ולפ"ז הנה שמעון התפוש בידכם אף אם יתברר שאמר הדברים ההם שטענו עליו אינו חייב עונש בדין תורה שאף אם היה באמירת אותן הדברים דין מסירה הנה מאחר שכבר עשה מעשה אין כאן חיוב עונש אלא אם כן היה רגיל ומוחזק למסור אחרים לשקר ועשה כן שלשה פעמים כמ"ש. אף כי יש לדון אם יש באמירת הדברים ההם דין מסירה אם לא כי אחרי שראובן ובנו הנאמר עליהם היו נחשדים על הגנבה ההיא והיו תפושים זה כמה ביד הגזבר ומוקדמי הקהל ואין ספק שכבר היה זה מפורסם אם שמעון מרוב שיחו וכעסו על הגנבה של אחותו ואולי היה הגזבר מענה את דינה היה צועק שהמשפט מצד המלך היה ראוי לבא ליועצי העיר ולא לגזבר ולמוקדמין אין זה מסירה גמורה ואם באמרו שראובן ובנו הם הגנבים וחייבים עונש על הגנבה הנה דברים אלו חרופין ולא מסירה אחרי שכבר היו תפושים על זה בפרסום ביד הגזבר והדבר ידוע שבין שיהיה המשפט ליועצי העיר או לגזבר הכל יהיה ע"פ הדין. גם מה שאמר כנגד המוקדמין אין ראוי להקרא מסירה שאי אפשר להיות להם שום עונש על זה אחר שיד הגזבר היתה באמצע אבל מכל מקום בהמשך מן הדברים ההם נזק לקהל והוצאות ולבא במשפט עם זקני עמו ושריו לא ימלט שמעון מהיות מצר ומצער הצבור באמרו הדברים ההם וראוי להענש על זה כפי מה שיראה בעיני הב"ד כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' חובל ומזיק) וכן כל המיצר לצבור ומצער אותן מותר למוסרו ביד השופטים להכותו ולאסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור למסרו ע"כ. וכן אם יראה בעיני הב"ד שהדור פרוץ אין חומה באנשים אין מעצור לרוחם להגדיל פה ולהרחיב לשון במסירות ובמלשינות ולא ישימו מחסום לפיהם ולפי צורך השעה ירצו להעניש יותר מן הדין משום מיגדר מלתא לא מפני שהדין כך אלא מפני שהשעה צריכה לכך הרשות בידם כההיא דאמרינן ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צ'.) אמר ר' אלעזר בן יעקב שמעתי שבית דין בזמן הבית היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סיג לתורה ומעשה באחד בימי יונים שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה בא' שהטיח את אשתו תחת תאנה והביאוהו לב"ד והלקוהו לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך ואסיקנא התם דמשום מיגדר מילתא הוא *( ב"י ח"מ סי' שפ"ח מחו' ב':): שעל הכתב מצוקי ארץ גודרי פרץ האצילים הנקדשים בכבודם שמנה נסיכי אדם מוקדמי קהל טירול והנבררים אתם ישמרם צורם ויגן בעדם: