תשובות ריב"ש/קע

לנכבדים גדולי קהל ברשך י"ש צ"ו

כתבכם האצילים יצ"ו הגיעני על דבר הנבלה שעשה אהרן סופר שחשב להערים ולקדש בכחש ובמרמה בת ישראל ויצא קול זה לו כשלש שנים על נערה אחת מבני קהלכם שנתקדשה לאהרן סופר ע"י אביה והייתם בזים לדבר ומהבילים הענין כי כשהיו מספרים לכם איך היה הענין הייתם סבורים שלא היו אומרין זה אלא דרך שחוק והתול להתלוצץ ולהלעיג על אבי הנערה והקול היה הולך וחזק עד שזה לו כמשלש חדשים שלח אהרן הסופר הנזכר כתב לאחד מבני קהלכם מחלה פניו שיודיע לרבי שמואל חלאיו ענין הקדושין הנזכרים ואמר עם הספר כי בהיותו באלגזיי"ר קצת אנשים היודעים ספר ומבינים בכל מדע שאלוהו על ענין בת סוסן אורות הקדושין ושספר להם הענין ולא שינה בדבר ושהם אמרו לו שהיא צריכה גט ממנו והיה דעתו אז לשאול את פי ונחפז ללכת ולא שאל ולכן שידבר עם רבי שמואל הנזכר שיודיע אלי הדבר ואל יהי בז לדבר כי אין זה דבר קל אבל הוא חמור ודבר זה תלוי בצוארכם ואם ירצו שיתן גט קבל עליו לתתו והנה הוא פטור מעונה. עוד הודיע בזה הכתב שהטבעת ההוא שנתן לו בתורת קדושין מאותה שעה שהסיר אותו מידו ונתנו לו בראש השנה שוב לא ראהו ולא לקחו ועון זה הסיר אותו מצוארו ותלה אותו בצואריכם ואלו הקדושין זה לחס כשש שנים והיו שם יהודים הרבה לפניהם באותה שעה שלקח סוסן הנזכר הטבעת ואמר לו הרי בטבעת זו תתקדש לי בולארה בתך ונטלה וקבלה ע"כ תורף הכתב. ורבי שמואל חלאיו כראותו הכתב נתייעץ עם ראשי הקהל וצוו לו לכתוב בשם הקהל יצ"ו לאהרן הסופר הנזכר מי הם העדים שהיו באותו מעמד ומי הם האנשים שאמרו לו באלגזיי"ר כי צריכה ממנו גט והשיב לו כפי הכתב הראשון ולא רצה להגיד לו מי הם האנשים שאמרו לו באלגזיי"ר והוסיף בזה הכתב לאמר כי לאחר שהיה המעשה שלקח הטבעת האיש ההוא והוא אמר אליו בעת אשר לקחה הנה היא בתורת קדושין לבולארה בתו וביום המחרת שהגיע הדבר לאנשי ביתו ולאשתו היתה קטטה ומחלוקת גדולה ביניהם על אשר עשה זה והסופר ההוא לא היתה לו ידיעה בזה. ועוד אמר בזה הכתב שהוא מוכן לעשות מה שיהיה בדין ישראל ואינו מקפיד בזה ואין לו רצון לא בנשואין ולא בגרושין כי טרוד הוא ביגיעו ובעמלו כדי שילמדו בניו בבית הספר ועון הנערה הוא מסיר מצוארו כי הוא מוכן לקבל עליו דין ישראל כראוי לכל בר ישראל. ועל ענין העדים אשר שאלוהו מי הם לא רצה להגידם ואמר שיטילו חרם חמור על כל מי שיודע עדות בזה או רמז עדות ואז ידע האמת שאין שם אדם מישראל שיעבור על החרם אבל הוא לא יודיעהו לעולם מי הם זה תורף הכתב השני. ונראה לכם ממנו כי עודנו מחזיק ברשעו ואתם עשיתם כדבריו והטלתם חרם בספר תורה על כל מי שידע בקדושין אלו איך היו שיבא ויעיד כמש"כ בשטר המעשה ב"ר מקבלת העדות כי מתחלה חקרתם וידעתם שהיו באותו מעמד שני ערים והם רבי עמרם ב"ר יעקב בן ברוך רבי אברהם ב"ר יצחק נמאלה בקשו הב"ד לקבל עדותם בשבועה בס"ת ולא רצו העדים ההם לישבע מיראת עונש השבועה בשום פנים וכדי שלא יהיה מחלוקת בין הקהל על זה עשיתם חרם חמור בס"ת ביום שבת בדרך כלל על כל מי שידע בקדושין אילו איך נתנו ואיך היה הדבר ובפרט מה שהיה באותו מעמד אם לא יגיד ונשא עונו ויחול עליו החרם ושלא יערים באותה ערות וכו' וזה היה במעמד כל הקהל או רובם וביום המחרת קבלו הב"ד שני הערים הנזכרים זה שלא בפני זה ושניהם הסכימו לעדות אחת אמרו כי היו בשוק אנשים הרבה מבני קהלנו מערכה מול מערכה אלו מצר זה ואלו מצר זה והיה רבי אברהם נמאלה הנזכר יושב ובצרו היה אהרן הסופר הנזכר יושב וביד ר' אברהם הנז' היתה טבעת אחת של נחשת ובאמצעותה כגרגיר של כסף והיה משתדל אהרן הסופר להוציא הטבעת ולהסירה מעל רבי אברהם הנזכר כל כך הכביד עצמו אהרן הסופר על רבי אברהם הנזכר עד שלקחה מידו והיה רבי סוסן הנזכר אבי הבחורה בולארה הנזכרת במערכה השנית נכחו וענה אהרן הסופר ואמר לרבי סוסן הנזכר פשוט ידך וקבל מידי זה שאני נותן לך ולא רצה לפשוט ידו עד שחלה פניו פעמים רבות ולא ידעו אם פשט ידו אם לאו לקבל הטבעת אח"כ ראו שפשט ידו אהרן הסופדר הנזכר וזרק לו בחיקו הטבעת הנזכר למעלה מבגדיו ותכף זרוק הטבעת לחיקו אמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת וכשמוע רבי סוסן אבי הנערה בולארה הנזכרת הפשיל את בגדיו ושלשלן ונער אותן עד שנפלה הטבעת מחיקו ומעל בגדיו לארץ וראוהו ששחק רבי סוסן הנזכר כמהתל ולא אמר לא הן ולא לאו אבל שחק ולא ענה אותו דבר ואותה טבעת לא ראוה עוד ולא ידעו מה היה ממנה אם נשארה שם מושלכת בארץ או אם לקחה שום אדם והעדים הנזכרים העידו כי אהרן הסופר ורבי סוסן היו באותה שעה שתויי יין קרובים לשכרות וגם העדים עצמם העידו על עצמם שהיו באותה שעה שתויי יין קרובים לשכרות עד שלא ידעו מה נהיה באותה טבעת. ועוד העיד כי תכף שזרק אהרן הסופר הטבעת הנזכרת לחיק רבי סוסן אבי הנערה הנזכרת ואמר לו הרי בתך בולארה מקודשת בטבעת זו וראוהו שנער את בגדיו ושנפלה הטבעת בשוק ושמלא שחוק פיהו וששתק ולא אמר לו כלום כל אותם אנשים אשר היו יושבים באותו מושב עמדו כלם בבת אחת על רגליהם ויקומו לשחק. ויאמרו לו דרך שחוק והתול הרי בתך מקודשת לאהרן הסופר ולא ענה אותם דבר והלכו להם. זו היא העדות אשר העידו שני העדים הנזכרים זה שלא בפני זה ושניהם הסכימו לדבר אחד. אמנם אחד מן העדים הנזכרים והוא רבי עמרם ב"ר יעקב בן ברוך הנזכר הוסיף בעדותו ואמר כי אח"כ כשחשכה בא לביתו אהרן הסופר והזהירו והתרה בו ואמר לו השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך שכשאצטרך לאותה עדות תעיד האמת כמו שראית שאני קדשתי הנערה בולארה הנזכרת ע"י אביה והשביעו באלהים פן יכחש בה ונשבע על שקר זו היא העדות הנוספת אשר הוסיף והעיד רבי עמרם ב"ר יעקב בן ברוך תוך כדי דבור לעדותו אבל במה שהיה בעת נתינת הקדושין הנזכרים שניהם הסכימו לדבר אחד ולא הכחיש אחד מהם את חבירו והעדיות הנזכרים קבלו שלשה הדיינין לבקשת זקני הקהל יצ"ו וחתמו שמותם ביום ראשון בכ"ח יום לירח איר שנת ה' אלפים קס"ה לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא ברשך דעל כיף ימא מותבא והרי הוא מאושר ומקויים שלמה ב"ר יהודה בן פרוח תמ"ך יהודה ב"ר שמואל יצ"ו בוסתה דוד בבהר"ר מבורך נ"ע בכה"ר נתן נ"ע נרבוני. ואתם הנכבדים שאלתם ממני להודיעכם אם עשיתם שלא כדין לקבל העדות מבלי שבועה ובנקיטת חפץ ואם הנערה מקודשת מספק וצריכה גט כדין כל קדושי ספק או אם אין לחוש לאותן קדושין ושאפסוק הדין בזה כי עיניכם תלויות לתשובתי להסיר המכשול מביניכם ופוקה מנתיב קהלכם וכו':

תשובה מה שקבלו הב"ד עדות העדים בלא שבועה לא עשו בזה שלא כדין שלא מצינו שבקבלת עדות יהיו צריכין העדים לישבע להעיד באמת דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ושבועת העדות המוזכרת במסכת שבועות היינו בעד הכובש עדותו ובעל דבר תובעו שיבא ויעיד והוא נשבע שאינו יודע לו עדות או שבעל דבר משביעו והוא עונה אמן ולחייבו קרבן עולה ויורד כשהודה אחר כן אבל בעד שמעיד לא מצינו שבועה כלל. אלא שיש מקומות שנהגו להשביעם כדי לאיים עליהם אבל לא מן הדין ואנו בכאן נוהגין להשביע העדים בקבלת עדות כנגד מי שנחשד על עברה לבד פן יכבשו עדותם להחניף הנחשד ועל מה שראו יאמרו לא ראו וגם העדים עצמם חפצים בזה להיות להם פתחון פה עם הנחשד שמעידים כנגדו לומר השבועה הכריחתנו להעיד האמת וזה דומה לעובדא דמרי בר איסק דבפ' המפקיד (בבא מציעא לט:) ובכתובות (פרק נערה) [כז:] דאתא ליה אחא מבי חוזאה ואמר ליה פלוג לי בנכסי דאחיך אנא אמר ליה לא ידענא לך אתו לדינא לקמיה דרב חסדא אמר ליה דינא קאמר לך וכו' אמר ליה זיל אייתי סהדי דאחוך הוא אמר ליה אית לי סהדי ומסתפי מיניה דגברא אלמא הוא אמר ליה לדידיה זיל את אייתינהו אמר ליה דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה אמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי חברך ומקשינן השתא נמי אתו ומשקרי ומתרצינן תרתי לא עבדי כלומר אף אם מפני אלמותו יראים ממנו ולא יבאו להעיד אמנם לא יעידו שקר מפני פחדו שלא נחשדו על כך ומטעם זה אמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כט.) שהאוהב והשונא אע"פ שפסולין לדון כשרים להעיד אף כי בנדון זה שהיה בכאן חרם להעיד אמת כל מי שיודע בעדות זה והוא החרם הוא השבועה ואף אם היה בכלל כבר יש בזה די לאיים על העדים אף למקומות שנהגו להשביעם וזה לרוחא דמילתא שמן הדין אין צריך כלל:

ולענין הקדושין עצמם נראה ברור שאין לחוש להם כלל תחלה שהטבעת שנתן לאב בעד קדושי בתו לא היתה מאהרן הסופר המקדש אבל היתה גזל בידו מר' אברהם נמאלה העד כמו שהסכימו שני העדים בעדותן שאהרן הסופר היה משתדל להוציא הטבעת ההיא ולהסירה מעל יד רבי אברהם הנזכר וכל כך הכביד עצמו אהרן הסופר על רבי אברהם הנזכר עד שלקחה מידו הרי שלא העידו שנתנה לו ר' אברהם אלא שהוא לקחה מידו בהכבידו עצמו עליו וא"כ גזל גמור הוא זה כעין ויגזול את החנית מיד המצרי ומבואר הוא שהמקדש בגזל אינה מקודשת כל שלא שמענו מהנגזל שנתיאש ממנו אבל בסתמא אינה מקודשת כדאמרינן בפרק האיש מקדש (לב:) ההיא אתתא דהות קא משיא כרעא במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזא מחבריה שדיה ניהלה אמר מיקדשת לי אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דחש לה להא דרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא כלומר דאם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים אז מקודשת דאע"ג דיאוש כדי לא קני אלא יאוש ושנוי רשות הרי יש יאוש ביד הגזלן ושנוי רשות ביד האשה וא"כ קנאתו האשה וכיון שקנאתו היא קנתה ומתקדשת בו אע"פ שלא קנאו המקדש אבל בסתם אין כאן יאוש ולא קנאתו האשה ולכן אינה מקודשת ומתוך סוגיא דהתם משמע דבגזל דאחרים אפילו בדשדיך אינה מתקדשת בו אבל בגזל דידה כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו בדשדיך מקודשת ובלא שדיך אינה מקודשת והרי"ף ז"ל באר זה בהלכות וכן הר"ם ז"ל (פ"ה מהל' אישות) ואפילו לא היתה הטבעת גזל ביד אהרן הסופר אלא שהיא שאולה בידו שהשאילה אליו בעל הטבעת עדיין לא היתה האשה מתקדשת בה כל שלא השאילה לו בפירוש לקדש בה את האשה שהרי אין השואל רשאי להשאיל אין צ"ל שאיננו יכול לתת. וכן נראה מלשון הר"ם ז"ל בפרק הנזכר וז"ל הנכנס לבית חברו ולקח כלי או אוכל וכיוצא בהן וקדש בו אשה אינה מקודשת ואע"פ שבא בעל הבית ואמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אעפ"כ אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא שלא להתבייש עמו והואיל וקדש בממון חברו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת עכ"ל. והנה נראה שכלל בלשון הזה שכל שאין הממון שלו אינה מקודשת ועוד שאפילו שהיתה סחורה בינו ובין חברו וחלקו שלא מדעת חברו וקדש בחלקו הואיל וצריכה שומת ב"ד אינה מקודשת דאמרינן ליה מאן פליג לך וכל זה מתבאר שם בפרק האיש מקדש (קידושין נב:) אין צ"ל אם קדש בחלק חברו והרב בעל השלמן ז"ל כתב בשם הגאונים ז"ל דהמקדש בטבעת שאולה שאם השאילה ע"ד לקדש בה אשה מקודשת ואין צריך לקצוב לו דמים השאילה סתם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריו מענין המשאיל חלוק לחבירו לילך לבקר אביו שהוא חולה ומצאו שמת קורעו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו שהוא מבקר חולה לא יגע בו (מוע"ק כו:) ולזה הסכים הרא"ש ז"ל שהמקדש בטבעת שאולה אינה מקודשת אם לא הודיעו שהוא רוצה אותה לקדש בה אשה כמש"כ זה בספר אבן העזר (בסימן כ"ח):

עוד יש טעם אחר שאין לחוש לקדושין אלו כלל לפי שאהרן הסופר כשזרק הטבעת לחיקו של רבי סוסן אבי הנערה לא אמר לו כלום עד לאחר הזריקה שאמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת ורבי סוסן לא אמר הן אלא שתק וא"כ הו"ל שתיקה דלאחר מתן מעות וקיי"ל שתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום היא דבשלמא בלשון הקדושין נאמר לאשה בשעת נתינה והיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת אז היא מתקדשת בשתיקה שקבלתה הטבעת או כסף הקדושין הויא הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קדושין אבל אם כשקבלה הכסף לא שמעה לשון קדושין אלא אחר קבלתה הכסף אין שתיקתה כלום כיון דלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה והא דלא מחאי בפירוש משום דלא איכפת לה וכן פרש"י ז"ל ואמרינן בפ"ק (דקדושין יב:) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תיקדוש בארבעה זוזי דאית בה שקלתיה ואשתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא והביא ראיה לדבריו מברייתא אחת שהיא באומר לאשה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו' ומחלק בה בין אמר לה בשעת מתן מעות דאז מקודשת בשתיקה ואמר לה לאחר מתן מעות אינה מקודשת אא"כ אמרה אין ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה על אותה ראיה מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא ליה איחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אי לא ניחא לה לשדינהו ורב אחא הקשה על ר"ה ואמרו בגמר' שלחה רב אחא בר רב קמיה דרבינא שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דר"ה בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה והסכימו כל האחרונים ז"ל דקיי"ל כרבא דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ולא מפלגי' בין פקדון לזולתו דהא דרב אחאי פריך על רב הונא ורבינא נמי לא חשש לה ואע"ג דשלח אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו דאי משום דינא אפילו איהו נמי הוה ליה למיחש וכ"כ הרשב"א ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ויש אומרים דשתיקה דלאחר מתן המעות לאו כלום היא אפילו בדשדיך דהא בעובדא דבציפתא דאסא כבר נתרצית להתקדש לו בההיא ציפתא וזהו כמו שדיך אלא דמשום דאמרי ליה דלית בה שוה פרוטה חזר ואמר תתקדש בד' זוזי דאית בה וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכבר העידו שני העדים שבתחלה זרק לו הטבעת בחיקו ואח"כ אמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת גם מלשון הקדושין עצמן שאמר באותה טבעת כן נראה שלא היתה הטבעת בידו שאם כן לא היה לו לומר באותה טבעת אלא בטבעת זו שאף על פי שאחר כן בדבריהם האחרונים אמרו שאמר בטבעת זו י"ל שאין כאן הכחשה לדבריהם הראשונים כי לשון בטבעת זו סובל בין שהוא בידו בין שיצאת מידו כיון שהיא בפניו אבל לשון באותה טבעת שהזכירו תחלה אינו סובל כלל כשהיא בידו ואפולו לדעת הרי"ף ז"ל שכתב דוקא כשבא לידה מתחלה בתורת פקדון הוא דאמרינן דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל כשבא לידה שלא בתורת פקדון צריכה גט מספק כמש"כ זה בהלכות כרב הונא בריה דרב יהושע. בנדון זה אין לחוש כלל דהא טעמא דרב הונא הוא משום דאי לא ניחא לה תשדינהו ובנדון זה כבר העידו העדים שכשמוע רבו סוסן דברו הסופר הפשיל את בגדיו ושלשלן ונער אותן עד שנפלה הטבעת מחיקו ומעל בגדיו לארץ ובספר אבה"ע כתוב (בסימן כ"ח) על הא דאמרינן דבשעת מתן מעות בשתיקה מקודשת וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ודוקא דשקלתינהו ואשתיקה אבל זרק לה קדושיה אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אשתיק' ואזלא