עוד שאלת על הנשבעים על קיום שדוכים שיעשו כל יכלתם כשהבת בוגרת ושיתנו סכום שיצוו ולזמן שיצוו פלוני ופלוני נאמנים ועתה חוזר בו אבי הבת ובא לפני תלמיד חכם וומתחנן' לפניו ומראה לפניו כמה טעמים על שאינו יכול לתת בתו ולא הסכום אם יש כח ביד ת"ח להתיר שבועה כזו ואף כי פשוט מההיא דריש פרק רבי אליעזר (נדרים ס"ה.) דאי שרו בדיעבד נדר שלא בפני [מי] שגזרו לדעתו דשרי *( עי' ר״ן שם בד"ה והיכא וכו׳ ובתוס׳ גיטין (לה:) בד"ה ליחוש:) אף כי עשה שלא כהוגן הת"ח מכל מקום היה נ"ל דבכל כי האי גונא אין מועיל התרה בכל מה שמתחייב אדם לחבירו בממון או בשדוכין דכל אחד מהם זוכה בחברו ומתקיים הענין ע"י קנין וקנס מאין חזרה וכדי להחזיק דבריהם נשבעין עוד וכבר אמרו שקנס השדוכין לא חשיב אסמכתא ואם ת"ח מתיר השבועה שלא לדעת שכנגדו ומועיל א"כ תלו תניא בדלא תניא וכל הנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פלוני יבא אצל חכם ויתיר לו כי ימצא לו פתח א"כ לא שבקת חיי לכל בריה ולא דמי לנדר דמשה עם יתרו דהתם לא נשתעבד לדבר אלא שאסר עצמו בשאר ארצות לעשות נחת רוח ליתרו גם צדקיה אסר הדבור על עצמו דלא שייך בהו קנין דברים ושעבוד גם יוסף בענין קבורת אביו לולי השבועה לא היה עליו חיוב להוליכו לכנען אבל בכל מה שמשתעבד איניש לחבריה בפריעת ממון או בשדוכין נראה לי דלא שייך ביה היתרא אנא האדון יכתוב דעתו בזה באר היטב ואם יש לו שום פסק מבואר על הגמרא או ראיה על זה מן הגמרא כי למאד אני נבוך בזה ע"כ:

תשובה כבר ידעת כי זה שאמרת שהנשבע לתועלת חברו אם עברו ב"ד והתירוהו מותר הוא דעת ר"ת ז"ל ודבריו אפילו במי שנשאר מחוייב בדבר מחמת התנאי אף לאחר התרתו קאמר דאם התירוהו בדיעבד מותר שהרי כתב הוא ז"ל שלא אמרו אין מתירין לו אלא בפניו אלא במי שמקבל טובה מחברו כדי שישבע לו השבועה ההיא לתועלתו דומיא דמשה עם יתרו שמחמת השבועה ההיא נתן לו בתו וכן צדקיה עם נבוכדנצר מפני השבועה ההיא הצילו מן המות שהיה מסור בידו להריגה אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין לו אפי' לכתחלה שלא מדעתו והביא ראיה לזה מדאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרין (סוטה ל"ו:) דאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך אלמא יכול להתירו היה שלא בפני יעקב שהרי כבר מת והיה ליוסף להשיב לפרעה אין מתירין אלא מדעתו כיון שהשבועה היא לתועלתו אלא כיון שלא קבל טובת הנאה ממנו בעת שבועתו מתירין לו אפי' לכתחלה שלא מדעתו ואע"פ שלא נראה לי ראיה מכאן כלל דאפשר דהיינו דקא מהדר ליה יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך אע"ג דלא ניחא לך כלומר כמו שאיני יכול לישאל על מה שנשבעתי לך שלא לרצונך כיון שהוא לתועלתך כן על השבועה שנשבעתי לתועלת אבי כיון שמת ואיננו שיסכים בדבר. מ"מ כבר אתה רואה שדעת ר"ת ז"ל דההיא דאין מתירין לו אלא בפניו היא בשמקבל טובה הימנו ולזה נשבע לו ואם כן אף אם התירו לו השבועה עדיין נשאר בחיוב על הדבר ההוא ואף אם הוא דבר דלא שייך ביה קנין הוי כמו שכיר שהרי אם יתרו נתן בתו למשה בתנאי שלא יצא משם ושישבע לו על זה אף אם הותר מן השבועה שלא מדעת יתרו עדיין הוא מחוייב לקיים תנאו כיון שקבל טובה ממנו בעד זה ואעפ"כ סובר ר"ת ז"ל שהותר מן השבועה אם התירוהו בדיעבד ומ"מ הב"ד או החכם שנזקק לכך ראוי להוכיחו וליסרו שנותן דמי מלחמה בשלום ומיהו אין הכל מודים בסברת ר"ת ז"ל שהרי הראב"ד ז"ל סובר שאף אם התירוהו בדיעבד אינו מותר דהא אמרינן בנדרים (שם) גבי צדקיה דהיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו ודחה כל ראיות ר"ת ז"ל *(עי׳ לקמן (סי' ש"ע תנ"ג תס"א) ב"י יו״ד סי׳ רכ״ח (ד׳ קמ״ג מ״ג)) נאום דורש שלום תורתך נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: