תשובות ריב"ש/רלח
חמישית שמעון החשוד במלשינות שקר זה הנזכר טען ואמר שדברי ראובן התובע כנגדו מבוטלים לפי שהוא כמו תפוש בבית הסוהר שהרי הוא נתון בערבון מחמת חשד גנבה:
תשובה גם זו לא בשמים היא ואין לנו עסק בה שמחמת שהוא תפוש לא יוכל לטעון כנגד אחר שעשה מסירה או הכאה או דבר עברה כנגדו או כנגד מי ואם מפני שהוא חשוד בגנבה אם יש עדים בדבר הוא פסול לעדותו אבל מפני פסלותו לא יפסל מלתבוע זכות או חובה שכנגדו בדין תורתנו וההיא דנזקקין לתובע תחלה (ב"ק מ"ו:) אינה ענין לכאן דהתם בדיני ממונות דוקא וגם שהנתבע חזר לתבוע מן התובע הראשון ובנדון זה שמעון לא היה בעל הגנבה וגם הרבה פירושים נאמרו בה אבל אם יש בחקת העמים ובנימוסיהם שמץ דבר מזה שהחשוד בדבר לא יוכל לתבוע אחר ומפני זה יהיה כאלו אין כנגד שמעון תובע ויהיה שם צד חקירה בדבר לעשות פרושי"ש בלי תובע ויהיה זה כנגד החק ותפחדו אם באולי אין יכולת בידכם בזה מצד החותם ויהיה אפשר לשים לכם עלילות דברים עם היות שמזכיר בחותם שתעשו בדין תורת משה ויהודית כי להתגולל ולהתנפל על היהודים שיחה בטלה של שופטי הארץ תהיה גדולה מתורה שלמה שלנו אין חכמה ואין עצה אתי בזה ואתם עשו מעשיכם בחכמה ותשאלו פי חכמי העמים מן המוחזקין והמומחין שבהם כי כבד ממני הדבר הזה עד כי לא אוכל שאתו. זהו הנראה בעיני בשאלותיכם אם היה כאשר עלה בדעתכם שזה האיש חייב עונש אם יתברר שאמר מה שטען עליו מי שכנגדו:
ועתה אבאר לכם על מה נענש המסור והמלשין בדין תורתנו ובאיזה דרך. דעו כי המסור והמלשין אינו נהרג מן הדין על מה שעשה שהרי אף אם מסר או הלשין בדבר שיש בו סכנת נפשות ונעשה מעשה על פיו אין זה נענש מן הדק שהרי אין הרוצח נענש בבית דין אלא כשהורג הוא בעצמו אבל כשמצוה או מסבב להרגו כגון ששסה בו כלב או השיך בו נחש אין מיתתו אלא בידי שמים ואפילו בעד"ז אמרה תורה כאשר זמם ולא כאשר עשה והרגו אין נהרגין וכשנהרגין כשלא הרגו אלא בדבור בעלמא הוא גזרת הכתוב וחדוש הוא אין צריך לומר המוסר שלא נעשה מעשה על פיו שאינו מן הדין שיענש כל שכן כשאינו מוסר נפש רק ממון לבד שאינו מן הדין שיענש על עסקי ממון אבל מה שנענש המסור מן הדין הוא על העתיד ועל שם סופו ר"ל כגון שעדיין לא מסר אלא שאומר ומגזם שימסור ואז עונשין אותו מן דין רודף כדי להציל הנמסר הישראל לפי שכל ישראל הנמסר ביד עובדי ככבים אפילו על עסקי תבן וקש יש סכנה בדבר שכיון שישראל נופל בידיהם אין מרחמין עליו כמו שדרשו ז"ל מפסוק בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר והיינו עובדא דרב כהנא דבפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז.) גבי ההוא גברא דאחוי אתבנא דחבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה לא תחוי אמר ליה אנא מחוינא ומחוינא קם רב כהנא שמעיה לקועיה מיניה קרי רב עליה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר וגו' מה תוא זה כיון שנפל למכמר שוב אין מרחמין עליו אף ממונם של ישראל כיון שנפל לוד עובדי ככבים שוב אין מרחמים עליו הנה רב כהנא לא ענש לזה המסור על שהראה כבר לפי שלא היה בזה אלא חיוב ממון לפרוע מה שהפסיד אלא מפני שאחר שהתרה בו רב שלא ישנה באולתו עמד במרדו ואמר מחוינא ומחוינא ואפילו במסירות ממון שאין בו סכנת נפשות אז קם רב כהנא ועשה מעשה פינחם והרגו כדי להציל הנרדפים במסירתו ואע"פ שכבר בטלו אז דיני נפשות וגם כי רב כהנא לא היה דיין אלא יושב לפני רב כתלמיד לפני רבו אלא שהרגו מפני שמצוה וחובה לכל אדם להציל הנרדף מיד הרודף אפי' בנפשו של רודף מדכתיב ולא תעמוד על דם רעך וגם זה צריך להתרות בו אם יש פנאי קודם שיהרוג אותו כמו זה של רב כהנא שהתרה בו רב לא תחוי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות חובל ומזיק) שמתרין בו ואומרים לו אל תמסור ואם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו כו' וכן מצינו בברכות פרק הרואה (ברכות נח.) בעובדא דרבי שילא שמתחלה כשאמר ההוא גברא בי מלכא איכא גברא ביהודאי דדאין דינא ולא נקיט רשותא לא הרגו וכשאמר איזיל ואימא להו דקריאת להו חמרי אז אמר האי רודף הוא והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו מחייה בקולפא דפרזלא וקטליה וגם בזה אפשר שהתרה בו ר' שילא אע"פ שלא נזכר בגמרא או שלא היה לו פנאי או אפשר שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו ולא חייבוהו להתרות אלא כיון שרואה שבא להרגו ישכים הוא ויהפך אל הרודף אבל איש אחר הבא להצילו צריך להתרות ברודף קודם שיהרגנו אם יש פנאי ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ב:) סובר רב הונא שהיו מצילין הנרדף בנפשו של רודף ולא היה צריך להתרות ברודף רק שאומרים לו ישראל הוא בן ברית הוא ואין צריך שיקבל עליו התראה אלא בנהרג ע"י ב"ד וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"א מהלכות רוצח) ובשם הרא"ה ז"ל מצאתי דאפילו מאן דאית ליה דרודף צריך התראה היינו לגבי אדם אחר דעלמא אבל לגבי נרדף לכ"ע אינו צריך התראה ובדין הרודף אחר חברו להרגו או אחר הערוה כך היה הדין בזמן הבית שקודם מעשה מצוה ביד כל אדם להסירם כדי להציל ולהושיע הנרדף ואם עשו מעשה אין הורגין אותן אלא ע"י ב"ד בעדים ובהתראה כפי ענשן הראוי להם וכדאמרינן בסנהדרין פרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ג.) נעבדה בהן עבירה אין מצילין אותן בנפשן וכן המסור כל שעשה מעשה ומסר מביאין אותו לב"ד ועונשין אותו כפי המחוייב לו מן הדין או יותר משום מיגדר מלתא כפי צורך השעה ומחייבין אותו לשלם לנמסר מה שיתברר בעדים שהפסידו: