עוד אמרת כי לפסח שעבר לסבת הרנון שהיה בעיר על דבר הסוחרים שהיו מוציאין החטה לארצות הכותים ומיקרים השער וכמעט היו הקהל בסכנה נתקבצו כל הקהל כאחד וקבלו עליהם באלה ובשבועה על דעת המקום יתברך ועל דעת אנשי הקהל לבל יוציאו שום חטה מהיום ההוא עד תשלום שנה תמימה כדי לשלחם לארצות הכותים זולתי גנביל אחד לסוחר כנהוג להם ועתה אחד מבני הקהל הוצרך לקחת חטה מבעל חובו שהיה מפסיד נכסיו ולא מצא זולת זה לגבות ממנו ואין בידו למכרה שם ובקש מן הקהל להתיר לו השבועה דרך פתח או חרטה לבל תשאר אצלו מונחת בקרן זוית גם כי בהוצאת החטה יסתייע בחק המלך מהמחוייב לו אמרתם לו הרי נשבעת על דעת רבים וקיי"ל דעל דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בי ההוא מקרי דרדקי (גיטין נ"ו:) עם מה שהוסיף רבינו תם ז"ל דדוקא כי ההוא שהיה כעין טעות דסברי דמשכחי אחר דעדיף מיניה ולאו אדעתא דהכי אדרוה אבל במצוה אחרת לא כיון שעל דעת אחרים נשבע דמנא לן שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו ואפילו נתחרטו עתה אין חרטתם כלום שהם לא נשבעו ועוד דלמיסר עליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה ואם נמצא בתשובה להראב"ד ז"ל דאותן רבים יכולין להתיר אפילו לדבר הרשות הרמב"ן ז"ל חלק עליו כמ"ש במשפט החרם *( נדפס בסוף ספר הכל בו:) וגם הראב"ד ז"ל מודה בעל דעת המקום שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה ושאלת להודיעך דעתי:

תשובה כבר שאלני על זה היקר ר' ישועה ב"ר משה י"א והשבתי לו בארוכה דרך תנ"ס באיזה ענין יוכלו להתיר ובאיזה ענין לא שמה שהקהל מסכימים ומסיעין על קיצותן בחרם ובשבועה אינו דומה לקבלת היחיד על עצמו שהרי הם עצמם מתירין לעצמם בלא פתח ובלא חרטה דמעיקרא מה שאין כן בקבלת היחיד. והטעם מפני שכיון שכך נהגו להתירה בדרך זה כשהם מחרימין או משביעין על מנהגם הן עושין והרי הוא כאלו התנו בפירוש בשעת קבלתם שיוכלו הם עצמם להתירם כשירצו דומיא דההיא דרבי פנחס (שבת מו:) דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואפילו לדבר הרשות יכולין להתיר אף אם נדרו על דעת רבים ועל דעת המקום יתברך כיון שעל דעת כן החרימו והשביעו והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שהצבור יכולין הם עצמם להתיר החרם אבל לא השבועה רק ע"י חכם או ג' הדיוטות בפתח וחרטה כל א' בפני עצמו וכ"כ הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו. אמנם הוא ז"ל כתב שם שמי שלא ענה אמן אחר השבועה אין השבועה חלה עליו כלל ואינו צריך התר שלא מצינו מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן שיהיה חייב אלא בשבועת העדות מגזרת הכתוב והראב"ד ז"ל מחמיר בשבועה שמשביע שליח צבור אפי' לא ענה אמן להצריך שאלת חכם או ג' הדיוטות לפי שהוא משביעם לדעתם וברצונם. ואני אמרתי שהטעם שסמכו עליו להתיר חרמי הקהל בלא שאלה לחכם או לשלשה הדיוטות והקהל מתירין לעצמם דהואיל וכן נהגו על דעת מנהגם הם מחרימים וכטעמיה דרב פנחס בהפרת הבעל אותו הטעם בעצמו מספיק לשבועות הקהל שאף אם יאמרו בגזרתם בכח האלה והשבועה או אפי' אמרו בפירוש מחרימין אנו ומשמתין ומשביעין וכו' יכולין הם להתיר הכל וכטעמי' דרב פנחס שהרי גם בשבועת אשתו יכול הבעל להפר כמו בנדר מן הטעם ההוא ומה שחלק הרמב"ן ז"ל בין חרם לשבועה להצריך בשבועת הצבור שאלת חכם כשבועת היחיד זהו מפני שלא נהגו הראשונים להזכיר בגזרתם לשון שבועה כמו"ש בסוף משפט החרם ולזה צוה על בני עירו שהיו נוהגים להשביע ולהחרים וכשנמלכין להתיר השליח צבור אומר הותר החרם צוח עליהם לפי שהראשונים לא נהגו כן וכמו שהביא תשובת הרי"ף ז"ל שהחמיר אפי' בחרם הקהל להצריך שאלה לחכם. ועוד כתב שעכשיו יש להם פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות וכו' ומתשובת הרשב"א ז"ל נראה שאפי' אמרו על דעת רבים שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי הקהל מתירין הם עצמם אפילו לדבר הרשות וכן י"ל בעל דעת המקום יתברך שבדבר הרשות אין לו הפרה בנדר היחיד מ"מ בחרמי הקהל יש לו הפרה כיון שנהגו כן דעל דעת המנהג החרימו ונדרו וכ"כ בספר יורה דעה (בסימן רכ"ח) וכן אפילו אם יש מוחים בדבר כל שהרוב מסכים בהתר אם היה שנהגו כן להתיר חרמיהם על פי הרוב ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אין רשאין להתיר *( יו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח:) ואפילו הסכימו כלם מההיא דאמרינן בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) חד בר נש נדר דלא מרוחא וכו' ואין לומר שכיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו לעצמם אפילו לדבר אסור שאין לומר שהיתה דעת הקהל שיתקבצו למישרי אסורא ואין צריך לומר אם נדרו על דעת המקום שהוא נסכם עמהם בנדר שהיה לדבר מצוה ואינו נסכם בהתר להתיר האסור כל זה בארתי בארוכה בתשובתי לרבי ישועה י"א (לעיל סי' קע"ח) ואם תשאל ממנו יראנה לך ובה תראה באיזה דרך הרשיתי ההתר בענין שלא יהיה בו סכנה לקהל ודע שהקהל יכולין להתיר קודם שיחול מה שאין החכם יכול להתיר כמו שהבעל מפר נדר אשתו קודם שיחול כמו שמפורש בשלהי נדרים (צ.) וכן יכולין להתיר מקצתן והשאר נשאר באיסורו ואין אומרים בו נדר שהותר מקצתו הותר כולו שאין אומרים כן אלא בחכם שעוקר הנדר מעקרו על ידי פתח אבל צבור הוו כבעל בנדרי אשתו שמפר לחצאין דמיגז גייזי וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה ושלפי הטעם שנתנו בהתר חרמי הקהל שהוא כאלו התנו בשעת הנדר או החרם שאם ירצו להתיר בין בטענה בין שלא בטענה אלא ברצון פשוט שיוכלו להתיר והוה ליה כהפרת הבעל זולתי אם פירשו בשעת החרם מפורש שלא יהא לו התר. ומש"כ שהוסיף רבינו תם ז"ל בעל דעת רבים שאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כגון ההוא מקרי דרדקי שהיה כמו נדר טעות שהיה סבורין שימצאו אחר דדייק כותיה ולא מצאו וגם מוסיף טעמים אחרים והרמב"ן ז"ל הביא סברתו זאת בחדושיו פרק השולח וקלסה אבל כשהגיע לפרק אלו הן הלוקין דחה סברתו בשתי ידים ממה שאמרו שם (ט"ז:) גבי אונס שגירש דאפי' הדירה על דעת רבים לא בטל העשה משום דאית ליה הפרה כיון דהוי לדבר מצוה כי ההוא מקרי דרדקי וכו' ואע"פ שאינה דומה לה ממש אלא דהוי לדבר מצוה וכן דחו שם סברת רבינו תם ז"ל כל האחרונים ז"ל מההיא דאונס שגירש וכן' דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות שבועות) והתימה על הרמב"ן ז"ל אחרי שדחה סברת רבינו תם ז"ל מההיא דאונס שגירש איך קלסה בפרק השולח שהרי כבר היתה אותה הסוגיא בין עיניו שכתב שם בפרק השולח שהראב"ד ז"ל כתב שלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות אין דעת הרבים חלה עליו וחזר בו מההיא דגרסינן במסכת מכות פרק הלוקין גבי אונס שגירש כגון שהדירה על דעת רבים והתם לאו לדבר מצוה אבל עברה נמי היא שלוקין עליה כל זה כתב שם הרמב"ן ז"ל בפרק השולח. ובפי' על דעת רבים כבר ראית מה שכתוב במשפט החרם כי יש מפרשים כגון שאמר סתם על דעת רבים ואינו מפרט אותם ואז אין לו הפרה לדבר הרשות כיון שלא ידענו מי הם ואולי אינם נסכמים בהתר אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דמסתמא מסכימים הם בהתר יהיו מי שיהיו אבל כשמפרש אותם ואומר על דעת פלוני ופלוני יש לו הפרה אפילו לדבר הרשות ברצונם וגם הם עצמם יכולין להתירו בלא שום פתח כיון שנדר לדעתם ולרצונם. ונראה לדעת אלו שאם לא ידענו רצונם חכם מתיר לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות ובשם רבינו תם ז"ל כתבו (התוס' בגיטין ל"ו. בד"ה אבל) דמי שאומר סתם על דעת רבים ולא פרט אותם אינו כלום אינו מוסיף חומר בנדר ופירש על דעת רבים ר"ל שמפרש אותם וגם רש"י ז"ל כן פירש שהוא בפני רבים ונדר לדעתם שהוא פירש כך יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו ולדבר הרשות אין חכם מתיר אפילו ברצונם שכיון שנדר לדעתם כבר סלק עצמו מן ההתר שלא סמכה דעתו שיסכימו בהתירו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה אף אם לא ידענו רצונם וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ואפשר שדעתו דבין שאמר סתם בין שפרט אותם לדבר הרשות אין לו הפרה לדבר מצוה יש לו הפרה וכן נהגו הצבור להזכיר בחרמיהם על דעת רבים סתם ורש"י ז"ל לא בא אלא לומר דאף כשמזכירן וידענו מי הם והם נסכמים בהתר אין מתירין וכל שכן סתם. או כדי שלא נבין מלשון הגמרא שאף כשב"ד הם המשביעין אותה צריך שיזכירו ע"ד רבים כלומר זולתם לזה באר רש"י ז"ל דכיון שבית דין הם המשביעין כל שישביעוה על דעתם הרי זה על דעת רבים. ומ"מ הדבר ברור שהאומר על דעת פלוני או על דעת רבים ומפרט אותם אין אותם שנדר על דעתם יכולין להתיר נדרו שלא על ידי חכם שאין כונת האומר על דעת פלוני שהוא יתיר לו וכמו"ש הרמב"ן ז"ל במשפט החרם אלא כונתו הוא על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק וכל ששתק בשעת שמיעה ולא מיחה הוקם הנדר ואם מיחה בטל הנדר והרי זה כמו הבעל בנדרי אשתו אלא שבבעל נתנה לו תורה זמן להמלך יום אחד מפני שלום הבית בגזרת הכתוב ואין דין זה נוהג באחר וכל זה כתוב שם בארוכה. ואני זה לי יותר משלשים שנה בשכני בסרקסטה נשאלתי על ראובן שנשבע על דעת המקום יתברך ועל דעת שמעון רבו שלא לצחוק לשום צחוק לשנתים ימים ולא התנה עם רבו שיוכל להרשותו לצחוק אלא נשבע סתם אח"כ הלך אצל רבו ובקש ממנו שירשהו לצחוק בחול המועד אחרי שנשבע לדעתו ואני השבתי שהנשבע על דעת חברו יכול חברו להתירו לעולם שלא ע"פ חכם יצא לי ממה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו מטעמיה דרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ולא גרע מפרש בחברו מסתם בבעל וזו סברא קדומה הביאה הרמב"ן ז"ל במשפט החרם אבל אינה נכונה דא"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דדוקא ביום שמעו אבל אם שמע ושתק הרי קיים הנדר דמהתם ליכא למילף אלא שהנודר על דעת חברו הרי הוא כתולה נדרו על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק וכל ששמע ומיחה הנדר בטל אבל אם שמע ושתק הנדר קיים ואע"פ שנתנה תורה זמן לבעל בשתיקה אותו היום גזרת הכתוב הוא משום שלום הבית ואין הדין הזה נוהג באחר תדע שהרי שנינו (נדרים פ"ט.) נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון שיצתה מרשותו נתקיים מיד ואע"פ ששבועתה על דעת בעלה היתה וזו סברת הרמב"ן ז"ל. ומיהו אף בזה יש לדון ולומר דהאומר על דעת פלוני אין במשמע שיכול הוא לבטל נדרו אפילו בשעת שמיעה דאע"ג דאמרינן בהפרת הבעל על דעת בעלה היא נודרת אין רצונו לומר שהוא כמי שפרשה לשון זה אלא הכי קאמרינן דאין בלבה שיתקיים הנדר אי קפיד ביה בעלה אלא אנן לא קפדינן אלישנא אבל האומר על דעת פלוני אפשר שאין דעתו שיוכל הוא לבטלו אלא שדעתו באמרו כן להוציא מידי הערמה כההיא דתניא בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט.) כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד ושקלינן וטרינן אי הוי לאפוקי אי אמר איסקונדרי ואסיק להון שמא זוזי ומסקינן דאמרינן ליה הכי לאפוקי מקניא דרבא ואיתא נמי בפ' ד' נדרים (נדרים כה.) ועוד דאין ללמוד מהפרת הבעל כלל לומר שהוא כנודר על תנאי זה דא"כ היה לנו לומר בהפרת הבעל שתהא נאמרת בכל לשון ושיהו כל הלשונות שוין בו כל שיגלה דעתו דלא ניחא ליה בההוא נדרא והתם קפדינן טובא בלישנא דהפרה אלא ודאי הפרת הבעל גזירת הכתוב היא ואין ללמוד ממנה לאחר שהרי אפילו עומדת וצוחת שנודרת על מנת שלא יוכל בעלה להפר אין בדבריה כלום ובטלה דעתה אצל שאר הנשים כמו"ש זה התוספות. וכן הבעל יכול להפר אפילו בנדרה על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות מה שאין חכם יכול להתיר והיינו טעמא דאמרינן התם (גיטין ל"ה:) דאלמנה שנשאת אין מגבין לה כתובתה מבעלה הראשון בנדר משום דמיפר לה בעל ולא מגבינן לה בנדר על דעת רבים דאלמא גם בנדרה על דעת רבים יכול הבעל להפר אע"פ שאין חכם מיפר ואע"ג דמאן דסבר דבפני רבים אין לו הפרה גם בבעל אין לו הפרה כדאיתא התם *( עי' תוס' שם ד"ה אבל ורשב"א ור"ן ורא"ש שם וטיו"ד רל"ד וד' רבינו צע"ג הלא ר"ה ור"נ פליגי ולר"נ ע"ד רבים כ"ש דא"י להפר:) ואיך יהיה ברבים חמור מעל דעת רבים היינו טעמא משום דעל דעת בעלה היא נודרת וירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה. ומה שאמרה על דעת רבים לומר שאם ירצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרבים אבל ברבים למאן דאמר אין לו הפרה טעמא אחרינא הוא משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למישלפה והוא הדין לבעל. ומ"מ נראה לי ברור שהנשבע על דעת חברו סתם ועתה אומר שדעתו היה לכך שיוכל אותו פלוני להתירו שלא ע"פ חכם שומעין לו כדתנן בפרק ואלו מותרין (נדרים י"ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואע"ג דתנן בסיפא (כ'.) ועל כלם אין נשאלין להם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם ומפרשינן בגמרא דה"ק אין נשאלין להם אין צריכין שאלה בד"א בת"ח אבל בעם הארץ הבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר ואמרי פותחין לו פתח ממקום אחר מ"מ שאלה בעם הארץ כבר פירשו ז"ל דהאי על כלם אנדרים דסיפא קאי כגון נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואותן אחרים השנויין שם שמשמעותן להחמיר טפי מלהקל אבל בהלך דרישא דנדר בבשר מליח אי פריש ואמר דבשל ע"ג נדר וכן נדר בחרם ופירש שכונתו היתה בשל כהנים אפילו בעם הארץ אינו צריך שאלה. ונדון זה להנהו דרישא דמי שאין משמעותו להחמיר יותר מלהקל ובכגון זה גם כן שיכול זה להתירו שלא על פי חכם אע"ג דאמר נמי על דעת המקום שאין לו הפרה כדאיתא בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט:) דעל דעת המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו שאין הקב"ה נסכם להתיר השבועות אם לא לדבר מצוה וכ"ש שאינו נסכם להתיר עברה כגון שבועת הצחוק שאין ראוי לחכם להתירה כדאיתא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) עכ"ז כיון שהנשבע אומר שכך היתה דעתו בשעת שבועה שיוכל זה להתירו שלא על פי חכם שומעין לו ומתירו שהרי כך התנה ונאמר כי מה שאמר על דעת המקום היה כדי שלא יוכל חכם להתירו אבל אם אינו אומר כן הולכין להחמיר כסתם נדרים ואינו יכול להתירו שלא ע"פ חכם אפילו בשבועת הרשות ובשבועה כגון זה שאמר על דעת המקום יתברך והיא להפריש מאסור ואפילו חכם אין יכול להתיר זה כתבתי בתשובה ההיא וראיתי לכתבו לך בעד מה שחדשתי בה שלא נזכר למפרשים ז"ל: