תשובות ריב"ש/שכו
שאטיבה אל הותיק רבי חביב י"א.
שאלת ביום שיש פרשה שניה אם קטן קורא בספר השני מאחר שבא לחובת היום כגון פרשת שקלים ושאר הפרשיות מי אמרי' כיון שהוא חובת היום המפטיר קטן לא יוציאנו מידי חובה או אי אמרי' כיון דעולה למנין ז' יכול לקרות הפרשה הבאה לחובת היום:
תשובה דבר זה כבר כתבוהו בשם ר"ת ז"ל שבפרשה שבא בחובה ליום צריך שיקראנה גדול ואין מפטירין בקטן בכיוצא בזה *(רמ"א או"ח סי' רפ"ב ס"ג וע"ש בב"ח סי' תרפ"ה ובט״ז שם סק״ב) ומה שאמרו (מגילה כג.) הכל עולים למנין ז' ואפי' אשה ואפי' קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור לא אמרו אלא עולין רצה לומר להצטרף למנין שבעה כשיש שם גדולים הקורין אבל שיהיו כל הקורין קטנים לא ומה שהקשית דאם כן הוה ליה למימר מצטרף למנין ז' כדאמרי' בברכות (מז:) לגבי זמון אינה קושיא כלל דהתם שייך לשון צרוף שאין הקטן עושה דבר אלא שהנדון הוא אם מצטרף לחשבון העשרה הצריכין לזמון לכל דבר שבקדושה אבל בכאן כל אחד מן הקורין קורא ועושה דבר לעצמו ושייך לומר לשון עולה וכמו שאמרו ג"כ (מגילה שם) מפטיר עולה או אינו עולה. ולדבריך יקשה לך גבי מפטיר למה לא אמרו לשון מצטרף וכן מצינו לשון כזה גבי אבלות השבת עולה ואינה מפסקת (מ"ק יט.) וגם שם יש לדון כיוצא בזה שהרי אמרו הגאונים ז"ל שהקובר את מתו ברגל שיום טוב שני עולה לו למנין שבעת ימי אבלות אע"פ שאינו נוהג בו אבילות ומונה לאחר הרגל ששה והוא כיון שלא היה אסור בו אלא מדרבנן ואעפ"כ אמרינן בפ"ק דכתובות (ד.) גבי מת אביו של חתן וכו' נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות ולא אמרינן שיעלו לו שבעת ימי המשתה לז' ימי אבילות אע"פ שלא נהג בהן אבלות כיון שלא היה אסור אלא מדרבנן. והטעם הוא לפי שי"ט שני עולה ליום אחד ונוהג אבילות בשאר הימים אבל אין שבעת ימי המשתה עולין לו שלא ינהגו אבלות כלל כמ"ש זה שם הרמב"ן ז"ל וגם בענין קריאת התורה בצבור י"ל כן וההיא דתנן בפ' הקורא את המגלה עומד (כד.) המפטיר בנביא הוא פורס על שמע ואינו עובר לפני התבה ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו קטן קורא בתורה אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התבה היינו קטן בצרוף עם אחרים גדולים וכן נראה מלשון רש"י שכתבת קטן קורא בתור' ועולה למנין שבעה וכו'. ומה שהוקשה לך אדרהיט ותני אבל אינו פורס על שמע וכו' לפלוג וליתני בדידה אדרבה הא הוי בדידה טפי דמיירי בקטן אחד. ועוד דהוי פירושא דרישא כעין נתינת טעם למה שאמר ואם הי' קטן אביו או רבו עוברין על ידו קטן קורא בתורה כלומר משום הכי עוברין על ידו לפי שאע"פ שהקטן קורא בתורה אין פורס על שמע וכו' ובפירו' רש"י ז"ל הנמצא אצלי כתוב יותר מבואר שכך כתוב בו קטן קורא קטן המפטיר קתני דצריך לקרות בתורה תחלה עכ"ל ולפי זה אפשר לומר דממתניתין לית לן שהקטן יקרא בתורה אלא כשהוא מפטיר שקורא לכבוד התורה אבל למנין שבעה לא יעלה כלל אפי' בצרוף אלא מברייתא דתניא הכל עולין למנין שבעה ואפי' אשה ואפי' קטן שמעינן דאפילו למנין ז' עולה ומיהו דוקא בצרוף. ומה שאמרת דאם לא היה יכול לקרות לא הוה משתמיט שום אמורא לפרש כן אדרבה מה שיכול לקרות הוה חדוש וצריך להשמיענו ולא מה שאין יכול לקרות. ועוד שכבר הוא מבואר בלשון עולה למנין שבעה ועוד שלא בארו האמוראים כל מה שעתיד להתחדש ומקום הניחו לנו. ומה שהוכחת ואמרת שבימי התלמוד לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון הראשון לפניה והאחרון לאחריה ומי לא עסקינן דקטן מפטיר עולה ופוטר בברכתו מה שקראו הראשונים דבימי חכמי התלמוד המפטיר מן המנין היה עד כאן דבריך. אבל דע לך שקודם התקנה שלא היו מברכין אלא הראשון והאחרון שאין הקטן קורא ראשון ולא אחרון אלא באמצע מן הטעם שכתבת וכן כתב מורי הר"נ ז"ל בפירוש ההלכות אבל אחר התקנה קורא בצירוף בין ראשון בין אחרון ומברך כיון שכל אחד מברך לעצמו לפניה ולאחריה. גם מה שאמרת דבימי חכמי התלמוד המפטיר מן המנין היה לו יהי כדבריך עדיין לא הוכחת דבר שזהו כשהוא גדול אבל בקטן מנין לך שהיה מן המנין ואע"פ שנחלקו מפטיר אי עולה או אינו עולה זהו בגדול וההיא דאביי דקרו שתא באתה תצוה וכו' (מגילה ל.) ג"כ במפטיר גדול היא דסתם מפטיר גדול משמע ולזה הוצרכו לומר במשנה ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו גם הדבר בעצמו אינו אמת דבימי חכמי התלמוד לא נהגו להיות המפטיר עולה אפי' בגדול ואע"פ שפסק הרב אלפסי ז"ל כמאן דאמר עולה מכל מקום לא היה מנהגם כן שאם נהגו להיות עולה איך נחלקו אם עולה או אינו עולה פוק חזי מה עמא דבר אלא לפי שהיה מנהגם שלא היה המפטיר מן המנין נחלקו אם המנהג היה מן הדין מפני שאינו עולה או שהוא עולה אלא שקורא לתוספת שלא ליכנס בספק אי עולה אי אינו עולה. גם מ"ש דבימי חכמי התלמוד לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון וכו' ונראה מדבריך שבזמן אחד היו מברכין ראשון ואחרון לבד והיה מפטיר עולה למנין שבעה כי מזאת ההנחה רצית להוכיח דעתך וזה אינו מוכרח שהרי כשאמר רב הונא או רבי ירמיה בר אבא (שם כג.) מפטיר עולה כבר נתקנה התקנה שיהו כל השבעה מברכין מפני הנכנסין והיוצאין שהרי בימי רב שהיה רבם כבר נתקנה תקנה זו כדאמרינן בההיא פ' (כב:) גבי מאי דאמרינן דרב איקלע לתענית צבור קם קרא בסיפרא פתח בריך חתם לא בריך דאי רב בישראל קרא לפניה בריך משום דלאחר תקנה הוא ולאחריה לא בריך משום דהיכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי ואף אי קרא בכהני אפשר דמהאי טעמא נמי חתם לא בריך דלא מסתבר למימר שהיה מסופק לבעל התלמוד מתי נתקנה התקנה. ומה שהקשית כיון דלדעת הרא"ש ז"ל לגבי זמון אינו מצטרף כאן לגבי הפטרה אמאי מצטרף זה אינו כלום דכאן נמי אינו מצטרף לעשרה שצריך לקריאת התורה אלא צריך שיהו בבית הכנסת עשרה כלם גדולים אלא מפני שאין הכל בקיאין בקריאת התורה לא הטריחו הצבור להביא שבעה גדולים היודעים לקרות בתורה וכשהתקינו שיהיו שבעה קורין בתורה היתה התקנה שהקטן היודע לקרות יעלה למנין ז' כדי שלא להטריח הצבור להיות כל הז' גדולים ואולי לא ימצאום יודעים לקרות ואפי' אשה התירו מטעם זה אם לא מפני כבוד הצבור ומכל מקום בכלן קטנים לא התירו. ומה שאמרת שיש מקומות שנהגו כשהמפטיר קטן עומד גדול במקומו וקורא בתורה והמפטיר קורא ההפטרה ואינו קורא בתורה ואע"פ שצריך המפטיר לקרות בתורה היינו משום כבוד התורה והכא הא איכא כבוד התורה כשנאמר המפטיר אינו ראוי לתורה וקורא גדול במקומו וזה הטעם אינו דלעולם מי שקורא ההפטרה צריך לקרות בתורה כי שמא הגדול קרא לתוספת ולעצמו ולא בעד המפטיר ואין כאן כבוד התורה והמנהג ההוא אינו מנהג יפה בעיני והמנהג היפה הוא או במפטיר גדול או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש ויחזור הקטן המפטיר לקרות הפרשה ההיא או שלשה פסוקים ממנה משום כבוד התורה ויכול לברך לפניה ולאחריה מידי דהוה אברכות ההפטרה *(ב"י או"ח סי' רפ"ב בד"ה ומ"ש לפיכך) זהו מה שנראה לי בזה נאום דורש שלומך נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: