תשובות ריב"ש/שפא
קלעת איוב לרבי משה הלוי בן אלקבץ י"א
שאלתי הגביר י"א. לאה משכנה לרחל פיגי"ל וחגורת כסף לרבית בסך מאה דינרין ועכשו לאה תבעה בפני ב"ד שתחזיר לה המשכונות בפרעון הקרן והרבית כי העובד ככבים שהמשכונות שלו רוצה לפדותם ורחל הודת בפני ב"ד שהאמת שקבלה המשכונות אבל הפקירה אותם ביד ראובן והיא תבקשם ממנו. עוד אמרה לאה בתביעתה שמשקל הכסף הוא חמשה זקוקין והבית דין שאלו את פי רחל אם האמת כדברי לאה או כמה משקלם ושוויים והשיבה שאינה יודעת לפי שעבר הרבה מן הזמן שמשכנו אצלה. ולאה בקשה מאת הגזבר לעשות עכוב הנקרא אנפד"א לשמעון מכל נכסי רחל שיהיו בידו שאם ראובן יכפור במשכונות שיוכל ליפרע מנכסי רחל שבידו וכן נעשה. בין כך מתה רחל וראובן כפר במשכונות ויורשי רחל הראויים לירש אותה אינם רוצים לזכות בירושתה ואינם חפצים לטעון בדבר כנגד תביעת לאה ולאה תובעת כנגד שמעון שהיו בידו הנכסים המעוכבים שיביאם ליד הב"ד ושישבע אם יש ביד' יותר נכסים מרחל ויפרעו אליה מהם דמי המשכונות ושמעון טען שאין לו להביא המעות לב"ד לפי שאין ללאה שום זכות בנכסי רחל לפי שמעולם לא הודת במשקל המשכונות ובשוויים אבל כששאלו לה הב"ד כמה היה משקלם ושוויים אמרה שאינה יודעת א"כ הו"ל כאומר מנה לי בירך והלה אומר איני יודע פטור וישבע שבועת היסת שאינו יודע ואם היתה רחל בחיים היו ב"ד משביעין אותה שאין המשכונות בידה והיו כוללים בשבועתה כמה משקלם ועכשיו שמתה ישבעו יורשיה שאינם ברשותם ושאינם יודעים כמה שוויים. עוד טען שאפילו היה ללאה זכות בנכסי רחל אין לו לישבע כמה נכסים בידו מרחל מפני שלאה טוענת בספק ואין נשבעין על טענת ספק ולאה אמרה שהדבר ברור שכל המלוה על המשכון לרבית שהמשכון שוה יותר מכפלים ועל כן יש לה זכות בנכסי רחל ובין כך שיש לב"ד להכריח שמעון ולהוציא מה שבידו ושינתן ביד הב"ד ולישבע אם יש בידו יותר ועל זה דנו הב"ד מה שדנו ונסתלקו שניהם מדינם ובאו לפני דיין הסלוקין ודיין הסלוקין צוה להביא ר' דינרין שהודה שמעון שהיו בידו מנכסי רחל בשעת העכוב ולמסרם ליד הב"ד ושמעון תפס על דיין הסלוקין ואמר שלא דן כדין והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ג מהלכות מלוה ולוה) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע שדמיו יותר מן החוב אפילו פרוטה אחת ויפטר שהרי לא חייב עצמו בכלום וכן הביא ראיה ממה שהביא בעל העטור ז"ל בהלכות המלוה על המשכון הלוה תובע ואומר סלע הלויתני ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע נשבע המלוה ויגלגל עליו שבועה שאינו יודע ואם יש עדים שאבד נשבע שבועת היסת ופטור. והדיין משיב שהאמת הוא שאם היתה רחל אומרת כמה שוים בודאי שהיתה כוללת בשבועתה כמה היו שווים והיתה פטורה אבל עתה שאמרה שאינה יודעת שוויים הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם דהוה ליה כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והביא ראיה מן הירושלמי (ב"ק פ"ו ה"ז) שהביא הרב אלפסי ז"ל בבבא קמא עובדא דשק צרור דאתא קומי דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל ופי' דעל כרחין האי דאמר סיגין היה מלא לאו בברי טעין הכי דא"כ הוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אלא שמא סיגין הוה מלא קאמר והוה כאומר איני יודע כמה שוה ולפיכך חייב. ועוד הביא ראיה מן הירושלמי (שבועות פ"ו ה"ח) שאמרו שם סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע רבי בא בר יונה בשם רב יאות לית את ידע חברך ידע כלומר ונוטל בלא שבועה וחזרו והקשו שם תמן איתמר לית את ידע חברך ידע וכה אתמר הכין ופריקו תמן יש חלות שבועה וכאן לית חלות שבועה ע"כ. ופי' שהם הקשו מהא דאמרינן דכיון שהוא אינו יודע וחברו יודע חייב לאידך דקיי"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלא שלא דקדקו בלשון תמן ולשון הכא שהיה להם לומר בהפך אלא שכן דרך הירושלמי שלא לדקדק בזה ופריקו דלא דמי לההיא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אין בו חיוב שבועה שעל הכל הוא אומר איני יודע אבל באידך יש חלות שבועה שהוא כמודה מקצת. נראה מן הירושלמי הזה דכל שזה טוענו שמשכונו שוה שתים וזה אומר איני יודע דדיינינן ליה כאלו מודה לו ששוה יותר אלא שאינו יודע כמה ומשום הכי אמרו שיש עליו חלות שבועה וחייב משום דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע זהו תורף טענתם כמו שבא בשאלה בארוכה:
תשובה נראה שהדין עם שמעון שהרי דין המלוה על המשכון יאבד השנוי במשנה בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"ג.) כל טענות הנופלות בין המלוה והלוה אין אנו חושבין אותן לענין מודה מקצת או כופר בכל אלא כמה ששוה המשכון יותר על ההלואה וכשהלוה תובע מן המלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך וסלע היה שוה אף על פי שבשווי גוף המשכון הוא מודה מקצת אפילו הכי חשבינן ליה כופר בכל לפי שבהודאתו זאת אינו מחייב עצמו בכלום שהרי הלוהו עליו כשעור שווי המשכון לפי הודאתו וא"כ בנדון זה כשטענה לאה בפני הב"ד שהמשכונות היה משקלם חמשה זקוקים הרי הוא כאלו תבעה מותר שווי החמשה זקוקים על ההלואה וכשרחל השיבה שאינה יודעת הרי היא כאומרת איני יודעת על כל תביעת לאה אע"פ שהיא מודה שיש בידה משכונות שווים ממון שהרי אינה מודה בשוה פרוטה יתר על סך ההלואה והרבית וא"כ הוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקיי"ל פטור. ואין לומר דהתם במתניתין בפרק שבועת הדיינין הוא שכבר נאבד המשכון ונודע להם בשעה שבאו לב"ד וטענתם היא בתשלומיו וא"כ אין לדון אלא על מה ששוה המשכון יתר על ההלואה אבל בנדון זה שלא היה דעתם שנאבד המשכון טענתם היא על גוף המשכון בעצמו ואין סך ההלואה מתחשב וא"כ כשזה שואל מטלטנין משקל חמש זקוקים וזה אומר איני יודע כמה משקלם הרי הודה באי זה משקל ואפילו אם לא יהיה שוה פרוטה יותר על ההלואה אין אנו דנין על ההלואה אלא על גוף המשכון כיון שלא נאבד. הא ליתא חדא שהרי אם אינו מודה בשוה פרוטה יתר על הלואה אינו מחייב עצמו בהודאתו ואין כאן הודאה ועוד דהא קיי"ל (שם מ"ד.) כר' יצחק דבעל חוב קונה משכון בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וא"כ אף בגוף המשכון אין כאן הודאה בשוה פרוטה ואע"ג דאין ב"ח קונה משכון אלא לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ושאין שביעית משמטתו ושמקדשין בו את האשה אבל לא להתחייב באונסיו דהא לא אמרו (ב"מ פ':) שיהא המלוה על המשכון אלא שומר שכר מכל מקום אין כאן הודאה בשוה פרוטה. ועוד שאם היה זה אמת אפי' בנאבד המשכון היה לנו לומר כן שהרי יש למלוה לישבע שאינה ברשותו וכל שלא נשבע זאת השבועה הוא חייב בגוף המשכון בעצמו ואף ע"פ שבפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ה.) העמידוה לזו בשמאמינו לוה למלוה בלא שבועה שנאבד המשכון התם לאו משום האי טעמא אוקימנא לה בהכי אלא משום דכיון שמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו הרי הוא חייב שבועה על שווי המשכון בגלגול ולא הוה ליה למתני פטור כדאיתא התם. ועוד שאם באנו לומר כן שכיון שלא נודע שנאבד המשכון על גוף המשכון הם דנין ולא יתחייב סך ההלואה א"כ מטעם אחר אין כאן חיוב שבועה שהרי כשהמלוה אומר איני יודע הוה ליה כאומר מה שהנחת אתה נוטל ולא חשבינן ליה מודה בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דבשלמא כשטענתם על הדמים אנו חושבין כשאומר איני יודע כמה היה שוה כאלו הודה בפחות שבממון דהיינו שוה פרוטה שהרי אי אפשר לעמוד עליו יותר מכן אבל באומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל שבמשנת פרק שבועת הדיינין (שבועות מ"ב:) גבי בית מלא מסרתי לך הרי הודה בכל מה שבבית והוא דבר שאפשר לעמוד עליו וא"כ הרי הודה בדבר שאינו קצוב ונודע לבית דין בהודאתו ולאו דבר שבמנין הוא ופטור אליבא דרבא דקיי"ל כותיה כדאיתא התם (מ"ג.). ודכותה בשלא נאבד המשכון וזה טוען משקל חמשה זקוקים וזה אומר איני יודע אבל מה שהנחת תטול אם נדין כאלו לא נאבד המשכון הרי בכלל הודאתו כל מה שימצא שיהיה משקל המשכון ואינו קצוב ונודע לב"ד מתוך הודאתו כמה הוא ופטור. ומה שטוענת לאה שיש לה זכות בנכסי רחל מפני שכיון שהודת במשכונה הדבר ידוע שכל מלוה על המשכון ברבית הוא שוה כפלים מן ההלואה אינה טענה של כלום ואין למדין מזה הכלל להוציא ממון שאם כן אף אנו נאמר כל המלוה על משכון בלא רבית שוה המשכון כסך ההלואה והא ליתא מדתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור וטעמא משום דהוה ליה ככופר בכל כמו שנראה מפשט המשנה והגמרא ואם זה היה אמת אפי' אם כופר בכל היה חייב היה לנו לפטור את זה משום דאנן סהדי שהמשכון היה שוה כנגד ההלואה אלא שאין זו טענה של כלום. ועוד שהרי אפשר שבשעת ההלואה היה אז המשכון שוה יותר מקרן ההלואה הרבה ועתה אחר שנתרבה החוב מחמת הרבית אין המשכון שוה יותר מן החוב או שהוזלו עתה המשכונות מכל זה אין טענה זו כלום ולא היה צריך להשיב עליה. והראיה שהביאו כנגדו מעובדא דשק צרור דירושלמי דמשמע מיני' דמשום דטען שמא סיגין הוה מלא הו"ל כמאן דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכדרבא דפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ז.) והוה ליה כמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם אינו ראיה דהתם פקדון הוא ומכיון שהודה שהפקיד לו לפחות סיגין הרי יש כאן הודאה בשוה פרוטה אבל במלוה על המשכון כשמודה שהיה בידו משכון ואינו יודע כמה היה שוה אין כאן הודאה של חיוב כלל שהרי אפשר שההלואה היא יותר מדמי המשכון והרב רבי יוסף הלוי בן מאגש ז"ל שהוא בעל סברא זו דכשמודה הנפקד בפקדון אלא שאומר שאינו יודע שוויו הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ומפקיד נוטל בלא שבועה לא אמרה אלא בשומר ומפני שמתחייב ממון מכיון שהודה בפקדון אף אם לא ידע שוויו והוקשה לו ההוא עובדא דשק צרור דאם כן היה לנו לומר שיטול התובע בלא שבועה דהא הו"ל נתבע מחוייב שבועה ומשלם *(וכן הקשו הרבה ראשונים ז"ל ועי' בש"ך ח"מ סי' ע"ב סקנ"א. וצ"ע הלא בירושלמי רב הוא דקאמר ישבע ויטול ורב הלא ס"ל דלא אמרינן משאיל"מ כמבואר בשבועות (מ"ז.) ואכמ"ל ויבואר בסוף הספר) והאריך הרבה בתירוץ קושיא זו כמו שהביאוה המפרשים ז"ל בחדושיהם אבל במלוה על המשכון לא אמרה וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות שאלה ופקדון) שכך כתב המפקיד פירות אצל חבירו שאינן מדודין וערבם עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב בשבועה שאינו יכול לישבע וכן הורו רבותי רבי יוסף הלוי ורבו ע"כ בפרק הנזכר. ובהלכות מלוה ולוה (פרק י"ג) כתב בדין מלוה על המשכון וז"ל סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע שדמיו יותר מן החוב אפי' פרוטה אחת ויפטור שהרי לא חייב עצמו בכלום ע"כ. ואפי' בדין שומר הוסיף הרמב"ן ז"ל דדוקא בשיאמר שוה ממון היה ואיני יודע כמה אבל אם אמר סתם איני יודע דלמא אפילו בפרוטה אינו מודה. ובר מן דין ההוא עובדא דשק צרור אינו ראיה לדין זה לפי מה שפירש אותו הרמב"ן ז"ל דמשום תקנת נגזל באשו נגעו בה והכי איתא התם גבי פלוגתא דטמון באש אמר רבי הושעיא בשאין שם עדים אבל יש עדים כל עמא מודי על הדא דרבי יהודה דתנינן על גדיש של חטים וכו' כהדא חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור ארעו אונס פירוש אונס אשו ואמר רב נשבע ונוטל דס"ל כרבי יהודה דאמר עשו תקנת נגזל באשו ואפילו בזה כופר בברי ואומר לא היו מטכסין אלא סיגין שכך אמרת לי בשעת פקדון או אני הכרתי בו אע"פ שהיה צרור אפילו הכי נשבע ונוטל ולפי פירוש זה אין המעשה ההוא מענין נדון זה ואין לו עסק כלל בכאן. ומה שהביאו ראיה כנגד שמעון מדגרסינן בירושלמי סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע רבי בא בשם רב יאות לית את ידע אהין ידע ומסיק התם בירושלמי דלא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דהתם לא חל עליו חיוב שבועה אבל באומר איני יודע כמה היה שוה חל עליו חיוב שבועה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם אין מן הירו' הזה ראיה דיש לפרשו בשאמר איני יודע כמה הי' שוה יותר על מה שהלויתיך אבל יודע שהיה שוה ממון יתר על חובו וא"כ הוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומפני זה דנו אותו כמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומאן דבעי התם בירושלמי תמן את מר לית את ידע אהין ידע וכה את מר הכין הוה ס"ד דמיירי באומר סתם איני יודע כמה היה שוה ומשום הכי מדמי ליה למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור שהרי זה ג"כ אינו יודע אם המשכון שוה יותר מן החוב ויתחייב לו בממון אם לאו וכי מפרקינן תמן יש חלות שבועה וכה לית חלות שבועה בעי למימר דהכא לאו באומר סתם איני יודע אלא באומר איני יודע כמה היה שוה יותר על ההלואה אבל יודע הוא שהוא שוה ממון יותר מן ההלואה ודרך הירושלמי לקצר וכן פירש הרמב"ן ז"ל זה הירושלמי. א"כ עלה בידנו בנדון זה שאין ללאה זכות בנכסי רחל וא"כ אין לה דין ודברים על שמעון שהרי לא היה לה דין עליו אלא מדרבי נתן דאמר מנין לנושה בחברו וכו' שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וקיי"ל כותיה אבל כיון שאין לה זכות על נכסי רחל בטלה טענתה על שמעון ואין לה דין ודברים עליו ואין לב"ד להוציא ממון בטענתה זהו מה שנראה לי בזה לפום רהטא ותחלת העיון כי ידעת הגביר י"א כעת רבות טרדותי ולבי על נסעי ואין לי פנאי לעיין בזה לאטי ולולי כי חששתי מעבור על בקשתך וכונתך מלהחטיא הייתי מושך ימיני ומונע עטי וחושך שבטי אבל לעשות רצונך חפצתי ואם אכשל בדבר הלכה משוגתי תלין אתי פי המדבר הדל באלפי ושבטי אחיך נאמנך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: