מיורקה אל החבר הותיק אנמש"ה גבאי י"א

שאלת מקוה שיש בו אמה על אמה ברום שלש אמות מכוונות לא יעדיפו דפנותיו כמלא נימא והוא נשקע בקרקע על שטח הארץ מקום רצפת בהט ושש שאינו מאבד טפה מהו לטבול בו מי אמרינן כיון דבשעה דנחית לאטבולי נפקי מייא מגופא דמקוה כשעור גוף הטובל א"כ בההיא שעתא ליכא בתוך המקוה ארבעים סאה ולא עלתה לו טבילה או דלמא מה בכך כיון דמיא חבורי מחברי וגוף הטובל עולה בהן מה לי שיהיו תוך המקוה או חוצה לו הלא ערוב המים מועיל בהכשר המקוה כדתנן (בפ"ו דמקואות) שלש מקואות זו בצד זו ובכל אחד עשרים סאה השנים מהם כשרים והשלישי שבצרן מים שאובין וירדו שלשה בני אדם לטבול בשלשתן ועלו המים כלן למעלה ונתערבו המקואות כשרים והטובלין טהורין שהרי נעשה הכל ששים סאה מהם מ' כשרים זה בצד זה ואין המים שבצדן פוסלין מקוה שלם ולא עוד אלא שהשאוב מוכשר ע"י השקת המקוה שלם אבל אם היה השאוב באמצעית וכו' מכאן נראה דמקוה ע"י ערוב אכשורי מכשר שאף השאובין שנתערבו הוכשרו ועלתה טבילה לטובל בהן וכ"ש בנדון זה שיועיל הערוב. וכן נראה מההיא דערבי פסחים (ק"ט:) אמר רבי אסי אמר רבי אבין בר חיננא שלחן של מקדש של פרקים הוה דאי לא תימא הכי אמתא באמתא היכי מצי מטבלי לה והפירוש הנכון מה שפירשו התוספות ז"ל דהכי קאמר אא"ב אמתא באמתא מצי מטבלי לא נצטרך לומר של פרקים הוה ומשכחת לה כגון דהוה צורת המקוה כתבנית השלחן אמה על אמה וחצי ברום אמתים דמעוקבו עולה כמעוקב אמה על אמה ברום שלש אמות אא"א לא מצי מטבלי על כרחך של פרקים הוה ואי במקוה מצומצם בדפנותיו לא היו יכולון לטבול מאי דוחקיה דלמא אע"פ ששעור מימיו היו מצומצמות דפנותיו היו עודפות למאד והיתה מדת מי המקוה אמה ומשהו על אמה וחצי ומשהו ברום אמתים פחות משהו וכשהיו מטבילים בו השלחן היו מי המקוה מקיפות את כלו ולא היו מימיו יוצאות לחוץ דהא דפנותיו עודפות ואז לא היה צריך לרחוקי נפשיה לומר של פרקים הוה אבל לפי דפשיטא ליה דבמקוה מצומצם ודפנותיו בלתי עודפות היה טובל הוצרך לומר דשלחן של פרקים הוה והשיב לו ומאי דוחקיך דלמא בים שעשה שלמה שהיו במימיו הרבה יותר מכדי שעור ולא השיב לו ודלמא בשדפנותיו עודפות עד כאן דבריך:

תשובה נראה שאם שטח החצר שהמקוה בתוכו משופע קצת בענין שבעלות הטובל ישובו המים לאיתנם אל המקוה מותר לטבול בו שהרי הוא כאלו כלם בגומת המקוה שהרי מחוברין הם בו כשעור ערוב מקואות של מעלה. דהיינו כקליפת השום ולא נתלשו ממנו בשעת טבילה והרי המים שחוץ לגומת המקוה כאלו הם במקוה ואף חוץ לגומת המקוה במקום שמגיעין המים יכולין להטביל כלים שגוף הנטבל יעלה בהן ואין נקרא זוחלין אע"פ שלא ישארו המים במקוה שמטביל בו אלא הרי הוא נקרא אשבורן כיון שמן המקוה באו ואליו הם שבים *( ד"מ יו"ד סי' ר"א אות כ"ו:) אלא שנתפחו בהכרח מחמת אדם או דבר אחר שבתוך המקוה והרי הוא כההיא דתנן פ"ז דמקואות מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה וכן נמי ע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה בההיא דאם היו רגליו של ראשון נוגעות במים (מקואות פ"ז) אלא משום דס"ל דטופח להטפיח לא הוי חבור בערוב המקואות הא אי הוי חבור היה השני טהור כי היו מים שעל הראשון מצטרפין כיון שעדיין הם מחוברים למקוה וסופן לירד שם ולא מיקרי זוחלין כיון שמשם יצאו ואליו הם שבים ואם נאמר דטעמייהו דרבנן בהא לאו משום דטופח להטפיח לא הוי חבור אלא משום דלא אמרינן גוד אחית ואפי' כי האי גונא אכתי שאני התם שהמים עדיין בגוף האדם אחר שעלה מלטבול אבל המים הנתפחין חוץ לגומא מחמת טבילתו הרי הן בשעת טבילה כאלו הן במקוה שהרי ישובו אליו בסור המכריח אבל אם שטח החצר אינו בענין שישובו המים למקוה אחר עלייתו של טובל והולכין ומתפזרין מאליהן חוץ למקוה אסור לטבול במקוה כזה שהרי בשעת טבילה שזהו כשכל גופו יחד מתכסה במים אז המקוה חסר ואין המים שחוצה לו מצטרפין ואף אם יהיה עובי המים יותר מכדי שעור ערוב מקואות שהרי זוחלין הם ואינן כאשבורן וידוע שאין המקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן וגם שערוב מקואות צריך שהמים המערבין שני המקואות הם מערבין אותם בהשקט בעומדם במקומם הטבעי שזהו אשבורן לא בהיותם זוחלין שזהו נקרא קטפרס דהכי תנן (בפ"ח דטהרות) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה והאשבורן חבור לטומאה ולטהרה וזהו מש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות מקואות) שלש גומות שבנחל העליונה והתחתונה של עשרים סאה והאמצעית של ארבעים סאה ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה ערוב ואין מטבילין אלא באמצעית שאין המים הזוחלין מתערבין אא"כ עמדו עד כאן והיינו ההיא ברייתא דשלש גממיות השנויה בתוספתא דמקואות ומייתי לה בפ' אין דורשין (חגיגה י"ט.) ופסק דלא כר"מ ודלא כרבי יהודה ואין מטבילין אפי' בתחתונה דלא אמרינן אפילו גוד אחית ונתן טעם לדבר לפי שאין הקטפרס חבור לעולם ואפי' לחבר מקוה שלם שלמעלה למקוה חסר שלמטה. והא דמשמע בפ' אין דורשין (חגיגה י"ח:) דבגוד אחית לא פליגי דלכולי עלמא אמרינן היינו ר"מ ור' יהודה אבל רבנן פליגי עלייהו דהא בתוספתא מסיים בה עלה דההיא דשלש גממיות וחכמים אומרים אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה ארבעים והיינו משום דס"ל אין קטפרס לעולם חבור אפי' ע"י גוד אחית וההיא דהנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור אי אמרינן דרבי יהודה ור"מ מודו בה מוקמינן לה בשני מקואות חסרים זה למעלה מזה וכי אמר ר"מ דהוי חבור בין לעליונה בין לתחתונה ולרבי יהודה לתחתונה מיהת היינו דוקא כשהאמצעי שלם אבל בשניהם חסרים מודו דלא הוי חבור וכן פירשה רש"י ז"ל בפ"ב דגיטין (ט"ז.) ואי מפרשי' ההיא דנצוק וקטפרס אפי' כשהאחד שלם כמו שפירשה רש"י ז"ל עצמו בפרקא בתרא דע"ז (ע"ב.) מוקמינן לה בשני מקואות שהתחתון הוא שלם והעליון חסר ואתיא דלא כר"מ ומודה בה רבי יהודה ומיהו לרבנן דפליגי עלייהו אין חבור כלל בשום ענין לא לענין השקה דמיתני התם ולא לענין ערוב מקואות בין ע"י גוד אסיק בין ע"י גוד אחית בין בשניהם חסרים בין משלם לחסר והא דקתני התם דמשקה טופח לא הוי חבור דמשמע הא טופח להטפיח הוי חבור אתיא כרבי יהודה דס"ל דטופח להטפיח הוי חבור ואמרינן ביה נמי גוד אחית כיון דסופו לירד אע"פ שהתחתון ג"כ היה חסר אי לא הוה אמרינן ביה גוד אחית כההיא דאם היו רגליו של שני נוגעות במים אבל לגבי ערוב מקואות אפשר דאפילו רבי יהודה מודה דבעינן כשפופרת הנוד ע"י נקב או כקליפת השום ע"י פרצה מלמעלה ולרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בההיא וס"ל דאפילו רגליו של ראשון נוגעות במים השני טמא ס"ל שאין טופח להטפיח חבור ומתניתא דנצוק דמשמע מדיוקא דידיה דטופח להטפיח חבור או אתיא כרבי יהודה לגבי הא ודלא כרבנן דמוקמינן הכי לברייתא דקתני בה בהדיא טופח להטפיח חבור כר' יהודה או דמפרשינא לה גבי השקה כדתני לה התם גבי ענינא דהשקה ואפי' רבנן מודו דמשקה טופח להטפיח הוי חבור להשקה אע"ג דלגבי ערוב מקואות בעינן כשפופרת הנוד או כקליפת השום וה"נ אמרינן גבי השקה דשאובה מטהרין העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סלון של חרס או של אבר ומניח את ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושיט ומשיקו אפילו כחוט השערה ודיו שבערוב המקואות ע"י נקב שהוא כעין סלון בעינן כשפופרת ושעורה לא הוי אפי' כקליפת השום אלא שהקלו בהשקת שאובה משום דשאובה דרבנן וכמש"כ רבינו שמשון ז"ל זהו מה שמצאתי כתוב לרשב"א ז"ל בשם רבינו שמשון ז"ל וכ"כ בספר המצות מקוצי להחמיר בערוב מקואות יותר מהשקה בטופח להטפיח אבל להחמיר בהשקה יותר מערוב מקואות בנצוק ובקטפרם זה לא מצאתי בשום חדושין לא לרמב"ן ולא לרשב"א ולא לרמ"ה ז"ל ולא בשום חבור אחר ואין לי תוס' מגיטין ואם תכתוב לי לשון התוספות שכתבו שם אראה אם אוכל להבין דבריהם ומעולם לא שמענו מי שיאמר שהנצוק יהיה חבור על המקוה *( ב"י יו"ד סס"י ר"א בד"ה כתוב בהגהות:) ותמה על עצמך בשני מקואות זה בצד זה בעינן נקב כשפופרת הנוד ולמעלה כקליפת השום ברחב שפופרת הנוד לחברן וברחוקים זה מזה ובדרך קלוח יהיה הנצוק חבור אפי' מצרצור קטן דהא בנצוק לא מפלגינן בין קלוח גדול לקטן. ועוד הרי אפילו בטופח להטפיח פליגי רבנן עליה דרבי יהודה במקוה כדאיתא בההיא דפ"ב דגיטין וקיי"ל כוותייהו וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות מקואות) ואם טופח להטפיח אינו ערוב כ"ש נצוק וקטפרס דשוה לטופח גרידא כדקתני להו בהדי הדדי במתניתין דטהרות וגם טופח גרידא עדיף מקטפרס וקטפרס מנצוק וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דלמאן דאית ליה נצוק חבור לגבי יין נסך כ"ש קטפרס ומשקה טופח דמתניתין דנצוק לא זו אף זו קתני וכיון שהקטפרס אינו חבור לחבר שני מקואות שהן באשבורן ואפילו ממקוה שלם שלמעלה למקוה חסר שלמטה כ"ש שאין הקטפרס עצמו משלים למקוה שלמעלה ממנו החסר בשעת טבילה. ומה שאמרת דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בההיא דאם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור היינו משום דס"ל דא"א שלא חסרו המים בטבילתו של ראשון אבל אם הדבר הנטבל ראשון הוא דבר שלא יחסרו המים בו כגון סגוס עבה מודו ליה רבנן לר' יהודה דהוי ערוב ואמרת שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ח דמקואות) לא מן השם הוא זה דאם היה טופח להטפיח חבור הרי לא חסרו המים כלל אע"פ שיש מים בגוף האדם כיון שהם טופח להטפיח דהוי חבור הרי הוא כאלו לא יצאו מן המקוה אלא שנתפחו מחמת האדם הטובל אבל מפני שאין הטופח להטפיח חבור אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים הרי הוא כאלו אינן נוגעות ולזה חסר המקוה בטבילתו של ראשון ולזה כתב הרמב"ם ז"ל הטעם מפני שחסרו המים מארבעים סאה שזהו בודאי טעמייהו דרבנן שאמרו התם הראשון טהור והשני טמא ורבי יהודה שחלק ואמר אם היו רגליו וכולי הוא צריך לטעם חבור ולא היה צריך הרמב"ם ז"ל לפרש טעמא לאפוקי מדרבי יהודה שכבר באר למעלה ערוב מקואות באיזה ענין הוא ומה שאמר הר"ם ז"ל אח"כ הטבילו בו סגוס עבה וכיוצא בו והגביהו אם היה מקצת הסגוס מגעת במים הרי הטובל באחרונה טהור שהרי כלן מעורבין לא כמו שחשבת שאין הסגוס מחסר המים שא"כ למה התנה שיהיה מקצת הסגוס מגעת במים והלא אפילו הוציאו כלו מן המים טהור שאין הסגוס מחסר המים אלא שהסגוס עבה הוא בולע המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שאין טופח להטפיח שעל גופו חבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בלוע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאלו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבין למקוה *( ב"י שם ( דף קי"א ע"ב) בסד"ה ומ"ש טבלו:) איברא שר"ת ז"ל סובר דטופח להטפיח הוי ערוב למקוה לכולי עלמא וכי בעינן בנקב כשפופרת הנוד היינו שהנקב יהיה כשפופרת הנוד אבל כל שיש בנקב מים טופח להטפיח סגי ולמעלה דבעינן כקליפת השום טופח להטפיח וקליפת השום חד שעורא הוא וכן נמי בשעורא דהשקת שאובין ע"י סילון חד שעורא הוא או דלא בעינן כקליפת השום אלא כשעור גובה הפרצה וכרוחב שפופרת הנוד אבל המים בטופח להטפיח סגי ולדבריו ז"ל טעמייהו דרבנן בההיא דאם היו רגליו של ראשון וכו' היינו משום דאין טופח להטפיח חבור אלא בקרקע שוה שהטופח עומד במקומו הטבעי אבל בגוף האדם ע"י גוד אחית לא דלית להו גוד אחית כלל אע"פ שבאו מן המקוה ואליו הם שבים אבל דעת רבינו שמשון ז"ל ורוב המפרשים ז"ל ששעור המים הוא כשפופרת הנוד ע"י נקב כדתניא בריש חמר בקדש (כ"ב.) המים המעורבים עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד דמשמע שזהו שעור המים ועל ידי פרצה מלמעלה הוא שעור המים כקליפת השום ושלא ע"י פרצה אלא שצפין המים על כותל המקוה בהא סגי טופח להטפיח דבציר שעוריה אבל דעת הרמ"ה ז"ל וכן בספר המצות מקוצי דלעולם בעינן למעלה כקליפת השום ולא חלקו בין ע"י פרצה בין ע"י כותל שלם וכן הרמב"ם ז"ל לא חלק *( ב"י שם ( ד' ק"י ע"ב) בסד"ה כותל וכו':) וה"נ תנן במסכת פרה לגבי קדוש שתי שקתות שבא בין אחת וכו' היו נקובות מזו לזו כשפופרת הנוד או שהמים צפין על גביהן כקליפת השום קדש אחת מהן המים שבשניה מקודשין אבל טופח להטפיח לא הוי כלל ערוב לגבי מקוה אלא לגבי השקה בין לטהרת מים טמאים דומיא דלטומאה בין לטהרת שאובה משום דשאובה דרבנן. ומה שהבאת ראיה מההיא דשלש מקואות זו בצד זו וכו' אין משם ראיה דההיא בשלא יצאו המים מגומות המקואות לחוץ שכותלי המקואות מחוץ גבוהים אלא ששני הכותלים המפסיקין הם נמוכים וכשנתפחו המים בסבת הטובלים ובתנועתם נתערבו המקואות כקליפת השום או יותר בשטח שוה ולא אבדו טפה וההיא דשלחן של פרקים נמי לא קשיא אף לפירוש שכתבת בשם התוס' לפי שאף אם היה פשוט לו שטובלין במקוה בלתי דפנות עודפות אבל מ"מ היה צריך שיהיה שטח הבית שיתפשטו בו המים היוצאים מן המקוה מעט קטפרס לצד המקוה כדי שיהיו המים שבים אליו בסור המכריח ולא היה השטח קטפרם הרבה כדי שלא יוחלקו רגלי הטובל בעלייתו ויפול ולזה לא נוסף גובה המים שעל גומת המקוה בתפיחתם מחמת השולחן. ומ"מ לא נ"ל פירוש התוספות נכון שיעשו מקוה בעד השלחן לבדו וכתבניתו שא"כ היה אפשר להם לעשות גל באמצעו של מקוה כנגד קצת חללו של שלחן בין רגליו וכנגד מה שמתמעט מעוקב חלל המקוה בעד הגל ההוא יוסיפו בחלל ברוחב ובאורך ויהיה חלל המקוה מחזיק ארבעים סאה מכוונות אלא שנ"ל פירש"י ז"ל נכון ואולי הם נטו ממנו לפי שהוקשה להם אם במקוה של אמה על אמה ברום ג' אמות מה היה צריך להוכיח דשל פרקים היה משום דאמתא באמתא לא מטבלי והלא על כרחין בלאו הכי מחמת הרגלים צריך לומר דשל פרקים הוה דאמה וחצי באמתא היכי מטבל' אבל כבר נשמר רש"י ז"ל מזה שפירש דשל פרקים היה ואפי' רחבו של שלחן היה מתפרק לשנים ולזה הוצרך לטעמא דאמתא באמתא היכי מטבלי דאף אם היו הרגלים מתפרקין לא היו יכולין להטביל השלחן במקוה אמה על אמה ברום שלש אמות שהיה בעזרה בחול בשער המים כדאמרי' בפרק אמר להם הממונה (יומא ל"א.) והוא היה עשוי כדרך זה כדאמרינן התם אמר אביי ש"מ עין עיטם גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות עשרים מגובה השער ההוא ושלש משעור המקוה שהיו המים גבוהין בו שלש אמות כדתניא ורחץ את כל בשרו במים וגו' כי אם ישימו ארך השלחן לעמקו של מקוה עדיין אמתא באמתא היכי מטבלי וא"ת יטבילוהו באלכסונו דהא כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא עדיין לא יספיק רוחב הזוית להכיל עובי השלחן והמסגרת והזר ויצטרך להתרחק השלחן מן הזוית יותר מטפח וחצי וכן בזוית האחר אבל בהטבילו כדרכו לא יחסר רק הצמצום וא"ת למה היו עושין המקוה בזאת הצורה יעשוהו מרווח בשטחו וימעטו בגבהו והטובל יכוף ראשו בשעת טבילה יש לומר לעשותו מרווח בשטחו א"א שלאלדחוק את העזרה כדאמרי' בירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) שאין פרשת המלך דוחה את השבת מפני הבימה ומקשי התם ויעשוה מאתמול ומתרצי שלא לדחוק את העזרה ואע"פ שלא היה אלא יום או יומים כ"ש שלא לדחוק לעולם אע"פ שאין כל המקומות שוין. ועוד דאם היה מרווח אם יוחלקו רגלי הטובל בתחתיתו יפול ויטבע וגם שלא היו יכולין למעט בגבהו לפי שצריך הטובל לטבול דרך גדילתו כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה ס"ז.) נדה צריכה שתטבול דרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר וכמוסק בזיתים והאשה וכו' וכדי שיכסוהו המים להדיא לא היו מעמיקין אותו יותר משלש אמות כדי שלא יטבע הטובל במים אבל היה עשוי בדרך שכתבתי למעלה ששטח הבית שהמקוה בתוכו עשוי קטפרס מעט והמים לגרים במורד מועט. ואם היינו אומרים שהמעין מטהר בכל שהו אפילו אדם כדעת הראב"ד בספר בעלי הנפש והרשב"א בשער המים לא היינו צריכין לזה שאף אם יצאו המים מן המקוה בשעת טבילה טהור שהרי מקוה שבעזרה מעין עיטם היו מושכין לו ולא היו המים נפסקין והרי הוא כמעין אף אם עשאו אשבורן דהכי תניא בתוספתא (פ"ח) החופר מצד המעין כל זמן שהם באין מחמת המעין אע"פ שפוסקין וחוזרין ומושכין הרי הן כמעין פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמצית ומ"מ צריך מקום אמה על אמה ברום שלש אמות כדי שיהיה כל גופו עולה בהן וכן אם היינו מפרשים כפירוש אחר שפירש"י ז"ל שבאמה שבעזרה היו מטבילין את הכלים שנטמאו והיתה רחבה אמה ברום אמה אלא שהיתה ארוכה ונשפכת לנחל קדרון אתי שפיר לפי פי' דבעי לאוכוחי דשל פרקים היתה לרחבה שהרי האמה הזו אין לה גדודי וגם אין המים נתפחין בה דזוחלין נינהו ולזה אין המים מכסין אותה דאמתא באמתא לא מטבלי: