קלעת איוב לחכם רבי שלמה ראובן נר"ו.

שאלת היה במקומכם בית ה' נקרא בשם דון אהרן בן יחיא ז"ל והנה זה כמה נחרב ונפל ועתה קם הנכבד דון יוסף בן יחיא וירפא את בית ה' ההרוס הנקרא בשם דון אהרן ז"ל ובנה על תלו בית תפלה גדול ונורא עד להפליא כחזקת יד ה' הטובה עליו ועתה מקרוב הוציאו קצת יחידים תקנה אחת שעשו הקהל מאז ומכח אותה תקנה רוצים מי ומי לערער על בית התפלה הנזכר ואומרים כל מי שיתפלל בו בעשרה עם חזן הכנסת ילכד בפח החרם והנדוי והקנס הכתובים בה ודון יוסף הנזכר עם היות שידע מפי חכמים ונבונים אשר ראוי לסמוך עליהם שאין בית תפלה הנזכר נכלל בתקנה הנזכר עם כל זה למען לא יוכל שום אדם להרפות את ידי החפצים להתפלל בו הקהיל הנכבדים עיני העדה ושחר פניהם להוציא מכלל ההסכמה הבית אשר בנה וענו אותו שאין נכון לעשות כן אלא אם כן ישתעבד בדברים ידועים ולא נתרצה דון יוסף בהם ואומר דון יוסף כי מעולם לא היתה כונת הקהל לאסור כי אם הבתים השכונים בהם לא שום בית הכנסת העתיד להבנות ח"ו וכן אומרים כל הקהל כדבריו זולתי קצת מן המנגדים ואמרת אתה שנראה לך שהדבר ברור שלא עלה ע"ד הקהל להכריח שלא יבנו בית תפלה לשם שאין ספק שלא נמנו וגמרו לבטל מה שהוא קדוש השם ואהבתו וכו' ועוד שהשכונה ההיא מצד שהיא גדולה ורחבה ומפוזרת ומפורדת רבים מן השכונים במבואות הרחוקים מבית הכנסת אינם באים להתפלל בעשרה רק בשבתות ובמועדים וכמעט גורמין להם ולבניהם גלות כמ"ש חז"ל (ברכות ח.) כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע ולא עוד אלא וכו' והבית תפלה זה אשר בנה דון יוסף הוא באותן המבואות הרחוקים ובסבתו היהודים החונים עליו יקראו בשם ה' ויעבדוהו שכם אחד ועוד שמלשון ההסכמה נראה שלא עלה על העת הקהל אלא לאסור להתפלל בבתיהם לפי שכתב בנוסח ההסכמה וז"ל שלפי שקצת היהודים מן הקהל הנזכר לפעמים היו מתקבצים בבית אחר מהם להתפלל בעשרה ולסבת זה לפעמים לא היו נמצאין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבעיר עשרה להתפלל ולא עוד אלא כי כשבמאמר שום שופט או דיין ערבי או יהודי או בהסכמת או רצון הקהל היו סגורים בתי כנסיות ומדרשות שבעיר זולתי בית הכנסת הגדולה להסכים שום הסכמה וכולי לפעמים לא היו רוב הקהל מקובצים בבית הכנסת הגדולה ולסבת זה היו עניני הקהל מתבטלים ע"כ הסכימו ששום יהודי וכו' לא יתפללו בעשרה זולתי בבה"כ הנזכר או בבית המדרש הגדול או בבית המדרש אשר הקדיש רבי יעקב נ"ע בן כאלינה או בב"ה הנקרא מדרש האורגים או באותו בית אשר התחילו לבנות בני החבורה הנקראים חבורת ההקדש ואומרים שהוא לבית תפלה וכו' או בבית המדרש אשר הקדיש רבי יום טוב נ"ע פרחי כשיבנה או בבית דון בחיי נ"ר בן אל קסטנטיני בחייו לפי שהוא רופא ובבקר הולך לבקר חולים וביתו דחוק מבית הכנסת וכו' או בבית דון משה בן שפרוט בחייו לפי שהוא חולה את רגליו ובלוי או בבית חתן וכלה או בבית אבל וכו' וכל העובר על דבר מכל הכתוב למעלה יפרע קנס כך וכך מחצית לאדונינו המלך יר"ה ומחצית לקהל ומלבד זה יהיה העובר בנדוי שלשים יום וכו' ע"כ תורף ההסכמה. נראה שלא עלה על דעת הקהל לאסור אלא להתפלל בבתיהם שהיו רגילים ואעפ"י שלא הוציאו מכלל התקנה המדרש הנקרא בשם דון אהרן כאשר הוציאו שאר בתי מדרשות נראה שלא עלה על דעתם לאוסרו שמאיזה טעם יאסרו אותו יותר מבית המדרש הנקרא בשם רבי יום טוב פרחי ההרוס שהוציאוהו מכלל התקנה ע"כ יש לנו לומר שמה שלא הוציאוהו שהיו הקהל שכוחים ממנו מצד שלא היה עומד ליבנות או אפשר וקרוב שהשמיטו מסדר ההסכמה אבל הדבר ברור כשמש שלא עלה על דעת הקהל לאוסרו ועוד שהסכימה דעת כל הקהל זולת קצת מן המנגדים שלא נתכונו לאסור כי אם הבתים השכונים בהם לא שום בית הכנסת העתיד להבנות ח"ו ומכל אלו הטעמים ברור בעיניך שבית הכנסת אשר הקדיש הנשיא דון יוסף י"א מותר להתפלל בו והרי דינו כשאר בתי כנסיות שבעיר והבאת ראיה מדאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ו:) אמר שמואל וכו' עד אבל אם גמר בלבו להוציא וכו' והשתא ק"ו ומה התם שמתוך הלשון נראה שכולל בדבריו כל פת ואין לנו שום הוכחה שלא נתכוין אלא לפת חטים אפ"ה אמרינן שאם אמר שלא נתכוין אלא לפת חטין אינו אסור אלא בו בנדון שלפנינו שאפי' מצד הלשון בעצמו ומצד הכונה נראה שלא נתכוונו לאסור להתפלל בבתי כנסיות העתידין להבנות מן התקנה ואילך שהרי כתוב בלשון התקנה לפעמים היו מתקבצים וכו' לא כ"ש שלא יאסרו מכח התקנה ואי אפשר לחלק ולומר דהתם שאני שאמר בפירוש שהוא יודע שלא נתכוון אלא לפת חטים שבנדון שלפנינו ג"כ כל הקהל זולתי הנזכר ובפרט היחידי סגולות שמתפייסים מן האמת אומרים שהדבר בדור אצלם שלא נתכוונו לאסור בתי כנסיות העתידים להבנות. ואף אם נאמר שכונת הקהל לאסור מכח התקנה להתפלל כי אם באותן מקומות הכתובים באותה תקנה מ"מ נראה לך ברור שרוב הקהל יכולין להתירה ואעפ"י שהמיעוט מוחים דעתם בטל ברוב ואמרת שכן ראית בתשובה לרא"ש ז"ל וז"ל וששאלת הקהל שעשו הסכמה בחרם ונמנו להתירה וראובן מוחה היוכלו הקהל להתירו בלא דעתו. נראה שהסכמת הקהל תלויה ברוב דעות שעל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות הילכך הקהל יכולין להתיר לעצמן בלא הסכמת ראובן ע"כ. ואע"פ שכתוב בלשון התקנה שישארו כל הענינים וכו' עד שיבטלו אותם הקהל בלי מוחה אפ"ה כשם שרוב הקהל יכולין להתיר ההסכמה כך יכולין להתיר אותו תנאי ע"כ תורף דבריך ובקשת ממני להעמידך בזה על דעתי:

תשובה קשה הדבר ורע ומר ישתקע ולא יאמר שהצבור יסכימו לבל יתפנלו עשרה בבית תפלה שיבנה אי זה יחיד מכאן ואילך ויקדישנה כי העושה זה מונע רבים מעשות מצוה ורחמנא ליצלן מעונשיה וכבר מנה הרמב"ם ז"ל זה אחד מכ"ד דברים שבית דין מנדין על כבוד הרב והכי איתא בירוש' דמסכת משקין (פ"ג ה"א) וכל שכן קהל מסוים ונכבד כמוהו שאין לחשדם שיצא מתחת ידם דבר לא אומ' בלתי מתוקן אבל מעוות ומקולקל ולזה יש לדון אותם לזכות ולומר שהיו שוגגין או מוטעין בלשון ההוא ולא היתה כונתם לכך כמו שמצינו ביהונתן שאמרו עליו היהונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל וגו' ותרגם יונתן ארי גלי קדם ה' דבשלו עבד ואע"פ שהיה נראה שהיה לו קצת פשיעה בדבר שאע"פ שלא היה שם בהשביע שאול את העם מ"מ כשהיה רואה כל העם נמנעין מלאכול היה לו להרגיש בדבר. כי יש לדון בענינים כאלו לפי מה שהוא אדם כמו"ש בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ח:) רב עניש גברא רבא הוה ואסורא לאינשי לא הוה ספי אלא אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכו' ואע"פ שלשון השטר היה פלגא באגר ובהפסד לפי שהיה בזה אסור למפקיד וחלילה לרב עליש הנפקד שיתרנה בשיעשה אחר אסור על ידו אע"פ שהוא לא היה עושה אסור שאין באבק רבית אסור ללוה אלא למלוה לבד כמו שהוכיחו המפרשים ז"ל כן מדקאמר לא הוה ספי ולא קאמר ולא הוה עביד אעפ"כ דן רבא דלאו בהפסד קאמר אף בנדון זה ראוי לומר שנא היתה כונתם לכלול בתקנתם הבתי כנסיות העתידים להבנות והמוקדשים לכל יבא אלא על בתי היחידים לבד היתה הכוונה כמו שנראה מלשון התחלת התקנה ואף אם לא היה נזכר בלשון התקנה אנא שידענו שבסבת הענין ההוא נעשית יש לנו לדון כן לפי שבכל נדר דנין הלשון לפי הענין שנעשה הנדר בעבורו כדתניא בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ה:) היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר עולה עני אסור נלבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון אלמא אע"פ שהלשון בעצמו כולל בין ללבוש בין נטעון אין דנין אותו אנא על הענין שבסבתו נעשה הנדר וכן תנן נמי בפרק קונם יין (נדרים ס"ג:) היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו אמר קונם שהיא נהנית לי נעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי אנו מותרות להנות לו שלא נתכוון זה אלא לשום אישות ואם יאמר אומר א"כ למה הוצרכו לפרט בהיתר בית הכנסת ובית המדרש הגדול וכו' היה להם לומר סתם שלא יתפללו בשום בית יהודי כי אם בבתי כנסיות אפשר לומר שחששו שאם היו אומרים בלשון ההוא היו נכללים באסור מדרש האורגים וכן מדרש חברות ההקדש לפי שהם מיוחדים לאותן יחידים בני החבורה ואינם הקדש לכל יבא ולזה רצו לפרט אותם בפי' כדי שיהיו הם מותרין אבל העתידים להבנות מכאן ואילך בדומין להם ר"ל שלא יהיו הקדש לכל יבא אלא שיהיו מיוחדים ליחידים ידועים או לבני חבורה ידועה שיהיו נכללין באסור אף אם אינו בית יחיד אחד כמו שלא רצו להתיר לתפושים רק מד' ומעלה ובבית תפישתם לבד לפי שהם אנוסים מנבא נשאר בתי כנסיות ואחרי שבאו נפרט קצת מבתי מדרשות או בתי כנסיות פרעו את כלם אבל לא שתהיה כונתם לכלול באסור הבתים העתידים להיות הקדש לרבים נבית תפלה כי על בתי יחידים לבד היתה הכונה כל שידענו שהתקנה נעשית מחמת מה שהוצר להם על זה א"צ לומר בנדון זה שהם בארו בפירוש בלשון התקנה שבשביל מה שהיו מתפללין בבתי היחידים והיה זה סבה לאותן דברים הקשים בעיניהם עשו תקנה זו שאין נכלל בנדרם הבתי כנסיות והמדרשות שאינם סבה לאותן דברים ודמיא לההיא דתנן בפ' ר' אליעזר (נדרים ס"ו.) קונם יין שאני טועם שהיין רע למעים אמרו נו והלא המיושן יפה למעים הותר במיושן וכו' קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי וכולי דמה לי אם אמר קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב או אם אמר לפי שהבצל רע ללב לכך אני נודר ואומר קונם לבצל שאני טועם וכבר בארו בגמרא דלאו דוקא יפה ללב דהוא הדין אינו רע ללב והלא דברים ק"ו ומה התם שהיה דעתו לכלול כל בצלים בנדרו ואפילו הכופרי שהרי סבור היה שכל בצל רע ללב כמ"ש בפרק ארבע נדרים (נדרים כ"ו:) בביאור משנה זו דאמר אלו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר או בצל פלוני ופלוני אסורין וכופרי מותר ואפ"ה כיון שהזכיר מפני שהוא רע ללב והכופרי אינו רע ללב מותר בכופרי הכא שהיו יודעים הקהל הנודרים והמסכימים אותה ההסכמה שאין הטעם ההוא המפורש בלשון ההסכמה אשר בסבתו נעשה הנדר כולל הבתי כנסיות העתידים להבנות אינו דין שלא יהיו נכללין באסור הנדר ויהיו מותרין להתפלל בהם ומיהו הכא ליכא למימר שיהיה כל הנדר מותר דומיא דמאי דאמרינן התם לא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים דהתם טעמא משום שאף הכופרי נכנס בנדר שהרי על כל הבצלים היה דעתו לידור אלא שבכופרי הותר מפני שהיה נדר טעות ולזה הותר בכל הבצלים דנדר שהותר מקצתו הותר כלו אבל הכא אין לומר נדר שהותר מקצתו הותר כלו שהרי לא נכללו בנדר. ועוד היה אפשר לומר שאף אם היינו אומרים שהבתי כנסיות העתידים להבנות יהיו נכללין באסור הנדר מה שאינו שאעפ"כ יש טעם להתיר הבית הזה לפי שנבנה לפי הנראה על תל הבית הראשון שהיה כבר הקדש בשעת נדרם וכבר בארו דעתם שאין כונתם לאסור אותם שהיו כבר הקדש מאז והוציאו את כלם מכלל נדרם בפירוש ואף אותם שהיו נהרסים ומה חטא זה מן האחרים שיגזרו עליו להיות תל עולם לא יבנה עוד ולשכח שם וזכר אדם גדול ונכבד בעיר אשר כן עשה ואם תאמר אם כן למה לא הוציאוהו בפירוש מכלל נדרם כמו שהוציאו אחרים יש לומר כי האחרים היו עומדין להבנות מנכסי מקדישם אבל זה שהיה נחרב מזמן רב ולא היה עומד להבנות מנכסי המקדיש לא עלה על דעתם שיקום על נדיבות איש א' שאינו מזרעו אף אם הוא ממשפחתו ויבזבז ממון הרבה לבנות בית הכנסת אשר לא יקרא על שמו לגמרי שכבר קדמו ראשון והדברים הרחוקים שאין אדם מעלה על לבו בשעת נדרו אינן נכללין באסור הנדר ודמיא למאי דמסקינן ביבמות סוף פרק ב"ש (יבמות קי"ב.) גבי נטולה אני מן היהודים כרב דאמר דיבם אינו כבעל דלא מסקא אדעתא דמית בעל ונפלה קמי יבם ולא נכנס היבם בכלל שהרי כבר היתה אסורה עליו משום אשת אח ולא מסקא דעתה לידור כשימות הבעל ותהיה מותרת לו כיון שהוא דבר רחוק כפי מה שפרש"י ז"ל והראב"ד ז"ל וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל אע"פ שיש חולקין. וגדולה מכלם בנדון זה כיון שרוב הקהל אומרים שלא היתה כונתם אלא על בתי היחידים לבד אין ספק שיכולין לבאר כונתם כדתנן בפ"ב (י"ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכו' וקתני סיפא (כ'.) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי ועל כלן אין נשאלין להם וכו' ומפרש בגמרא אין צריכין שאלה לחכם ואם הוא יכול לפרש נדרו בענין שיהא נעקר לגמרי כגון לא נדרתי אלא בחרמו של ים ודומה לו כל שכן שיכול לבאר על זה נדרתי ועל זה לא נדרתי ואע"ג דמפרש בגמרא במד"א בת"ח הבא לישאל אבל בעה"א הבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו וכו' וא"כ בנדר הכולל כל הצבור מפני ההמון שבהם צריך להחמיר עליהם כבר בארו המפרשים ז"ל שלא נאמר זה אלא בנדרים האמורים בסיפא דמתניתין כגון נדר בחרם וכו' שמפרש דבריו בדבר זר שאין כונת השומעים כן כלל אבל בנדרי רישא כגון הרי עלי כבשר מליח וכו' אם אמר בשל ע"ג נדרתי ולא בשל שמים שהוא מבאר נדרו בדבר שמשמעותו לזה כמו לזה מותר ואינו צריך שאלה אפילו בעם הארץ ואע"פ שבבאורו זה מבטל כל הנדר ועוקר אותו לגמרי אין צ"ל בנדון זה שהקהל מבארים הנדר בדבר קרוב ושנראה מלשון הנדר שכך היתה כונתם וגם אין עוקרין הנדר לגמרי אלא שאומרים על זה נדרנו ועל זה לא נדרנו שהם מותרין ואע"פ שאין המעוט נסכמים עם הרוב בבאור זה הכל הולך אחר הרוב. איברא שאם הנדר חל על הכל והיו צריכין להתיר הנדר שהיה צריך שיסכימו כל הקהל בהיתר בלי שום מוחה שכך כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאין הציבור מתירין חרמם אא"כ נסכמים כל הציבור בהיתר ונתן טעם לדבר לפי שדבר תורה אין השבועות והחרמים נתרין אלא בפתחים וע"י חכם וכן אין אדם מתיר נדרי עצמו דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו וא"כ אפילו הסכימו כל הקהל להתיר אינו מותר מן הדין וכבר צוחו הראשונים ז"ל על היתר החרמות שלא בפתח ושלא ע"י חכם אלא שהקהלות סמכו להם על המנהג ונתנו טעם לדבר שאחר שנהגו כן על דעת כן הם מחרימים והרי זה כאלו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם עצמם להתירו יהא מותר דומה להפרת הבעל וכטעמיה דרב פינחס (שבת מ"ו:) דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומ"מ המנהג פשוט בכל המקומות שאפילו אחד יכול לעכב וכיון שכן כל שיש מוחה אי אפשר להתירו שאם מן הדין אי אפשר בלא פתח ובלא חכם ואם מצד המנהג שהוא כתנאי הא אין המנהג אנא בשאין שם מוחה ונמצא שאין ההיתר היתר לא מן הדין ולא מן התנאי היוצא לנו מן המנהג כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וכ"ש בכאן שבארו שלא תבטל ההסכמה עד שיבטלוה הקהל בלי שום מוחה. אמנם בנדון זה שאין זה היתר אלא באור הנדר אם היתה כונתם לכך אם לאו הדבר ברור שהולכין אחר הרוב שכל שהרוב לא היתה כונתם לכך אין הנדר חל אלא על מה שהיתה כונת הרוב ואף אם המעוט היתה כונתם לכל אין ההסכמה מתקיימת על כונת המעוט ונמצא כלן מותרין ואפילו המעוט שהיתה כונתם לכל לפי שלא נתקיימה ההסכמה והחרם שהחרימו עליה על כונתם אלא על כוונת הרוב. מיהו אם אנו באים בהיתר זה מצד מה שמבארים הקהל כלם או רובם כונתם לבד והיינו אומרים שלשון ההסכמה בזולת באורם מן הסתם היה כולל הכל באסור צריך שיבארו שלא היתה כונתם לאסור הכל וגם לא לומר הלשון הכולל ההוא כאשר נכתב אבל כונתם היתה לבתי היחידים לבד אלא שנתבלבל לשונם אבל אם היתה כונתם לומר לשון שכולל הכל אף אם כונתם שלא לאסור אלא הקצת הולכין אחר הלשון ולא אחר הכונה דדברים שבלב אינם דברים כדאמרינן בפרק ד' נדרים (ה"ח.) גבי נודרין להרגין דמיירי באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך ואמר בלבו היום ואומר בשפתיו סתם ואע"ג דקיי"ל דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא טעמא משום אונסין הא לאו הכי כיון דנתכוין לומר לשון שיהא משמעותו לעולם אין דברים שבלב מבטלין הלשון וההיא דנתכוין להוציא פת חטים היינו לפי שלא היה מתכוין להוציא בפיו אלא פת חטים אלא דבתר דאמר פת אשתקיל מלוליה כמו שכתבו זה המפרשים ז"ל. סוף דבר אם הקהל או רובם מבארים שכונתם היתה לאסור בתי היחידים לבד ושכן היתה כונתם בשעת נדרם שיובן מלשונם הדבר ברור כשמש שהם מותרין להתפלל בבתי כנסיות הנבנים מחדש המוקדשים לכל ואין צריך לומר בבית הכנסת זה הנבנה על תל הבית הקדום המוקדש מאז אמנם לפי שבהסכמה מלבד הנדוי יש קנס ממון למלכות על העובר ואולי מפני פחד הקנס ימנעו רבים מלהתפלל בו אע"פ שמותרין הן פן יעלילו עליהם הממונים מצד המלכות אחרי שאין המעוט מסכימים בבאור או לא הותרה ההסכמה כפי הדרך המפורש בה לכן שלא למנוע רבים מעשות מצוה ראוי לכלם להתיר ההסכמה לבתי כנסיות החדשים המוקדשים לכל והמוחה בזה רחמנא ליצלן מעונשיה כי הוא מונע את הרבים מעשות מצוה ובר נדוי הוא כמו שכתבתי למעלה: