תשובות ריב"ש/שעט
עוד לו על הענין הנזכר
חכם חרשים ויושב בשבת תחכמוני לרעבי חכמה נותן משמנה לחמו לחם נקיה כמצתו של שלמה מצה עשירה לא לחם עני לצמאי בינה אל בינתו ישענו יתן להם במזרקי יין הרקח מעסים רמוני לערומי עצה מאור לבושו נטה עליהם כשמלה תדשה שש ומשי ורקמה עדנים עם שני הוא הה"ר שלמה נר"ו. הגיעני כתבך האדון ולזכותך בשפטך לצדקך בדברך בכל מה שאפשר חפצי ורצוני כי אענדך עטרות לי ורביד על גרוני אבל במה שיהיה לדעתי נגד האמת לא אשא פנים לזקן ויושב בישיבה ועל כבודו לא תחוס עיני אל אל אשים דברתי ואהיה חס על כבוד קוני ואל אדם לא אכנה ואם יהיה חותם על יד ימיני אם דבריו טובים ונכוחים אומר כפתור ופרח ואם אין אומר עמכם לא ירד בני אם דברי פיו ושיחתו לא אבין אשיב אמרי לה אנה פניך מועדות השמילי הימיני כי כך דרכן של אוהבי התורה שלא לעשותה פלסתר שלא להשיב מפני הכבוד פלוני חכם טיהר לי את הדם והראתי לפלוני פן תורה חוזרת לאכסניא שלה בפתחי שערים בראש הומיות תקרא קראתי למאהבי המה רימוני על כן כי צויתני ככתבך האדון נ"ר ואמרת אשאלך והודיעני ברשותך אשיבך מלין ואם אני כאפרוח כנוח עלי הרוח אומר עם קני את אשר מן השמים יורוני וביי' אעזר:
אמרת ושאלת האדון נ"ר מאחר שאם נשאת לא תצא מפני מה אסרוה לינשא כיון שכבר הותרה והלא אמרו (כתובות כ"ג.) לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהיתרה הראשון ואני אומר חלילה לך חולין הוא לך לומר כדבר הזה שלא אמרו כיון שהתירוה לינשא אלא בעד אומר מת ועד אומר לא מת שאם התירוה על פי העד הראשון לא תצא מהיתרה משום דעולא דכיון שהתירוה לינשא על פיו הוה ליה כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ותנשא לכתחלה כדתנן בפרק האשה שלום (יבמות קי"ז:) עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ומקשינן בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה וכו' ומתרצינן הכי קאמר עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אבל אם לא התירוה לינשא על פי הראשון ה"ל עד אחד בהכחשה ולא כלום הוא ולדעת הרמב"ן ז"ל אף אם נשאת תצא דהא דתנן התם עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא כתב ז"ל משום דמתני' בנשואי היתר מיירי אבל בנשואין דכי נשאת באסור נשאת לא קא מיירי אבל דעת הרמב"ם ז"ל דעד אומר מת ועד אומר לא מת אם נשאת לאותו העד שאמר מת והיא אומרת ברי לי אעפ"י שלא התירוה לינשא אם נשאת לא תצא אבל בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דקיי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי מנחם ב"ר יוסי ואמרי דאפי' באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא (שם פ"ח:) כלומר בנשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי אמרו בה דאם התירוה לינשא על פי העדים הראשונים ואעפ"י שאינה צריכה להיתרם ואח"כ באו עדים שלא מת שלא תצא מהיתרה הראשון ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעידיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב"ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת להם אין מוציאין אותה מהם בספק זה *(ב"י אה"ע סי' י"ז (ד' ל"ט ע"ב) בד"ה ומ"ש ואם) וכן נראה מדברי הרב רבינו משה בר מיימוני ז"ל שכתב (בפרק י"ב מהלכות גרושין) בא עד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהיתרה הראשון ותנשא שעד אחד בעדות אשה כשאר שני עדים בשאר עדויות ואין דבריו של אחד במקום שנים ובפרק זה כתב שני עדים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא ע"כ. הנה שלא כתב כאן שאם התירוה לינשא לא תצא מהיתרה הראשון לגבי העדים שתהא מותרת לינשא לכתחלה לא' מעידיה באומרת ברי לי כמ"ש בהלכה של עד אחד הנה שדעתו כמ"ש וכן נראה ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרק האשה שלום על מה שאמרו בירוש' (פט"ו ה"ד) גבי עד אומר מת ונשאת ועד אומר לא מת וכו' אמר רבי יוחנן זו דברי רבי מנחם ב"ר יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ בירושלמי ולפי שדעת הרמב"ן ז"ל שאם בא העד השני קודם שהתירוה ע"פ הראשון הוי כבאו בבת אחת ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא ואם נשאת תצא כתב לתרץ זה הירושלמי דאפשר דעד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה לינשא דלא הוי עד אחד בהכחשה שנאמר אם נשאת תצא ולית להו בירושלמי הא דעולא דנימא אין דבריו של אחד במקום שנים ומשום הכי אמרינן דלכתחלה לא תנשא אפילו לאותו העד באומרת ברי לי דהוה ליה ספק כשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הנה נראה מפורש מדברי הרב ז"ל שאפילו בהתירוה לינשא כדין על פי העד הראשון ואח"כ בא העד השני ואמר לא מת לא תנשא לכתחלה ולא אמרינן לא תצא מהיתרה הראשון לגבי העד הראשון כיון דלית להו דעולא אלמא טעמא משום עולא הוא וכן מה שאמרו במסכת כתובות בפ' האשה שנתארמלה גבי מתני' דתנן ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואמרינן עלה בגמרא (כ"ג.) אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ומאי לא תצא דקתני לא תצא מהיתרה הראשון התם נמי היינו טעמא דכיון דכשהתירוה לא היו כאן עדי שביה הרי הותרה כדין על פי ב"ד משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואעפ"י שבאו עדי שביה אחרי כן הרי אינם מכחישין אותה ואינם כנגד התר ב"ד שהרי היא גם כן אמרה שנשבית אלא שטהורה היא אלא שאם באו העדים קודם התר ב"ד לא היה כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא היינו מתירין אותה וכאן כיון שהותרה הותרה ועוד דבשבויה הקלו דהא הך סופא דאם משנשאת באו עדים פסקו ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל כמאן דמתני לה אסופא משום דבשבויה הקלו אבל ארישא דאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני לא וא"כ שמואל נמי מצי למימר דאסופא אמרה ומשום דבשבויה הקלו אבל במקום אחר לא מצינו כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת שאם מה שאמר שמואל לא נשאת נשאת ממש היה כלל גדול בכל אם נשאת לא תצא הוה להו בגמרא לאיתוייה למילתיה דשמואל בפרק האשה שלום גבי ההיא דעד אומר מת ונשאת לסייעתא או למימר ההוא פירוקא דסתמא דגמרא משמיה דשמואל אלא ודאי היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר ומלתא דשמואל לחוד וההיא דפרק האשה שלום לחוד. ומה שאמרו בריש פרק האשה רבה (יבמות פ"ח:) מאי לא תצא דקאמר רב לא תצא מהיתרה הראשון אינה ענין לזו דהתם בנשאת ממש היא אלא שרוצה לומר שמותרת לחזור לראשון ולא תצא מהיתרה של ראשון דאנוסה היא כיון שנשאת בעדים ואין פירוש זה דומה לפירוש לא תצא מהיתרה הראשון שאמרו גבי עד אומר מת וגבי שבויה דהתם ר"ל שלא תצא מהיתרה שהתירוה ב"ד ומותרת לינשא לכתחלה מפני הטעם שכתבתי בכל אחת מהן אבל במקום אחר שאמרו אם נשאת לא תצא דבר ברור הוא שלא נאמר בו אם התירוה ב"ד לא תצא מהיתרה הראשון ותנשא לכתחלה ואעפ"י שכשהתירוה התירוה כדין כיון שאחר מכן נולד ספק בהתירם כל שכן וכ"ש שאם התירוה ב"ד בטעות ששגו בהוראה שלא עלה על דעת שתנשא לכתחלה מאחר שהורו ב"ד ואין זו הוראה אלא טעות וכי חכם שהורה במים שאין להם סוף שמנדין אותו תעלה על דעתך שהאשה תנשא כיון שהתירוה ואנחנו מנדין מי שהתירוה *(רמ"א שם סעי' ל"ד) ואצ"ל בטועה בדבר משנה שאין ממש בדבריו ואפילו אם היה אוסר כדתנן בבכורות (כ"ח:) ומייתינן לה בסנהדרין (ל"ג.) מעשה בפרתו של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכיל' רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפלי חכמים והתירוה ואמרינן התם דפטור מלשלם משום דטועה בדבר משנה הוא וכיון דאי איתה לפרה הוה הדרה ופטור השתא נמי פטור אלא אפילו בטועה בשקול הדעת שאמרו (חולין מ"ד:) חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר ומהאי לישנא משמע דאפילו דיעבד לא עשה ולא כלום השני ובטועה בשקול הדעת היא דאי בדבר משנה לא עשה ולא כלום הראשון כמ"ש מההיא דמעשה בפרתו היינו דוקא חכם שטמא או שאסר שהראשון מחמיר משום דאזלינן לחומרא ואפילו בשאחרון גדול מן הראשון כל ששאלוהו לראשון והחמיר שהרי קבלו דעתו כדתניא בפרק קמא דע"ז (ז'.) שאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם אחר ויטהר וכו' ולא מפליג ברישא בין גדול ממנו בחכמה ובמנין ובסופא מפליג אבל אם הא' מקיל אמרינן ליה איכא דשרי כי האי גונא כדאמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא מי איכא דשרי כה"ג באתרא דשכיחי קלפי כדאיתא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה מ'.) ונפקי שפורי דמאן דאסר ושפורי דמאן דשרי לפי שהם היו שוין וכתב הרמב"ן ז"ל עלה דשפורי דמאן דשרי נפקי תחלה והכי הוה עובדא דרב הונא בר חיננא שרי תחלה ואמר ליה רבא מי איכא דשרי כי ה"ג הא אי נפקי שפורי דמאן דאסר לא הוה מפיק רבא שפורי למשרי דהא בשקול הדעת קא מפלגי וחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר וכ"ש אם המחמירין הם גדולים בחכמה ובמנין שהרי אפילו להקל בשל תורה שומעין להם כל שלא אסרו תחלה המחמירין אבל בנשאלו בבת אחת או שהמקילין ראשונים שומעין לגדולים בחכמה ובמנין אפי' להקל בשל תורה כ"ש להחמיר ששומעין להם אפילו בשוין לתנא קמא בין בשל תורה בין בשל סופרים ולרבי יהושע בן קרחה דקיי"ל כותיה בשל תורה לבד כל שכן כי מה שאמרת שאף לדברי האוסרין אם נשאת לא תצא אינו כך דכיון דאשתהי אין מעידין עליו כלל שהרי נשתנית צורתו דאשתהי שעה במים כשלשה ימים ביבשה דאין מעידין ובכל הני דקתני בהו במתניתין אין מעידין אין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא דומיא דאינך דמתני' (ק"כ.) דאין מעידין עד שתצא נפשו דאם נשאת תצא שהרי אין כאן עדות שמת וליכא למימר דאין מעידין עד שתצא נפשו קאי אמאי דקא בעי למתנא ואפילו מגוייד ובההוא הוי מדרבנן משום חששא דמפני שיכול ליכוות ולחיות אבל מדאורייתא לא חיישינן להכי ואם נשאת לא תצא דא"כ היכי מקשינן בגמרא ומי מצית מוקמת לה כרשב"א והא קתני סופא מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו מן הארכובה ולמטה לא תנשא ואי אין מעידין על המגוייד משום חששא דרבנן לחוד ולכתחלה אבל אם נשאת לא תצא מאי מקשי מההיא דשלשלוהו לים דשאני התם שטבע במים שאין להם סוף ואין אסורה אלא לכתחלה מדרבנן ומשום הכי כיון שמצד אחד נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה התירוה לינשא לכתחלה ולא חשו לחשש מפני שיכול ליכוות ולחיות באסורא דרבנן אלא שמע מינה דרשב"א דינא דאורייתא קאמר שאין מעידין עליו כלל ואם נשאת תצא לפי שאין כאן עדות מיתה ומשו"ה אפי' בטבע במים שאין להם סוף שאין אסורה אלא מדרבנן ולכתחלה לא היה להם להתירה לכתחלה בנחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה שהרי אין כאן עדות כלל כיון שיכול ליכוות ולחיות וכי מוקמינן למתני' בסכין מלובנת ודברי הכל כ"ש ודבר ברור שאין מעידין כלל ואם נשאת תצא שהרי כבר נכוה ואפשר להרפא והוה ליה כחולה דעלמא ומפני זה אמרו בירו' שאפי' לא נודע אם בסכין מלובנת אם באינה מלובנת שאין מעידין שאני אומר בסכין מלובנת נכוה וחיה וזה מוכיח שאין מעידין מדאוריית' הוא ולפי זה אסרו בו הספק וכן חיה אוכלת בו כדמוקמינן לה בגמ' ממקום שאין הנפש יוצאה בו ג"כ אין מעידין כלל שהרי חי הוא ואין סופו למות דבמקום שהנפש יוצאה בו אמרינן חי הוא וסופו למות אבל זה חי הוא ואין סופו למות וכ"ש בהא דת"ר (קכ"א.) נפל לבור אריות אין מעידין שאם נשאת תצא שהרי אין כאן חיה אוכלת בו כלל וכמו שפרש"י ז"ל גוב אריות רחב ואינו עומד עליהם ולפעמים שאינן רעבין ואין אוכלין אותו וכן ההיא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו ג"כ מדאורייתא הוא ואם נשאת תצא דהא להך לישנא דאמרינן בגמ' משום דסימנין דרבנן דבר ברור הוא דאין לסמוך עליהם כלל באסורא דאוריית' ולהך לישנא דאמרינן סימנין דאורייתא היא מוקמינן מתניתין בסימנין גרועין כגון גופו דארוך וגוץ כליו בחיורי ואוכמי שאפי' נאמר סימנין דאורייתא אין סימנין כאלו כלום והא דפליגי בברייתא אי מעידין על השומא אי אין מעידין מדאורייתא נמי היא דכי מוקמינן נמי פלוגתייהו בסימנין אי דאורייתא או דרבנן פשוט הוא ולהך לישנא דאמרינן דכ"ע סימנין דאורייתא אלא דפליגי בשומא מצויה בבן גילו נמי אין כאן עדות שיהיה זה שהרי אפשר שיהיה האחר שהוא בן גילו או כמה בני גילו שאפשר שיש לו ואם כן אין כאן עדות וכן נמי לכולהו לישני דמוקמינן בגמרא משום שומא עשויה להשתנות או שומא לאו סימן מובהק. והנהו תלת דרבי אלעזר בן פרטא (גיטין כ"ח:) שנותנין להם חומרי חיים וחומרי מתים נמי אם נשאת תצא ואעפ"י שרובן לאבד דכיון שאפשר בהן ההצלה אין הולכין בהן אחר הרוב אלא אחר החזקה ואף על גב דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקי חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהיא בחזקת אשת איש וכן משמע בפרק כל הגט (שם) דכי מוקמינן מתניתין דיוצא ליהרג בבית דין של אומות העולם אבל בבית דין של ישראל כמת חשבינן ליה מייתינן סייעתא מההיא דשמע מבית דין וכו' דבעינן לאוקומה ביוצא למות ויוצא ליהרג ודחינן לא מת מת ממש נהרג נהרג ממש ובכותים אל ישיאו את אשתו משום דשייכי בה ולא הוי מסיח לפי תומו. ובודאי כיון דלא הוי מל"ת אל ישיאו את אשתו דקתני על כרחין אם נשאת תצא א"כ לאוקימתא קמייתא דהוה מוקמינן לה ביוצא ליהרג הא דקתני בכותים אל ישיאו אם נשאת תצא דאי איכא הפרישא בפירושא דאל ישיאו בין אוקימת' קמייתא לאוקימת' בתריית' הו' להו לפרושי. אלמא דבהני דרבי אלעזר בן פרטא אם נשאת תצא ואע"ג דחד מינייהו ספינ' שאבדה בים אין זה טבע במים שאין להם סוף שאם נשאת לא תצא דטבע במים שאין להם סוף מעיד שטבע בים ושהה שעור שתצא נפשו ואז הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוי מעוטא דמעוטא ולא שכיח ומשום הכי אמרו שאם נשאת לא תצא. וא"כ לפי מה שכתבתי היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי אי לא אשתהי אם נשאת תצא כדעת הרשב"א ז"ל בנסתפק לאחר ג' אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל ובחזקתה עומדת והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מכ"מ אם נשאת תצא *(ב"י אה"ע סי' י"ז (ד' ל"ז ע"א) בד"ה ומ"ש בד"א רמ"א שם סעי' כ"ו) כספקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אלא א"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף כראוי אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחלה ואם היינו מקילין בה היינו מקילין בדרבנן אבל בכאן אין מי שיעיד בטביעה אלא שמזכיר שאחר יום שנהפכה הדוגיא ראה מכלוף מת על שפת הים ואינו אומר בפי' שמכלוף הי' בדוגיא ושהוא ראה בטביעתו ושהה שעור שתצא נפשו *(ב"י שם (ד' ל"ט ע"ב) בסד"ה כתב הר"ן). ועדות הנכבד אניום טוב גבאי י"א אשר נשלח פרפיניאן והה"ר בנימין נ"ר סמך על אותו עדות להתיר הנה אניום טוב עצמו מכחש בהם ואומר שמעולם לא העיד כזאת ויש פלא איך לא נשלח פה עדותו ונשלח לקצות הארץ. גם בענין קברתיו לדעת הרב אלפסי ז"ל שמצריך קברתיו אם לא אמר קברתיו אם נשאת תצא כיון דחיישינן דאמר בדדמי אין כאן עדות ברור שמת דהא סבירא ליה לרב ז"ל דבעיין דעד אחד במלחמה בקברתיו היא דבדלא קברתיו פשיטא ליה דלאו כלום הוא דהא אפי' בשני עדים ס"ל לרב ז"ל דבלא קברתיו לאו כלום הוא דומיא דאשה עצמה דקתני מתניתין דבלא קברתיו אינה נאמנת ואינה נאמנת לגמרי משמע. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל דעד אחד במלחמה או במים שלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס"ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא אפשיטא בעיין וכיון דלא אפשיטא אמרינן ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כמ"ש ז"ל כן בעד א' בקטטה וכן בהחזיקה היא מלחמה בעולם משום דהוו בעיי ולא אפשיטו אבל בכל השאר דחיישינן לאמרי בדדמי אם נשאת תצא שבכל פי"ג לא כתב הרב ז"ל אם נשאת לא תצא אלא באלו שזכרתי דלא אפשיטו בגמ' ובמים שאין להם סוף נראה שכל האחרות אם נשאת תצא ס"ל א"כ לדברי הרב אלפסי ז"ל דפשיטא ליה דבעינן קברתיו אם לא אמר קברתיו אם נשאת תצא וכבר כתבתי לך שאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו. א"כ עלה בידינו בנדון שלפנינו שאף אם יהיה עדות המלח מל"ת הנה לדעת הרב אלפסי ז"ל כיון שלא אמר קברתיו נראה שאם נשאת תצא ולדעת הר"ם ז"ל לא תנשא ואם נשאת לא תצא אבל משום דאשתהי אם נשאת תצא *(ב"י שם (ד' ל"ג ע"ב) בד"ה כתב הרמב"ם ועי' ברמ"א שם סעט"ו ובפ"ת ס"ק ע"א) כל שכן שבעדות המלח אם הוא מל"ת יש דברים בגו ואע"פ שאני כתבתי לך שלפי סברתי הוא מסיח לפי תומו הנה כתבתי זה להלכה ולא למעשה שהרי הייתי אוסרה מצד אחר אבל עתה שנתיישבתי בדבר אני מסתפק בו אפילו להלכה וכ"ש למעשה שראוי להחמיר בו ועוד שכמה חכמים גדולים דעתם להחמיר שאינו מסיח לפי תומו ובראשם מורינו ה"ר נסים נ"ר השקול כנגד הכל ואתה האדון נ"ר כתבת לנכבד אחד מעירנו שהאש' מותרת לפי מה שכתבתי אני במל"ת. ומ"ש החכ' השלם דון חסדאי נ"ר באשתהי ובדבר זה מותיבנא תיובתא כלפי שנאיה דמר לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כב"ש עושה כב"ה עושה וכו' (עירובין ו':). ומה שאמרת שלפי דעתי מי שסובר אם נשאת לא תצא כיון שקלקלה הרי היא כאלו נשאת ישתקע הדבר ולא יאמ' כי אע"פ שהקלקול בכלל מה שהתירוה בית דין לינשא דהא משוו לה פנויה דהא קיי"ל כרבי יוחנן דאמר הכי בפ' האשה רבה (יבמות צ"ב.) היינו לענין שפטורה מן הקרבן דהוי לה אנוסה דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ונא חשבינן לה כשוגגת לומר שב"ד לא התירו לקלקל משום דאמרה אתון שויתון לה פנויה אבל שלחוש ללעז השוטים שקלקלו זה לא שמענו כי אפי' בנשאת אין הטעם מפני לעז הביאות שלא מצינו לעז אלא על הבנים בשיש לה ואפילו בקדש אומרים בירושלמי שאין מניחין לו לכנוס כדאיתא בירושלמי בסוף פ' כיצד (הל' י') גבי הנטען מן השפחה וגבי שליח שהביא גט ממדינת הים וחכם שאסר את האשה בנדר דאמרינן אם כנס לא יוציא ואמרינן עלה בירושלמי קדש אין אומרים לו כנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין אותה מידו ואע"פ שיש ספרים בגרסא אחרת בירושלמי קדש כמי שכנס לא אמרו קלקול כמי שכנס ועוד שם בירושלמי גרש מהו שיחזור פי' אם עבר וכנס ואחר כך גרש מהו שיחזור אם אומר את כן לא נמצא לוזה על בניה וכתב הרמב"ן ז"ל לפי הירושלמי הזה דוקא ביש לה בנים מכניסה ראשונה. הנה שאין חוששין ללעז הביאות שנעשו ע"י חופה וקדושין כל שכן כשנעשו בזנות וכל מה שכתבתי בזה מותר ודברים שאינם צריכין לפי שאין משיבין על הקלקלה. ואף לאותם שדעתם שלא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נשאת אחר שאסרוה לינשא לכתחלה מוציאין אותה דכיון שנשאת אחר התראה קונסין אותה *(באה"ג שם סעל"ז אות יו"ד) ותצא שכן כתוב בירושלמי אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו והביאו הרשב"א ז"ל בחדושיו בסוף פ' ארבעה אחין *(זהו בירושלמי שם שהביא לעיל בסמוך ולפ"מ שהביא הגי' קדש אא"ל כנס וכו' וזהו גי' הרמב"ן ז"ל א"כ לא נמצא דברים אלו בירושלמי דהא זהו רק גי' הרשב"א ז"ל החולק על גי' הרמב"ן ז"ל כמבואר כ"ז בריב"ש (סי' רמ"ב) ובב"י אה"ע ס"י בד"ה כתב וסס"י י"א ובסי"ב בד"ה וכתב עוד). כללו של דבר זהו דעתי בנדון זה שלא תנשא ואם נשאת תצא. נאם דורש שלומך באהבתך מתעלם ובשנון תורתך משתעשע ואל כל בני ישיבתך נותן שלום רב אין למו מכשול יצחק ב"ר ששת זלה"ה: שעל הכתב מקור מים חיים מבורות מקיר מפז ומכתם אופיר יקיר על חכמתו יענו כפיס מעץ ואבן מקיר החכם הנכבד הה"ר שלמה נ"ר בן הקדוש רבי אברהם ז"ל: