פתיחת התפריט הראשי

סימן אעריכה

שאלת: כשנשא שמעון את דינה, נתנו קרובי החתן והכלה מתנות לדינה הכלה בימי החתונה, כמנהג. ועלה לסך מנה. וכלה זו הפקידה אותו הממון ליד אביה, שלא מדע' שמעון בעלה, להתעסק בהם בעסק רבית. וכשידע שמעון שנתנו לר*אובן להתעסק, שתק ונתרצה בדבר. ולסוף חמש שנים, בקש ממנו שמעון להחזיר לו כל הממון וכל הפירות, וליתן לו חשבון. וראובן טען: שאין לו ליתן חשבון, ולא להחזיר לו הממון, שבתו הפקידן בידו, ולא הוא. ואם יבא מן הדין להחזירו לו, מעתה הוא אומר: שלא השביח. אדרבא: הפסיד. ושמעון טוען: שישבע לו ע"ז (על זה). וראובן משיבו: שאינו מחוייב לישבע לו ע"ז (על זה). הדין עם מי?

תשובה: ממון זה, אם האשה מודה שהוא מה שנתנו לה בחופתה, כמו שאמרת, הדין עם שמעון. לפי שכל מה שיש לאשה, ואפי' נכסי מלוג שלה, של הבעל הוא לאכול פירות. ואם נפלו לה מעות, ילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. ויכול הוא להוציא אפי' שלא בהרשאה. וכדקי"ל בעל בנכסי אשתו אינו צריך הרשאה, וידו כיד אשתו. ואם נתנה להתעסק, האשה יכולה להשביע את הנפקד בטענת ספק, כל זמן שלא החזיר הכל. שזה אחד מאותן ששנינו במשנת: כל הנשבעין שבתורה (מ"ה ע"א): שנשבעין שלא בטענה כלומר: בטענת בריא, וכדאמרי' התם (שבועות מ"ה). ומה שאמרינן בפ' חזקת (נ"א ע"ב): קבל מן האשה יחזיר לאש', כלומר: ולא לבעלה, היינו במעות שאינם ידועים מהיכן באו. ודילמא פקדון הם אצלה. א"נ: נתן לה אחר, בענין שאין הבעל אוכל פירות מהם. הא במעות אחרים, הוא מוציא מיד הנפקד, כמו שאמרנו.