עוד שאלתם על דבר תביעה אחרת משמואל מרקד"יל שנתרעם לפניכם מאברהם בן אלפטם שהוא חייב לו מעות בשני שטרות האחד עבר זמנו והאחר יש לו לפרוע בכל חדש זה ולבקשתו צויתם לכתוב כל הנכסים שנמצאו בביתו ומיד באתה גמיל"ה חמותו של אברהם הנזכר ואמרה שחתנה הנזכר ואשתו חייבים לה בשטר שלשים ושנים פרחים והראתה השטר שזמנו בשנים עשר יום לחדש אייר שנת מאה ושבע לפרט היצירה ואברהם הנזכר מודה שהוא חייב לה החוב הנזכר ושהוא מזומן לפרוע לה אם ימצאו לו נכסים ועל זה ענה שמואל מרקדי"ל שהשטר אינו עשוי כהוגן גם שם אין מי שיכיר חתימות העדים החתומים בשטר ולא חתימת הדיינין החתומים באשרתא. ועוד אמרה גמיל"ה הנזכרת לפניכם כי מהנכסים שכתבתם בבית חתנה אברהם הנזכר שיש שם נכסים שהם שלה ובקשה מכם שתחזירו לה הנכסים שתראה היא לכם שהם שלה שהיא מזומנת לישבע עליהם שבועה בתורה שהם שלה. ושאלתכם היא מה לעשות מהשטר הנזכר ששואלת גמיל"ה הנזכרת וכן אם נאמנת היא בשבועה על הנכסים שאומרת שהם שלה וכן מהנכסים הנשארים לאברהם הנזכר כגון מטתו שאין לו במה ישכב אם תמכרו הכל לפרוע לשמואל מרקדי"ל הנזכר:

תשובה שטר החוב של גמיל"ה אינו מועיל כלום נגד שמואל מרקדי"ל משני טעמים האחד שכבר נראה מבואר שהוא מוקדם שהרי לפי הזמן הכתוב בו כבר יש מ"ב שנים ואין ספק שעדיין לא נולד אברהם הלוה וא"כ או נכתב על אחר שהיה שמו כשם אברהם זה או אם נכתב על אברהם זה הנה הוא פסול שהקדימו זמנו לכתיבתו ותנן (שביעית פ"י מ"ה) שטרי חוב המוקדמין פסולין ואף אם נאמר שטעות סופר היה שהיה לו לכתוב מאה וארבעים ושבע וחסר מלת וארבעים עדיין שטר זה פסול לגבות בו מן המשועבדין *( ב"י ח"מ סי' מ"ג מחו' ב' רמ"א שם ס"ב:) אלא שאין העדים פסולין וגובין בו מבני חורין כמו"ש המפרשים ז"ל כי מה ששנינו שטרי חוב המוקדמין פסולין שפירושו פסולין לגבות מן המשועבדין הוא אפילו בשלא הקדימו העדים זמנו בכונה אלא שטעו בעבורא דירחא והעדים לא נפסלו בכך והשטר כשר לגבות בו מבני חורין אלא שאין גובין מן המשועבדין ואפילו מזמן שני רוצה לומר מיום שנעשית ההלואה גזרה שמא יגבה מזמן ראשון רוצה לומר הזמן הכוזב הכתוב בשטר אבל אם העדים הקדימו זמנו לכתיבתו בכונה ובמזיד ודאי אפילו מבני חורין אין גובין בו שהרי העדים פסולין שחתמו שקר *( ב"י שם מחו' ז' ושו"ע ס"ח:). והטעם השני לפי שאין שם מי שיכיר חתימות העדים ויש לטעון שהוא מזוייף ואע"פ שכתוב בו קיום ב"ד הרי פסקו המפרשים ז"ל שאפילו קיום ב"ד צריך קיום ואע"פ שבכאן הלוה מודה שכתבו אין הודאתו כלום במקום שחב לאחרים כי שמא שניהם עושין קנוניא ביניהם כדי להפסיד לשמואל מרקדי"ל כמש"כ הר"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה) ועל הנכסים שאומרת גמיל"ה שהם שלה לפי הנראה גמיל"ה ואתנה אברהם הנזכר היו דרין שניהם יחד בבית ההוא וא"כ צריך לחקור מי היה עקר הבית כי אם היתה גמיל"ה היא שוכרת ופורעת השכירות אלא שהיא מאספת חתנה לביתה הנה כל הנכסים שבבית בחזקתה והיא נאמנת לומר שהם שלה זולתי על הנכסים הידועים לאברהם חתנה כגון כלי תשמישו וכסותו וכסות בניו ואשתו וכן כל אותן נכסים שיתברר בעדים שקנאם אברהם לעצמו ואם אברהם הוא שוכר הבית ופורע השכירות אלא שמאסף חמותו אל ביתו הנה כל הנכסים שבבית הם בחזקתו ואין חמותו נאמנת בשבועה לומר שהם שלה זולתי בנכסים הידועים שהם שלה כגון מלבושים וכלים המיוחדים לתשמישה וכן כל אותן נכסים שיתברר בעדים שהיו שלה ואם שניהם שוכרין הבית ואין האחד עקרי בחזקת הבית יותר מן האחר הנכסים הידועים לכל אחד הם שלו והנכסים הנשארים הם בחזקת שניהם וחולקין. ודעו שאף אם אברהם הנזכר יודה לחמותו שהמטלטלין ההם הם שלה אינו נאמן כמוש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מלוה ולוה) וז"ל טען הלוה שמטלטלין אלו שהם בידי אינם שלי אלא פקדון הם בידי או שאולין ושכורין אין שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו ע"כ:

ועל הנכסים שהם צריכין לו למשכבו קיי"ל שמסדרין לבעל חוב כמו שפסקו הגאונים ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מלוה ולוה) וז"ל מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין כיצד אומרין ללוה הביא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפי' מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו שלא ילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות ראויה לו לי"ב חדש ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו ואין נותנים כלים כאלו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותם ונותנים לו סנדלו ותפליו ע"כ. והכוונה היא שנותנין לו הכלים הצריכין לו לאכול עליהם ולישן עליהם לעשיר כפי מנהג העשירים בני גילו ולעני כפי מנהג העניים כמוהו וכן מניחין לו כסות אשתו ובניו של חול אבל לא של שבת כמוש"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואם לא הספיקו המטלטלין לפרוע לבעל חובו מחרימין על מי שיש לו מטלטלין או שידע לו מטלטלין ולא יביאם לב"ד ואח"כ גובין לו קרקע אם יש לו וכן מתקנת הגאונים משביעין את הלוה שבועה חמורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר על הדברים שמסדרין ומניחין לו ושלא החביא ביד אחרים ולא נתן מתנה על מנת להחזיר וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל מה שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן ולא יתן מתנה לאדם בעולם אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראויה לו לא אכילת הסובאים והזוללים או בני מלכים או מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו חובו. אמנם מי שהוחזק שהוא עני ואינו רמאי אסור לדיין להשביעו בשבועה זו שלא תקנו הגאונים ז"ל תקנה זו אלא מפני הרמאין וכיון שהוחזק שהוא עני ואינו רמאי אין לביישו ברבים בשבועה זו כמו שכתוב כל זה להרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות מלוה ולוה) נאום נאמן אהבתכם יצחק ב"ר ששת זלה"ה: