תשובות הרשב"א/חלק ד/ד
סימן ד עריכה
ירונדה.
שאלת: ראובן, שהוא מחזיק בקרקע שהוא מוחזק וידוע תחילה לשמעון. ושמעון זה אינו עמו במדינה. ובא ראובן בב"ד, ועידי חזקתו עמו. ואמר לב"ד: שנאבד שטרו, שכבשה כרכום את העיר. ורצה שיקבלו ב"ד את עדיו. הנאמר: שאין מקבלין אותו שלא בפני שמעון, שהיה מוחזק בה תחילה, או לא?
תשובה: מסתברא ודאי: דכי הא מקבלין. ולא אמרו: אין מקבלין, אלא בזמן שראובן בא ליתן עדים, בקרקע שמחזיק בו עכשיו שמעון. כבר חמוה דר' ירמיה דטרק גלי ((בבא) קמא קי"ב ע"א). וא"נ: אפי' בזמן שמחזיק בו ראובן, ושמעון מערער. אבל כ"ז (כל זמן) שזה מחזיק, ואין אחר מערער, מקבלין. דכל מחזיק בקרקע, סתמא דמילתא שלו. דלא מחזיקינן אינשי בגזלני, כל שלא יצא עליו ערער. וכ"ש כשאין הבעלים הראשונים עמו במדינה. דלא גרע מהיה חולה, או שהיו עדיו רודפי' למדינת הים, שמקבלין. ולאו דוקא בששלחו לו ולא בא, אלא אפי' בשלא שלחו לו. וכן פירש הראב"ד ז"ל שם בפרק הגוזל. וזו אפי' קרא עליה ערער. וכ"ש בשלא קרא עליה ערער, ואין הבעלים הראשונים עמו במדינה, דאיכא תרתי לטיבותא. וכך פירש לנו מורי הרב ז"ל בריש חזקת הבתים, לפירוש גירסת הגאונים ז"ל, דגרסי' בבתרא (בבבא בתרא) (כ"ט ע"א): אמר מר זוטרא: ואי טעין ואמר: ליתו לי סהדי לי: דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא, טענתיה טענה. ופי' מורי, דה"ק: פעמים שמקבלים מהם אף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו. והיכי דמי: כגון דאתא לוקח לב"ד, מקמי דאתא מערער. וא"ל לב"ד: מתיירא אני דשמא יערער עליו המוכר ליומא אחרי, מפני שאבד שטרי. והרי כאן שוברין שדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא. ליתו לי סהדי לי עכשיו בפניכם. בכי הא, מקבלין. ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו. דכיון דאין כאן מערער, לא חשבינן להו כנוגעין בעדותן. אלמא: בכל כי הא דליתיה, ולא חזינן דמערער, מקבלין שלא בפניו. וכ"כ הראב"ד ז"ל בפרק הגוזל: דלא משכחת הא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד; ובששלחו לו ולא בא, או שהיה חולה ועידין (ועדין) חולין, מקבלין, אלא כשהוא בעיר, שאין שם שהות גדולה. אבל אם אינו בעיר, בודאי אין ממתינין לו, ואין שולחי' בשבילו, ע"כ. ומיהו, בקרקע של אחים שאמרת, נראה ודאי שאין מקבלי' משום דאין מחזיקים זה ע"ז בקרקע משותף, אא"כ ראוי ליחלק, וירד לכולו. ומקומות בית הכנסת שאמרת, אינם ראויים ליחלק. וכן בתים דזבן, אינם ראויי' ליחלק. וגם אנו רואים שאין האחי' השותפין מקפידים בכך זה על זה. וכיון שכן, אטרוחי בי דינא בכי הא, לא מטרחינן.