאינו בא אלא מכח ירושת יעקב אביו. ואפי' חזר הוא וטען, אין מקבלין ממנו. זהו תורף השאלה והעדויות.

תשובה: לפי המובן מתוך השאלה, הדין עם בני שמעון. וכדין הם טוענים: דשמא חזר אביהם ולקחו מיעקב אבי לוי. ועוד: ב"ד טוענים להם: שמא חזר אביהם ולקחו מלוי זה אחר מיתת יעקב אביו. שכל טענות יורש טענות שמא הם, וטוענים ליורש כל מה שיכול המוריש לטעון. ואף על פי שהעידו העדים: שהיה מתחילה ליעקב, כיון שהביאו בני שמעון עדים שאביהם החזיק בו שני חזקה לאח' מכאן, מעמידין אותן בחזקתן. שהאחרון בחזקה זכה בכל מקום. וזה פשוט. שזה הוא טענת כל חזקת שלש שנים. שהמוקדם א"צ ג' שנים, אלא בחזקת יום סגי ליה. אבל הבא להוציא מחזקת המוקדם, צריך ג' שנים. וכיון שכן, שמעון הבא אחרון, כל שיש עדים שהחזיק בו ג' שנים, הרי הוא בחזקתו, ובחזק' יורשיו. ואף על פי שהעידו העדים: שמת יעקב אבי לוי מתוכו, ולומר: שלא ראו אחד מחזיק בו בחייו, ומתוך כך נתבטלה טענת בני שמעון שאמרו: שמא אבינו חזר ולקחו מיעקב, שהרי לא החזיק שמעון בפניו כלל, מ"מ טוענים להם: שמא חזר ולקחו מלוי זה לאחר מיתת אביו. שהרי יכול שמעון לטעון כן. וטוענים ליתומים כל מה שיכול אביהם לטעון. אלא שבא השאלה בזה סתומה. שלא נתברר לי מתוכה: לוי אם היה גדול בשעת פטירת אביו, או קטן היה? שאילו גדול היה בשעת פטירת אביו, מחזיקים בנכסי' שירש מאביו. בין שהתחילה החזקה בפני האב, ונשלמה כולה בפניו של לוי. וכדאמר' במסכת (בבא) בתרא (מ"ב ע"א): אכלה שנה בפני האב ושתים בפניה, בין שתים בפני האב ואחת בפני הבן, הרי זו חזקה. אבל אם היה לוי קטן כשנפטר אביו, אפי' החזיק בו שמעון בפני יעקב אבי לוי שתי שנים, ונשלמה החזקה לאח' פטירת יעקב, לא עלתה לשמעון חזקה. ואפי' היה שמעון עדיין מחזיק בו, מוציאין משמעון ומחזיקין בו לוי. לפי שאין מחזיקין בנכסי קטן, ואפי' הגדיל. וכדגרסינן בפ' האשה שנתאלמנה (י"ז ע"ב): משכחת לה: כגון שאכלה שתים בחיי האב, ואחת בחיי בנו, וכדרב הונא. דאמר רב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן, ואפי' הגדיל. על כן, צריך ב"ד לדעת: אם לוי זה קטן היה בשעת פטירת יעקב אביו, או גדול היה שהדין תלוי בזה כמ"ש. והם יפסקו עכשיו הדין עפ"י הטענות והעדויות שקבלו בחיי לוי. כי מה שטענו עכשיו בני לוי, אין בו ממש. וכמו שטענו בני שמעון.

סימן יבעריכה

עוד שאלת: ראובן יש לו בת קטנה, ונתן לה כל נכסיו. ורצה ללכת לארץ מולדתו. והפקיד בתו והנכסים לשמעון. ואח"ז הלך ראובן אצל שמעון וא"ל: תן לי בתי ונכסיה אצלך. השיב שמעון: אמת שהפקדת לי בתך ונכסיה, אבל לא השארת לך זכות בנכסים. ועל כן, איני חייב ליתן הנכסים ליד שום אדם עד שתגדיל הבת, ואתנם לך.

תשובה: מדעתי: כי מה שכתבת בשאלה: עד שתגדיל ואתנם לך, ט"ס הוא, ואתנם לך (צ"ל: לה), אמר. שאילו הודה שצריך ליתנם לו כשתגדיל הבת, מה הפרש יש בין כשהיא קטנה לכשתגדיל. ומ"מ לעיקר הדין, אני אומר: שלא נתברר יפה מתוך השאלה: אם זכה ראובן הנכסים לנערה ע"י שמעון, או שזכה אותם לה ע"י אחר, ואח"ך (ואח"כ) מסרם ליד שמעון לפקדון בעלמא. שאילו נתנם לשמעון לזכות בהם לנערה, הדין עם שמעון. שאין לו ליתנם לשו' אדם עד שתגדיל הנערה, ויתנם לה אא"כ ראו ב"ד שהוא מפסיד אותם הנכסים. דבכי הא, מסלקין ב"ד אותו מהן, כאפטרופא דמפסיד הא לאו הכי, לא. אבל אם בפקדון דעלמא מסרם לו, חייב הוא להחזיר לראובן מה שהפקיד בידו. ואף על גב שלא השאיר לו בנכסים כלום. ולא יהא אלא שנכסי הבת שירשה מבית אביה של אמה, היו נתונים ביד אביה. והאב הפקידם אצל אחר בפקדון בעלמא. מי איכא למימר: שלא יחזיר פקדון למקום שנטל? ולא עוד, אלא אם כבר זכה הנכסים לבת, ומעתה הרי הם פקדון ביד האב. וכיון שכן, אפי' נתנן לשמעון ליתן אותם לבת, או לזכות בהם לבת, אם בא לחזור בו, חוזר. ובלבד שלא יהא האב מוחזק כפרן. לפי שיכולה הבת לומר לאב: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. וכדגרסי' בשלהי פ"ק דגיטין (י"ד ע"א): תניא: הולך מנה לפ*לוני שאני חייב לו, תן מנה לפ*לוני פקדון שיש לו בידי, חייב באחריותן. ואם בא לחזור, אינו חוזר. ואקשי': פקדון, לימא ליה: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר? ופריק ר"ז: בשהוחז' כפרן, אלמא: כל שלא הוחזק כפרן, יכול לחזור בו. ואף על גב דאסיקנא התם (שלהי פרק המביא גט): דבמלוה ופקדון הולך כזכי. ועוד: דכל שהבת סמוכה אצל האב, הרי הוא כאפטרופא. דיתומים שסמכו אצל בע"ה, הרי הוא כאפטרופא.

סימן יגעריכה

ירונדה.

שאלת: מה ששנינו בפרק כיצד הרגל (י"ט ע"ב): אכלה מתוך הרחבה, משלמת מה שנהנית. מה היא משלמת: מן העליה, או מן הבינונית כחוב דעלמא? דמפני מה אמרה תורה: נזקין בעידית, מפני הגזלנים והחמסנים. כדי שיאמר אדם: מה אני גוזל, כדאיתא בפרק הנזקין. והכא, אנן סהדי: שלא נתכוון לגזול. ורבנן סהדי: שאינו בעי אותה היזקה. שהרי לא חייבוהו לשלם אפי' מה שאכלה, אלא מה שנהנית.

תשובה: נראה לי הדבר ברור: שאינו משלם מן העליה. דלא אשכחן אפילו חצי נזק דמשלם מן העליה. וכדאמר רבא בריש פרק כיצד הרגל, בבעיא דחצי נזק צרורות, דאיבעיא ליה: אם מן העליה משלם או מגופו משלם? וכ"ש הכא, דאפי' חצי נזק אינו משלם, אלא מה שנהנית. ומ"מ, לאו מגופה בלחוד הוא דמשלם. דאין זה בכלל נזיקין. דברחבה אינו נחשב כמזיק, אלא ממונו של זה שהיו הפירות שלו, בידו של בעל הפרה, שכבר נהנית. אבל הדין שבנית עליו מההיא דהניזקין, אינו. שאין זה כלל לכל המשלמים מן העליה. שהרי הישן אינה מתכוונת להזיק. וכן אדם שהוא מועד לעול', אינו מתכוין להזיק. אף על פי שדרכו להזי' בישן, אינו מתכוין להזיק. ואף לא דרכו להזיק בנעור. והתם (פרק הניזקין) קאמ' בגזלני' וחמסני', ומילתא בעלמא הוא. וכל שיש מקצ' המזיק שמתכוונים, ויש טעם בתשלומיהן בעליה, הכניסו כל שאר המזיקים בכלל טעם זה.

סימן ידעריכה

לאושקה.

יד שאלת: יעקב יש לו ב' בנים: ראובן ושמעון. והיה ליעקב כעס עם שמעון. ועמד ונתן כל נכסיו לראובן במתנה גמורה, כדי שלא יהנה שמעון מנכסיו. ונכתב שטר המתנה, ונתקיים, ונמסר ביד ראובן. ואח"ך נח רוגזיה דיעקב. הודיעני: אם יוכל יעקב לחזור בו, ונאמר: דמתוך הכעס נתן לו, ואנוס היה. וכמעשה דההיא איתתא דאמרה: אי כתבת לי כולהו נכסך, הוינא לך. ואתא בריה קשישא, וקא קביל ליה כו', כדאיתא התם בפרק חזקת (מ' ע"א (צ"ל: ע"ב)) דאתו לקמיה דרבא, ואמר: דלא קנתה, דאנוס הוא, דמוכחא מילתא משום אונסא הוא דקא כתב לה.

תשובה: מתנת ראובן מתנה גמורה היא, ואין בזה בית מיחוש. ולא דמי לההיא דפרק חזקת הבתים כלל. דהתם (פרק חזקת הבתים מ'/ הוא הוי אנוס כתוב )אולי צ"ל: כתב/ לה נכסיו. והו"ל כתלוה ויהיב. אבל כאן, מי אנסו לכתוב נכסיו לראובן בנו מעצמו, הוא שכתבו. ולא היה האונס מחמת הנכסים. ולא אמרו בשום מקום, אלא כשבא האונס בנכסיו. כתלוה דיהיב (נראה שצ"ל: ויהיב), ואי לא מזבנת לי, כבישנא שטר משכנתא. ותלוה וקדיש, וכן כולם. ואין זה צריך לפנים.

סימן טועריכה

שאלתם: יעקב נתן כל נכסיו לשמעון בנו בשטר מתנת בריא, גופא מהיום, ופירי לאחר מיתה. ומת הבן בחיי האב, וחזרו הנכסים לאב, לפי שלא היו בנים לשמעון. ולאחר זמן, נתן יעקב זה כל נכסיו לדינה בתו, ונפטר לב"ע. ואחר פטירתו, החזיק' דינה בתו בקרקעות שני חזקה, ומתה. והניחה בנים קטני' שהחזיקו בקרקעות לאחר מיתתה. ועכשיו באו היתומי' למכור מן הקרקעות, והכריזום, כי כן מנהג העיר. והוציא ראובן, בנו של יעקב הנזכר, שטר המתנה שעשה יעקב לשמעון אחיו. והוציא ג"כ כתב ידו של שמעון מקויים בעדים מעידים על חתימתו, שנתן כל נכסיו וכל זכותו שהיה לו במתנה הנזכרת. וטוען (אולי צ"ל: וטוענים היתומים): שהנכסים מאמם היו: או מחמת מתנת יעקב אביה שנתנם לה, או שמא לקחתם מראובן אחיה. שהרי החזיקו בהם שני חזקה. והחזקה שהחזיקה בהם היא: שראובן היה רב (נראה שצ"ל: דר) במקצת הבתים בבית מיוחד לעצמו. מפני שהיה מחצית הבתים שלו, שנתנן לו אביו. ודינה היתה דרה בבית אחד מן הבתים לעצמה. והן טוענין: כי לקח (נראה שצ"ל: לקחה) לפחות אותן בתים שהחזיקה בהן אמם שלהם הם. דשמא אמם לקחתם מאחיה ראובן, אפילו יהיה כדבריו ששמעון אחיו נתנם אליו. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם יורשי דינה, וטענתם טענה. שכל יורש כך טענותיו בשמא, וכך יפה להם. שכל יורש שאינו טוען בשמא, אלא בבריא היודע אמיתות הדברים, אין דנין אותו אלא כפי טטנותיו (שמא צ"ל: טענותיו) שטען. ואין טוענין לו כלל. ולא אמרו בכענין זה: טוענין ליורש, אלא כל שהוא טוען בשמא הוא שטוענין לו. וכדמוכח בר"פ חזקת הבתים (ל"א ע"א), במעשה: דזה אומ': של אבותי, וזה אומר: של אבותי. וכן בכתובות בפרק דייני גזירות (ק"ט ע"ב) בעובדא: דעשאה סימן לאחר, והוא חתום עליה בעד: דאמר אביי: כל מאן דמוקים אפטרופ', לא קיים כי האי. וזה שהוציא כתב מתנה בחותם ידו של אחיו, ודאי קנה בחותם ידו. שהמתנה והמכירה אינן צריכות עדים. דלא איברו סהדי אלא לשקרי. ותניא במס' קידושין (כ"ו ע"א) ובמסכת (בבא) בתרא (נ"א ע"א): כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו ש"פ (שוה פרוטה): שדי נתונה לך, שדי מכורה לך, הרי זו מכורה ונתונה. ואילו טענו יורשי דינה בטענות בריא: שיעקב זקנם נתנם לאמם, היה הדין עם ראובן. שכבר הודו מתוך טענותם: שלא לקחתם אמם מראובן. ואילו יעקב לא זכה בהם, אם כתב ידו של שמעון אמת ומקוים. ומעתה אין טוענים ליורשים, כמו שאמרתי, כיון שהם טוענים בבריא. אבל עכשיו שטענו בשמא כיורש, מקבלים טענתם. ועוד: ב"ד טוענים בשבילם, כל מה שהיתה אמם יכולה לטעון. וכיון שכן, אם החזיקו כן אמם והם ג' שנים, זכו בהם. ובלבד שהתחילה אמם להחזיק בהם. שהיורש אף על פי שאינו צריך טענה, ראיה צריך, כדאיתא בפ' חזקת הבתים (דמ"א ע"ב). והראיה היא: שדר בהם מורישם יום אחד.

סימן טזעריכה

לסרקוסטה.

שאלת: ראובן היה חייב מנה לכותי בשטר ובשבוע'. ובא הכותי, ותבעו בב"ד של ישראל והשיב ר*אובן: שאינו חייב לדון עמו בב"ד של ישראל, אא"כ יקבל עליו את הדין שידון הב"ד ביניהם כמו שידון בין בשני ישראלים. וקבל הכותי כן בפני עדים, וכתבו כן בפנקס סופר הכותים. וכשעמדו בדין, טען ר*אובן שפרע את הכל ויש לו עדים ישראלים ע"ז (על זה) בעיר וחוץ לעיר. והכותי השיב: שלא היו דברים מעולם, ואין טענה זו אלא השמט', וכן נשבע. וקבעו לו זמן להביא העדים, שטען: שיש לו עדים בעיר. ובאו עדים ואמרו: שפרע מן החוב יותר מן החמש ידות, ולא נשאר אלא פחות מן השתות. וטען עוד ראובן: כי יש לו עדי' על הנשאר, אלא שאינן בעיר, והלכו במקום רחוק. ולכשיבואו, יעידו בפניהם. והשיב הכותי: שאם כדבריו, יש לו לפרש מי ומי הם אותן העדים. השיב ראובן: שאין לו לפרש. כי ירא שמא ידבר הכותי עמהם, ויחדלו מלהעיד לו. הודיענו: כמה זמן יש לב"ד לקבוע לאלו העדים. שאין ראובן זה יודע המקומות ההם הרחוקים שהלכו שם? עוד הודיענו: אם הב"ד חייבים לזכות את ראובן בכל ענין שאפשר לזכותו? עוד תודיעני: כיון שכפר הכותי במקצת הפרעון, והוחזק כפרן בעדים באותו מקצת, אם הוחזק בכל, ונתבטל השטר וכל טענותיו?

תשובה: לא ידעתי זמן ב"ד קצוב בגמרא בהבאת העדי' וראיותיו, יתר מל"י (מל' יום). כמ"ש בפרק זה בורר (ל"א ע"א) כל ראיות שיש לך להביא, הבא מכאן ועד ל"י (ל' יום). כזמן שנותנין ב"ד לפריעת חוב או סתירת כותל או אילן העומד ליפול. ועל אלו אמרו דרך כלל בפרק הבית והעליה (קי"א): וכמה זמן ב"ד: ל"י (ל' יום). וכן מדברי רבותי' בעלי התוס' ז"ל בבבא קמא (ט"ו ע"ב), גבי: נזקקין לתובע תחילה. ומיהו, אם התובע גברא אלמ', שאם יביא עדים הנתבע לאחר ל"י, ולא יוכל הנתב' להוציא אח"ך מן התובע מה שכבר לקח ע"פ הב"ד, מסתברא שמאריכים הזמן, ואפי' עד י"ב חדש. כמ"ש בפרק הגוזל (קי"ב ע"ב). רבינא שהיה כו' תריסר ירחי שתא. פי': דלא כתב ליה אדרכתא עד י"ב חדש. ופרישנא טעמא התם (בבא קמא קי"ב ע"ב): משום דמרא דאחא בר סמא גברא אלמא הוה. ואי מתייא אדרכתא לידיה, לא הוה אפ*שר לאפוקה מיניה. אלמא: כל שהתובע גברא אלמא, אין ממהרין לפרעו כשאר בני אדם, משום חשש: שמא לא יוכלו להוציא מידו אם שמא יביא הנתבע עדים, ומרע לשטרא. והכא נמי דכותא היא. ובנדון שלפנינו, יראה בעיני: שאין דנין את הכותי אלא בדיני ישראל ממש. שהרי כך קבלו על עצמן ראובן והכותי: לדון ב"ד ביניהם כדין שני ישראלים. וכן אף על פי שהוחזק כפרן בעדים על המקצת, לא אבד השאר, שלא הוחזק כפרן. דגרסי' בפ"ק דבבא מציעא (ג' ע"א): אמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש בידו חמשים, זה נותן חמשים, וזה נשבע על השאר. ולפרש שמות העדים, אם הזמן מועט כשלשים יום, אפשר שאינו צריך לפרש. אבל ראוי להאריך הזמן מפני שהתובע גברא אלמא, כמו שאמרנו. נראה שצריך לפרש, כדי שלא ידחנו במתכוין עד יב"ח. ובכענין זה אמרו: פרעתיך בפני פ' ופ', והלכו להם למ"ה (למדינת הים). ומ"מ מסתבר': שכל מה שתלוי היא אחר ראיית הב"ד, שלא יהא השמטה בדבר.

סימן יזעריכה

שאלת: במה שכתבתי אני בפ' הכונס צאן לדיר (ס' ע"א) על ההיא דאיבעיא להו התם: מהו להציל עצמו, בממון חבירו? שאני כתבתי שם (א"ה: בחי*דושיו על מס' (בבא/ קמא /ס')) בשם התוס': דקא מבעיא ליה: אם חייב לשלם. וכתבתי עוד: ונראה שפשוט בעיניהם: שיכול, על מנת לשלם, ושלא מדעת הבעלים. ואתה קשיא לך: א"כ, למה שלחו לו: אסור? לשלחו ליה: מותר להציל על מנת. ועוד: דבהדיא אמרו שם (בבא קמא ס'): אף על פי שמשלם, נקרא רשע.

תשובה: מה שכתבתי נרא' לי שהוא פשוט, וקרוב אני לומר: שלא הייתי בכך צריך לכותבו, מרוב פשיטותו. שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, אלא אותן ג' המנויות. הגע עצמך: מי שהיה במדבר, ומת בצמא, ומצא קיתון מים של חבירו, ימות ואל ישתה, ואפי' על מנת לשלם? והיאך נקרא זה גזלן, והבעלים חייבין ליתן לו חנם, ולהחיותו? עד שהיה בן פטור דורש במס' (בבא) מציעא (ס"ב ע"א): בשנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב, מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד במית' חבירו. וע"כ לא פליג ר"ע, אלא משום דכתיב: וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך. הא שלא במקום חיותו, חייב. וא"כ, איזה גזל יש כאן, עד שנאמר בו: אף על פי שגזלה משלם, רשע הוא? אלא ודאי: להציל עצמו ע"מ לשלם, פשיטא. וכי לא שלחו ליה: מותר על מנת לשלם, מאי דפשיטא ליה ולא מבעיא ליה כלל, מאי לשלחו ליה? וההיא דקא אמרי: אף על פי שמשלם גזילה, רשע מיקרי, לאו המציל (אולי צ"ל: אהמציל) עצמו, קאי. אלא אאידך ללישנא דאמרי: דשלח להו: מהו ליטול גדישין של שעורין, ליתן לפני בהמתו, על מנת ליתן גדישין של עדשים? ועל זה שלחו לו: דאסור. דאין לו לקיחת ממון חבירו שלא מדעתו, להציל ממונו, ואפי' על מנת לשלם.

סימן יחעריכה

למונטוסון.

עוד שאלת: על מה שכתוב בתורה: כי מזרעו נתן למולך כו'. ודרשו רז"ל: מקצת זרעו חייב, כל זרעו פטור. שנאמר: כי מזרעו נתן למולך כו'. ומפורש בספר המצות: כי הטעם הוא: מחמת שבמיתת ב"ד מתכפרים המומתי'. וזה שנתן כל זרעו למולך, עשה כל כך עבירה גדולה, שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה כפרה לו, ע"כ.

תשובה: האמת כדברי ספ' המצות. והטעם הוא: מפני שהנותן מקצת זרעו למולך, הוא טועה ושוגה באותו מקצת. וחייבו הכתוב מיתת ב"ד על שגגתו אשר שגג, או על זדונו אשר הזיד, כי מזרעו נתן למולך. למען יתכפ' לו אותו עון, במיתתו ע"י ב"ד. אבל הנותן כל זרעו, שוט' מוחלט הוא. ולפיכך: הוא פטור ממיתת ב"ד. לפי שהקב"ה אינו רוצ' שיתכפרו עונותיו הנמרצים של שוטה זה, במיתת ב"ד. כי הוא הרבה לפשוע, וצריך למנוע ממנו התשובה. ושיהיה כלה במדורה של גהינם, ובשאול תחתית. השם ית' יצילנו מזה, ומכיוצא בזה. והנה הכל מבואר באר היטב.

סימן יטעריכה

סרקוסטה.

עוד שאלת: ראובן נתחייב ע"פ ב"ד לפרוע לשמעון מנה. וקבעו לו זמן לפרוע, ונכתב בספר הזכרונו' של ב"ד. ואחר זמן, תבעו בב"ד. וטען ראובן: שיש לו על שמעון כנגד אותו מנה, לפי שגבה ממנו רבית קצוצה. מי אמרינן: שיהא נאמן, מגו דאי בעי אמר: פרעתי. או"ד (או דילמא): כיון דמתחילה לא טען כן בב"ד, אלא שטען: השבע וטול, וקבעו לו זמן ב"ד לפרוע, שוב לא יהא נאמן לחזור ולטעון.

תשובה: מסתברא: אינו נאמן, דחזקה אילו לא היה חייב, מחמת שיש לו בידו כנגדן, לא היה מקבל עליו לפרוע בכח ב"ד. ובאותה שעה היה טוען. ואף על גב דאית ליה השתא מגו. ומגו במקום חזקה כזו, לא אמרינן. דחזקה אלימתא היא. ואף על גב דבעיא היא (בריש פ"ק דבתרא (בבא בתרא) ד'): אי אמרי': מה לי לשקר, במקום חזקה, או לא, ולא איפשיט'. מסתברא: דחזקה דהכא עדיפא ואלימא. דהא חזקה כגון זו מרעא שטרא. שהרי שנינו (בכתובות פרק (שני/ דייני גזרות ק"ו /צ"ל: ק"י) ע"א): המוציא שטר חוב על חבירו, והלה הוציא שמכר לו את השדה. אדמון אומר: אילו חייב הייתי לך, היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה יתר (אולי המלה: יתר, טעות סופר). וחכ"א: זה היה פקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול למשכנו עליו. ואמרי' עלה בגמרא (כתובות ק"י): באתרא דיהבין זוזי והדר כתבין שטרא, כולי עלמא לא פליגי: דמצי אמר ליה: היה לך לפרע את שלך. אלמא: במקום חזקה זו מרעינן שטרא, דחזקא אלימתא היא. והילכך: אפי' מגו נמי במקום חזקה זו, לא אמרינן. וכ"ש שטענתו גרועה, דמשויה נפשיה רשע. שאחד המלוה ואחד הלוה עוברין בלא תעשה.

סימן כעריכה

שאלת: מי שהשאיל חביות לחבירו, לשים בו יין. וכשבא למכור את יינו, סגר הדלת בפניו כדי שלא יוכל למוכרו. ובסיבת עכבתו, נפס' היין. מי חשבינן להא כגירי דידיה, וחייב משום דינא דגרמי? או נימא: דאינו אלא גרמא בנזיקין פטור.

תשובה: האי לא שפיר עביד, ומיהו פטור הוא, דלא מידי עבד. ולא היה אלא כמבטל כיסו של חבירו, דפטור.

סימן כאעריכה

מיורקא.

שאלת: במה ששנינו בעירובין בפ' כיצד מעברין (נ"ז ע"א): נותנין קרפף לעיר, וחכ"א: לא אמרו אלא לשתי עיירות. אם יש בסוף שבעים אמה ושירים בית אחת, תוך ע' אמה ושירים, וכן משם והלאה תוך ע' אמה ושירים בית אחד. אם תתערב העיר כל כך, ומודדין מן הבית האחרון או לא?

תשובה: במחלוקת ר"מ וחנן יש מחלוקת בין הפוסקים. יש מי שפוסק כחכמים: שאין נותנים קרפף לעיר אחת, אלא קרפף לשתי עיירות. ויש מי שפוסק: כר"מ, דנותנין קרפף אפי' לעיר אחת. ולזה דעתי נוטה. אבל כל שיש בית ד' על ד' או יתר תוך ע' ושיריים לעיר, ועוד בית א' תוך ע' ושיריי' לבית זה, וכן הרבה, כולן מתערבין עמה. כדאמרי' בגמרא: מביביש לכנישתא דדניאל תלתא פרסי, משום דאיכא תתותא דמיבלען תוך שבעים אמה ושיריים.

סימן כבעריכה

לסרקוסטה.

שאלת: יוסף ובנימן אחים, ויש להם אחיות ובני אחיות. ומת יוסף בחיי בנימין, והניח בן ושמו מנשה. ומנשה יש לו בן ושמו מכיר. ובנימין זה לא היו בנים ולא בנות. ונתירא בנימין זה שמא יקראנו אסון בפתע פתאום. ולפי שהיה אוהב יותר בני האחיות ממנשה בן אחיו, הקדים עכשיו ונתן מתנה למנשה בן אחיו: בתים ידועים, וסילק זכותו משאר נכסיו מצד ירושה. וכך כתוב בצואתו: לפי שבאלו הבתים הנתונים לו, סלק כל חלק וזכות מנשה זה מכל ירושת בנימין זה. אלא אם יקים לו בנימין זה לשום דבר אחר אחרי. וכשמת בנימין, התפיסו בני האחיות כל שאר נכסי בנימין זה ביד ב"ד. וטוענין: שכל שאר הנכסים שלא נתן למנשה, הרי הם שלהם. לפי שכבר סלקו מכל חלק וזכות שיש לו בנכסיו מצד ירושה, כמו שנזכר בשטר הצואה. ואף על פי שלא נתנם להם בפי*רוש, ניכר מתוך מעשיו: שהיה רוצה ליתן שאר נכסיו לבני האחיות. לפי שכך כתוב בשטר הצואה, אחר שנתן קצת מתנות למנשה ולמכיר בן מנשה הנז*כר, ולבת אחת מן האחיות שיראה: כל זה שריר וקיים, בכל יפוי כח וקיום שיכתוב סופר ב"ד לזאת הכונה. ואפי' יחסר שום דבר מכאן, מקוים בזה מחמת חסרון הכתוב או התוספת בו, שיגמר כפי מה שצריך להגמר בו הקיום, כהוגן וכשורה, בכל כונותיו וענייניו. לפי שעל התנאי הזה נעשו ממנו המתנות הנזכרות לעיל. ומנשה טוען: שהכל שלו, לפי שאין ממש בצואת בנימין הנז*כר, אחר שנשארו הנכסים סתם, ולא נתנם להם.

תשובה: חזרתי על כל צדדי, ולא מצאתי לבני האחיות זכות בנכסים אלו. וטענת מנשה טענה יפה היא, מכמה צדדין. חדא: שאין בנימין יכול לסלק היורש מירושתו, מפני שהוא מתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתורה. וכמ"ש בפרק יש נוחלין (קנ"ו ע"ב): האומר: איש פ*לוני בני לא יטול פי שנים, איש פ*לוני בני לא ירש עם אחיו, לא אמר ולא כלו'. שהתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתורה. דבין שאמר לא ירש או לא יטול או יסתלק, או אחד מלשונות כיוצא באלו, הוא מתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתו*רה, ולא אמר כלום. ועוד: דבר מן הדין, כל שמנהש ראוי לירש, ואין אחר ראוי לירש עמו, אף על פי שסילקו מנכסיו, כל שלא נתנן לאחר, ממילא הוא יורשן. דמאן בו לירות? בר קשא דמתא לירות? והאחיות ובניהם כנכרי' גמורין הם במקום מנשה הראוי לירש. ואינו דומה למשנתינו: דלא ירש עם אחיו, דמשמע מינה: דטעמ' דלא אמר כלום (בבא בתרא קנ"ו:), היינו דוקא משום דהתנה עמ"ש (על מה שכתוב) בתו*רה. הא לאו הכי, היה הוא מסולק מהם, ויהיו שאר האחים יורשים ממילא, ואף על פי שלא נתנם להם בפי*רוש. דשאני התם (בבא בתרא קנ"ו:) דכולם ראוין לירש. וכל שנסתלק האחד, השאר יורשין את הכל. אבל כאן, שאין עסק לאחיות ולבניהן בירושת בנימין במקו' מנשה, למה יטלו בני האחיות? ומה להם עסק בנכסים אלו יותר מנכרים דעלמא? ותדע לך: דגרסי' בירושלמי בפ' הכותב (הלכה א'), גבי: מתני' דבחייך ובמותיך, אם מתה, לא ירשנה. רבי יוסטנה בעון מיניה דר' יוחנן. ואמאי לא איפשיטא להון: שהאחי' יורשים אותה, כיון שנסתלק הבעל מירושתה? אלא ה"ט: משום דס"ל: דבמקום בעל, שהוא היורש בכל נכסיה, אחיה כנכרים הם אצל ירושה. וממילא נשאר הבעל, כל שלא נתנה היא הנכסים לאחרים בחייה. ואמר להו ר' יוחנן: דלא. דשאני הכא: שהבעל כתב זה כשהיא ארוס'. ובאותה שעה עדיין לא היה זכות לו בירושה. שאין ארוס יורש, והאחין יורשין הן באותה שעה. ולפיכך: כשנסתלקו בני הבעל, נשארו האחי' יורשין כדמעיקר'. ועוד: הגע עצמ': אף לכשתמצא לומר: שכל שסלק היורשין מירושתו, ינחלו אחרים שאר נכסי בנימין, על כרחנו: כל שלא נתנן לאחד מהן, הקרוב קרוב יותר יורשן. וא"כ, הנה מכיר בן מנשה שהוא קרוב לו יותר, ראוי לירש יותר מבני האחיו'. והוא היה ראוי לנחול שאר הנכסי', כל שאין מנש' יורשן. אלא שאין אנו צריכין, לפי שמנשה הוא היורש, וכמ"ש. ואיני מוצא שום ענין ושום לשון בשטר הצוואה, שיוכיח שהם שאר הנכסים לבני האחיות. ולא עוד, אלא אפי' אמר לעדים: כתבו ותנו לבני האחיות, שאני נותן להם כל שאר נכסי, כל שמת אין כותבין ונותנים. שאין שטר לאחר מיתה.

סימן כגעריכה

עוד שאלת: שטר חוב שהוציא על בנימין הנז*כר (עיין בתחילת התשובה הקודמת), ותבעוהו מיורשיו. ולא נכתב בשטר החוב: על מנת שלא ישמיטנו בשביעית, לפי שלא נהגו במדינתם לכתוב שביעית בשטרי חובותם. ועברו על החוב הנז*כר ארבע עשרה שנה. אם ראוי לב"ד לכוף ליורשי בנימין הנזכר לפרוע את חובו מן הדין, אם לאו?

תשובה: בדבר זה נתחבטו בעלי הלכות הראשונים הרבה: אם שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה. שאין שמיטת קרקעות נוהגת. ואנו כך קבלנו מרבותינו נוחי נפש: ששמיטה נוהגת בזמן הזה. ועם כל זה, במקום שנהגו לחוש לשמיטה, ולהתנות: שלא ישמיטנו בשביעית, אפי' יצא שטר בלא תנאי שמיטה, נאמן לומר: פרוזבול היה לי, ואבד. או תנאי היה לי עמו: שלא אשמיטנו בשביעית. ולא עוד, אלא שב"ד פותחין לו ואומרים לו: כלום פרוזבול היה לך, ואבד, או תנאי היה לך עמו. משום דמסתמא אמרי': לא שביק היתירא ואכיל איסורא. וכדגרסינן בפרק השולח (ל"ז ע"ב): אמר ר' יאודה (יהודה) אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבד. מ"ט: כיון דתקינו רבנן, לא שביק היתירא ואכיל איסורא. כי אתא לקמיה דרב א"ל: מידי פרוזבול היה לך, ואבד? כגון זה: פתח פיך לאלם (משלי ל"א: ח') הוא. ואפי' במקומות שלא נהגו לכתו' פרוזבול, ונהגו לכתוב: ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית, פותחין לו נמי: שמא תנאי היה לך, ולא נכתב. ואם אמר: אין, נאמן, ואפי' בלא שבועה. וטעמ' כדאמרן, דמסתמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ומינה: דבמקומות שלא נהגו לחוש לשמיטה, ולא ידעו ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, אינו נאמן. דלא שייך למימר בזה: לא שביק היתירא ואכיל איסורא. שהרי הכל היתר בעיניו.

סימן כדעריכה

אויניון לר' יוסף ן החכם ר' אברהם ברוך ן נריה.

ומה שאמרת: אשה שנתגרשה ויצא לעז על הגט. והצריכוה ב"ד גט שני. אם מונים לה תשעים יום מראשון או משני?

תשובה: ודאי משני שהוא (צ"ל: שהיא) מתגרשת בו. וכל גט שב"ד מצריכין ליתן, ממנו מונה. והא לא שייך בפלוגתא דרב ושמואל, דפליגי (גיטין ח"י (י"ח/ ע"א): באימתי /שמא צ"ל: מאימתי) מונין לה: משעת כתיבה או משעת מסירה? דהתם (גיטין י"ח) אפי' לשמואל, דאמ': משעת כתיב', ואיפסיקא הלכתא כותיה, התם הוא, דבאותו גט מתגרשת. ולפיכך: מונין לה ממנו, אף על גב דלא הגיע לידה. אבל כאן, אין גירושיה ברורין אלא מגט שני, ולא בגט ראשון. ואם נפשך לומר עוד: והא משעת כתיבת הגט הראשון, לא נתייחד עמה מחמת הגט, ולמה נחוש עוד? והרי הוא כמ"ש (שם (גיטין י"ח)): ולגט ישן לא חיישי', שהרי לא נתייחד עמה. לא היא. דהתם (גיטין י"ח) הגט גט, כמו שאמרתי. וליכא למיחש כלל, אפי' לתקנת ולד של מגרש עצמו. אבל כאן, הא איכא משום גזירותיו של ר' מאיר. ואפי' היתה קטנה, ובעלה חבוש בבית האסורין. והילכך: לעולם גזרינן עד משעת הגירושין, דהיינו הגט השני.

סימן כהעריכה

שאלת: הא דאמר רב יאודה (יהודה) (במס' כתובות נ"ד ע"א): התובעת כתובתה בב"ד, אין לה מזונות, האי בית דין היכי דמי? דוקא בית דין שיש ביד' כח להגבותה כתובתה, או בית דין הראויין לדון קאמר, כלומר: הכשרין לדון?

תשובה: כל שתובעת כתובתה בב"ד הכשרי' לדון, ב"ד הן. וכל שתובעת בבית דינם כתובתה, כבר גלתה דעתה: שרוצה להנשא. ולא קרינן בה: מיגר אלמנותיך. ולפיכ': הפסידה מזונותיה.

סימן כועריכה

סרקוסטה.

שאלת: אדונינו הרב יר"ה (ירום הודו) נתן לר' בחותמו דבר ידוע בחוק שיש לו במקום ידוע. ור*אובן הנז' לוה מש*מעון מנה, וחייב לו כל נכסיו בשטר בכלל. אח"ך משכן בפרט אותו זכות ללוי. ואין לו לראובן נכסים בני חורין. היש מן הדין להגבות את שמעון מן הזכות ההוא, כיון שהוא קודם, ונתחייבו לו נכסי ראובן בכלל. או כיון שמשכנו ללוי בפרט, זכה בו. ואם לוי אומר: שיש לראובן נכסים בני חורין, היש לשמעון להפך אחריהם, או על לוי לברר שיש לראובן נכסים בני חורין?

תשובה: דברים ברורים לכל אני רואה כאן ששמעון ב"ח מוקדם הוא, ויוציא מיד לוי, אא"כ הניח ראובן מקום ידוע לגבות ממנו. ואף על גב דנכסוהי דאיני' אינון ערבין, וערב דעלמא יכול לדחות את המלוה עד שיחפש, ערב דנכסים שאני, דקיל טפי. ובין נכסים אלו שמשכן ובין הנכסי' האחרים שהניח, כולן ערבים הם. ונכסים אלו שמשכן, מן הדין אין לוי יכול לדחותו אצל ערבים אחרים, אלא משום תקנה שלא יגבה מן המשועבדים במקום שיש בני חורין. ולפיכך: עד שיראנו נכסים בני חורין ידועים שהניח לו לגבות מהם, אין יכול לדחותו ולומר: שיחפש. וזה נ"ל ברור.

סימן כזעריכה

טרכונה.

שאלת: ראובן לוה מיעקב. והאמינו הוא וב"כ (ובאי כחו) בכל מה שיטעון, בין בגביית החוב, וכל מיני הטענות שיטעון. ומת יעקב, והניח שני בנים: שמעון ולוי. והנה לוי כאן ושמעון אינינו (צ"ל: איננו). ובא לוי לתבוע כל החוב מראובן. וטוען: שאחיו שמעון מת, וכל החוב שלו. וראובן טוען: הבא ראיה שמת שמעון. ולוי טוען: אתה האמנת את אבי ויורשיו בכל מיני הטענות שיטענו. ומה שאני טוען שאחי מת: הרי הוא בכלל הנאמנות. הדין עם מי?

תשובה: הדין עם לוי ולא מכח הנאמנות. שאין בכלל הנאמנות זה, אלא כל שהוא בעיקר המנה של ההלואה, בטענת פרעון או שטר פסיק (שמא צ"ל: פסים) ושטר אמנה, וכיוצא בו. אבל שיהא אחד מן היורשי' נאמן על חלק שאר היורשים, לא בזה היה הנאמנו'. שאילו היה שמעון חי, אין לוי נאמן לו (צ"ל: לו*מר:) לי לבדי נתן אבי שטר זה. אבל מ"מ, לוי יכול לתבו' כל חלקו וחלק אחיו, בין ישנו שמעון אי (נראה שצ"ל: חי) כאן או במדינת הים. דגרסי' בכתובות פרק מי שהיה נשוי (צ"ד ע"א): אמר רב הונא: תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד, ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא, לא מצי אידך למימר ליה: לאו בעל דברים דידי את. אלא שליחותיה עביד.

סימן כחעריכה

לארידה.

שאלת: מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד, ומקצת בלשון רבים?

תשובה: בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא, ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים: וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ"ש: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו: כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל, דכתיב בה: וספרת לך, אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב"ד. ובחיובת ראשית הגז דגרסינן בפרק ראשית הגז (קל"ה ע"א): בהמה שהיא משני שותפים (בנוסח שלפנינו: בהמת השותפים) חייבת בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר. ואמרינן: מ"ט דרבי אלעאי? אמר קרא: וראשית גז צאנך, דוקא צאנך, ולא של שותפות. ורבנן למעוטי שותפות כותי. מכל מקום, בין למר ובין למר לשון יחיד בזה למעט אחרים. למר שותפות דכותי, ולמר אפי' שותפות דישראל. וראשית דגנך, לדברי כולם אתי למעוטי שותפות כותי. ומקצתם שנאמרו בלשון רבים ולשון יחיד, גלו לנו במקצת מהם טעמם. דגרסינן התם (שם (פרק ראשית הגז קל"ה) ע"ב): אמר רבה: מודה רבי אלעאי בתרומה, אף על גב דכתיב: דגנך דידך אין, בשותפות לא, כתב רחמנא: תרומותיכם. אלא דגנך ל"ל? למעוטי שותפות כותי. וחלה דכתיב בה עריסותיכם, אצטריך לרבות של שותפות. וכן יש מצות אחרות שם (פרק ראשית הגז) שביארו לנו הטעם בהם. ויש שנחלקו בהם. וכדגרסינן בפרק השוחט (כ"ט ע"א) תזבח, שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד. תזבחוהו, שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. ואמרינן: מאי תלמודא? אמר רב פפא: דהא תזבחהו כתיב, כלומר: חסר וא"ו. אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימתא. אבל חכמים אומרי': שנים שוחטים זבח אחד. ובמקצתם לא נתבאר לנו טעם, אף על פי שישנו.

סימן כטעריכה

פירפיניאן.

שאלת: מפני מה אמרו (מגילה י"ח): כל המוסיף בשבחו של הקדוש ברוך הוא, נעקר מן העולם. ואם רצה להאריך בתושבחותיו של מקום, למה לא יאריך?

תשובה: לא הכל ראוים להאריך בשבחי'. דכתיב: מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו. ואמרו: למי ראוי למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע קול (לפנינו במגילה י"ח כתוב: כל) תהלתו. וכבר אמר חכם ז"ל (ברכות ל"ג:) למי שהאריך ואמר: העזוז הגבור כו': סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? ואפילו האל הגדול הגבור והנורא, לולי שאמרן משה, אנן לא אמרי'. וכן אמר (ברכות ל"ג:): משל למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב, ומקלסים אותו בשל כסף. לא גנאי הוא לו? על כן אמר דוד (תהלים ס"ה: ב'): לך דומיה תהלה אלהים.

סימן לעריכה

לארידה.

שאלת: למה אמר הכתוב, בכל אותם הדורות שהיו מאדם עד אברהם אבינו ע"ה, בענין התולדות: ויולד פ*לוני לפ*לוני, ולא אמר: ויולד לפ*לוני בן, ויקרא את שמו פ*לוני והפלגת ראובן הכתוב, יורה שכבר נמצא הוולד את המוליד.

תשובה: דע: כי קריאת השם, יורה על הקיום. ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם. ויורה ע"ז: שם רשעים ירקב, ולא שם לו על פני חוץ. וההפך: ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם, לפני שמש, ינון שמו. ועל כן, תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת, שנמחו כולם, ולא נשאר להם שורש, לא הזכיר בא' מהם: ויקרא את שמו, עד שנולד שת. ומפני שנשתת ממנו העולם, כתוב בו: וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן. ותקרא את שמו שת: כי שת לי אלהים זרע אחר. וכתב הטעם בצדו: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שזה זרע אחר שיש לו קיום, תחת הבל, כי הרגו קין, ואין לו קיום, ולא נשתת זרעו. וללמד: כי מזה נשתת העולם, ולתולדותיו יהיה קיום. והוא שאמר: ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש. אח"כ חזר והזכיר התולדות עד נח. ומפני שאף תולדות אלו גם כן נמחו במבול, ולא נשאר מהם רק נח, חזר שלא להזכיר בהם קריאת שם. ונח, שנשאר ונתקיים ממנו העולם, חזר ואמר בו קריאת שם. דכתיב: ויחי למך וגו', ויולד בן. ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו. ואחרי שהיה לעולם קיום, ולא נשחתו הדורות אח"כ, אלא שנחלקו לאומות, לא הקפיד בקריאת השם. כי כבר הודיענו בקיום הדורות, ולא יתבטלו עוד. ולא היתה עיקר הכונה מעתה בזכירת הדורות, רק למנות בלבד וללכת לספר יחוסן, עד בואו ליחוסו של אברהם. כי עליו היתה הכונה בזכירות הדורות אלו ותולדותיהם.

סימן לאעריכה

עוד שאלת: אחר שתגמול המצות והעבירות עיקרו בנפש בעולם הנשמות, מפני מה לא נתפרש בתורה מהות השכר והעונש בעולם הבא?

תשובה: שאלה זו אינה מאיש חכם כמוך. וכי רוצה אתה שתחבר לך התורה ספר הנפש ומהותה עד שתדע מהו מהות הנפש, ואח"כ תחבר ספר אחר כיצד אפרש (אולי צ"ל: אפשר) לנפש להתעדן בעדן השגת המושכלות, עד שתבא' לתינוקות? ואם אמרת: שתאמר דרך כלל, עדיין היית שואל: איך וכמה. שהרי עכשיו כבר ידעת דרך כלל: כי יש לנפש הדקה עונש ושכר. אלא שאתה בא לחקור: איך. ואלו אמרת למתחיל בקריאת התורה כאשר תלמדהו קריאת המקראות, באמת יתבלבל דעתו. ותחשו' להועילו. ותעבדהו (אולי צ"ל: תאבדהו) באמת. שאפי' עכשיו אסרו שלא לגלות כבשונו של עולם, רק לחכמים המשכילים ובעלי עצה. ואיך תשאלו: למה לא ביארה התורה כל זה ביאור ידוע ומפורסם לכל? ואם באת לשאול: מפני מה לא דברה תורה בתגמול הנפש מפו*רש, כמו שדברה בתגמול הגופני בריבוי הפירות והשלוה, וירידת המטר בעתו, ותגבורת על האויב? כבר ביארתי אי (צ"ל: את) זה יפה יפה, בקצת דברים חברתי לתשובת אנשים הטוענים על תורתינו מצד זה. ואפשר שעמדת על מה שכתבתי בזה. וביארתי ביאור רב אף לכל מי שיתעקש שלא להודו (נראה שצ"ל: להודו') האמת, רק בהכרח גדול, ואין זה מקומו, כי יארך קצת הספור.

סימן לבעריכה

טרכונה.

ולענין מה ששאלת: אם נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבד, במלוה על פה, כיון שלא נהנו (שמא צ"ל: נהגו) להתנות במלוה על פה: ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית? מסתברא: שהוא נאמן: דלא שביק היתיר', ואכיל איסור'. ומיהו, דוקא בטענת על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, שהכל יודעים בתקנת (שמא צ"ל: בתקנה) זו. אבל טענת הפרוזבול, נר*אה שאינו נאמן. שלא הורגלו עכשיו כלל בפרוזבולין. ואפילו יצא מב"ד ולא טען, נר*אה שיכול. שהרי ב"ד פותחין לו, ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמוד לשקר. כ"ש במה שלא ידענו למדוהו אחרים מבחוץ, אם לא.

סימן לגעריכה

עוד שאלת: ראובן לוה מנה משמעון בשטר. ולא כתבו בשטר: ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית. וראובן הלוה, ממקום שנהגו לכתוב. אבל שמעון המלוה, ממקום שלא נהגו לכתוב מתחלה, אלא עתה מקרוב. מי נאמן לומר לבע"ח: פרוזבול היה לי ואבד, או לא?

תשובה: כיון שנהגו אפי' מקרוב במקומו של שמעון המלוה, נאמן הוא לומר: תנאי היה ביני לבינו שלא אשמיטנו בשביעית. דאף זה, כיון שנהגו לכתוב, והוגד להם שהשביעית משמטת בזמן הזה, אף על פי שמזמן ראשון לא ידעו, השתא מיהא ידעו. ולא שביק היתירא, ואכיל איסור'.

סימן לדעריכה

שאלת: ראובן לוה משמעון, וחזר ולוה מלוי. ועמד (לוי) ונתרעם מראובן בב"ד, ולא נמצאו לראובן נכסי'. והשביעוהו ב"ד: שכל מה שירויח יתר על מזונותיו, שיפרע ללוי. ואח"ך בא ש*מעון ואומר: שהוא מוקדם, ולו יפרע תחילה. ואמרת: כי לפי מה שכתבתי אני בהא: דכיון שנשבע: שיפרע ללוי כל מה שירויח, גלי בדעתיה דחזר בו מן הראשון. וללוי משתעבד, לשמעון לא משתעבד.

תשובה: כן מסתברא לי. במעש' ראובן שנשבע שיפרע ללוי כל מה שירויח, מוכיחין שחזר בו מן הראשון. דאין לך חזרה גדולה מזו. ותדע לך: דהא לוה ולוה, כשלוה משני לא חזר בו בפי*רוש מן הראשון. דלא תימא: דוקא בשכתב לב': דאקנה בפי*רוש. דאפי' לא כתב לו: דאקנה, מן הסתם משתעבד, בין לראשון בין לשני. ויש לנו ראיות ברורות בזה, ואין זה מקומן. ועוד: דבכל מקום שמעשיו מוכיחין, הרי הוא כאילו אמר בפי*רוש. וכדאמרינן בפרק (חזקת הבתים ל"א ע"א): אבל אכלה שית, אין לך מחאה גדולה מזו.

סימן להעריכה

לטודילה.

שאלת: ר*אובן יש לו בית באמצעיתו של מבוי. ופתח אותו בית בתחילת המבוי. והבית נמשך בלי פתח עד קרוב לראש הפנימי של מבוי. ויש לשמעון בית אחר בסוף המבוי, פתוח למבוי. ובא ראובן לפתוח פתח במבוי למעלה מן הפתח הראשון כלפי (אולי צ"ל: כלפי שמעון) מן חצר הפנימי. ושמעון מעכב עליו, מפני שמרבה עליו את הדרך. והביא ראיה מברייתא דחמש חצרות הפתוחות במבוי, ששנינו: כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה. ושהרמב"ם ז"ל כתב: שאם רצה החיצון לפתוח הפתח למעלה מפתחו, שבני מבוי מעכבי' עליו. וראובן האריך בטענותיו, להראות פנים שאין שמעון הפנימי רשאי למונעו, מפני שיש לו תשמישין קבועי' בכל המבוי. ועוד: שהמבוי ההוא קרוי רשות הרבים בפי כל, ובתקנו' הציבור, לפי שיש לפנים בסוף המבוי מגדלים לצבור, לשמור העיר; ונכנסים ויוצאים דרך שם. וכרשות הרבים הוא להם. ועוד: שמחוקי המלכות שם: שכל הדרכים והמבואות למלך. ואין אחר רשאי לפתוח ולסתום פתח, אלא מרשות המלך. ומעניש מי שעושה כן בלא רשותו. ולפיכך: אין מקום זה כשאר המקומות, שדיבר בהם הרמב"ם ז"ל.

תשובה: אם באתי להישב ולדון על כל טענה וטענה שבאה בקונטריס השאלה, יאריך הענין ללא צורך לעיקר הנדון שלפנינו. אלא הריני משיב דרך כלל. ואומר: כי תחילת כל דבר אתה צריך לדעת: שאין ריבוי הדרך במבוי, ואפי' במובי (צ"ל: מבוי/ שאינו מפולש, אלא אלכסן )אולי צ"ל: אחד מבני/ מבוי אחר שבא לפתוח פתח חדש במבוי, משום ריבוי הדרך. וכדגרסי' (בבתרא (בבא בתרא) י"א ע"ב): בעא מיניה רב הונא מר"א: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחד, בני מבוי מעכבים עליו, או אין מעכבים עליו? א"ל: מעכבין. כלומר: בני המבוי החדש מעכבים עליו, ואף על פי שהחזיר פתחו כאן. כלומר: שסות' הפתח שיש לו במבוי הישן, כדי שלא יקיפו משם בני המבוי הישן דרך אותו פתח למבוי זה החדש. אפ"ה מעכבים עליו, מפני שמרבה עליהם דרך ביתו מיהא. אבל לבני מבואם, אין יכולים לעכב. שאין ריבוי הדרך במבוי לבני מבואם. דבחצר הוא שיכול לעכב שותף על חבירו, אבל במבוי לאוזו (צ"ל: לא. וזו) היא ששנינו בפרק (לא יחפור ך ע"ב): חנות שבחצר, יכול הוא למחות בידו, ולומר: איני יכול לישן, לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות. ואקשי' בגמ': מאי שנא דברישא אמרינן: דיכול למחול (צ"ל: למחות), ובסיפא אמרינן: דאינו יכול למחות? ואוקימנא סיפא: בחצר אחרת. כלומר: שאינו עושה החנות באותו חצר השותפין ממש, כמו ברישא, אלא בחצר אחרת שבמבוי השותפין. ואין שותפי המבוי יכולין למחות בידו משום ריבוי הדרך. ומ"מ, כל שבא אחד מן החיצונים לפתוח פתח למעלה מפתחו לצד פנים, הפנימי (שמא צ"ל: הפנימיים) מעכבין על ידו. לפי שאין זה מחמת ריבוי הדרך לבד, אלא משום: דכל חיצון אין לו להשתמש במבוי למעלה מפתחו. ויכולים הפנימים לסתום כנגד פתחיהן לגמרי, כאילו המבוי שלמעלה מפתחיהם הוא שלהם. והפנימיי' מעכבין לחיצונים. וכן כל של פנים מעכב לחיצון. מפני שהפנימי משתמש עם החיצון, אבל החיצון אינו משתמש כלל עם הפנימי. אלא הפנימי משתמש לעצמו למעלה מפתחו של חיצון. ולפיכך: אם יפתח החיצון פתח לפנים מפתחו, נמצא גוזל את מי שהוא פנימי. וזהו דין חצרות הפתוחות למבוי השנוי שם בברייתא, וכדברו רבינו (הרמב"ם). ועליה כתב הרב ז"ל מה שכתב דקי"ל כר'. ולפיכך: אם יש לחיצונים תשמישים בכל המבוי, אין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו. מפני שהוא מעכב עליהן את תשמישן. שאף הם שותפין עמו, ומשתמשין אלו עם אלו. וחזרה הדין להיות כאן בדבר (אולי צ"ל: כדברי) רשב"א, דאמר: חמש חצרות הפתוחות במבוי, כולם משתמשין במבוי. ולדבריו, אחד מבני מבוי ואפילו מן הפנימיים שבקש לסתום כנגד פתחו, בני מבוי החיצונים מעכבין ע"י. מפני שמרבה עליהם את הדרך. כלומר: שמקצר מקום תשמישן, וצריכין לרבות תשמישן בדרך קצרה. וזהו שאמר רב הונא אליבא דידיה: אחד מבני מבוי שבקש לפתוח כנגד פתחו, בני מבוי מעכבין ע"י, מפני שמרבה עליהם את הדרך. ואוקימנא ליה: כרבי שמעון ב"א. וכ"ש אם כל בני העיר יש להם רגל במבוי. כלומר: ליכנס בכל עת למבצרים. וגדולה מזו אמרו שם: אמר רב ענן אמר שמואל: מבואות המפולשין לרשות הרבים, ובקשו בני המבואות להעמיד להן דלתות, בני רשות הרבים מעכבין עליהם. וסבור מינה בד' אמות הסמוכות לרשו' הרבים. ואסיקנא: לא היא. דזמנין דדחקי בני ר"ה ועייל (שמא צ"ל: ועיילי) טובא. וכבר אמרו: שכל שאין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו, א"י (אינו יכול) לעכב על שותפי המבוי משום ריבוי הדרך. וכ"ש בזה, שרגל הרבים מצויה בו ברה"ר. וכ"ש אם דין המלכות שם: להיות כל הדרכים שלו, בין במפולשין בין בשאינן מפולשין, כמו שאמרת.

סימן לועריכה

שאלת: אשה אחת בת חמשים שנה, ומת בעלה בלא בנים. ונפלה לפני יבם, והיבם נשוי. ונשארו מבעל' קרקע ומטלטלין, והיא מחזקת בהם. והיבם תובע אותם נכסים. והיא טוענת כי הם בידה ומחזיק בהה (צ"ל: בהם) לגביית כתובתה, ושתזון. הדין עם מי?

תשובה: תחילה אודיעך: שאין היבמ' ניזונת כי אם ג' חדשים הראשונים בלבד, ומשל בעלה. מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעלה ולא משל יבם, כמ"ש ביבמות פרק החולץ (מ"א ע"ב). וטעם ג' חדשים ראשונים שהיא ניזונת, מפני שהבעל חייב לה מפני תנאי ב"ד. שכך כות' לה: ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל יומי מיגר אלמנותיך. וזו אינה יכולה להתייבם ולא לינשא לשוק ג' חדשים הראשונים, מחמת האיבול של בעלה. מכאן ואילך אינה עומדת בשביל אלמנות הבעל, אלא מחמת זיקת היבם שעליה. ולפיכך: אין לה מנכסי הבעל. ומנכסי היבם נמי אינה ניזוני', דעדיין אינ' אשתו. ואפי' היה היבם קטן שמתעכבת מחמתו, דמן השמים קנסוה. אבל אם העמיד היבם בדין לחלוץ או ליבם, וברח היבם מב"ד, שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, ניזונת משל יבם. וכן אם חלה או שהלך למ"ה (למדינת הים) אחר שעמד בדין, ולא רצה לחלוץ ולא ליבם, ה"ז (הרי זה) כמי שברח. וכן אמרו בירושלמי. וכיון שכן, טענת האשה שמעכבת הנכסם (צ"ל: הנכסים) מחמת מזונות, בין נכסי' גמורים של בעל בין נכסי צאן ברזל שהם הנדוניא שהכניס הבעל, אין ממש בדבריה. וכן אינה יכולה לעכב אותן לגביית כתובתה. דלא ניתנה כתובה ליגבות בחיי היבם. וכן טענת היבם: שרוצה ליטול אותן, ואומר: דשלו הם, אין טענתו נכונה. שהנכסי' הללו משועבדין הן לכתובות היבמה. ואין לה שעבוד על נכסי' היבם, אלא על נכסי הבעל. ולפיכך: אין לו למכור בנכסים הללו כלל. וכדתניא: מי שמת והניח שומרת יבם, והניח נכסים במאה מנה, אף על פי שכתובתה אינו (שמא צ"ל: אינה) אלא מנה, לא ימכו'. שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ולא עוד, אלא אפי' נשאר, אינו יכול למכור בנכסים. ואם נתן ומכר, לא עשה ולא כלום, אלא א"כ נתרצו שניהם, וכתב לה היבם כתובה על נכסיו. דאז יכול למכור אחר שנשאה. וכמ"ש בכתובות (כ"א ע"ב) פרק האשה שנפלה (שמא צ"ל: שנפלו) לה נכסים. אלא כיצד עושין, כמ"ש במשנה פרק האשה שנפלו לה נכסים בכתובות (פ' י"ב): שומרת יבם כו', הניח אחיו מעות, ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. וכ"ז שאמרתי, הוא לענין נכסי הבעל ונכסי צאן ברזל. אבל נכסי מלוג, והן אותם נכסים שלא קיבן אותן באחריותו, אם נפלו לה מבית מורישה בשעה שהיא שומרת יבם, באלו אם תרצה קודם שיכנוס אותה היבם, מוכרת ונותנת וקיים. וכמ"ש במשנה (שם (כתובות פ':)): שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודי' ב"ש וב"ה: שמוכרת ונותנת וקיים. וכ"ש אוכל (שמא צ"ל: אינו אוכל) פירותיהן עד שיכנוס. אבל אם נפלו לה בחיי הבעל, שכבר זכה הבעל באכילת פירותיהן, לא תמכור. ואם מכרה, מכרה בטל, כדעת מקצת המורים. וכדע' מקצתן: מוכרת ונותנת וקיים, כמו שאכתוב (עיין בסוף התשובה הבאה). ודע: שאם תבעה היבמה הזאת את היבם ליבם או שיחלוץ, והיא ראויה לילד, ובאה מחמת טענה, שאמרה: רוצה אני בבנים שיסייעוני להחזיק ידי בימי הזקנה, או שיחפרו את קבורתי בשעת מיתה, כופין את היבם ליבם או לחלוץ. ואם מרד ולא חלץ, ולא יבם, כותבין עליו אגרת מרד, כדמשמע בכתובות פרק המדיר (נראה שצ"ל: אף על פי) (ס"ג). ומוסיפין על כתובתה כדין מורד על אשתו מתשמיש המיטה השנוי בכתובות (שם (ס"ג)) פרק אף על פי. אבל לא רצה, חוזרין על כל האחים. לא רצו, חוזרין אצל הגדול, ואומרים לו: עליך המלאכה לגמור: או חלוץ או יבם. ואם היה אחד מן האחים במ"ה (במדינת הים), ואפי' הגדול, ואמרו האחרים: המתינו עד שיבא הגדול, והוא יבם, שמצוה עליו, אין שומעין להם. אלא אומרים לזה שנמצא כאן: חלוץ או יבם. וכ"ש אם הגדול כאן, והקטן אינינו (איננו). וכמ"ש בפרק החולץ (ל"ט ע"א). אבל אין כותבין עליו איגרת מרד. ומ"מ, מזונות הוא נותן לה, אחר שעמד בדין ומרד.1 ואם היא אינה רוצה להתייבם לו, והוא רוצה ליבם, משיאין אותו עצה ההוגנת לו, שלא יכניס קטטות לתוך ביתו, אחר שיש לו אשה אחרת. וכן אם הוא בחור, והיא זקנה, אומרים לו: כלך אצל שכמותך. ואם נותן עיניו בה כדי ליטול נכסיה, מטעין אותו. ואומרים לו: חלוץ ע"מ שתתן לך כך וכך. ואחר שיחלוץ לה, אין לו עליה כלום. דא"ל: משטה אני בך, כמ"ש בפרק אף על פי (ע"ד ע"א) ובפ' מצות חליצה (ק"ו ע"א), מאחר שאינו הגון לה, ומצוה עליו לחלוץ. דכתיב: ושלחו לו זקני עירו ודברו אליו. נותנין לו עצה הוגנת. אם הוא ילד, והיא זקנה, אומרי' לו: כלך אצל שכמותך. ואם הוא ערום, ואין יכולין להעמידו בכך, מבקשין ממנו לחלוץ. ואם לא רצה, ייבם.

סימן לזעריכה

עוד שאלת: אם תמות היבמה בין כך, אם ירש אותה היבם? ואם יש לבעלה אחים שנים או ג', אם ירשו אותה כולם, או הבכור מהם הראוי ליבם אותה?

תשובה: דע: שאין הבכור שבאחים, כלומר: הגדול, זוכה בנכסי המת יות' משאר האחים, עד שתייבם (צ"ל: שייבם/ אותה. דאז הוא מקום /צ"ל: מקים) זרע, והוא קם תחתיו לנחלה. ומה שכתוב: והיה הבבור (צ"ל: הבכור) יקום ע"ש אחיו, למצוה קאמר. כלומר: שמצוה בגדול ליבם. אבל אם קדם קטן ויבם, זכה בנכסים. וכן אם חלץ לה, פטרה מן האחים כולם, ומותרת לינשא בחליצתו. כמ"ש ביבמות פרק כיצד (כ"ד ע"א): מצוה בגדול ליבם, ואם קדם קטן זכה. ואמרינן בגמ' (פרק כיצד): ודילמא בכור, בכור ממש, ולענין זה: דכי ליכא בכור, וקדם קטן, זכה, דהא ליכא בכור. אבל כי איכא בכור, וקדם קטן, לא זכה. אמ"ק (אמר קרא): כי ישבו אחים יחדיו. הוקשה ישיבת אחים ז"לז. כלומר: שכולן יכולים ליבם, אלא שמצוה בגדול. ולפיכך: אם מתה היא קודם שנתייבמה, לא זכה א' מן האחים בנחלת אחיהם המת. שלא קם אחד מהן תחתיו. אלא כולן חולקי' בנכסים. ואם היה להם אב, קודם לכל יוצאי יריכו, כדין שאר כל הנחלות. ולענין עיקר כתובה, שהוא מנה מאתים, ונצ"ב שהיא הנדוניא שהכניסה לו, ונ"מ שלה, אם ירשי אותה יורשי הבעל או יורשיה, שהם יורשי אביה, אם באתי לכתוב לך הדברים על סדר הגמ' ומחלוקתן של הגאונים והמחברים הראשונים ז"ל והאחרונים, אולי תטרח בהם. כי הוא (שמא צ"ל: היא/ מחלוקת ישלה /אולי צ"ל: ישנה) בכל מדה ומדה, ארוכה מארץ מדה. ואיני כותב לך אלא הלכות קצובות. ונכסי מלוג שנפלו לה אחר מיתת הבעל ועוד שהיא שומרת יבם, יורשיה יורשין אותה. ואין ליורשי הבעל בהן כלום. וכמ"ש ביבמות פ' החולץ (ל"ח ע"א) ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (פ'): שומרת יבם שנפלו לה נכסים כו', מתה, מה יעשה בכתובתה? בש"א: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה. ובה"א: נכסים בחזקתן: כתובה ביד יורשי הבעל, ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה, אלו נכסי מלוג. ולא שנא לא (המלה: לא, טעות סופר) עשה בה היבם מאמר, ולא שנא לא עשה בה מאמר. וכדאמר רבא ביבמות בפ' החולץ (שם (ל"ח)): דמאמר לב"ה, אינו עושה אפי' ספק נשואה. ובנדונייא, שהיא נקרא' נצ"ב, חולקין בהם יורשי הבעל עם משפחת בית אביה, שבחזקתן הם עומדין. ולפיכך: מוכרת ונותנת בנכסי מלוג, וקיים. ויש מי שהורה: דבין נכסי מלוג שנפלו לה בעודה שהיתה תחתיו, בין נצ"ב, בין עיקר כתובה, יורשי הבעל יורשים את כולם. משום דידו עדיפא מידה, והיבם כמוהו. דלא נתרוקן זכות הנכסים לה, אלא עדיין היא כאילו היא תחתיו דבעל. וכדאמרי' בפרק הכותב (פ"ג): רב (צ"ל: רבא) אמר: ידו עדיפא מידה. ואסיקנא: ונ"מ (ונפקא מינה) לשומרת יבם. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל. ולפי*כך: אינה מוכרת בנכסי מלוג שנפלו לה בחיי בעלה. ואם מכרה ונתנה, מכרה בטל. דיבם במקום בעל ראשון הוא עומד. ומקצת המורי' אומרים: שנכסי צ"ב ונ"מ שנפלו לה בעודה תחת בעלה הראשון, חולקין בהם יורשי הבעל עם יורשיה מחצה על מחצה. ורבא הא קאמר: ידו עדיפא מידה: בחיי הבעל. הילכך: כשמת, יד היבם כידה. ולאביי דאמר: ידו כידה, קסברי ב"ש: חלוקה עדיפ', וקסברי ב"ה: חזקה קמייתא עדיפא. וכן פירש"י ביבמות (ל"ח) ובריש פרק הכות' (שם (פ"ג)). ונראין דברי הרב אלפסי ז"ל.

סימן לחעריכה

למונטוסון.

שאלת: האשה שנתאלמנה, ואחי המת ד', וכולם נשואים, אלא הקטון שבהם. והגדו' אינינו פה בעיר. הודיענו: אם מצוה בגדול ליבם או לחלו', או אם אפש' ליבם או לחלוץ האח הקטן שאינו נשוי? ואם יש כח ביד ב"ד להכריח לאחי המת לחלוץ או ליבם?

תשובה: מצוה בגדול ליבם. ואם לא רצה, מחזירים על שאר האחים. ואם לא רצו שאר האחים, חוזרים אצל הגדול וכופין אותו לחלוץ או ליבם. ואם אין הגדול שם, אין שאר האחים יכולים לומר: נמתין עד שיבא הגדול, שעליו מצוה, אלא הולכים אחר שאר האחים הנמצאי'. ואם לא רצו, נכריח הגדול שבנמצאי'. לפי ששנינו ביבמות בפ' החולץ (ל"ט): מצוה בגדול ליבם. לא רצה, חוזרים על כל האחי'. לא רצו, חוזרים אצל הגדול, ואומרי' לו: עליך המצוה, חלוץ או יבם. תלה בקטנים עד שיגדילו ובגדול עד שיבא ממ"ה (ממדינת הים) ובחרש ושוטה, אין שומעין לו. וטעמא אמרו בגמ': משום שהויי מצוה לא שהינן. ואם רצה הגדול לחלוץ, ואפי' הקטן שבכולם ליבם, ביאת הקטן עדיפא מחליצת הגדול, משום מצוה ביבום. דגרסי' התם (יבמות ל"ט): ביאת הקטן וחליצת הגדול, איפליגו בה ר"י וריב"ל. חד אמר: חליצת הגדול עדיפא, וח"א: ביאת קטן עדיפא. איכא דאמרי: כ"ע ל"פ: דביאת קטן עדיפ'. כי פליגי בחליצה. וקי"ל: כי האי לישנא.

סימן לטעריכה

עוד שאלת: הודיענו הדברים הצריכים לחליצה, וצורת תמנעל (צ"ל: המנעל).

תשובה: הדברים הצריכים לחליצה: צריכים ב"ד לקבוע מקום לחליצה, ושיאמרו: נקבע מקום במקום פ*לוני. וצריך ב"ד של ג', ויוסיפו עוד ב', ויהיו חמשה. ואלו שנים הנוספים אינם אלא כדי לפרסם הדבר. וצריכים ב"ד שלא יהיו קרובים זל"ז. וצריכים ב"ד להיות בישיבה, והיבם והיבמה בעמידה לפניהם. וצריכים ב"ד לדעת: אם זו אשת המת, והיבם אחיו. ולדעת: אם הוא והיא גדולים בשנים ובסימן. והאשה נבדקת אפי' ע"י נשים, ואפי' בסימן העליון די. כלומר: אם יש לה דדים. (א"ה: הני מילי הובאו בית' יוסף א"ה סי' קס"ט). וצריכים לדעת: אם עברו ג' חדשים משמת הבעל, דאין חולצים עד שיעברו שלשה חדשים. ואח"ך שואלים: ליבם או לחלוץ? אם אמר שרוצה לחלוץ, מקרין את היבמה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי. ותאמר: לא אבה יבמי, בלא הפסקה. ואח"ך מקרין אותו: לא חפצתי לקחתה. וצריך שיהא המנעל שלו, ותהיה החליצה ברגל ימין, ויחף. שלא יהא דבר מפסיק בין המנעל ובין הרגל. ויאמרו לו: הוצא רגלך, אחר שינעול המנעל. וצריך לקשור המנעל יפה בב' קשרים זה ע"ז. ויסמוך הוא על הכות', וינעוץ רגלו ע"ג קרקע. ותחלוץ היא היבמה בימינה, בלא סיוע השמאלית בהתר הקשרים. ותשלוף המנעל מן הרגל כולו. ותרוק לפניו רוק הנראה לדיינים לעינים, מפיה. ואח"ך יקרו אותה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל: בית חלו' הנעל. וכל העומדין שם עונים: חלוץ הנעל, ג' פעמים. ובגט החליצה יחתמו הג' שנעשו ב"ד, ולא השנים שניתוספו. וכתיבת הגט ושרטוטו תעשו כמ"ש בה*לכות הרב אלפסי ז"ל. והנה אנכי שולח לכם צור' המנעל ואזניו ותפירתו ורצועתו. ממנה תראו וכן תעשו.

סימן מעריכה

פירפיניאן לרבי מנחם.

שאלת: ראובן בעל לאה, וקרובי לאה, היו בהסכמה שיגרש ראובן זה את לאה אשתו. ונאותו זה לזה בקנס אלף דינרים, ושיגרש זה לזמן ידוע. ואחר כך נתחרט ראובן, ומיאן בדבר. והללו מתרין בו מצד הקנס, עד שזה הולך אצל הגזבר ומחלה פניו שיתפשר עמו. ולא רצה, בתחבולות שעשו קרובי האשה. אדרבא: אימו שאם יעבור אפי' שעה אחת מן הזמן, יניחהו במשמר עד שיפרע. ומחמת יראה זו הוא מגרש, אלא שלא היה בקי למסור מודעא. אם נדון גט זה כדין גט מעושה, אם לאו?

תשובה: נ"ל: שגט זה גט מעושה, ופסול הוא, כל שידענו באונסו של זה. ואף על פי שלא מסר מודעא. שא"צ מסירת מודעא אלא היכא דשקיל זוזי. משום דסתמא דמילתא כל שקבל זוזי, גמר ועביד ומחיל אאונסיה. וכדאמרינן: תלוה וזבין זביניה זביני, דאגב אונס' דזוזי, גמר ומקנה. ואפ"ה, אי מסר מודעא, המודעא מבטלת. אבל תלוה ויהיב, לאו כלום הוא. ולא צריך מודעא, כל דידעי' באונסיה. ותלוה וגירש, גירושיו לאו גירושין, דהא ליכא זוזי. דאי משום דקא מיפטר בגט זה משאר וכסות, הא מוכח בגמרא להדיא: דהפקעת דברים אלו לא חשבינן להו כקבלת ממון. וא"כ, הו"ל כתלוה ויהיב. דאשה קנויה היא לבעל, וקנין כספו קרינן ליה. ואונס קנס, אונס הוא. דלאו תלוה, דאונס גוף הוא, דוקא אמרינן. אלא אפי' אונס ממון נמי הוי אונס, כמעשה דפרדיסא. ועליו כתב הראב"ד ז"ל: דמיניה שמעינן: דאונס ממון הוי אונס. וכן כתב ר"ח ז"ל, וז"ל: מהא דפדרסא שמעינן: דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למיעבדיה, כגון: הפסדת ממון או הכאה, כ"ש הכאה של נפשו, דאומר לו: אי לא מזבנת לי כך וכך, עבידנא לך כך וכך, דאית להו למכת' ליה מודעא בהאי, ולפרושי בה ידענא ביה באונסיה דפלניא. ואף על גב דלא עביד מאי דאמ', ומחיל ליה. אלא כיון דאמר: עבידנא, ויכול למעבד, היינו אונסיה דמוכר, עכ"ל. ואם נפשך לומר: כתלוה וזבין הוא זה. דכיון שקבל על עצמו מדעתו בקנס אלף דינרים, ובנתינת הגט הרויח ממון זה שקבל על עצמו מדעתו, בלא שום אונס, הרי זה כמקבל ממון דעלמא. לא היא. שאין זה כמקבל ממון, אלא כנפסד מהפסד ממון ניצל. וגריע טובא מהפקעת שאר וכסות. דלא חשבי' ליה קבלת ממון. וגט מעושה כגון זה, אפי' ביד ישראל פסול, וכ"ש ביד גוים. דאלו גוים, אפי' בדין פסול, אא"כ אמרו לו: עשה מה שישראל חבריך אומרין לך, כדאיתא בתוספתא ובירושלמי.

סימן מאעריכה

שאלת: אלמנה שבאה לגבות כתובתה מן היתומים, ואינה ראויה להנשא, וגם היא אינה אומרת שרוצה להנשא, יש לאפטרופוסי היתומים להגבותה, או לא, עד שיגדלו היתומים? כי יש אומרים: שאין להם לפורעה עד שיגדלו היתומים. ואמרת: שנסתפקת בזה, מפני שהר"מ במז"ל כתב בפי"ב מה' מלוה ולוה: דלאשה משו' חינה: משו' שיהא לה כלים, וימצא חן להנשא בו לאחר. אבל רש"י פי': כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים. ואם כדבריו, מה לי ראויה ומה לי אינה ראויה?

תשובה: דעכי (אולי המלה: דעכי, טעות סופר) בפי': משום חינה, אנו מסכימים לפירושו של הר"מ במז"ל. וראיה יש בגמרא בפרק אלמנה ניזונת (צ"ז ע"ב), דגרסי' התם: כשם שמוכרת שלא בב"ד, כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרים שלא בב"ד. בשלמא למ"ד: משום שלא תתבזה אשתו בב"ד, כי היכי דאיהי לא ניח' דתבזה, יורשיה נמי לא ניחא ליה דליבזו. אלא למ"ד: משו' חינה, יורשיה מאי חן איכא. תרגמה עולא: כגון: שירשה בתה או אחותה. כלומר: שצריכות להנשא, וצריכות לחן. ואילו לפי דברי רש"י ז"ל: מ"ש בן מבת, ושאר יורשים מאחות. ועוד: דאמרינן התם (כתובות צ"ז:): דגרושה בעיא חן, ואלמנה מן האירוסין לא בעיא. ועוד: דבהדיא גרסי' לה הכי בירושלמי. דגרסי' התם (בירושלמי) בפרק הכותב: מאי נדון מפני חינה: שיהיו הכל קופצין עליה לישאה. מ"מ, לענין הדין בנדון של פנינו (שמא צ"ל: שלפנינו), הדין עמה. חדא: דאפי' היא זקנה, רוצה לינשא. שרוצ' אשה בקב ותפלות, מקביים ופרישות. וכל שהיא יותר זקנה, צריכה חן יותר, כמ"ש בגרושה. ועוד: כי לפי מה שכתב הרמב"ם באותו פרק (י"ב מהלכות מלוה ולוה), נראה שהוא סבור: ששתי הלשונות שנאמרו בערכין פרק שום היתומים (כ"ב ע"א) בכתובת אשה: משום מזוני, ומרימר מתני לה: משום חינה, ששניהם אמת. ומשו' מזוני איכא, ומשו' חינה איכא. וא"כ, לפי הדעת הזה, תיפוק לי הכא משו' מזוני. ולפיכך: בין כך ובין כך, הדין עם האלמנה.

סימן מבעריכה

מונטוסון.

אמרת: דאמרינן בברייתא (ר"ה ז' ע"א): באחד בניסן ראש השנה לעיבורין. ויש אומרין: אף לשכירות בתים. ואמר ר"נ בר יצחק: מאי לעיבורין: להפסקת עיבורין. ותנא דידן בהתחלה קא מיירי, בהפסקה לא קא מיירי. ולשכירות הבתים: שאם אמרה: לשנה זו, אפי' לא עמד אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן, עלתה לו שנה זו. והא דלא מנינן מתשרי, משום דכי אגר איניש ביתא, לכולהו ימות הגשמים אגר. ותנא דידן ותנא קמא דברייתא, בניסן נמי משכח שכיחי קטרי. וכתבתי אני (א"ה: בחי*דושי רבינו (הרשב"א/ למס' ר"ה /ז')): ולמאי דשנינן לעיל: תנא דידן בהתחלה קא מיירי, בהפסקא לא קא מיירי, ה"נ הו"ל הכי לשנויי: דהאי נמי להפסקה הוא. וכתבת אתה: ואנכי לא ידעתי דלהוי האי הפסקה. דהתחלה ודאי היא. וכדאמרינן: כיון שהגיע לו א' בניסן, עלתה לו שנה. ומניסן ואילך הוא ר"ה לשכירות בתים. שאפי' אמר: לשנה זו, לא עלתה לו שנה עד שיגיע יום א' בניסן. ובפירוש אמרו כן גבי ר"ה למלכים בריש מכילתין. דאמרי': מלך שעמד בכ"ט באדר, כיון שהגיע יום א' בניסן עלתה לו שנה. מאי קמ"ל? הא קמ"ל: דניסן ר"ה למלכים, ויום א' בשנה כו'. דאלמא: לכי הא ודאי ר"ה קרי ליה, ולא הפסקה.

תשובה: לשונות שכתבת כאן, לא ירדתי לסוף דעתם. אמרת: אפילו אמר: לשנה זו, לא עלתה לו שנה עד שיגיע יום אחד בניסן. מאי: אפילו? אדרבה: כשאמר דוקא: שנה זו, כיון שהגיע יום א' בניסן, עלתה לו שנה. הא שנה סתם, מונה מיום ליום. ועוד: מאי: לא עלתה לו שנה עד שיגיע יום אחד בניסן? ומלשונך זה משמ': שלא עלתה לו שנה, עד שיעבו' עליו יום א' בניסן. דאם דעתך לומר: שכל שהגיע לניסן, עלתה לו שנה, לא שייך בזה לשון: לא עלתה. אלא לשון: כיון שהגיע חל"ד (אולי צ"ל: לו אחד בניסן), עלתה לו שנה. ועוד: מה שאמרת: דמדקאמר בריש מכילתין: מלך שעמד בכ"ט באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן, עלתה לו שנה, והא קמ"ל: דניסן ר"ה למלכים. דאלמא: ר"ה קרי, ולא הפסקה. מאי דיוקא דקא דייקת? אי משום דקרי ליה: ר"ה, והא ברייתא דקתני: ר"ה לעיבורין, ואפ"ה קרי ליה לניסן הפסקה להא, משום דכאן פסקה שנה לכך. ושכירו' נמי, באומר: שנה זו, כיון שהגיע ניסן, פסקה שנת שכירות זה. מה שלא היה כן באומר: שנה סתם. ומ"מ, אין הענין אחד בשכירות כבמלכי'. דלגבי מלכי' כל שנותיו סתם, אין מונין אלא מניסן. ואם עמד בכ"ט באדר ומלך שנים רבות, מן הסתם לעולם אין משגיחין ביום שעמד, אלא לניסן ראש שפגע בו ביום ראשון, מונין ב' שנים. ולפיכך: שייך ביה למימר: תחילה, ולא הפסקה. אבל במה שאינו בא בכלל, אלא בפרט אחר, כגון: עיבורין, שאין אומרין בלשון מדוקדק: ניסן ר"ה לעיבורין, מחמת קבוץ שנות העיבורין, אלא ענין פרטי הוא. ואותו זמן הראוי לעבור, נפסק, לכשכלה כל אחד, ונכנס יום ראשון של ניסן. וכן הענין לשכירות שאם השכיר לשנה סתם, מונה מיום ליום, באיזה זמן שהתחיל, ואין לו זמן קבוע לשני השכירות, לא שייך ביה בלשון מדוקדק: ר"ה, אלא להפסקה בלבד. וכגון: שהשכיר ואמר: שנה זו. תדע: שכל הדברים שיש להתחלתם ולהמשכתן זמן קבוע, וחוזרין חלילה מזמן לזמן, באמת שייך בהם התחלה והפסק'. כי רגע יפריד בין ההפסקה וההתחלה המקפת. וכן ראשי שנים השנויים במשנתינו, חוזרים הם חלילה. ורגע האחרון של אדר הוא הפסקה לשנות המלך, ורגע הנכנס בניסן היא ההתחלה. וכן כל הארבעה ראשי שנים השנויים. וא"כ, אף התנא דידן איירי בהפסקה. ומאי קאמר: דבהפסקה לא קא מיירי? אלא הטעם כמו שאמרתי: לפי שכל השנויים במשנתינו, לא ישתנו לעולם. אלא חוזרים הם חלילה ומתחלפים, ע"כ (על כל) פנים באותו זמן שהיא התחלה להם. אבל העיבורין אינו דבר מתחבר, שחוזר חלילה. שאין כל השנים מתגלגלים מעבו' לעיבו', כדי שנאמ' בהם על דרך הלשון המדוקדק: ר"ה. אלא שאם רצו לעבר, ויש צורך לעבר, אפ"ה, כל שנגמ' ויצא כל חדש אדר, נכנס חדש ניסן. זה יוצא וזה נכנס. ומיד נפסק זמן העיבור, ואינם יכולים עוד לעבר. וכן השכירות אין לו זמן התחלה, על הדרך הלשון המדוק*דק. שהרי משכיר סתם אין לו ר"ה קבוע. אלא מאיזה זמן שיחחיל ימשך, עד תשלום י"ב חדש. אלא כל שאומ': שנה זו, אין זה (אולי צ"ל: איזה) זמן שיהיה בבתחלה, ע"כ (על כל) פנים יהיה זמן ההפסקה ניסן. א"כ, טפי שייך למימ' ביה ע"ד הלשון המדוקדק: הפסקה, מהתחלה. וכשתעיין בזה, תמצא לשון הפסקה יותר בזה, מעיבורין.

סימן מגעריכה

טוליטולא לרב ר' יהונתן האשכנזי.

שאלת: הא דגרסינן בפ"ק דבבא קמא (ג' ע"א): מכדי, שקולין הן ויבואו שניהם, הי מינייהו (לפנינו נוספה המלה: מפקת). אלא אצטריך, בד"א (לפנינו כתוב: סד"א): הני מילי היכא דשלחה שלוחי כו'. ודקארי לה מאי קארי לה? והלא למעלה אמרנו: מהו דתימא: אידי ואידי הרגל, הא דשלחה שלוחי', הא דאזלא ממילא. ואקשינן: והשתה דאוקימנא אשן ורגל, דאזלא ממילא מנ"ל? ומהדרי': דומיא דשן, ושן דאזלא ממילא מובער נפקא לן.

תשובה: הא דמקשה (בבא קמא ג'): וליכתוב רחמנא: ושלח כו', כל עיקרו לא בא אלא להשמיענו: דמושלח אפשר למשמע שן ורגל. ואפ"ה לא סגי דלא ליכתוב: וביער. אלא שדרך התלמוד הוא לבר' דבריו דרך קושיא ותי*רוץ. וה"פ ליכתוב רחמנא: ושלח, ולא בעי: ובער, דהא מניה לחודיה אפשר למשמע שן ורגל? ופריק: לא סגי דלא ליכתוב: וביער, ואפילו היינו אומרים כן. דסד"א: ה"מ בשלחה שלוחי, אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל. ומ"מ, אף על פי שבררנו: מושלח איכא למשמע תרווייהו, כיון דלא סגי בלא לכתו': ובער לאשמועינן: אזלא ממילא, תנא דברית' דקתני: ובער, זה השן, וכה"א: כאשר יבער הגלל, שפיר קאמר. דניחא טפי למימר: דקרא אתא לשון (צ"ל: לשן), וניליף: רגל דאזלא ממילא, משן, ממאי דלימא: תרוייהו ילפינן מושלח, כיון דשקולין נינהו. שזהו ודאי מדרש דחוק הוא. ועוד: שא"כ, ה"ל קרא יתירה הפך פשט הכתוב. דכתיב: ושלח, דמשמע דשלחה. ולפום ברייתא ניחא, דלכל חד איכא קרא באפיה נפשיה. ויליף כל חד וחד מחבריה. יליף שן היכא דלא מכליא קרנא (נראה שצריכים להוסיף: מרגל). ויליף רגל דאזלא ממילא דשן (נראה שצ"ל: משן).

סימן מדעריכה

עוד שאלת: הא דאמרי' התם (בבא קמא) (י"א ע"ב): אמר עול' אמר ר"א: הלכתא: גובין מן העבדים. א"ל רב נחמן לעולא: אפילו מיתמי? לא, מיניה. ואסיקנא: לא צריכא, כגון: שעשאו אפותיקי ומכרו. ופירשו: דמן הלקוחות הוא דקאמר. וא"כ, מאי: מיניה, דקאמר?

תשובה: תחילה הק*שה: מיניה, כלומר: מיניה דלוה? והק*שה: אי מיניה, אפילו מגלימא דעל כתפיה, כלומר: מכל מה שיש לו ליומא? אלא קמ"ל: לגבות מן הלקוחות. וכגון: שעשאו אפו*תיקי ומכרו. וזהו חידוש שבא עולא להשמיענו. דאע"ג דאין גובין מטלטלין מן הלקוחו'. ואפילו עשאן אפותיקי, ומשום דלית להו קלא, בעבדי' גובה, כל שעשאן אפותיקי, דאית ליהו קלא, וכדרבא כו'.

סימן מהעריכה

טורטושה.

שאלת: הא דא"ר הונא בשלהי המוכר את הבית (ע"א ע"א): אף על גב דאמור רבנן: הקונה ב' אילנות בתוך של חבירו, לא קנה קרקע, מכר קרקע ושייר שני אילנות, יש לו קרקע, ואפילו לר' עקיבא. ואקשי' עלה מדרבי שמעון, דאמר: לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, מפני שיונקים משדה הקדש. ואסיקנא (בבא בתרא ע"ב:): דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו. ופרש"י ז"ל וכל המפרשי': דלהאי מסקנא, מתוקמא דר"ה ככ"ע, ואפי' לר"ע כדמעיקרא. וקשיא לי: דהא נראה מדברי רבי שמעון: דלר' עקיבא, מכר קרקע ושייר אילנות לפניו, לא שייר בקרקע כלום. מדאמר להו ר"ש לרבנן: לדידי אפי' מקדיש בעין רעה מקדיש, ואפי' חרוב המורכב לא הקדיש. אלא לדידייכו, הודי לי מהא ללא (צ"ל: דלא) הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמ', הואיל וינקי משדה הקדש. ופרש"י (צ"ל: ופרשב"ם): דהכי קא"ל: לדידייכו דאית לכו עין יפה יותר מדאי גבי הקדש, אפי' בור ודות שאינ' בכלל השדה, דיי היה לכם אלו עשית' מקדיש כמוכר לר"ע. למימר: עין יפה, גבי מאי דהקדיש בהדיא. כגון: המקדיש את השדה, הקדיש כל הקרקע בעין יפה. ולא שייר מן הקרקע כלום לצורך חרוב המורכב שלו. ונמצא יונק משל הקדש. אבל בור ודות וכל הנך, דאינן בכלל שדה, לא ליקדשו. שהרי אין דעתו יותר ממה שהוא מפורש, עכ"ל רבינו ז"ל. אלמא: לר"ע דאית ליה: מוכ' בעין יפה מוכר, מכר קרקע ושייר ב' אילנות, אין לו בקרקע כלום. דאי אמרת: שייר קרקע, משום דלא לימא ליה: עקור אילנך, א"כ אף חרוב המורכב וסדן השקמה מדנפשייהו קא ינקי, ע"כ תורף דבריך.

תשובה: נראה לי: דשמועה פשוטה לפניך. דלמסקנא: ר"ה אפילו לר"ע אמרה, כדאמר הוא עצמו מעיקרא. דאי לא תימ' הכי, תיקשי לן: הא דאמר איהו בהדיא: דאפי' לר"ע אמרה. ואף על גב דלעיל אתיה לאוקמא ר"ש כר"ע ור"ה כרבנן, ולא אקשי הכי מיד: והא רב הונא אפי' לר"ע אמרה? התם (פרק המוכר את הבית) ה"ט: משום דאשכח פירכי דעדיפי מינה, כדפריך ואזיל. אבל למסקנא, ודאי הו"ל לאקשויי הכי. ועוד: דמאי דאקשינן לעיל, מדרבי שמעון הוא דמקשי'. ומתוך ההיא קו*שיא, אתינן לאוקמי ר"ש כר"ע, ור"ה כרבנן. הא אי לאו הא דר"ש, שפיר הוא מתוקמא דר"ה אפי' לר"ע, וכדקאמר איהו בהדייא. וכיון שכן, השתא דאסיקנא: דר"ש לדבריהם דרבנן קא"ל, איתרצה לה קושייא קמייתא, וקם ליה ר"ה אפי' לר"ע. ומה שפרש"י ז"ל, שפיר פירש אלא מתוך שהרחיב בו הלשון, נתערבב לך עיקר הכונה מעט. שהוא ז"ל ביאר דברי ר"ש דאמ' לרבנן. דהכי קא"ל: לדידייכו דאית לכו: מוכר בעין רעה מוכר, ואפי' במה שאמר בפירוש, ס"ל: דשייר בו. משא"כ לר"ע. דלר"מ (נראה שצ"ל: דלר"ע), כל מה שאמר בפי', דהיינו מוכר את השדה בפי', דאע"ג דלא מכר חרוב המורכב ושובך וכל אותן השנויין במשנה שאינם בכלל שדה שאמר ללוקח, אפ"ה, צריך ליקח לו את הדרך. דבמה שאמר: דהיינו השדה, לא שייר כלום. ובמקדיש ונותן, דין הוא שיכניס אפי' אלו בכלל. דכח הקדש ומתנה עדיף לדידיה. ומקדיש ונותן יותר בעין יפה טפי ממוכ'. אבל לדידייכו, דאית לכו במוכר בעין רעה, דאפי' במה שאמר, משייר ממילא, דהיינו: דרך, אפילו סבירא לכו במקדיש: עין יפה, דיי שתהיה עין יפה במקדיש לדידייכו כעין יפה במוכר לר"ע. ומאי ניהו: שלא יהא משוייר בגוף השדה שהקדיש כלום. ולפיכך: ראוי להיות חרוב המורכב וסדן השקמה מוקדשין, הואיל וינקי משדה הקדש שהקדיש, וכולו בכלל הקדשו. אבל בור ודות, וכל הנך אחריני שאין בכלל שדה, ולא משום עין רעה, אלא דסתמן לא נכנסו בכלל מכר השדה, לדידייכו אמאי מוקדשין? די שיהא מה שיש בל' הקדשו כולו מוקדש, ולא יהא משוייר בו כלום כדר"ע במכר. אבל בור ודות וכל אינך דמתני', שאינם בכלל שדה, למה מוקדשין משום עין יפה? וא"ל רבנן: דלא. כלו*מר: דכמקדיש ונותן בעין יפה גמורה הוא מקדיש ונותן, אף לדידהו כלר' עקיבא. ומיהו, אפי' לר"ע במשייר ב' אילנות בפי', יש לו קרקע מטעמיה דר"ה. דאי לא, א"ל: עקור אילנך, שקול וזיל. ולא עוד, אלא כיון דנחית לשיורא, נחית לכולהו מילי. דאי נפל, הדר שקיל להו. וכן דעת רש"י ז"ל, ועיקר. ולר"ע נמי, דאית ליה במכר: דאין חרוב המורכב וסדן השקמה בכלל, אף הן יש להן קרקע. דכל משוייר, ממילא יש לו קרקע, כמשייר בפי' מה שלא היה משוייר ממילא. ותדע לך: מדמקשינן מר' שמעון לרב הונא, ולא דחינן: שאני רב הונא. דשייר אילנות בפירוש.

סימן מועריכה

שאלת: אשת איש שחלתה ונתן לה בעלה כל כתובתה, ותרפא עצמה, והבריאה. יכול הוא להשהותה בלא כתובה, או לא?

תשובה: כך כתב הרב אלפסי ז"ל בתשו' במוכרת כתובתה או מוחלת כתובה לבעלה: אם מחלה בעודה יושבת תחתיו, יש לה להשאי' לעצמה עיקר כתובתה, כדי שלא תאסר עליו. שהלכה כרבי מאיר דאמר: כל הפוח' לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה, הרי זה בעילת זנות. וכן כתב גם הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל. ואם מחלה את הכל או קבלה את הכל, אסור' לשהות עמו עד שיכתוב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה.

סימן מזעריכה

אושקה.

שאלת: כותי שהביא דורון לישראל בי"ט: בני יונה קטנים משובכו, שיש לו בתוך העיר מותרים לו, כיון שאינ' צריכים צידה, וקי"ל: דאין הכנה לכותי, או לא?

תשובה: נראה: דמותרים הם, כיון שאינם צריכים צידה. דהו"ל כפירות שאין במינ' במחוב'. דאפי' הביא' מחוץ לתחום, מותרים למי שלא באו בשבילן. אף על גב דבפירות של ישראל ממש, שבאו מחוץ לתחום, אסורי', בין לו בין לאחרי', דמוקצים נינהו. דכל שאין הם מן התחום, הקצו אותם הבעלים מדעתם. ושל ישראל צריכים הכן. אבל כותי א"צ הכן. ואפי' לאותו ישראל שבאו בשבילו, מן הדין מותרים. אלא שאסרום עליו, גזרה שמא יאמר לו הבא.

סימן מחעריכה

מה שאמרת: שמצאת לרב רבי משה דקוצי זלה"ה: שאין מברכין ברכת הלבנה בלילי שבת, דשמא יש תחומין למעלה מעשרה. והוי כמקבל פני רבו למעלה מעשרה. ושאלת: מה אני אומר בזה?

תשובה: לעיקר תחומין, דעת רבותי נוחי נפש: שאין תחומין למעלה מעשרה. דתחומין דרבנן הם, ובעי' דלא איפשיטא היא וכל ספק בדרבנן להקל, ואפי' לכתחילה. אלא שאני יש לי בו דעת אחרת, שם בעירובין בר"פ מי שהוציאוהו. והנה ספרי יש בידכם ספר עבודת הקדש גם עירובין וח' עירובין לשם תמצאון (אולי צ"ל: שם תמצאון) הכל. ומ"מ, לענין ברכת הלבנה, לא ידעתי מה ענין זה של תחומין בברכת הלבנה. וכי אם לא היה באפשר להקביל פני רבו אלא ממרחק גדול שיהיה ביניהם, לא יקבל פניו? ואם תאמר כן, א"כ אף בחול לא יברך, שאין המברך קופץ למעלה עד מקומה של לבנה. ועוד: שגם המברך אינו מברך אל הלבנה אלא ליוצרה ברוך הוא. והוא יתברך אינו למעלה מעשרה, ולא למעלה מן התחומין. שהוא למעלה מכל זה עילוי רב. אלא שאנו כמקבלין פני השכינה. בדמיון הלבנה שברא ומחדשה בכל חדש, ושאינה משנה את תפקידה. ועד יש בזה ענין פנימי למי שזכהו השם לעמוד עליו. ובדקנו בס' המצות של הרב ז"ל, ולא מצאנו בו כן. ואפשר כי יש מי שקצר וכתב כן מעצמו.

סימן מטעריכה

עיראט לחכם רבי שמואל בר מרדכי.

כתבת: אם הבעל מסר מודע' בשליח קבלה, ואמר: כל גט שאתן ביד שליח קבלה, יהא בטל. אלא כל שאתננו מידי לאשתי. וכשצוה לכתוב את הגט, ביטל כל מודעי בסתם, וכל הדברים הגורמים לבטל, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ואח"כ נתן הגט ליד שליח קבלה. אם יועיל לאותו הביטול למסירת המודעא על השליח, או לא?

תשובה: אילו מסר זה מודעה על השליחות, ואמר: כל שאמסור ליד שליח קבלה, הריני מבטל אותו שליחות, או אותה נתינה, בבירור לא יועיל ביטול מודעא זו. שהרי הוא מודעא על השליחות, ולא על הגט וכשביטל, לא ביטל אלא מודעא שמסר לביטולו של גט, לא על השליחות. אבל זה שמסר מודעה לבטל את הגט, כל שימסרנו ליד השליח, כל שמבטל כל מודע' שמסר לבטל את הגט, הכל בטל. שהרי ביטל כל מודעה שמסר בביטולו של גט, ביטול הגט תלה בשליחות. ומה שכתב הר"ם ז"ל: שצריך שיבטל כל הדברים שיגרמו ביטול לגט, לא אמר הרב ז"ל כן אלא משום: מסירת מודעא על ביטול המודעא. ואני אומר: כל שאנו חוששין למסירת מודעא על ביטול המודעא, אף תקנתו של זה לא תקן קלקלתה של מודעא. לפי שיש לחוש: שמא מסר מודעא על לשון זה שאמר. ואני איני מוצא דרך להוציאנו מספקת מסירת המודעא, אלא כשמבטל כל מודעא שמסר, ושיפסול כל עד שיאמר: שהוא מסר מודעא. דכיון שפסל את עדיו, גומר הוא בלבו לבטל את הכל. וא"ת: פסול שהוא פוסל את עדיו, לגבי איסורא מאי מהני ליה? ואין פיסולו ונאמנותו אלא לגבי ממון. לא היא. דהיינו פלוגתא דרב הונא ור"ח (גיטין ס"ד ע"א) בבעל או*מר: לפקדון, ושליש או*מר: לגירושין. דאמ' ר"ח: שליש נאמן. ומותי' ר"א לר"ה: שליש נאמן משניהם. ודחי: שאני ממונא, דהוא מתיהייב למחילה. וקי"ל בההיא כר"ח ורבי אבא. ואמרינן בפ' הגט (צ"ל: כל הגט) (שם כ"ט ע"ב): וליחוש שמא פייס. מי לא תנן: מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ה"ז גט. והוינן בה: וליחוש שמא בא. ואמר רבה בר רב הונא: הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: באומרת (צ"ל: באומר): נאמנת עלי לומר: שלא באתי. ולומר: דכל שהאמינ', גם הוא אינו בא. שאינו עשוי לקלקלה בידי שמים. וכדאמרינן בירושלמי בריש פ"ק דגיטין.

סימן נעריכה

שאלת: ראובן (נראה שצריכים להוסיף: הודה) שהקנה מטלטלים לשמעון, וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה, קנה או לא קנה? וכתבתי (נראה שצ"ל: וכתבת): דמסתברא לך דקנה, מדאמרינן בפרק מי שמת (קמ"ט ע"א), גבי: איסור גיורא: וליקנינהו באודיתא.

תשובה: לפי הלשון שאמרת: דאמר רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון, לכ"ע קנה. שאין זה לשון הודאה, אלא לשון הקנאה. אלא עיקר שאלה באו*מר: נכסים אלו של שמעון, או שאמ': יש לשמעון בידי, שזהו לשון הודאה. ואף על פי שאנו מוחזקים בו שאינו חייב לו כלום, ושאין לו בידו כלום. וכענין זה פירשו התוס' ההיא דאיסו' (ב"ב קמ"ט). וקי"ל: דקנה, בין בשכיב מרע בין בבריא. וכדאמרילן (צ"ל: וכדאמרינן) נפק אודיתא מבי איסור. ואיקפד רבא ואמר: מגמריה טענתא לאינשיה, ומפסידו לי. וכן יש מי שמדקדק מההיא דאיסור: שהודאה בכענין זה אחד מדרכי הקניאות. אלא שאני תמה בדבר זה, ובמה יקנה? והלא נכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב? ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתן בהודאה. וההוא דאיסור, בשהודה שאותן נכסים שביד רבא שלרב מארי הן. ואעפ"י שאנו מוחזקים בו שאין לו לרב מארי בידו כלום. כל שהודה, הוא נאמן יותר ממאה עדים. ואעפ"י שהוא שכיב מרע, אין אומרין אפי' במי שאנו מוחזקים בו שאין בידו לזה כלום: שאין הודאתו אלא כמתנת שכיב מרע, ואם עמד חוזר. אלא הודאה גמורה היא. ותדע: דהא בשלהי גט פשוט (קע"ח (צ"ל: קע"ה) ע"א) איבעיא להו: שכיב מרע שהודה מהו, צ"ל: אתם עדי, או לא? ופשיטנא: דאינו צריך, לפי שאין אדם משטה בשעת מיתה. אלמא: הודאתו לאו משום הקנאה היא. דב הקנאה (צ"ל: דבהקנאה) אין צ"ל: אתם עדי. אלא הודאתו הודאה היא, כהודאות דעלמא היא. וזה נ"ל עיקר. והילכך: בנדון שלפניך, אם בריא הוא, ואמר: מטלטלי אלו של פ*לוני הם, צ"ל: אתם עדי. ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו, לא קנה. שאין המטלטלין נקנים בהודאה גרידא.

סימן נאעריכה

שאלת: ראובן שהוציא שטר על שמעון ועל אשתו, ושם האיש כתוב בו תחילה. הודיעני: אם נאמר מן הסתם דמן האשה קנו תחילה, דעדים דייקי וקנו כדינא, כדי שלא תטעון: נחת רוח עשיתי לבעלי?

תשובה: דבר ברור הוא זה שהדין עם האשה. העדים הוא שקדמו האיש לאשה, ואלו נאמר: שהאשה קדמה, זו אינה תורה. וע"כ לא קאמר ר"ל בכתובות (י"ח ע"ב): חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול, וכן בכל שאר המקומות שאמרו מהא דר"ל, אלא במקומות המסופקין. אבל כאן שהקדימו בהדיא את האיש, לא נהפך ל"ו (אולי (לומר)) לא כן היה כמו שכתבנו, אלא בהיפך. ועוד תדע: שלא אמרו כן אלא במקום שאם עשו העדים כן, עשו הם שלא כדין. כגון בקנין של קטנים, וא"נ: בהודאה: שלא כתבו ב"ד לנו: כתובו וחתומו, וכיוצא בזה. אבל בקונין מן האיש, וחזרו וקנו מן האשה הם עשו שלא כהוגן? ואם הם עדים, ליועצים נתנום להם? אלא בעל דין יחוש לעצמו. וזה ברור. ומיהו לעיקר הדין, לא נתברר מתוך שאלתך: שטר זה מהו: אם שטר מקח ומתנה, או שט"ח? שאין הדין בהם אחד, כקונה מן האיש, וחזר וקנה מן האשה.

סימן נבעריכה

לארדה.

שאלת: מורדת שאמרה: מאיס עלי, וב"ד נתנו לה י"ב חדש. והבעל כתב מתנה לחוד בשעה שנשאה, וכתוב בה: שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה. והבעל מתיירא שמא תתננ' לאחר קוד' זמן זה, או שתתרע' ממנו בעש"ג (בערכאות של גויים), ויפסיד הבעל ממונו. היש מן הדין שיכריחוה ב"ד למסור להם המתנה, או לא? דדילמא תתרצה לבעלה תוך הזמן?

תשובה: איני רואה שתהא חייבת היא למסור זכיותיה תוך י"ב חדש שנתנו לה, מכמה טעמים. חדא: שהאומרת: מאיס עלי, אין כופין אותה תוך הזמן הזה. ואם אתה כופה ליתן זכיותיה, אתה כופה אותה מעכשיו. ועוד: שהמתנות שאדם נותן לאשתו, תלויות במנהג המקומות. ומדעתי: שמנהג מקומכם לפי הנשמע: שהבעל כותב: שתוכל לגבות וליתן אפילו לאחרים, כ"ז שתרצה. ולפי המנהג, היה המתנה גמורה, ולא לכבוד בעלמא. ויכולה האשה מן הדין לגבות וליתן מעתה. וא"כ, ה"ז רצה ליזוק בנכסיו בשעה שכתב: וגובה ונותנת, ואפי' תתגרש. ואין אומרי' בכי הא: אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא יהיב לה. וא"כ, מעכשיו יכולה היא ליתן לכל מי שתרצה. הגע עצמך: אילו גבתה והוציאה לעצמה או שנתנ' לאחרים, ואח"כ אמרה: מאיס עלי או מרדה מרד בעלמא, הנחייב אותה לשלם מנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה ונתגרשה? ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת, דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה? דלא עדיף מאן דאתי מחמתה, מינה. ואי משום חשש: שמא תעבור ותתבע בעראות, אין חוששין שמא תעבור. ואף אם תעבור, כל שלא נתן לה הבעל אדעת' למשקל ומיפק, אף בערכאו' לא תוכל לגבות. שאין כח שטרות וחוב ומתנה עשוין בגופן שלנו, יפין בערכאותיהם יתר ממה שהם בדיננו. סוף דבר, איני רואה שתהא זו חייבת למסור זכיותיה ביד בית דין, לא מתנתה ולא כתובתה. שאם אתה אומר, אף כתובתה חייבת למסור ביד ב"ד.

סימן נגעריכה

ומה ששאלת: אם חושש הבעל: שמא תפסה משלו, כלו': והפקי' ביד אחרים, ומפסיד' ממונו, (עיין בתשובה סי' נ"ב) אם יוכל הבעל להחרים כל מי שיש בידו כלום דבר ממנה, הן בפקדון הן בתורת מתנה הן בשום צד אחר שיבא ויגיד לפני ב"ד, אם לאו?

תשובה: גם בזה (עיין בתשובה סי' נ"ב) איני רואה שיהא הבעל רשאי לעשות כן. לפי שאמרו בפרק חזקת הבתים (נ"א ע"ב): אין מקבלין פקדונות, לא מן הנשי' ולא מן העבדי', ולא מן התינוקו', קבל מן האשה, יחזיר לאשה. כלומר: ולא לבעל, דשמא נתנו לה בענין שאין לבעל מהם כלום, או שמא פקדון הוא בידה מאחרים. וא"כ, למה יודיע נפקד זה מה שמסרה בידו. ואפי' תאמר: שהם שלה, וכל שמורדת מפסדת את הכל. ואפי' נפלו לה נכסים ממקום אחר. לא היא. דהא קי"ל: דמאי דתפסה, לא מפקי' מינה. וכדאי' בפ' אף על פי (ס"ד ע"א): דלא תפסה, לא יהבינן לה, דתפסה לא מפקי' מינה.

סימן נדעריכה

שאלת: מי שהתרה בחבירו שלא ירד לתוך שדהו, ושלא לעשות בה הוצאה בנטיעות וזולתן. ולא שמע, והלך והוציא והשביח. מהו שיתחיי' בשכר עמלו והוצאתו? מי הוי כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא בר"ח, (ברשות חבירו) או לא?

תשובה: היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות או לתוך חורבתו. של חבירו ובנאה שלא ברשות, כבר ראיתי דעת מקצת הגאונים ז"ל וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות: שאם רצה בעל השדה וב"ה (ובעל הבית) לומר: טול עיציך ואבניך, שיהיו שומעין לו. כדרך ששומעין לנוטע ולבונה לו*מר: עצי ואבני אני נוטל. ולזה דעתי נוטה. מעובדא דההוא דאתא לקמיה דרב (במס' (בבא) מציעא ק"ח ע"א), וא"ל: זיל שום ליה, וידו על העליונה. ואמר: לא בעינא. א"ל: זיל שום ליה, וידו על התחתונה. א"ל: לא בעינא. לסוף חזייה דקא מנטר ליה. א"ל: גלית אדעתך דניחא לך, זיל שום ליה, וידו על העליונה. דאלמא: עד דחזא דמינטר ליה, הו"ל שמע (אולי צ"ל: משמע) דלא ליחייביה בכלום. ומסתמא בדאמר ליה הלה: טול עציך ואבניך. וכיון שכן, כ"ש בשהלך זה ונטעה אחר שהתרה בו בעל השדה. דבכי הא ודאי משמע: דכ"ע מודו: דיכול לומר: טול עציך ואבניך. שלא יהא כל אחד מכריח לחבירו לנטוע ולבנות. ומיהו אם ראינו אותו לאחר מכאן ששומר פרדסו או נכנס בביתו ודר בו, מחייבין אותו, כמעשה דרב, בההוא דחזא דמנטר ליה.

סימן נהעריכה

טוליטולה, לר' שלמה ה"י.

שאלת: גבאים שגבו מעות לפדיון שבוים ידוע, ואח"כ שבאו מעו' לידם, מת אותו שבוי עד שלא נפדה. מעות הללו, מה יעשה בהם? של יורשין הם, או לא, כיון שלא נפדה?

תשובה: דבר ברור הוא: דליורשים הם, ממתני' דשקלים, דקתני: מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המת ליורשיו. וכמו שאמרת גם אתה. ותמה אני: אם יש חולק בדבר הזה. דהא טעמא דמילתא: משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין. דאלת"ה, אף מותריהן יחזרו לנותן, שהרי נפדה. ומה לי נפדה ולא הוצרך להם, מה לי מת ולא הוצרך. ואם הכונה בנותנין: דוקא אם צריך, כל שאינו צריך, יחזרו לנותן. ואם הכונה להתנדב לו, וכבר זכה, אף על פי שהיו סבורים שיהא צריך להם לפדיונו. ולפיכך אמרו: שהמותר ינתן לו אף במתקן. אלא שדברים פשוטים הם בעיני: שינתנו ליורשים.

סימן נועריכה

לארידה.

שאלת: בראובן שנתרעם מחנוך בנו בב"ד: שיתן לו מזונותיו. והבן טוען: שיש לו בנים שצריך לזונם. ועוד: שיש לאביו חובות בכדי מזונותיו. והאב טוען: שהם מסופקים, וימות ברעב עד שלא יוציאם. והתרה בחנוך בנו ולא השגיח. וכעס על הבן, ונדהו שלא יתפלל בעשרה, ולא יזדמן בג', ועל שפם יעטה, עד שיתן לו מזונותיו. הודיעני: אם יש לב"ד לכופו ליתן לו מזונתיו, או לא?

תשובה: לפום מסקנא דגמ' בקידושין פ"ק: (ל"ב) שורת הדין אין הבן חייב לזון את אביו משלו, אלא משל האב. דגרסינן התם (קידושין) (ל"ב ע"א): אורו ליה רבנן לרב ירמיה וא"ל לבריה דרב ירמיה כמ"ד משל אב. ומ"מ ראוי הוא הבן לבזותו, ולתפוס עליו התפלה בבית הכנסת, לזון את האב משלו. דגרסי' בירושלמי: ר' ינאי ורבי יונתן הוו יתבין. אתא בר נש ונשקיה לרגלוהי דרבי יונתן. א"ל רבי ינאי: מה טיבו, הוא שלים לך מן יומוי? א"ל: חד זמן, אתא, קביל לי על בריה די חוניניה. ואמרית ליה: זיל צור כנשתא עילויה ובזיתיה. א"ל: למה כפיתניה? א"ל: וכופין. א"ל: ועדיין אית לזו, ע"כ. אלמא: אפי' למ"ד: אין כופין, סוגרין עליו בית הכנסת, ומבזין אותו, אבל לנדותו כמו שעשה ראובן זה, אינו כדין. שאם אין אתה אומר כן, אין לך כפיה גדול' מזו. ונקטיה בכובסיה הוא, דליתן ליה גלימיה. וכ"ש אם יש לאב חובות, ורוצה הבן לקנות ממנו, או שימצא האב מי שקונה ממנו, שאין הבן חייב לזונו משלו. ומסתברא: שאם הבן אמיד, כופין אותו לזונו משלו, מדין צדקה. וכמו שכופין את האב לזון הבנים הקטנים מדין צדקה. וכדגרסי' בפרק נערה שנתפתתה (מ"ט ע"ב): לא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה בע"כ. כי הא דרבא כפה ליה לבר (לפנינו: לרב נתן בר) אמי, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

סימן נזעריכה

שאלתם לאה וראובן בנה שדכו דינה לשמעון. והתנו לו סך ממון בנדוניא. ונשבעו להזמינה לו מכאן ועד ד' שנים במקום פ*לוני, לקדושין ולנשואין. ואם שמא תנשא לאה הנז*כרת לבעל תוך זמן זה, שיתנו לאה וראובן מיד כל סך הנדוניא ביד שליש. ויזכה אותו שליש באותו ממון לנער' ולשמעון הנז*כר. ויהיו בידו עד זמן הנשואים. ועוד קנו לאה וראובן לשמעון: שחייבו עצמם לו במאה זהובים. והשלישו השטרות אלו ביד שליש, והשליש כתב לכל אחד מהם כתוב על ענין השלישות. וכן כתוב בשט' השלישו': הושלשו כך וכך שטרות ביד פ*לוני ע"מ כן: שאם לא ישלימו לאה וראובן לכשיגיע זמן הנשואים מה שיש עליהם להשלים, כמו שכתוב בשטר התנאים הנז*כר, שיחזיר פ' השליש שט"ח לשמעון. וכן אם לא ישלים שמעון מה שיש עליו להשלי', כמו שנז' בשטר הנז', שיחזיר השליש הנזכר שטרי חובות הנז' ללאה וראובן. ובתוך הזמן נשאת דינה (צ"ל: לאה) לבעל. וש*מעון תובע מן השליש שט"ח. ולאה וראובן טועני': שאין לשליש להחזיר השטרות עד שיגיע זמן הנשואין. כי לא נזכר בתוך השלישות תנאי נישואי לאה, אלא הגעת זמן הנשואין. והשליש אומ': כי גם זה הושלש בידו. הודיענו: אם נאמן השליש, אף על פי שנזכר בשלישות שיחזיר לכשיגיע הזמן, ונאמין אותו במה שאין כתוב בשטר השלישות, אם לאו?

תשובה: עמדתי על שטר התנאי' והשבועה והשלישות. ומסתברא לי: שהשליש נאמן. שאין שטר השלישות מכחי' את דברי השליש. שלא ישלל לשון השלישות תנאי נישואי לאה. אלא שלא נכתב בשטר השלישות אלא מקצת התנאים. והוא: אם יגיע הזמן ולא ישלימו זל"ז התנאי', שיהא על השליש להחזיר שטרי המסרב לחבירו. ואף על פי שלא תנשא לאה לבעל. ואינו מוציא מכלל זה תנאי הנשואין. ואילו היינו באים מצד שטר השלישות לבד, וכגון: שאמר השליש מה שאמר, לא היינו מחייבים את השליש לעשות יותר ממ"ש בשטר השלישות. אבל אם השליש טוען בריא: שע"י תנאי זה ג"כ נמסר בידו, נאמן. לפי שאין לשון שטר השלישות שולל תנאי נשואי לאה. אלא אפש' שישנו מוסיף על מה שנכתב. ושליש נאמן. ומ"מ, אם לא נזכר בשלישות: מעכשיו, בשעה שנמסר בידו, מסתברא לי שיש כאן משו' אסמכתא בהחזרת השטרות. לפי שמעכשיו הכתו' בשט"ח אינו מועיל להחזר' השטר. ותדע לך: שהרי מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, דקי"ל כמ"ד: לא יחזיר, ומשום אסמכתא. ואף על פי שיש בשטר החוב מעכשיו. וכן יש לי קצת ראיה כמדומה לי כתוב' אצלכם בחידושי ריש פרק בתולה נשאת, גבי: ההוא דא"ל ה"ז גיטך,,, (אולי צ"ל: מכאן) כו'. אתא ופסקיה מברא. וזכורני: שדנתי זה זמן רב לפני רבינו הרמב"ן זלה"ה.

סימן נחעריכה

ומה ששאלתם: אם עמדה לאה (עיין בתשובה סי' נ"ז) ונשאת לבעל ונתנה לו כל אשר לה, אחר שחייבה עצמה לש', ולא היו לה נכסים. לפי שעדיין לא נשבעה שבועת אלמנה. ובשטר התנאים אין כתוב בו דאקנה.

תשובה: איברא: גובה הוא, אם יש נכסים ידועים לבעל משלה. ואין צ"ל למאן דס"ל: דאחריות טעות סופר אפי' בדאקנה. אלא אפי' את"ל: דלא משתעבד דאקנה אא"כ כתב בפי': דאשה זו נכסים היו לה. אלא שצריכה שבועה. דעד שלא נשבעה היא, דאינה גובה, ומדרבנן, שמא צררי אתפסה. ועכשיו שנשבעה, איגלאי מילתא דלא נפרעה, ושלא התפיסה צררי. שטר כתובה כדקאי קאי. ומה שהיה לה היא גובה.

סימן נטעריכה

שאלת: לאה חייבה עצמה במנה לראובן ודינה בניה. והשליש' השטר ביד שליש עד זמן ידוע. ובהגיע הזמן, יחזיר השליש השטר לבניה הנז*כרים, או לאפטרופוס שלהם. אבל קודם שיחזיר השליש השטר החוב, יש להם לקיים קיום גמור עפ"י חכמים, שאם ימותו תוך זמן ידוע, שתיירש (שתירש) אותם לאה. ועכשיו אפוטרופו' ראובן ודינה תובע שטר החוב משליש (המלים האלו שייכות אחר המשפט הבא) וכ"ז שתפרע לאה המעות, שיבואו ביד ב"ד לקנות מהם קרקע או משכונה, להיות אחריו' ללאה: שאם ימותו בניה תוך הזמן הידוע, שיחזיר המעות ללאה הנזכרת. /כאן שייכות המלים שמקודם: ועכשיו אפוטרופו' ראובן ודינה תובע שטר החוב משליש/ והשליש אומר: קיים קיום גמור ע"פ חכמים כמ"ש בשטר השלישות, ואחזיר לך. הדין עם מי?

תשובה: לשון השאלה באה כמעט מעורבב. כי מן הלשון משמע: שהיא התנתה שלא יחזיר השליש השטר, אא"כ יקיימו קיום גמור: שאם מתו תוך זמן ידוע, שתהא היא יורשת את בניה אלו. שכן כתוב בשאלה: שאם ימותו תוך זמן ידוע, תירש אותם. ואם הכונה כן, איני יודע איזה קיום אפשר לאפטרופוס ולחכמים לעשות להם: שתהא היא יורשת את הבנים. אבל מלשון סוף השאלה נראה: שלא התנתה אלא על המנה שהיא נותנת להם. ולומר: שאם מתו תוך הזמן, שתהא יורשת אותו מנה שהיא נותנת להם. ובזה אפשר למצוא קיום ע"י אפטרופא וע"פ חכם. ומ"מ, במה שאומר האפטרו*פוס, אין בו שום קיום ללאה למה שהוא עיקר התנאי. דהיינו: שאם מתו, תירש היא אותו מנה. שאפי' יהיה ליתומי' בניה אחריות נכסים, מאי הוי? מ"מ, היא אינה יורשת את הבנים. וחוב אין לה עליהם, כדי שתאמר: הרי יש להן אחריות נכסים, שתוכל לגבות חובה מאותם נכסים. אלא אפשר להיות לה קיום בענין אחר. וכגון: שיקנו קרקע על שמה, והיא תתן אותו קרקע לבניה על מנת שאם מתו תוך הזמן, שיחזור הקרקע כולו או בכדי שיעור אותו מנה, וכיוצא בזה. ועוד (צ"ל: ועד) שקיימו קיום גמור ע"פ חכם, אין לשליש להחזיר את השטר. אלא יעשה מה שהושלש בידו, שעל תנאי זה הושלש בידו.

סימן סעריכה

שאלת: כל שלישות למה מועילים, אלא מפני תיקון העולם? ולולא זה, למה לא יוכל א' מהן לו*מר לשליש: איני רוצה להשלים.

תשובה: אלו היה השלישות בדברי' שנקנין בא' מדרכי הקניות, כגון: משיכה והגבהה ומסירה או קניית חצירו, מן הדין זכה בהן השליש למה שהושלש בידו, וכענין שהושלש. שאמרו בפרק המוכר את הספינה (פ"ה ע"א): גבי: ארבע מדות במוכרין, דחדא מינייהו: ברשות הלה המופקדים אצלו: עד שיקבל עליו הלה או שישכור את מקומו. ואפילו הוי בדברים שאין גופם ממון, כשטרות, כשמסרן ליד שליש, כאילו מסרן ליד חבירו. והיינו מתני' במסכת (בבא) בתרא (קס"ח ע"א): מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו. וגדול כח השליש, דאפי' בדבר שצריך נתינה ליד בעל ממש או לשלוחו, כגון: גיטין, נאמן השליש לומר: אני זכיתי בו לאשה, שנעשיתי לה שליח קבלה. לפי שכל משליש, מאמין בשליש בכל שמוסר בידו. ועוש' אותו כבעל דבר ממש לעשות בו כל חפצו, ולא שליש בלבד, אלא כל נפקד קרוי שליש, ונאמן בכל מה שיאמר ושיעשה. היינו פלוגתא דרב הונא ור"ח בפרק התקבל בגיטין (ס"ד ע"א), גבי בעל אומר: לפקדון, ושליש אומר: לגירושין. דר"ה אמר: בעל נאמן, ורב חסדא אמר: שליש נאמן. ואמר ר"ח: מנא אמינא לך: דתניא: ושליש נאמן משניהם. וקי"ל כותיה. והתם (גיטין ס"ד) טעמ': דכיון שהפקדון ביד זה, אף הוא מכתיבו לשמה, ונותנו לזה לגירושין, ולתת אותו לאשה. ואפי' אמר: שליח הולכה עשיתני, ה"ז נאמן נתנו לה קודם חזרה, ה"ז מגורשת. ודברים אלו עתיקים, ואין מפרשין לחכם.

סימן סאעריכה

שאלת: שליש שמת ונמצא שט"ח שהושלש בידו, ולא נמצא באיזה ענין הושלש בידו. והמלוה אומר: שאינו פרוע. הדין אם מי? וכן אם הלוה מודה שאינו פרוע, מי חיישנין לקנוניא, או לא?

תשובה: כל שנמצא שטר של ראובן שיש לו על אחרי' ביד שמעון, ואין שמעון יודע מה טיבו, לא יחזיר עולמית, לא לזה ולא לזה. ואפי' חייב מודה. דתנן בפ"ק דמציעא (בבא מציעא) (כ' ע"א): מצא שטר בין שטרותיו, ואינו יודע מה טיבו, יהא מונח עד שיבא אליהו. ואם יש עמהם סמפונות, יעשה מה שיש בסמפונו'. ומדלא קתני: ואם המחוייב מוד' יחזיר, כדקתני. ובזמן שהאשה מודה, יחזיר לבעל, ש"מ: דלעול' לא יחזיר, ואפ' כשחייב מודה, דחיישינן לקנוניא. ואלא מיהו, זו למעשה, וכן עשו רבותיי (רבותי) נוחי נפש מעשים אפילו בשטרות שנמצאו חתומו' ביד סופר מתא. אבל להלכה אני אומר: דמשנתינו דוקא בשנסתפק לו מי שנמסר השטר בידו. אבל אם מת הוא, ומצאו בנו בין שטרותיו, שורת הדין יחזירנו למלוה. דאין ספק של מי שלא נמסר בידו לא מעלה ולא מוריד. בספרי שאלות ותשו*בות ששם עמכם, תמצאו דבר זה עמכם בארוכה בטעמו וראיותיו שהשבתי לרב רבי שלמה הקטן ז"ל.

סימן סבעריכה

למונטוסון.

שאלת: הא דקי"ל: צריך לפרוט את הנדר, אם תלה את נדרו' בשו' דבר, צריך לפרוט מה הסיבה שנדר בשבילה? א"ד: א"צ לפרוט אלא עיקר מה שנדר. ונראה מההיא דאלמנה שבפרק השולח (ל"ה): צרי' לפרוט הסיב'. אבל הא מספק' לן: אם צריך לפרוט לשלשתן, או אפי' לשניהם, או אפי' לאחד מהם, וחביריו נסמכין עליו. שאלו נדר הנודר לדבר עבירה לא היה הוא נסכים (צ"ל מסכים) להיתר. או לא?

תשובה: באמת צריך לפרוט הסיבה, והיא העיקר בדבר זה. שאין עיקר הפרט, אלא כדי שלא יתירו לו מה שנדר כדי להרחיק מן האיסו' או מן הגזל, כההיא דפרק השולח. ואיתא נמי בירושלמי, דגרסינן התם בפרק השותפין שבנדרין (הלכה ד'/: חד בר נש )לפנינו נוספה המלה: נדר/ דלא מרווחא. אתא לגביה רבי יודן בר שלום. א"ל: מה אשתבעת? א"ל: דלא מרווח. א"ל ובן (לפנינו וכן/ בר נש עבד? א"ל לקתוסתיה )לפנינו: בקביוסטיסא/ אמ': ברוך שבחר בהם שאמרו: צריך לפרוט את הנדר. ומסתברא נמי: שאפילו פרט לאחד מן המתירין, די שהרי אלו יחיד מומחה היה, יכול הוא להתיר על ידו מה שפרוט לפניו. שאין היחיד מצוי ג"כ לחטוא, ולהתיר מה שאינו ראוי להתיר. ואף על פי שאלו הג', אין היחיד שבהם חשוד להסכים על ההיתר, אם תלה נדרו בדבר האסור לו. ואיני רואה בזה שום הפרש בין מומחה לשאינו מומחה. שצורך הפרט אינו דבר תורה עד שנאמ': גזרת הכתו' כך היא: שיפרוט הנודר בפני המתירים את הנדר. אלא חשש' של דבריהם היא, להזהר ברמאין. וכל שמקצת המיתירים יודעים באמיתו' של ענין, די בכך ואריך. וכ"ש אם אותו היחיד חוזר ופורט בשמה להם, כמו שפרטה היא לפניו. דלא גרע מתורגמן שמתירים ע"י, כמ"ש בירושלמי שכתבנו למעלה.

סימן סגעריכה

שאלת: נכסי הקדש הרי הם כנכסי יתומים, להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, אם לאו? דכיון דאמרי' בכתובות (ק"ו ע"ב): אין עניות במקום עשירות, ולפיכך: אין משתכרין בשל הקדש, ואפי' בהיתר גמור. ובדברים אחרים שוים נכסי הקדש לנכסי הדיוט. אנו אין אנו יודעים על אמיתות הדבר. הודיענו: הדין כיצד?

תשובה: דברים הללו שאמרת, אינ' אמורים אלא בקדשי שמים כגון: הקדש מזבח או הקדש בדק הבית. אבל הקדש עניים אינו בכלל זה. ודע: כי הקדש שמים מותר ברבית קצוצה דבר תורה, דאחיך כתי', ולא הקדש. ותניא בפרק הזהב (נ"ז ע"א): רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש. ואף על גב דמפרשי' לה התם (בבא מציעא נ"ז): כשקבל עליו לספק מד', ועמדו משלש, לאו למימרא: דבכי הא בלחוד הוא דשרי. דהאי אבק רבית הוא, ולא אצטריך קרא למשרי רבית דרבנן. אלא משום דתניא בברייתא: הרי שקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו על ג', מספק מארבע, קא מפרש לה נמי לההיא: דאין רבית ואונאה להקדש, בכענין ההיא. ומיהו, קושטא דמילתא דאפי' ברבית דבר תורה שרי. וכגון: שקבל על עצמו לתת להקדש ג' סאין, ועמד הגזבר והרויח לו זמן כדי שיתן ד', וה"ז מותר. שלא אסרה תורה אלא לאחין (שמא צ"ל: לאחיו) ולא להקדש. ומעות של הקדש עניים, מסתברא: שמותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמעות של יתומים. וקרוב אני לומר: שאין רבית אף להקדש עניים. לפי שמעו' אלו אין להם בעלי (נראת שצ"ל: בעלים) ידועים. וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה. ונמצא: שאין ריבי' זה בא מלוה למלוה. וכבר ידעת שאמרו: לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואחר שאין לממון זה בעלים בשעת ההלואה, מי נאסר? ולא מחמת שהגזבר מלוה אותם נאסר. שכל הממון (נרא שצ"ל: שהממון) אינו שלו, אלא שעשה עליו אפוטרופוס או גזבר, מותר. ובלבד שלא יהיה בעל הממון אסו' ברבית. וכדתניא בתוספתא דבבא מציעא: ישראל שאמר לכותי: הילך שכרך, ובא והלוה מעותי ברבית, אסור. וכותי שאמר לישראל: הילך שכרך, ובא והלוה מעותי ברבית, מותר, אבל אסור מפני מראית העין. ישראל שנעשה לו לכותי אפוטרופוס או סנטר, מותר ללוות ממנו ברבית. וכותי שנעשה אפטרו' או סנטר לישראל, אסור ממנו ברבית. ומ"מ, לא למעשה אני אומר להלוותן ברבית קצוצה. אבל בקרוב לשכר ורחוק להפסד כמעות של יתומים נ"ל הדבר ברור: שהוא מותר.

סימן סדעריכה

שאלת: בהא דאמרינן בפ' הגוזל (קי"ג ע"ב): בר מתא אבר מתא מיעב'. אם נוהג היו ביננו: שהממוני' על המס יהא רשות בידם למשכן את בנו של מי שעומד בכפרים, והוא מורד בענין המס, וגוזל אותו. אם הדין לגבו' מבנו היושב בינינו: מטלטלים שהיו משל אביו. אף על פי שהיום הם של בנו מחמת מכר ומתנה או משכון. גם מאחר שיש לקהל עליו שט"ח בהקנאת מטלטלים מוקדם?

תשובה: איני רואה שיהיה עסק לההיא דפ' הגוזל (קי"ג:) לנדון שלפנינו. דהתם: כל בני המדינה מתמשכנין על כל אחד ואחד מבני המדינה בערכין, על הכרגא ועל הטסקא. שכך דעת המלך: שכל בני המדינה יהיו אחראין זה ע"ז, אם ירצו לישב בארצו. ולא הבנים בלבד, ולא מי שיקנה נכסים בלבד. אלא הנכרים כבנים, דד"ד (דינא דמלכותא דינא) כן הוא. אבל כאן שהנאמנים יגבו מן הנכרים חלקו, בשביל שלא פרע, זה אינו בכלל דין זה. ואלו יהיה חייב למלך כלום, שימשכן המלך כל הציבור מחמת חלקו של זה, ולומר: שהמסין ככרגא (אולי צריכים להוסיף ניחא) אף על פי שיש לחלק. אבל הנאמני' שגובין מחמת בית מה שהם חייבים, אינו בכלל זה. והגע עצמך: אם קודם לכן מכר ביתו או שדהו לאחר, התאמר: שיגבו הנאמנים מן הלקוחות המסים שבאו לאח' מכאן? ואלו קדם המס למכר זה, היה באפשר, וכן נהגו. אבל כשמכר ואח"ך (ואח"כ) נתחייב במס, זה אינו. ומה לי בנו ומ"ל (ומה לי) אחר? ומיהו, אם היו לו קרקעות ממושכנים ביד אחר, בזה אפשר; ולא מצד אותו דין, אלא שכל גוף הנכסים של זה, ולא לוה עליהם כדי דמיהם; שהממונים גובים מהם. וכן ראיתי הסכמת הקהלות ומנהגם. ובלבד שיהא זכות בעל המשכונה קיים כנגד מעותיו. ומדרך המנהג אני אומר כן, ולא מן הדין.

סימן סהעריכה

חזר עוד השואל ושאל: אף על פי שהקהל פרעו כבר למלך המס או הטסקה וסלקהו, מ"מ זכותו שהיה לו על כל אחד ואחד מן המחוייבין, נשארה לגבאין, לתבוע מכל מי שהוא חייב. ועוד: שכל שעה יש מס חדש ובקשה מחודשת. ויש למשכנו מחמת החדש, ומחמת מה שכבר נפרע המלך. שגזברין ונאמני הקהל זכו במה שהיה למלך עליהם.

תשובה: כבר אמרתי (עיין בתשובה סי' ס"ד) שאיני רואה בזה חיוב על הבן ולא על הלקוחות המוקדמים שלו, יתר ממה שיש על כלל הקהל. שאלו היה אחד חייב למלך טסקא או כרגא, המלך או הבא מחמתו רשאי למשכן כל בני במדינה עליו, מדין ערב, ולנכרים, ולמי שלא לקח ממנו בלקוחות. וכן על המס, אם אתה עושה המס ככרגא. אבל שיהיו הבנים והלקוחות המוקדמות מתמשכנין עליו יתר משאר בני המדינ', כלל כלל (נראה שצ"ל: וכלל) לא. ואפי' אם היה אותו הסרבן דר במקו' אחר, אין בני עירו מתמשכנים עליו מחמת המס. ואף על פי שהיו מתמשכנים על הכרגא ועל הטסקא. שכבר נהגו הקהלות: לפסוק על כל אחד ואחד על כל מה שיש לו. ואין אחד אחראי וערב על כל אחד ואחד. אלא מי שיש לו יפרע. ומי שאין לו, או שירד מנכסיו בין הטלת המס והגבייה, פטור. והפסידו הציבור בכלל. וכן במסרב ויש לו. ועל דעת כן פרעו הציבור למלך: שלא יהיו חוזרין וגובים מאחד על אחד.

סימן סועריכה

שאלת: מה שקבלנו: שהנדרים אין חלין על המצות לקיימן, כגון: שנדר לישב בסוכה, מנא לן? דכיון דקי"ל: שהנדרים מצויים על דבר מצוה כדבר הרשות, מה לי בביטולן מה לי בקיומן? ועוד: דגרסינן בירושלמי: בכיכר אחד, כיון שהזכיר עליו שבועה, עשאו כנבלה. מכאן ואילך, כמיחל שבועה על האיסורין. א"ר יודן: והוא שהזכיר נדר ואח"ך שבועה. אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדרים חלים על האיסורים.

תשובה: (ועיין לקמן סי' ק"ט) דע: שקיום המצות נחלק לשני חלקים. האחד: בקיום עשיית המצוה עשה כסוכה ולולב וכיוצ'. והשני קיום כגון מל"ת (מצות לא תעשה): שלא לאכול נבלה וחמץ בפסח וכיוצא בהן. והנודר לעשות מצוה ממ"ע (ממצות עשה), לכ"ע אין הנדרים חלים. לפי שהנדרים אין חלים ע"ד שאין בו ממש. וכמ"ש בברייתא בר"פ אלו מותרים (ט"ו ע"א): חומר בשבועה מבנדרים: שהשבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש ובין ע"ד שאין בו ממש, משא"כ בנדרים. ועיקר טעמא דמילת': מפני שדעת השבועה קא אסר נפשיה אחפצא. ונפשיה אית ליה ממש, ומצי אסר נפשיה אכל מידי. אבל הנדרים אסר חפצא אנפשיה, דהא עלי, קאמר. ומה דלית ביה ממש לא מצי אסר ליה נפשיה. וכדאי*תא בריש פרק קמא (ב' ע"ב). והילכך: כי אמר: קיום ישיבת סוכה עלי, לא אמר ולא כלום. דעלי, איסור הוא, ולא קיים. ואלו אמר: הריני נודר לישב בסוכה, אין זה לשון נדר. ועוד: שכל שאמר: אעשה או אלך או אדבר או אתן, כולם דברים שאין בהם ממש. כי מה שאינו, ועתיד לעשותו, אין לו ממש. אבל בנודר להמנע מן העבירה, בזה היה באפשר. כגון שאמר: נבלה עלי, או חמץ עלי. כלומר: יהא עלי באיסור. וגם בזה אינו. כי אין הנדרי' חלים על המצות כלל. לא על עשייתן ולא על קיום מניעתן, בכל מה שאסרה תורה ושנאסר מאליו. אבל במה שנאסר מעצמו, כגון: שנאסר אותו הככר בשבועה, ואח"ך אסרו עוד על עצמו בנדר, שיש מן הראשונים נוחי נפש שאמרו: שבדבר זה חל בקיום מניעתו. וזה כפשט אותו הירושלמי, אבל כבר ראיתי שאין (נראה שצ"ל שאין כן) דעת רבני הצרפתים, ולהם דעתי נוטה. וכמו שהוכחתי ובררתי יפה יפה גבי משנת: יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד: הריני נזיר אם אוכל, ואכל, חייב על כל אחת ואחת. כלומר: צריך לימנות שתי נזירות. אלמא: מדנקטיה במנין נזירות, ולא נקט לה באו*מר: הרי עלי ככר זה הרי עלי ככר זה, ואכל, לוקה שתים, ש"מ: דלא משכח לה בנדרים עצמן, אלא במנין נזירות. ואיני צריך להאריך לך בזה, שהרי ספרי בידך, אשר תראנו שם בארוכה. ואפי' יהיה פי' אותו הירושלמי כאשר פי' הרב ר' משה ז"ל, אנו על הגמרא שלנו סומכין ועוד אפשר לפרשו, בנשבע: שיאכל את הככר, וחזר ואסרו עליו בנדר. שהשבועה אינה חלה עליו בשום צד. בין בנשבע שלא יאכלנה או שאסרה עליו, ואח"ך נשבע שיאכלנ'. משא"כ בנדר: שאין (צ"ל: שאם) נשבע שיאכלנה, ואח"ך אסרו על עצמו בנדר, הנדר חל עליה. והא דקאמרי' (בירושלמי), שהנדרים חלים על האיסורים, לאו למימרא: שאסרו עליו תחילה בשבועה. אלא הרי הוא כאלו אמר על המצות: שאסור לעבור עליהן (כלומר: איסור בל יחל).

סימן סזעריכה

לארידה.

שאלת: לאה אם נפתלי שזכתה לבנה נפתלי שטרי חוב. ומסרתן ליד ראובן אחיה מחמת נפתלי, שהיה קטן ושיתעסק בממון אותן שט"ח מחמת הנער נפתלי עד שיגדל הנער. וכשיגדל יתן לו את שלו. וראובן זה עשה שטר על עצמו, להתעסק בהם. ובנאמנות: שיהא הנער נאמן עליו בדיבורו בלבד לומ': לא החזיר לי הפקדון כולו, ולא אפילו מקצתו. ויהא נאמן עליו כשני עדים כשרים. ועוד קבל עליו אחריות מחמתו. ועכשיו הגדיל הנער נפתלי ותבע בב"ד מראובן פקדונו. ומסר לאחד מן הדיינים שטר הפקדון. ואותו שנמסר בידו אמר לחביריו השנים שהיו ב"ד עמו: הרי שמסר נפתלי בידי שטר הפקדון שנפסוק עליו הדין. ושאלו הב"ד לנפתלי: יש לך עדים וראיה אחרת זולתי זה? ואמר: לאו. ואמר ראובן: ששטר אחד מהשלש' נאבד, והשני גבה, ומן השלישי גבה מקצת, ונשאר בו מקצת. ואותו שנשאר במקצת, מסרו ליד הב"ד. וטען: שכל מה שגבה, הוציא בין מסי' והוצאות. ועוד יותר: מפני שפרנס את נפתלי על שולחנו שלשה חדשים. ותובעם מנפתלי מה שהוציא יותר. ועכשיו נפתלי חשש שמא יחייבו אותו הב"ד, ורצה להסתלק מן התביעה. ותבע שטר הפקדון מאותו ב"ד שמסר לו שטר פקדונו: שיחזירנו לו. והב"ד משיבים: שאין להם להחזירו לו, מפני שכבר מסרו לאחד מהם, לפסוק עליו את הדין. ונפתלי טוען: שלא מסרו אלא דרך פקדון, ורוצה שיחזרנו לו, ויסתלק עכשיו מתביעתו. והב"ד טוענים: שאינו יכול להסתלק, מחמת שראובן טוען שרוצה לצא' מדינו, משום דזילי נכסי. ובכי הא, נזקקין לנתבע. וכראות נפתלי כן, תבע מהב"ד שיתנו לו טוען. ונתחסדו עמו בכך, ונתנו לו טוען את חנוך. וחנוך טוען: שיחזירו לו את השטר, כדי לברר טענות התובע. ושנים מהב"ד טוענין: שאין להם להשיבו, שכבר נשאו ונתנו בדבר. ואולי יתחייב נפתלי בדין, ויחזור ויתבעם מראובן בערכאות הגוים. והב"ד הג' טוען: שדין הוא להחזיר לו שטרו. ועוד טוען חנוך: דכיון שנעשה הוא טוען, כבר נתבטל כל מה שנשאו ונתנו הב"ד, וחזר לתחילת דין. ולפיכך: יחזרו לו שטרו. ושנים מהב"ד טוענין: שלא שמוהו טוען אלא לחפש אחר זכות התובע. זהו תורף טענותיהן.

ועתה הודיעני: אם יש ממש בדברי, נפתלי שתובע להחזיר לו שטרו, אם לאו? עוד תודיעני: אם ראובן נאמן לומר: החזרתי, מיגו דאי בעי אמר: נאנסו, או לא, כיון דיש נאמנות בשטר? ועוד תודיעני: אם האחריות הזה כולל כל אחריות שמירה, אפי' שמירת אונסין, או דוקא שמירת גניבה ואבידה? עוד תודיעני: אם נפתלי טוען: שאינו חייב לפרוע לו מה שהוציא מס על אותו ממון, מב' טעמים. האחד: מפני שכתוב בתיקוני הקהל: שכל נפקד שימסור הפקדון ביד הנאמנים, שיהא פטור מלפרוע מס על אותו ממון. ולפיכך: היה לו לראובן למסור הפקדון, ולא לפרוע. ועוד: שהוא פרע מעצמו. והו"ל כפורע חובו של ראובן חבירו, שהניח לו מעותיו על קרן הצבי. ומן הטעם הזה, פטור גם על הוצאה שהוציא בפרנסתו.

תשובה: מה ששאלת: אם יש ממש בטענת נפתלי, שתובע שיחזיר לו הב"ד שטרו, אם לאו? הדין עמו. כי כל מוסר שטרותיו סתם לב"ד, אינו מזכה אות' לבעל דינו. ואינו מוסר שיתבטלו זכויותיו לכשיגמרו ב"ד את הדין. אלא א"כ מוסרם ביד ב"ד כן בפי'. כאותה שאמרו בנדרים פרק ארבעה נדרים (כ"ז ע"א): ההוא דהתפיס זכויותיה (בנוסח שלפנינו: ההוא גברא דאתפיס זכוותא) בב"ד, ואמר: אי לא אתינא עד ל' יומין, ליבטלן זכותיה (בנוסח שלפנינו: ליבטלון הני זכוותאי). אבל מוסר שטרו סתם ביד ב"ד, כזה שמסרו שיראו את דינו מתוך שטרו, אין לב"ד לעכב את שטרו, אלא יחזרוהו לו. ואם ירצה להסתלק מדינו עד שלא נגמר דינו, רשאי. ואף על פי שקבלנו עליהן ב"ד זה שלא (אולי המלה שלא טעות סופר) בקנין, שלא יאמרו: אין לאחר קנין כלום. אלא שאם ויתר האחד על דינו, ואמר: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, וקנו מידו, אינו יכול לחזור בו. אבל אם רצה להסתלק מדינו לגמרי, ושלא לתבוע עכשיו, הרשות בידו. אף על פי שהנתבע תובע שיגמרו את דינו. לפי שאין נזקקין לנתבע תחילה. ומ"מ, אם ראובן טוען: דזילי נכסיה, וראו ב"ד שהוא טוען כן באמת, ושלא יהא הערמה במה שהוא טוען, נזקקין לו. כדעת מקצת גדולי המורים, שפטרו כן בההיא דפעמים שנזקקין לנתבע תתלה. אבל אם ראו ב"ד שאינו טוען כן באמת, ושלא יוזלו על נכסיו על זה, אין נזקקין לו. שא"כ, כל אדם אומר כן. ולעולם נזקקין לנתבע תחילה.

סימן סחעריכה

ומה ששאלת: אם ראו*בן נאמ' לו*מר החזרתי, מגו דאי בעי אמר: נאנסו? דבר ברור הוא: זה האמינו כשני עדים כשרים. ואילו באו ב' והעידו: שלא החזיר, אינו נאמן משו' מיגו דנאנסו. דהא קי"ל כמ"ד: מיגו במקום עדים לא אמרי'. וזה כבר הודה: שלא נאנסו, והאמינו על החזרה. ולפיכך: אינו נאמן כלל. ואל תאמר דשלא לומר: החזרתי, הוא שהאמינו, אבל שלא לטעון: שהוציא לו במזונות ופרנסה ופריעת מס, לא האמינו. שלא נכנס זה בכלל נאמנות הזה. אינו כלום. דכל שנתן לו או שהוציא בפרנסתו או שנתן לאחר בשבילו, היינו חזרתו. ועל הכל האמינו. ומ"מ, נפתלי זה אינו מכחישו. אלא שטוען: שאע"פ שפרנסו על שלחנו או שפרעו המס, אינו חייב לפרוע לו. ובא מחמת אותן טענות שטען. ובזה איני רואה ממש באותן טענות שטען. כי מה שפרע למס, כדין עשה. שהוא נתחייב להתעסק. וידוע מן המתעסקין שפורעים מס, ומה שפטרו בתיקוני הקהל הנפקדים, קל הוא שהקלו על הנפקד. שאם לא רצה לטרוח ולפרוע, שיהא פטור עם מסירת הפקדון. אינו חייב למסור הפקדון ע"כ פנים לנאמנים, וזה שלא מסר, דטבה ליה למפקיד עביד ליה, דשמא ישתקע העסק ביד הנאמנים, מאין תובע את הלווים. ועוד: דשמא הנאמנים יזלזלו בשטרי העסק. ועל הוצאת פרנסתו, אין בדבריו כלום. שיתומים שסמכו אצל בעל הבית, הרי הוא כאפטרופ*וס, וזן אותם משלהם. ואם הוציא משלו, לא הניח מעותיו על קרן הצבי, וזה מבואר כתובות (ק"ז ע"ב), ואפי' לחנן. ואפי' מה שאמר חנן, בשעמד א' ופרנס אשת חבירו: שהניח מעותיו על קרן הצבי, מסתברא לי: שלא במפרנס סתם אמר, אלא בפורע לה מזונות מחמ' חיוב הבעל, דומיא דפורע חובו של חבירו. הא במפרנס סתם, לא אמר. ולכ"ע: חייב, דומיא דיתומים שסמכו אצל ב"ה (בעל הבית). ודומיא דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ואלו דברים עתיקים הם, ואין זה מקום אריכות.

סימן סטעריכה

ומה ששאלת על האחריות: מהו כולל? אם כולל כל דיני שמירה, ואפי' האונסי'? בנדון שלפנינו, דבר ברור הוא: שאינו כולל אפי' אחריות גניבה ואבידה, דהא לא קביל על נפשיה אלא אחריות דנפשיה. ואין בכלל אחריו' דנפשי', אלא אחריו' בע"ח דידיה. דהוא בא ונוטל מחמתו, שחייב לו כן, אבל אחריו' אחריני אינו בכללו. וכדמוכח בהדיי' בפר' חזקת הבתי' (מ"ב ע"ב), בשמעתא דהשותפין מעידין זל"ז (זה לזה). ועוד תדע: דאפי' באחריות סתם, אין האונסין בכלל. דמוכר שדה לחבירו, וכן פרה וטלית, וקבל עליו את האחריות, ובא אחר ונטלו ממנו באונס, או שנשרפו, אינו חייב לשלם לו. שאין האונסין בכלל האחריות, אחריות סתם, ולא עוד, אלא אפי' קבל עליו בפי': אחריות אונסים, אין בכלל אלא אונס דשכיח. אבל אונס דלא שכיח, אינו בכלל. ואף על פי שכתב לו: שהוא מקבל עליו אונסין דמתייליד. כדאיתא בפרק מי שאחזו (ע"ג ע"א): ואמר: הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה, ורמזתי לך זה, כדי להתלמד במקום אחר.

סימן עעריכה

ירונדא.

שאלת הא: דאמרי' בר"פ כל הגט (כ"ד ע"ב): מאי יתר מכאן? תנא דבי רבי ישמעאל: לא זה שנכתב (צריך להוסיף כאן: שלא) לשם גירושי', אלא אף זה שנכתב לשם גירושי'. ולא זה שנכתב שלא לשם גירושי' דידיה, אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דידיה. ולא זה שלא נכתב לשם גירושיה, אלא אף זה שנכתב לשם גירושיה. וקשייא לך: הא נמי היכי קרו לשם גירושיה? כיון דאין ברירה, אין זה לשם גירושין.

תשובה: כל שהיו לו שתי נשים, וכתב לגרש איזו שירצה, כשנתנו לאחת מהן, הרי זו כאלו נכתב לשם גירושיה של זו. שאינ' כאותה של מעלה מזו, דנכתב בפי' בשם לאה הגדולה, ונתנו ללאה הקטנה. שנכתב בפי' שלא לשמה. ולפיכך: אינו גט. אבל זו, שנכתב שלא לשום אחת מהן, כשנתנו לזו הרי זה כאלו נכתב לשם גירושיה. ואפ"ה, פסול משום דאין ברירה. וכדפרש בהדייא בגמרא (ריש פרק כל הגט): סיפא: הא קמ"ל: דאין ברירה.

סימן עאעריכה

עוד שאלת: בהא דגרסינן בההיא שמעתין (שם (ריש פרק כל הגט)): אלא מעתה, רישא דקתני: פסול לגרש בו, שני הוא דלא מצי מגרש, הא ראשון מצי מגרש. הא חנן כו'. אמאי לא דייק תרתי מהכ': דש"מ: דאחר מוצי' עליה', ושהן מוציאין על אחרים?

תשובה: זו אינה תורה. והיכי לידוק מינה: דהן מוציאין לו על אחרים? דאין לומר כן אלא בשהלוה ידוע שהוא הוא שלוה, אלא שהמלוה אינו יודע, שמא לא מזה לוה אלא מחבירו, דשמו כשמו, והלוה זה דוחהו: לא ממך לויתי, אלא מחברך, וממנו נפל ומצאתו. אבל כאן אינו כן: שהמגרש אינו ידוע. אבל מאידך ודאי אפשר למידק מינה: דאפי' שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, יכול להוציא עליהן. ועלה קא מקשי' (ריש כל פרק הגט): דהא אינו באפשר. דהא אמרת: דכ"ע מודו: דאין אחר יכול להוציא עליהן. ודבר ברור אני רואה כאן.

סימן עבעריכה

שאלת: כי מפני הקטטה יצאת רחל מבית בעלה ראו*בן והלכה לבית אביה שמעון. ואביה זה תובע לחתנו שיתן לה מזונותיה בביתו, עד שיתברר הדבר בב"ד: אם יש לה לדור עם אמו. והוא אומר: שאין לו ליתן מזונות לה, הואיל והלכה מעמו מדעתה, בלא שו' דבר שעשה לה שלא כדין

תשובה: שורת הדין: כי חיוב מזונות שיש לאשה על בעלה מן הסתם, אינו אלא שיאכלו ביחד. ואין האחד מהם יכול לטעון שתאכל בפני עצמו. ומה שאמרו: המשרה אשתו, כבר פירשו בירוש*למי: דמיירי: כשקבלה עליה. והרמב"ם ז"ל שכתב: שאם רצה הבעל לתת לה מזונתיה לעצמ' בבית מיוחד, הרשות בידו, לא הודו לו חביריו. ואף רבי*נו (הרמב"ם) מודה: שהיא לאו כל כמינה לומ' לבעל: שיתן לה מזונתי' בבית מיוחד. ומ"מ, אם באה בטענה ברורה, מפני דברים שעשה לה שלא כדין, צריך שיתן לה מזונות שלמים במקום שהיא. והיא נותנת לו מעשה ידיה שאמרו רז"ל. אבל אם יצאת שלא בטענה, אינו חייב לה מזונות שלמי'. וכענין שאמרו בפרק הנושא (ק"ג ע"א), גבי: אלמנה שאמרה: אי אפשי לזוז מבית אבא: שאין נותנין לה מזונות אלא כשהיא בא (שמא צ"ל: באה/ בטענה ברורה. אבל כשלא בא )שמא צ"ל: באה/ בטענה ברורה, לא יהבינן לה אלא כברכת הבית. ומעתה בנדון זה שלפנינו, שיצאת היא מהבית, ראויה שתהיה לו (אולי צ"ל: בלי טענה ראויה שתהיה לה) על הבעל. אין לו לתת לה מזונות אלא כפי ברכת הבי'. כי דין אשה עם בעלה ואלמנ' עם היורשים, דין אחד יש בהם בזה.

סימן עגעריכה

שאלת: מהו להשקו' את התלוש בשבת כדי שלא יכמוש. ואחד מן החברי' פשט לאסו' מהא דתנן (סוכה מ"ב ע"א): מקבלת אשה מיד בנה, ומחזירתו למים בשבת. ואף להחזיר נראה שלא התירו אלא מדוחק.

תשובה: אינו נראה לי כן, אם הירקות ראויות לאכול היום. ואין מביאין ראיה מלולב, שאינו ראוי לטלטלו בשבת. אלא כדי שלא לכמוש, התירו לטלטלו להחזירו בשבת. דמן הדין היה שלא יטלטלהו כלל, ואפי' בי"ט. ולאחר שהניחו על גבי קרקע לאחר מצותו, אסור לטלטלו, וכדאיתא התם בירו*שלמי. אלא משום הידור מצוה, התירו טלטולו וחזרתו בשבת, ולהוסיף בי"ט. אבל ירקות הראויו' להאכילה ביומן, נר' לי שמותר להשקותן, כדרך שמותר לטלטלן.

סימן עדעריכה

שאלת: דרך האנשי' והנש' לשאת תחת אצילהן, הדבר שמתהווה ממנו המשי. מי הוי אסור בשבת לקיימו לשם מי הוי אסור מלאכה, שרש"י ז"ל פי': שהיא אח' מהמלאכות. ואף על פי שאינה מלאכה ממש, מ"מ היא מלאכת מחשבת. שעזר (אולי צ"ל: שבעזר) החום נובעי. ועוד: שמוליד הזיעה התולעת.

תשובה: רש"י שפי' כן בפ' מציאת האשה (ס"ג (צ"ל: ס"ו) ע"א), בהא דבעי רבינא במלאכת האשה: עשתה שתים ושלש, מהו? התם (כתובות ס"ו) לאו במלאכת ממש מן המלאכות הגמורות בשבת. אלא בעניינים המוחלקים, שהיא מרווחת בהן בבת א'. ואפי' בשמירת הזרעים ושמירת הפרה ושמירת התינוקות, שאינה מלאכה אסורה. שגם זה פרש"י לאחת מאותן מלאכות: שמירת קישואין. ומ"מ, זה שאמרת, ודאי אסור. לא יהא אלא משום טלטול. וטלטול דבר זה הוא אסור, בטלטול הבצים. ועוד: כי בודאי מילד הוא בחומו. ומלאכת מחשבת היא ואסורה.

סימן עהעריכה

שאלת: אם מותר לפרר פתותי לחם, לתת לפני התרנגולין בשבת? אם איכא למיחש משו' טחינה, או לא? דמסתבר' דשרי, כדקי"ל: דשווי אוכל' משווי. ותנן נמי (שבת קנ"ו ע"ב): מחתכין את הדלועי' לפני הבהמ' כו'. ולאו דוקא לפי הבהמה, דסגי לה בחתיכו' גדולות. אלא ה"ה לעופו'. דכל שיווי אוכלא שרי. ואורח' דמילת' קתני. אלא דקשיא לי ע"ז, הא דאמרי' בפ' כלל גדול (ע"ד ע"ב): האי מאן דפריס סילקא, חייב משום טוחן. ואם באנו לומר: דשלא לצורך היום קאמר, אלא כדי לבשלו לערב; וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: המחתך את הירק דק דק כדי לבשל, ה"ז תולדת טוחן. והדבר צ"ע: אי טוחן ממש קאמר, היאך נתיר מלאכה דאוריית' מפני עופות ובהמה? גם מה שכתב הרב ז"ל (הרמב"ם) לפי*כך, אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנרא' כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים, שאין טחינה בפירות. לא ידעתי דעתו. שהרי בשבת (קנ"ה ע"א) משמע: דטעמא דאין מרסקין את החרובים, משום דמטרח באוכלא לא טרחינן. דחרובין דומיא דשחת כו', כרב, דקיימא לן כותיה. ועוד מאי קאמר: דאין טחינה בפירות? הלא עיקר הטחינה בפירות היא. כגון: חטים ושעורים. וחרו*בים עצמן פירות הן. ואיך אמר: שנראה כטוחן? ובערוך פירש: פריס סילקה: שהוא כעין כתושה (נראה שצ"ל כתישה) ואינו כעין חיתו'. ובמה שפי' הגאון אלפסי ז"ל במאן סליק סלקי: שהטעם מפני הקמח הדק, כתב הרב הכהן ז"ל. דצ"ע, דלא גרעי עצים מסילקא ע"כ.

תשובה: מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשערב (אולי צ"ל: בערב) בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכלו (אולי צ"ל לאכול) מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר: היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר, חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק: בורר ואוכ' לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום, לא יברור. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. דאלמא: כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול, אף על פי שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת, בשמניח לאחר זמן, ואפי' לבו ביום, וה"נ דכוותה היא. וכל מה שתפסת על הרב ז"ל, הדין עמך לפי דעתי. כי ההיא דאין מרסקין את החרובין, משום מיטרח באוכלא לא מטרחינן היא. כדאיתא התם בפרק מי שהחשיך, גם מה שאמ': שאין טחינה בפירות אלא בתבואה, וסילק' עצמה הויא תיובתיה. גם שחת וחרובין לפי דעתי גם בירושלמי אמרו: הדין דשחית תומא, כדמפריך ברישיה משום דש. כדמבחר בקליפתה משום בורר. כי שחיק במדוכתיה משו' טוחן. כדיהי' משקין משו' לש. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש אלמא: בשחיקת השום יש בו משום טוחן. ומן הירושלמי ג"כ נלמוד: שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלת', לעושה ומניח לבו ביום. דהא דמפריך ראש של שום, מחייב משום דש ומשו' מכה בפטיש. ואלו לאכול לאלתר, כבר התירו בגמרא בפרק תולין (ק"מ ע"א), דאתמר התם: חרדל שלשו מע"ש למחר, ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא: ממחו בין ביד בין בכלי. והילכך: אף לפרר לפני התרנגולין, שמזונתם עליך, להאכילם מותר לאלתר. דשווי אוכלא משווינן.

סימן עועריכה

שאלת: מי שלא ראה את חבירו מעולם ושולחים זל"ז (זה לזה) כתבים (מכתבים) ועכשיו ראהו. מה יברך, אם נהנה בראייתו?

תשובה: מי שלא ראה את חבירו מעולם, איני רואה שיהא חייב לברך כלו'. שאם יברך על כל מי שנהנה בראייתו, רבו הברכות. ולא אמרו אלא בחבירו הרגיל אצלו. דאילו על מי שלא ראהו, לא נמצא החילוק הזה. שבברכת מי שלא ראה את חבירו ל' יום, יברך שהחיינו. ולאחר י"ב חדש, יברך מחיה המתים. דאילו לא ראהו מעולם, כ"ש שעברו י"ב חדש, ומחיה המתים יברך. אלא שלא אמרו אלא במי שראה את חבירו ואח"ך נעלם ממנו. דעל מי שעברו עליו ל"י (ל' יום) יברך שהחינו. ואם עברו עליו י"ב חדש, יברך מחיה המתים. שהרי זה בראייתו עכשיו, כאלו נעלם ממנו, ומת, ועכשיו חזר וחייה.

סימן עזעריכה

ולענין שאמרת: ברואה את חבירו, אם יש אחרים שנהנים גם הם בראייתו, אם מברך הטוב והמטיב כדרך שמבר' בירידת הגשמים ואית ליה לדידיה ארעא, ובילדה אשתו זכר, דאשתו נהנית ממנו.

תשובה: לא בכל דבר שנהנה הוא ואחרים עמו, מברך הטוב והמטיב. שאם כן, אפי' אקרא חדתא יברך הטוב והמטיב. אלא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו, ולאחרי' עמו. כגון: יריד' הגשמים וירושת הקרובים. ואפי' בריבוי יין, ואחרים נהני' ושותים ממנו עמו. אבל בהנאה לבד בראיית פירות חדשים, לא מצינו. שא"כ למה שאלו בילדה אשתו זכר: מאן איכא אחרינא בהדיה? ואמרו: דהתם נמי, איכא אשתו בהדיה. תיפוק ליה משום בני ביתו ובניו, דנהנים ושמחים עמו. ואפי' הכל נהנין בילידת הזכרים. אלא שהנאת תועלת קאמר. ובלידת אשתו זכר, יש לאב ולאם הנאת תועלת. חדא: דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה. ועוד: שהוא כירך האב והאם. ומדת כל אדם תאבין לו ליורשן.

סימן עחעריכה

עוד שאלת: ליל ראשון של סוכות שירדו הגשמים, או המצטער, אם חייב על כל פנים לאכול כזית או כביצה בסוכה, כיון שאין כ"כ צער באכילת שיעור ביצה, או לא?

תשובה: נראים לי הדברי': שאין המצטער, ואשר ירדו עליו גשמים, חייבים עד כדי שתסרח המקפה לאכול בסוכה. דמלת תשבו, כעין תדורו, אמרינן. ולעולם לא חייבה התורה לאכול בסוכה, אלא כדרך שעוש' אדם בביתו. דאם איתא, לא אפשר דלא לימרו הכי בגמ'. והא דילפי' רבנן: ט"ו ט"ו, מחג המצות, לאו למימרא: שיהא חייב ע"כ (על כל) פנים לאכול בסוכה לילה הראשון, אפי' במקום צערא. דמצטער פטור הוא. אלא דהיכא דלא מצטער, חייב לאכול בלילה הראשון, ותו לא מיחייב. ודלא כרבי אליעזר. ותדע לך: דהא לר' אליעזר, חייב אדם לאכול י"ד סעודת בסוכה. ובין לדידיה ובין לרבנן, הולכי מדברות ביום פטורים ביום, ובלילה פטורים בלילה. ולא שמענו שחלקו בין לילה ראשון לשאר הימי' והלילות. ואם איתא, לא סגיא דלא לימרו: (במה דברים אמורים) בשאר הימי', אבל לילה ראשון חייב, שהכתוב קבעו חובה. אלא ודאי אינו חייב כלל. שהכתוב פטרו, מדכתיב תשבו, ומיניה דרשינן: תשבו כעין תדורו. ואפי' שומרי גנות ופרדסים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה. ומי שמחייב, עליו הראיה. ואנו לא שמענוה ולא ראינוה.

סימן עטעריכה

עוד שאלת: המדיר את אשתו בפ"ע (בפני עדים): שלא תלך לבית אביה אלא פעם אחת בחדש. ואח"כ ראוה עדים שנכנסה שם באותו חדש שהדירה בעלה, פעמים שלש. אם נדון אותה כדין נודרת ואינה מקיימת, אם לאו?

תשובה: ודאי אין הפרש בדין זה בין הנודרת מעצמה ואינה מקיימת, למי שמדירה בעלה ואינה מקיימת. דבין בזה בין בזה, בעון נדרים בנים מתים. ומכל מקום, זה שהדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, איני יודע היאך הדירה. דנדרי' איסור חפצה נינהו. והדרה בענין זה הוא על דרך זה: שיאסור עליה נכסיו או הנאתו, וכיוצא בזה, אם תלך. ולפ"ז, אינה עוברת על נדרה אף על פי שהלכה שם, אלא כשנהנית מן הקונם אחרי כן. וזה ברור. ואפי' בנשבעת או בנודרת כראוי, ואינה מקיימת, נראה לי שאין לה פסידה כתובתה, אלא אחר התראה בעדים ובמסכת סוטה (כ"ה) אסיקנא: דעוברת על דת צריכ' התראה. ומסתברת: דה"ה לכל השנויות עמה. דהא בחדא מחתא מחתינהו תנא. וכי הדדי תננהו, למימרא: דחד דינא אית להו. דבהא נמי אינה יודעת שתפסיד כתובת' בכך. שאם אין אתה אומר כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו בדור הזה, יושבת תחת בעלה. ולא אמרו שאינ' צריכה התראה. אלא ליוצאה משום שם רע, ודבר מכוער. דכיעורה התראתה.

ובנפילת אפים ששאלת: אם הוא לימין או לשמאל, בזה לא שמעתי.

סימן פעריכה

ומה ששאלת: על מי שיצא מפיו ואמר: אם היה בית המקדש קיים, הייתי מקדיש אלו שני יונים, מהו?

תשובה: לא ידעתי מה נסתפק לך בדבר זה. שהוא לא הקדיש כלום. אלא שאם הבית היה קיים היה מקדיש. ומי שרצה להקדיש ולא הקדיש, מה ספק יש בדבר זה שלא אמ' כלום.

סימן פאעריכה

עוד שאלת: ראובן אסר ביתו על חבירו. ובלשון הזה אמר לו: אני אוסרך ביתי שלא תדור בו. מי אמרינן: דדירה דבר שאין בו ממש הוא? ועוד דאמרינן בבא בתרא: ידור פ*לוני בבית זה, לא אמר כלום.

תשובה: דברים ברורים אני רואה כאן: שהאיסור איסור. שהרי אסר לו הבית לדירה. וההיא דבבא בתרא נמי שאמרת, כן היא. שאם אמר: בית זה לדירה, דבריו קיימין. שהרי חלה המתנה על גוף הבתים לדירה. והרי זה כדקל לפירותיו, ומאי דקאמר התם (בבא בתרא) עד שיאמר: תנו בית זה לפלוני וידור בה, לאו דוקא עד שיאמר בלשון זה. אלא עד שיאמר: שהוא נותן הבית לדירה. ותדע לך: שאף בדקל אמר בלשון הזה: תנו דקל זה לפ*לוני ויאכל פירותיו. וכבר ידעת: שכ"ע באומ': דקל לפירותיו, קנה. וההיא דנדרי' (י"ג ע"ב) נמי דכוות' היא, באומ': פי לדבורי וידי למעשיהן ורגלי להלוכן. ולא אמרו בה: דבר שאין בו ממש, אלא באומר: פי מדבר וידי עושה. שהוא כאומ': שלא אדבר שלא אהלך. וכל אעשה ולא אעשה, דבר שלא בא לעולם.

סימן פבעריכה

עוד שאלת: ראובן שאסר עליו שמיעת תפילתו של שמעון. ובלשון הזה אמר: הריני אוסר עלי תפלת שמעון, שלא אשמע תפילת שמעון במקום פ*לוני. הודיעני אם הוא דבר שאין בו ממש? וכההי' דמודר הנא' מחבירו (ר"ה כ"ח ע"א), דמות' לתקוע לו תקיעה של מצוה.

תשובה: אותה של מודר הנאה מחבירו, שמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, לא משום דבר שאין בו ממש הוא. דהתם (ראש השנה כ"ח) דבר שיש בו ממש אסר על עצמו. דהיינו: הנא' חבירו. וכן האוסר עצמו בהנאת המעיין, שמותר לטבול בו טבילה מצוה בימות הגשמים. אלא משום דלא אסר אלא ההנא' שבאה לו מחבירו, ומצות לאו ליהנות ניתנו. וכן במודר הנאה ממעיין, שמותר לטבול בו טבילת (שמא צ"ל: טבילה) של מצוה בימות הגשמים. אלא משום דלא אסר אלא ההנאה שבאה לו מחבירו. ומ"מ זה ששאלת לו*מר: ששמיעת התפילה דבר שאין בו ממש הוא, והנדרי' אינם חלין אלא ע"ד שיש בו ממש, אפ"ה, מדרבנן אסו'. והאי בבל יחל דרבנן. וכדאמרי' בריש פרק ואלו מותרין (ט"ו ע"א): באומר: שאני ישן, ה"ז בבל יחל. ואסיקנא לחד מן לישני: בבל יחל דרבנן, ואסמכוה אקרא דכתי': ככל היוצא מפיו יעשה. והכי איתא בירושלמי.

סימן פגעריכה

אושקה.

שאלת: הללו שמלוים לכותים על משכונות, על מה הם סומכין להשתמש בעבוטו של כותים, ואין חוששין משום כלאים?

תשובה: איני רואה בזה שום היתר. ואיני יודע להם שום היתר שיסמכו עליו. דאפי' לפי שעה אסור. דתנן במס' כלאים (פ"ט): אין עראי לכלאים. ואפי' היה בגד קטן שאין דרכו של גדול לצאת בו, אסור ליתן על ראשו. אף על פי שהוא עראי, זה אסור. דלבישת עראי שמה לבישה והכתוב אומר: לא תלבש.

סימן פדעריכה

עיראט לחכם ר' שמואל בר מרדכי ה"י (השם ישמרהו).

כתבת: השולח גט לאשתו, וביטל השליחות שלא בפניו, דקי"ל דיכו' לבטלו. ואח"ך נמלך לבטל הביטול שביטל, ושיהיה שליח לגרש, כמו שהיה. ואח"ך הגיע גט לידה. אם נאמר בהא: אתי דיבור ומבטל דיבור, או לא? דלא אשכחן אתי דיבור ומבטל דיבור, אלא בדבר שבידו לקיים ולבטל ולחזור ולקיים. אבל הכא, הואיל ובידו לעקור השליחות, ואין בידו לחזור ולעשות שליח אא"כ ברצונו, נמצא כשביטל, עיקר השליחות ביטל. וכשנמלך, לא היה בידו לחזור ולעשות שליח אלא ברצונו. ונראה זה מהא דאמרינן (גטין ס"ב ע"ב): הבא לי גיטי, ואשתך אמרה: התקבל לי גיטי.

תשובה: תחילה כל דבר, אני אומר: דלא שייך בביטול: אתי דיבור ומבטל דיבור, אלא בדבור שמביא למעש' כגון הרי את מקודשת לי לאחר ל"י (ל' יום), ולא בא אחר וקדשה, וחזרה בה. ואי נמי: מרשה בני ביתו לתרום, וביטל עד שלא תרמו. וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקדשה את עצמה. וכן כולם. אבל בדיבור של ביטול מעשה, דליתי דבור של קיום ומבטל דיבור של ביטול, זה לא שמענו בשום מקום. ומיהו, לעיקר דינא, לכשתמצא לומר: דאתי דבור ומבטל דיבור: דבור של קיום לשל ביטול, אינו דומה לראיה דהבא לי גיטי, ואשתך אמרה: התקבל לי. דשאני התם (גטין ס"ב:) דהשליח ביטל השליחות לגמרי. שאינו רוצה לטרוח ולהביא, ואינו נעשה שליח להולכ' בשעת קבלת הגט. אבל זה שעשאו שליח להולכה, והשליח בשעה שקבלו נעשה לו שליח להוליך, ועדיין לא שמע שביטל המשלח שליחות, יש לומר: שעדיין שליחותו במקומו עומד. עוד אפשר לומר: דכל שחזר בו והגיע הגט מיד שליח זה ליד האשה, ה"ז מגורשת. שהרי הגיע לידה מרצונו, ומיד האיש שנתנו לה מרצונו. שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח בכתיבת הגט וחתימתו, ובתרומה, אינו צריך ליחד שליח. אלא כל שאומ' סתם: כל מי שרוצה לתרום יתרום, או כל מי שישמ' קולי יכתוב ויתן, כל מי שעמד ותרם תרומתו תרומה, וכל מי שכתב ונתן ה"ז מגורשת. כדאמרי' בר"פ אין המודד (שמא צ"ל: אין בין המודר) (ל"ו ע"ב), דאמר רבי זירא: באומ': כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ה"נ, דאמר: כל השומע קולי יכתוב ויתן. ותנן בפרק המקבל (ס"ו ע"א): מי שהיה מושלך בבור, ואמר: כל השומע קולי (שמא צ"ל: קולו) יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. וכיון שכן, זה שעשאו לחבירו שליח, אף על פי שביטל שליחותו ש"ז (של זה) אילו אמר: כל הרוצה ליטול וליתן לה יטול ויתן, ועמד אחד ונתנו לה, ה"ז גט. א"כ, אף זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח, ונתרצה שיתנו לה. ואם נפשר לומר: שאני גט שצריך שישמעו מפיו. וכדתניא בפרק קורדיקוס (מ"ב ע"א): כתב סופר לשמה וחתמו העדים לשמה, אף עפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו, ונתנו לה, הרי הגט בטל, שישמעו קולו שיאמר לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו. הא לא אמרי' אלא בכתיבת הגט וחתימתו. וכדאמרינן התם (גיטין מ"ב) ישמעו, לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר כו', ולאפוקי מדרב כהנא אמ"ר (אמר רב). וזה קרוב בעיני, אלא שראוי להחמיר.

סימן פהעריכה

לטודילה.

שאלתם: ראו*בן נשא לאה והכניסה לו בית בנדוניא. וקבלו ראובן על עצמו כנכסי צאן ברזל, שאם פחתו, פחתו לו. ולימים נבקע התל אשר הבית בנוי עליו, ונשקע הוא עם בתים אחרים שהיו בנוים עליו. ואח"כ מת ר*אובן. ועכשיו באה לאה לגבות כתובתה. ויורשי ראובן משיבים: שאין חייבין לשלם, כי אונס זה אינו מצוי. ואביה' לא קבל אונס שאינו מצוי. ואפי' אונס סתם לא קבל עליו. ולאה טוענ': שאונס זה מצוי בבתים הבנויים על אותו התל. ועוד שהיה בנוי כל צד הפונה לנהר, ומצוי הוא שיפול. ועוד: שקבל על עצמו שאם פחתו, פחתו לו, ולטפויי מילתא קא אתי.

תשובה: הדין עם לאה. שכל שהאשה מכנסת לבעל נכסי צאן ברזל, של בעל הוא, וכל אחריותו עליו. ואפי' הכניסה לו עבדים, ומתו, או נפל עליהם הבית, או אכלן ארי, וע"כ נקראו צ"ב (צאן ברזל). שאילו לא היה הקרן קיים לה לעולם, לא היה צ"ב, אלא צאן המקלות, שאפשר שישרפו. וכדאמרי' בפ' איזהו נשך (ע' ע"ב): גמר מינה (אולי צ"ל גמ*רת): אין מקבלין צאן ברזל מישראל. אי דקביל עליה אונסא ואי לא (נראה שצ"ל וזילא) צ"ב (צאן ברזל) קרית להו? כלומר: אם קבל עליו הנותן אונסה וזילא. דאלמא: צ"ב (צאן ברזל) הכל על המקבל. ואעפ"י ששנינו במסכ' יבמות (ס"ו ע"ב): המכנסת שום לבעלה לא ימכור, התם טעמא כדי שלא תצטרך לחזור על בתי דינין. ואפותיקי הן לאשה. אלא שהוא יותר חזקה (נראה שצ"ל חזק) שאין הבעל יכול לסלקה מהם, ויכולה לגבות מהם, ואומרת: כלי אני נוטלת, משום שבת בית אביה. ושעבוד הוא שיש לה עליהם. וצריכה גוביינא, והגוף קנוי לבעל. ותדע לך: שהרי אמרו ביבמות פרק אלמנה לכ"ג (שם (ס"ו:)) באיצטילה דמילתא: פרסוה אמיתנא. ואמרו שם (יבמות ס"ו:): כי האיסור הוציא' מידי שעבוד. והגוף קנוי לבעל. והיינו דיוצא העבד לאיש בשן ובעין, כדקתני התם (יבמות ס"ו:), בברייתא דקא מייתי מינה סייעתא לרבי אמי. אלמא: הלכתא היא ולא משום דקנין פירות כקנין הגוף דמו. דהא קי"ל כר"ל בהא, ובפ' חזקת הבתים (נ' ע"ב) גמר מינה (אולי צ"ל גמ*רת): לא לאיש חזקה בנכסי אשתו, משמע: דאינו יוצא בשן ועין אלא למי שהגוף שלו, אלא מאן דס"ל: קנין פירות קנין (שמא צ"ל: כקנין) הגוף דמי, א"נ: למאן דמספקא ליה. ואנן קי"ל כר"ל דאמר: לאו כקנין הגוף דמי. וטענת אונס אינו מן הלוקח למוכר, אלא אדרבא: מן המוכר ללוקח. שאם קבל המוכר אחריות ללוקח, ואירעו אונס שאינו מצוי, אין המוכר חייב לשלם ללוקח, וכאן האשה כמוכרת לבעל, שהיא הכניסתן לבעל. וע"כ רואה אני שהדין עם לאה. ואם כתב לה הבעל בפירוש בכתובתה: אם פחתו פחתו לי ואם הותירו הותירו לי, כמו שיראה מתוך שאלתך, ונתלה בזה היורש לו: שלא קבל עליו הבעל אלא אחריות דזול. זה אינו. כי לפי שאמרו חכמים בנכסי צ"ב (צאן ברזל): אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו, לפיכך: כתב זה כן בפי'. ולא לגרע כח האשה בכל שאר חיובי הבעל. ואם פחתו או הוזילו, משלם כפי השום שקבל על עצמן (צ"ל: עצמו). ומיהו, אם לא קבלם בשום, אלא שכתב לה הבתים בעצמן בכתובה כגון: שכתב לה שהביאה לו בית, וכן אפי' פחת הבית או הותיר, אין לה אלא אותו הבית, אלא אם קבל עליו אחריות. וכן היא בתוספתא, דגרסינן התם: הכניסה לו עבדים, הכניסן (שמא צ"ל: הכניסתן) לו בדמים נוטלתן בדמים, ילדים נוטלתן נערים, נערים נוטלתן זקנים כלומר: אם הכניסן (שמא צ"ל: הכניסתן) בשומא של דמי', נוטלתן בדמים. בין שהשביחו בין שהכסיפו, השביחו והכסיפו לבעל. ואם לא הכניסתן בדמים, אלא סתם, נוטלתן כמות שהן. אם הכסיפו הכסיפו לה, ואם השביחו השביחו לה. ואם הנדון שלפניכם כן, ה"ז (הרי זה) קבל על עצמו מה שלא היה חייב בו, ובזה יש לבע"ד לחלוק ולומר: שאינו חייב באונסין. ואפ"ה, מסתבר לי שהדין עמה. דכל שקבל עליו פחת ויתרון, הרי עשתו כנכסי צ"ב (צאן ברזל) דעלמא. וכל זה נכנס בכלל אם פחתו. שאין הכונה בפתחו פחת לבד, כלו*מר והוא שישנן אלא שפחתו. דהא אפי' עבדים ומתו משלם. וכ"ש אם כתב לה כן: שקבל הבית בנכסי צ"ב (צאן ברזל) כמו שיראה מתוך כתבך. וכ"ש אם כתב לה כן. והדבר מצוי שם כמו שאמרת. ועוד נראה: דאפי' לדברי התוספתא, אם מתו מתו לו. שע"ד (שעל דעת) כן הכניסתן היא, וקבלו הוא. ולא שתצא היא בלא כלום. והיינו דנקט בתוספתא: נוטלתם זקנים. ואם איתא, ליתני: מתו מתו לה, וכ"ש כשהזקינו. וזה נראה בעיני יותר.

סימן פועריכה

שאלת מוחרם שאמרו לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אם מותר לדבר עמו וכן לההנותו כמנודה אם לאו דדילמא מותר אפילו לההנותו מדתניא (מ"ק דט"ו ע"א) ועושה לו חנות קטנה בשביל פרנסתו והא דקתני לא נשכר ולא נשכרין לו לא מחמת איסור הנאה אלא משום הנאה בעלמא

תשובה מוחרם מותר לדבר עמו מדקתני לא שונה ולא שונין לו ואם אית' פשיטא דבור בעלמא אסור דבור דשנון מיבעיא ואפי' אם ת"ל דשנון אצטריך דמצוה וצריכי' ליה אפי' הכי הו"ל לפרושי בהדיא ועוד דרבי אליעזר ודאי משמע דחרם היא ולא נידוי מדקאמרי' (ב"מ דנ"ט ע"ב) ברכוהו שהוא הפך החרם. ועוד דאי נידוהו לו דוק מינה דמנודה אסור בנעילת הסנדל שהרי חלץ רבי יהושע ורבי אליעזר מנעליו אלא חרם היה וכך פירשו רבותינו נוחי נפש אלא שראיתי מי שדחה דר' אליעזר החמיר על עצמו כמו שהחמיר וישב על גבי קרקע. ועוד שאפשר לי לומר דאין דיני המוחרם והמנודה שוין בכל המוחרמין והמנודים שהרי המנודה שמת בנדוייו סוקלין את ארונו וחס ושלום עשו כן לרבן של ישראל רבי אליעזר הגדול שיצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום וכן היה רבי יהושע דן עמו בהלכה וכן חכמים ואף לאחר שברכוהו אלא שאין מחמירים במקצ' הדיני' הללו אלא במי שנתנדה והוחרם על עבירה מן העבירו' אבל במחלוקת של ר"א שהיה לש"ש ושהסכימו בישיבה של מעלה כמוהו לא וכן שמעתי מרבותי נוחי נפש שאפי' אלו שמנדין על פרעון המסים וכיוצא בו אין דינם בכך וכ"נ באמת. ומ"מ כך נ"ל שבכולן הדיבור עמהן מותר לפי שלא מצינו איסורו בשום מקום. ולההנותו נ"ל שהוא אסור כמי שמחמירי' על העבירה ותדע לך שבירושלמי אמרו בנדרי' שאפי' נכסי המוחרם אסורים וראוי לאבדן והביאו ראיה ממה שכתו' יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה ואף על פי שדחו חומר הוא בחרמי ב"ד מ"מ יש ללמוד משם לכאורה כי לדברי הכל אסור לההנותו והכל נכנס בכלל לא נשכר ולא נשכרין לו ולא שונה ולא שונין לו שאם אתה שונה ואומר שאין זה נכנס בכללו היאך עלה על דעתם לומר שנכסיו אסורין. ואם תקשה ג"כ מפני מה אמרו לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו לימא לא יהנה ולא מהנין לו לא היא דאי אמר הכי הו"א דנשכר ונשכרין לו דפעמים הנאת השוכר היא ושוכרין אותו ופעמים הנאת פועל ונשכרין לו. ולפיכך אמרו שאפי' נשכר ונשכרין לו אסור. ומה שהתירו לפתוח לו חנות קטנה טעמא משום כדי חייו דאין דברים אלו אלא מדרבנן וכדי חייו התירו לו. ואינו דומה למודר הנאה שאסור דבר תורה ואף ע"פי שהחמירו עליו במקצת עניינים יותר מן המודר הנאה שהרי אמרו (מ"ק דט"ו ע"א) שאין שונה ואין שונים לו ואילו במודר הנאה שנינו (נדרים דל"ה ע"ב) מלמד מדרש הלכות ואגדות כאן הקנו עליו משום כדי חייו. ועוד שאפילו במודר הנאה פעמים מות' למכור בזבינא חריפא שהיא הנאת לוקח וכדאיתא בשלהי ארבעה נדרים (דל"א ע"א) והיינו דאמר רב חסדא זבוני מיא בפתקא דערבות כלומר דבר מיעוט כמים ודבר שהוא הנאה מרובה ללוקח יותר מן המוכר וכדר בפתקא דערבות והרב ר' אברהם ז"ל כן כתב החרם חמור מאד מן הנדוי ומן השמתא כי יש בו נדוי ויש בו קללה ויש בו איסור הנאה מבני אדם חוץ מכדי חייו בלבד

סימן פזעריכה

ולענין שאמרת אם מצטרף לעשרה בב"ה ג"כ נ"ל שאם נתנדה על עבירה וכ"ש אם החרימו עליה שאינו ראוי להצטרף בעשרה שהעבריינין אין מצטרפין עמהם ולא מזמנים עליהם ולא מחמת הנדוי והחרם שאלו כן אפי' נדוהו על עסקי ממון כן לא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שהוחרם או שנתנדה עליה ואין ראויין לחבורה ולפי הנראה אין כאן עסק למצות לאו ליהנות ניתנו שאפילו במנודה לעבירה שמותר לההנותו אני אומר כן שאין הדבר תלוי בהנאה אלא בראוי להצטרף בחבורה וכענין שאמרו בברכת הזימון אין מזמנים על עם הארץ בחבורה אבל שלא להתפלל בציבור כל זמן שהוא בבית הכנסת כמו שראיתי שנהגו כן במקצת מן המקומות איני יודע בו שום עיקר וכבר נשאלתי מהם וכך השבתי אלא א"כ התנו בכך בפירוש ב"ד כך הקנסות שבכלל דברי המנודה והמוחרם וכולן להחמיר ולהקל:

סימן פחעריכה

שאלני הר' רבי יוסף י"א בר' אליהו אחי הר' ר' פרץ: יכון לעד בחסד כח מורינו ורבינו הישיש הק' ר' שלמה יצ"ו, ויחיה לעד ויאריך ימים. הנה בשלוה אנחנו, ושלומו אנחנו תמיד דורשי'. באשר הוא תפאר' נר ישר*אל וצבי תפארת'. והנה כי בשכבר ע"י שלוחי חברינו אשר ראו את כבודך הוגד לנו: כי מורינו שיחיה נוהג איסור בכרכום של כותים. ודבר רחוק ומופלא הוא ממנו. כי רבותינו הקדמונים נוחי נפש נהגו בו היתר. ולכן, אם כשר בעיני מורינו, יצוה לא' מן הנערים יכתוב לנו דעתו וטעמיו וראיותיו. ושלום למורינו רבינו הישיש שיחיה ויגדיל לעד עם שלום דעתו. יוסף בן החכם רבי אליהו נב"ת.

תשובה: איברא לא אמרתי שיהא אסור מדין גמרין ומגזרת חכמים, כגבינה ומורייס וחבריהם. אבל בכל דור ודור יש לאסור משל כותים, מה שדרכן לעשות בהם דברים של איסור. דומה למה שאסרו כבשים, שדרכן ליתן בהם יין וחומץ. ולפיכך: בזמנינו זה, נתגלה לנו שעושים בכרכום דברי' הרבה של איסור. ודע: כי בארצינו מקרו' התחילו לנטוע כרכום הרבה, וצומח לאין שעור. ותחילה התחילו לעשות מבשר השורים חוטים חוטים כחוטי הכרכום, ומערבים בתוכו. ועוד נוסף בו איסור אחר: כי בשעת לקיטתו, הוא רך מחד, וצריך לתקנו מעט על האור במחבת. וצריך לטוח פני המחבת בשומן חזיר. ועוד נוסף בו איסור ג' לרמאות. ומשום הרווחה, מזלפין עליו יין כדי להכבידו, ושהיין מיפה אותו, ומעבה מראיתו. ובעינינו, החנונים לוקחים אותו ביותר, ומוכרים בפחות, מפני שנותנים בו יין, ומכבדים אותו, ומשתכרים בו הרבה. ואף כשיתייבש הכרכום מעט באוצר, מתקנים אותו בזילוף היין. ומה שנהגו הראשונים וגם אנחנו בתחילה היתר, לפי שלא נתגלו אותם העניינים. עד שראינו תמיד בעינינו שעושין כן. ואסו' הכרכו' לנו כעין כבשי' שדרכ' לתת בתוכ' יין וחומץ. ויותר חמור מיין תפוחי' וכיוצא בו, שהותירו בבא מן האוצר, שאלו אפי' שבאוצר. ואפשר כי בסתם המקומו' אחרי' אינם עושין כן. אף על פי שכזה יוצא ממנו הרבה, ויפה מאד, וסוחרים בו בכמה מקומות. אולי נאמר כי מקומינו אינו רובא דעלמא. ובמקומות שאין דרכן להוליכו שם בסחור', מות' סתם הכרכומין ומ"מ בעל נפש צריך לחוש.

סימן פטעריכה

אויניון לר' יוסף בן החכם רבי אברהם ברוך ן נריה.

הקשית: בההיא דגיד הנשה, דמוכח בר"פ גיד הנשה: דלמ"ד: אין בגידין בנותן טעם, אין איסור מוקדשין נוהג בו. ושכן פסק הרמב"ם ז"ל ובאוכל מגיד הנשה של עולה, פסק: דחייב שתים. ומאן דמחייב שתים, על כרחין אית ליה: יש בגידין בנותן טעם. וקשיא מיניה וביה.

תשובה: גם אני איני יודע דרכו בזה.

סימן צעריכה

קוסטאנטינה.

שאלת: הא דגרסי' (נ"ח ע"ב) בנזיר: אמר רב: מקל אדם כל גופו בתער. ואוקימ': במספריים כעין תער, אבל בתער ממש אסור בכל הגוף. דהעברת השער בכל מקום אסור מדברי סופרים. וא"כ על מה סמכו עכשיו, שלא ראיתי שחשש שום אדם בהעברת השער תחת הגרון והסנטר? ושמא לא אמרו אלא דוקא במקומות שיש כנגדן בנשי', ומשום לא ילבש גבר שמלת אשה.

תשובה: על דבר זה נתחבטתי אני כמה ימים וקראי (אולי צ"ל וקראתי) באזני הרבים לא באחת אלא בשתי'. ומ"מ הטעם כך אמרו משם הראשוני', אף בהעברת שער מבית השחי ובית הערוה. וכך אמרו: שלא אמרה תורה לא תעבירו שער מבית השחי ובית הערוה, אלא דרך כלל הזהירה תורה על כל מה שהוא דרך הנשים. והוא שכתוב דרך כלל: לא ילבש גבר שמלת אשה. ואם כן, דברים אלו מוחלקים לארצות או לזמנים. כל זמן וכל מקום שדרך הנשים לעשות כן, אסור שם לאנשים. וכל מקום שדרך לעשות כן אנשים ונשים, מותר. שאין זה במקום ההוא או בזמן ההוא לנשים לבד. ואין אני קורא בו: שמלת אשה. ואין דבר זה מחוור בעיני. מההוא צורבא מרבנן (שם (נזיר) נ"ט ע"א) דהוו מנגדי ליה, ובהדי דנגדו ליה, גליא לדרעיה. חזייה דלא הוה עביר בית השחי. אמר: חברייא הוא, דין שבקוה. דאלמא: כל העם זולתי היחידים היו מעבירים בית השחי. ואפ"ה, תלמידי חכמים היו נוהגין בו איסור. ואמאי, והא לאו שמלת אשה היה בדורם, וחזר להיות שמלת איש? אלא שכל דבר שראוי לנשים ולא לאנשים, והנשים עושות כן, אסור לאנשים משום: שמלת אשה. ומי שהרגיל בדבר האסור, ונמשך בו, ונמשכו רבים בכך, אין האיסור חוזר להיתר. שא"כ נמצא חוטא ומאריך, והיחודים (צ"ל: והיחידים) נזהרים עוד בזה.

סימן צאעריכה

שאלת: מי שנשבע: שלא ישא אשה עד זמן ידוע, מי מדמי לה לההוא ירושלמי שהביא הרב ז"ל בהלכות בפסחים: שבועה שלא אוכל מצא כו'? דהכא נמי כיון שלא נשבע שלא ישא לעולם, אלא עד זמן ידוע, אין זה נשבע לבטל את המצוה.

תשובה: שבוע' היא חלה, שאין זה, נשבע לבטל את המצוה. דאפשר לקיים זה וזה. ולא זו בלבד, שאין זמנה בהול, אלא אפילו במצוה שזמנה בהול, כמילה ביום הח'. אם נשבע שלא ימול בבקר עד ארבע וחמש שעות, או שנשבע שלא יאכל מצה שעה ראשונ' של לילה, מקיים שבועתו, משתהא עד זמן שנשבע. וכ"ש זה שאין זמנו בהול.

סימן צבעריכה

שאלת: ראובן לא היו לו בנים, כי אם בת אחת. ובשעת פטירתו נתן כל נכסיו בתורת ירושה לאותה הבת. ונעשה שטר צוואתו בגופן של כותים. וצוה ואמר: אם תמות הבת בלא ולד, בין קודם שתנשא לבעל בין לאחר שתנשא לבעל, יחזרו הנכסים להקדש עניים. ואחר מיתת האב, מכרה הבת מאותן הנכסים. מה דינן של נכסים אלו, בין מה שמכרה מהן, בין מה שלא מכרה? נאמר: שאין בדברי האב כלום, מדרב אחא בריה דרב עוירא דאמר ((בבא) בתרא קכ"ט ע"ב): אם ראשון ראוי ליורשו, לא אמר כלום. הירושה אין לה הפסק. או נאמר: הקדש שאני, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ועוד: שכל האומר: נכסי לך, ואחריך מעכשיו לפ*לוני, אין לראשון אלא אכילת פירות, לדעת ר"ח והר' אלפסי ז"ל. ואם ירד הראשון ומכר, השני מוציא מיד הלקוחות, ואפילו לרשב"ג. דעד כאן לא קאמר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אלא משום: דכל האומר: אחריך, לאו כאומר: מעכשיו הוא. אבל באומר: מעכשיו, מוד' רשב"ג לר' דאמר: השני מוציא מיד הלקוחות. והילכך: זמן הקצוב בשטר הצוואה, כמעכשיו. וכדקי"ל כר"י דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו.

תשובה: הדין עם הבת, בין מכרה בין לא מכרה. ואפי' את"ל: שכל האומר לבנו: נכסי לך, אחריך (שמא צ"ל: ואחריך) לפ*לוני או אם ימות הבן יחזרו הנכסים לפ*לוני, ונתנם ליד שליש או ליד אותו השני, יש לאותה ירושה הפסק. ואפשר למידק הכי ממתניתא (כתובות ס"ט ע"ב), דקתני: האומר: תנו שקל לבני בשבת, והם ראויים לתת להם סלע כו'. ואם אמר: אם מתו ירשו אחרים תחתיהם, בין אמר תנו, בין אמר: אל תתנו, אין נותנים להם אלא שקל. דאיכא למידק: אפילו כי אמר: אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, מאי הוי? והא ראשון ראוי ליורשו? ומה שאמר: אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, לא אמר כלו', מדרב אחא בריה דרב עוירא. ואפשר לתרץ: דכל שמסר ביד שליש, יכול להפסיקה. וא"כ, כ"ש בהקדש שהוא כמוסר ממש ביד גזבר ההקדש, וביה (אולי צ"ל: בי) גזא דרחמנא. אפ"ה אין הנדון דומה לראיה. שלא אמרו: אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לענין שיהא לכל דיניו כמוסר ממש ליד גזבר. אלא לענין קנייה בלבד אמרו. ולומר: דאע"ג דבהדיוט לא קנה עד שימשוך או עד שיחזיק, ההקדש קונה באמירה בעלמא. וכענין שאמרו בשכיב מרע. דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו שאינו כמסור עכשיו, אלא קונה כאילו מסרם בקנייה בעלמא ותדע לך: דאילו כמסורין עכשיו, לא היתה דייתיקי לרב, דאמר: כתב וזכה לזה, וכתב וזכה לזה, ראשון קנה, שני לא קנה. וכן לא היה חוזר אפי' עמד. ותדע לך עוד: דאמירה לגבוה אינה כמסירה להדיוט ממש ליד גזבר. דהא קי"ל כבית הלל דאמרי. יש שאלה בהקדש. ואילו המקדיש ומסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליו. כדאמרינן בנדרים (נ"ט ע"א): דכל דבר שיש לו מתירין, אפי' באלף לא בטיל. ואקשו מתרומה, דבטלה באחד ומאה, ואף על גב דיש לה מתירין, שהרי יכול לישאל עליה. ופרקינן: בתרומה ביד כהן כלומ': דלאחר שנתנה ליד כהן, אינו יכול לישאל עליה. ועוד טעמא רבה יש, אלא שאין זה מקומו. אלא ודאי מדיש שאלה בהקדש, ש"מ דלא אמרו כמסירה ממש, אלא לענין קנייה בלבד. להיות האמירה בלבד גורמת קנייה בהקדש, כמו שגורמת המסירה או המשיכה בהדיוט. ותדע לך עוד: דהא גבי מתני' דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, פירשו התם בפרק קמא (דקדושין כ"ח ע"ב) בברייתא: כיצד אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט: בית זה הקדש, שור זה עולה, אפי' הוא בסוף העול' קנה. ובהדיוט עד שימשוך. ומעתה בנדון שלפנינו, זכתה הבת בכל הנכסים. ומה שרצה האב להפסיק ולתת להקדש, לא אמר כלום. ול"ש מה שמכרה ול"ש מה שלא מכרה. וכדי להתלמד עוד אני אומר שיש לומר: שאפילו אמר: נכסי לפ*לוני ואם מת יירשו אחרים תחתיה, ומסרן ביד שליש, אם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום. דירושה אין לה הפסק בשום צד. וההיא דתנו שקל לבני בשבת, כבר תירץ הר"ב העיטור ז"ל: משום דתנו, לשון מתנ' ממש היא, ולא לשום ירושה. דירושה אין לה הפסק, אבל בלשון מתנה יש לה הפסק. אלא שזה שלא כדעת הגאונים ז"ל. אבל הר' ר' יוסף הלוי אבן מיגאש תירצה יפה יפה. וכך כתב: שאילו אמר: נכסי לבני לתת להן מהן שקל בשבת, אפי' אמר: אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, לא אמר כלום. אבל היכא דלא אמר אלא: תנו שקל לבני בשבת, אשתכח דלא אקנינהו מנכסיה אלא שקל בשבת, ושארה להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו. וזה שאמר: אם מתו, ירשו אחרים תחתיהם.

סימן צגעריכה

ירונדה.

ולענין מה שאמרת: בישראל ששכר גיגית מכותי. ודרך שם ענביו בלא ניגוב אלא בהדחה בעלמ'. והכותי אומ': שלא דרך בה שנה זו. והראית פנים לאסור, מפני שהגוי אפי' מל"ת (מסיח לפי תומו) אינו נאמן באיסורין. דבעי' היא דבעי מערבא במסכת ערלה, ולא איפשיטא. ועוד: דמגת לגת אין שנים עשר חדש. ואפילו בהנאה אסור, עד שיוליך הנאה לים המלח.

תשובה: האמת כמו שאמרת. אלא שיש בו פנים להתיר בדיעבד, לפי מה שהוא ענין. והוא: שאם דרך בה ישר', דשופה היין דרך פי הגיגית ולא בברזא, הכל מותר, אפי' בשתייה. לפי שיין נסך בשאינו מינו, הרי הוא כשאר איסו', להתבטל בנ"ט (בנותן טעם). והרי יש בגיגית ענבים וזגים וחרצנים שאינן מינו. דאפי' חמרא חדתא בענבי הוי מין בשאינו מינו, דבתר שמה אזלינן, וכדרבא. וכ"ש חמרא עתיקא, דהיינו בלע הגיגית. וא"כ, אפי' פלטה בשעת דריכה, הו"ל מין ומינו ודבר אחר. וסלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. אבל אם הוציא את יינו דרך ברז"א של גיגית, חזר היין שפוי יוצא דרך ברז"א בלא זגים וחרצני'. ועכשיו מקבל איסורו בעברו דרך הברזא. ומ"מ, אם נתנו מים בגיגית ע"ג ענבים,, כמו שעושין במקצ' המקומו', פליטת הברז"א הוי דבר מועט, ומתבטל בתוך המים. זהו שנ"ל. ואתה בנפה יפה שלך, תבור אוכל מתוך פסולת. ומה שפרשת ברתחו, משו' הסרת זפת, לא פירשו לנו רבותינו כן. אלא שאם בא להכשירה בהגעלה ע"י חמין, אי אפשר להגעילה בכלי שני או בעירוי כלי ראשון. אלא אם של חרס היא, הרתיחו אותה מתחתיה. לפי שהגעול כלי ראשון הוא, וכבולעו כך פולטו.

סימן צדעריכה

שאלת: הא דאמרינן בפ"ק דיבמות (ט' ע"ב): דבתו באונסין משכחת לה וכו'. ופרש"י ז"ל: דראובן אנס אשה, והוליד ממנה בת. ואח"ך נשאה שמעון, והוליד ממנה בת אחרת. ולפ"ד (ולפי דעתי): פלא גדול, דאם כן שתיהן אסורות לשמעון. אחת משום בתו, ואחת משום בת אשתו ע"כ.

תשובה: הא ודאי: א"כ פירש"י ז"ל דבר שאינו: וחש ליה לפה קדוש שיאמר דבר זה. אלא אפי' כתוב בספריכם, שקר ענה בו הסופר באיש האלוקים. ולא כתוב בספרינו. וכן כתוב וז"ל: בתו לא משכחת לה אלא בבתו מאנוסתו: א"א לבתו של ראובן ובתו של שמעון להיות אחיות מן האם. שהרי אשת ראובן שגרשה, וילדה לו בת, לא נשאת שוב לשמעון, שגרושת אחיו היא. אלא היכי משכחת לה: ראובן שאנס אשה, וילד' לו בת. ובא שמעון ואנס אנוסת אחיו. שמותרת לו, שלא אסרה תורה אלא אשת אח ע"י קידושין. וחזרה וילדה בת לשמעון עכ"ל. ומפורשת היא כן בירושלמי, דגרסינן התם: אנס אשה וילדה בת. ובא אחיו ואנסה, וילדה בת. ונשאו שתיהן לשני אחים מאב אבל לא מאם. זה אסור בבתו ומותר באחותה. הדא היא: האסור לזה ומותר (נראה שצ"ל מותר) לזה האסור לזה מותר לזה ע"כ. וזה מוכרח, שא"א להעמידה אלא כן.

סימן צהעריכה

עוד בפ"ק (פרק חמש עשרה נשים) (י' ע"ב): בין הוא ובין אחים חייבים על צרה כרת. פלא: כיון דאית ליה לר"ל הכי, תיקשי ליה: אמאי לא חשיב במתני' (יבמות י"ג ע"א), גבי: שש עריות חמורות: צרה (צ"ל: צרת) חלוצתו? דכיון דחליצה הויא בכרת, א"א לה לינשא אלא לאחרים ע"כ.

תשובה: לדברי מר, ליקשי ליה נמי: דליחשוב חליצ' אביו,2 שאף היא בכרת לר"ל, וא"א לה לינשא לאחר?3 אלא דאגב חורפיה לא עיין בה מר. דהא לדברי ר"ל: חלוצה אצל האחים כדקימא קיימא, וצרת חלוצה אצל החולץ ואצל כל האחי' כדקימא קימא. ואשת אח קרינן לה. ומשום את (נראה שהמילה: את, טעות סופר) אשת אח חייבין עליה. ואשת אח, הא תני לה במתני', בשש עריות חמורות.

סימן צועריכה

עוד בפ"ק (פרק חמש עשרה נשים) (י"ח ע"ב): היא וצרתה ס"ד? אלא אימא: או היא או צרתה חולצת. כלומר: דלאי זה (דלאיזה) שירצה יחלוץ. וזה לי פלא גדול: דהא לעיל בסמוך תני: אם היה חולץ, חולץ לפסולה כו'.

תשובה: אדרבא תמה על עצמך: אפילו למ"ד: צרתה כיוצא בה, היאך חולצת היא לפטור צרתה? והלא צרתה אינה פסולה אלא משום לתא דידה? ולא אלימא לשוויה לצרה כיוצא בהו. קי"ל כשמואל, דאמר: חלץ לצרות נפטרו אחיות, חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, מהאי טעמא, כדאיתא בר"פ ארבעה אחין (ז"ך (כ"ז) ע"א). וא"כ, אדרבא: היה לנו לומר: צרתה חולצת, ולא היא. אבל ברייתא דחולץ לפסולה, ל"ק (לא קשיא). דהא אוקימנא: בפסולת לעלמא, וכשרה לדידיה. ומשום דרב יוסף אינו חולץ לכשרה דעלמ', כיון דמ"מ הפסולה כשרה גבי דידיה, וחליצה כשרה היא לו. ומאן דהוה מוקי לה בפסולה: פסול' לדידיה ודאי הוינן יכולין לאקשויי עליה מדשמואל, דחליצה פסו*לה לא פטרה, דעדיפה מינה. אלא משום דלא1 ואוקימנ' לה בפסולה לעלמא, לא חיישינן לאקשויי עליה. אלא הא ודאי דהיא וצרתה קשיא, כדאמרן. אלא דליכא2 למימר: דהאי דקתני: היא או צרתה חולצת, לאו למימרא: דאי בעי חליץ לה לדידה, נפטרה צרתה. אלא ה"ק: תריץ הכי, כלומר: פריך הכי: או היא או צרתה חולצת. לומר: דלאו חדא מינייהו מיבמה, אלא תרוייהו בני חליצה נינהו. ומיהו, אי חליץ לה פטרה נפשה. דלמפטר נפשה אפי' בדאיכא דחשיבא מינה, שפיר דמי. אבל חבירתה לא פטרה. ונפקא מינה: דאי אזלא ואינסבא מקמיה דליחלוץ לחבירתה, שפיר דמי. דהא איפטרה לה אבל אי חליץ לחבירתה דעדיפה מינה, נפטרה אף הגרושה. ואו היא למפטר נפשה, או צרתה למיפטר כולה ביתא, קאמר.3 אי נמי: ס"ל להאי תנא: אין זיקה. דלמ"ד: אין זיקה, חולץ לאיזו שירצה דחליצה פסולה פוטרת צרתה דחשיבא מינה, כדאיתא בפ' ר"ג. ולית ליה להאי תנא הא דרב יוסף. אי נמי: ס"ל לתנא: יש זיקה. וס"ל: דלא אמרינן: חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה, אלא בפסול הבא מחמת זיקה בצרות אחיות, אי נמי: פסול הבא מחמת מעשיו בבעלה4 מאמר ובעל הגט /במהדורת וילנא תרמ"א הגירסא: בבעלת מאמר ובעלת הגט/, ואי נמי: החולץ למעוברת. אבל שאר פסולין, לא. וכן דעת הרב בה"ג. וכן משמע מן התוספתא. ולעולם לית ליה הא דרב יוסף.

סימן צזעריכה

עוד בפ"ק (בפרק חמש עשרה נשים) (ט"ו ע"א) הכיר בה ולא הכיר בה, איכא בינייהו. ופרש"י ז"ל: לת"ק: לא הכיר בה הוי מקח טעות, הכיר בה, צרתה אסורה. ולאחרים: אפי' (לפנינו: אפילו הכיר בה,) צרתה מותרת. דקתני: היתה, ולא קתני: נמצאת. והקשה לי אחד מחברי: והא כיון דהכיר בה, מסתמא קביל, ולא הוו קידושי טעות. והשיבותיו: דיכולני לומר: דאחרים אית להו דרבא דלעיל (פרק חמש עשרה נשים) דקאמר: צרת אילונית מותרת, ואפי' הכיר בה. וצ"ל: דלפ"ז אחרים לקולא. ובשאר איכא בינייהו דבסמוך, כולהו לחומרא ע"כ.

תשובה: ודאי שפיר קאמרת, דאתיא כרבא, והכי הלכתא. וטעמא דמסתבר. משום דהויא לה צרת איילוני' כצרת ערוה שלא במקום מצוה. כדכת' רש"י ז"ל משמו של בעל הלכו' ז"ל. והכי אית' בירושלמי (יבמות פרק א' הלכה ב'), דגרסינן התם: אילו בתו מן הנשואין בלא איילונית, צרתה אסורה. מפני שניתוסף בה איילונית, צרתה מותרת? א"ל: איילונית כמי שלא בא לעולם. אלו שתי יבמות, אחת איילונית ואחת שאינה איילונית, ובא היבם וחלץ לה, ובא עליה, שמא פטר בחבירתה כלום? הוי איילונית כמי שאינה, ע"כ גירסת הירושלמי. ודכוותה אמרינן לקמן בסמוך (פרק חמש עשרה נשים): כיון דלא אתי איסור אשת אח חייל אאיסור אחות אשה, הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה. ומיהו, בההוא פליגי משום דכיון דהיא גופא שריא לשאר האחין, צרתה צרת ערוה במקום מצוה קרי ביה, ואסירה

סימן צחעריכה

עוד בפ"ק (פרק חמש עשרה נשים) (י"ד ע"א): בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו, דבני חייבי לאוין נינהו. וזה פלא, שהרי לפעמי' מב"ה לב"ש חייבי כריתות נינהו. כגון: אם ראובן ושמעון נשואים שתי אחיו'. ולראובן אשה אחרת והיא בת לוי. ומתו1 שניהם קמי לוי. דלב"ה: אשת שמעון מותרת ללוי. דכיון דאשת ראובן אחות אשת שמעון, אסורה על לוי, איסור ערוה, או איסו' צרת ערוה, אסו' בה ומותר באחותה. אבל לב"ש שמתירין הצרות, אסירא אשת שמעון ובר (אולי צ"ל ובת/ שמעון2 /יבמות כ"ח ע"ב). דבשעה שנעשו צרות זו לזו, לא יהא לך ליקוחין באחת מהן. והרי היא באיסור כרת, ע"כ.

תשובה: איכפל רבינו לארכבה אתרי: אב"ש ואר"ש. ומאן לימא לן: דב"ש אית להו כר"ש? דילמא לית להו. ובודאי הכי מש*מע לכאורה במתני', מדאיירי ב"ש כמתני'. והתם שביק להו לב"ש ושקליה לר"ש: ש"מ: לית להו. דאי לא לימא: וב"ש. פוטרין, וכן היה רש"א (רבי שמעון אומר) מדלא אמר הכי, ש"מ: ב"ש לית להו. וכדדייקינן נמי בכה"ג, פרק האשה שהיתה עושה צרכיה.

סימן צטעריכה

עוד בפ"ק (פרק חמש עשרה נשים) (ט"ו ע"א): אלא אי אמרת: לא עשו, מאי: מה נעשה? פלא: שהיה להם לתקן: שלא יהיו פגומין בני צרות דב"ה לב"ש. ושמא יכולני לומר: דכיון שאין מתייבמות בשום פעם, מידע ידעי דחליצה זו אינו אלא חומרא בעלמא. ולא יחשבון לפגומין, ע"כ.

תשובה: שפיר קאמר מר. ודמיא לההיא דפ' ארבעה אחין. ומיהו, לא צריכה. אלא מכיון דבני צרות דב"ה, לב"ש כשרין הן, משום חשש פגם לכהונה, לא היו נמנעין מלתקן. וכמו שפרש"י ז"ל אצרות דב"ה שנשאו לשוק: והאי: מה נעשה, לאו אבנים קאי. דהא אפי' לב"ש כשרין לקהל, עכ"ל, ועיקר.

סימן קעריכה

כתבת: הא דאמר ר"נ (ע"ז, ל"ה ע"ב) בגבינת הגוים: מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה, צריכין אנו לו*מר: דשרף ילדה הוא שמעמיד, ולא של זקנה. דאי לא, תקשי לן: הא ספיקא הוי, וספיקא מותר. ועדיין הדבר צריך לי עיון: שאין ספק שיש ג"כ דברים של היתר שמעמידין בהם. וא"כ, לא יצאנו ידי חובה עם זה. דהיכי בו לימא (אולי צ"ל: לימא בו) ר' נחמן: שבשרף הערלה מעמידין, ולא בשאר דברי'?

תשובה: כשהן מעמידין בשרף, אין מעמידין אלא בשרף הערלה, וכמו שאמרת, וכמו שכתבתי אני. דאי לא, היו (נראה שצ"ל לא היו) אוסרין גבינה הכותים כדעת רב נחמן. דלא גרע מספק ערלה. ומיהו, באיסורי הכותים החמירו. ועילה מצאו להתרחק מהן, ועשו ספקן כודאן. וכן המדה נוהגת בכל מה שאמרו שם באיסורי הכותים. שהרי המורייס יש מהן בלא יין. ואפי' תמצא לומר: שנתנו לתוכו יין, אין כאן אלא איסו' של דבריהם, דסתם יינם. וא"כ הו"ל ספק בשל דבריהם. ושורת הדין ספקא דרבנן לקולא. וכבשין שדרכן לתת בהן יין וחומץ, פי': כבשין שדרך מקצת בני אדם לתת לתוכם יין. ויש מי שאינו נותן. ואפ"ה אסרום, ואף על פי שהוא ספק בשל דבריה'. וגבינת בית אוניקי לר' מאיר, שאסורה בהנאה (ע"ז כ"ט ע"ב), מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז. ואף על פי שאין מעמידין אותה בודאי בכך. שהרי מעמידין אותה בדברים אחרי', ואפי' משל היתר. וכן כולם.