לעלמא שתיקה כי האי גוונא לאו כלום הוא דהא דתנן זרק לה קרוב לה מקודשת הני מילי דאיתרצאי מעיקרא לאיקדושי ליה אבל סתמא אפילו ספק קדושין לא הוי עכ"ל. ולדבריו אין צריך לומר בנדון זה שהי' בזריקה ולא היה שם שום דבור קדושין אפילו לפשוט ידו לא רצה האב וזרק בחיקו סתם ולא דבר לשון קדושין עד לאחר זריקה ומיד ששמע האב דבורו נער בגדיו עד שזרק הטבעת מעל בגדיו לארץ שלדברי הכל אין לחוש כלל לקדושין אלו. ועוד שאפילו אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והיא לקחה אותו בידה והשניכתו לפניו לארץ אין כאן קדושין כלל דגרסינן בפ"ק (ח:) ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת והקשו בגמרא הא שדתינהו קמיה מקודשת והא קאמרה שקול לא בעינא ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדתינהו קמיה דלא הוו קדושין אבל שדתינהו לאור או לים אימא מדאיחייבא בהו גמר' וקדש' נפשה והא דעבדה הכי סברה איבדקיה לההוא גברא אי רתחנא הוא אי לא קמ"ל וכן הביא הרי"ף ז"ל ברייתא זו בהלכות וסיים עלה והוא הדין אם השליכתו לפניו אינה מקודשת וכן בספר אבן העזר (בסימן למ"ד) ולכן מה שנער האב את בגדיו עד שנפלה הטבעת לארץ בשמעו דברי הקדושין מפי אהרן הסופר בין שנחשוב זה לזרק אותה לדבר האבד או להשליך אותה לפניו אינה מקודשת ולכן מכל אלו הטעמים אין כאן קדושין כלל ובולארה הנזכרת מותרת לינשא לכל מי שתרצה ואינה צריכה גט מאהרן הסופר:

ואם יאמר אומר לא יהא אלא קול בעלמא הלא יצא קלא דלא פסיק שאהרן הסופר קדש בולארה הנזכרת ע"י אביה ושנינו בפ' המגרש (גיטין פח:) יצא שמה בעיר מקודשת מקודשת ואע"פ שנמצא אח"כ שאין הקול אמת הא איכא פלוגתא בגמר' אי מבטלינן קלא אי לא מבטלינן ולפום הנהו עובדא דמייתי התם בגמ' משמע דסוגין כמ"ד לא מבטלינן אלא היכא דאיכא אמתלא בשעת הקול וא"כ צריכה גט מאהרן סופר הא ליתא דהא טכסיסיה דקלא דחיישינן ליה מפרשינן ליה בגמ' בתרי גוני דאמרי' התם אמר רבא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית מתקדשת היום ודילמ' לא איתקדשה אלא אמרו פלוני' נתקדשה היום ותו אמרינן התם אמר רב הונא אמר רב לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים וכתב הרשב"א ז"ל שר"ל דאיכא קמן ראובן שאמר אני שמעתי מלוי ושמעון שאומ' אני שמעתי מיהודה והם היו עדי הקדושין והלכו להם למדינת הים ואשמעינן רבותא דאע"ג דכל חד מפום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרי דמסהדי מפום תרי ביחד בדבר ברור חשבינן ליה. אבל ליכא לפרושי דליכ' קמן אלא חד דשמע מפום חד ואומר שאותו חד שמע מפום חד דלעולם אין מגיעין לדבר ברור כיון דליכא אלא חד ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד ולא עד אחד והביא ראיה מן הירושלמי וכן דעת הרא"ש ז"ל. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דכל שבאו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת ארוסין ושמענו מפלוני ששמע מפנוני שנתקדשה פלונית מפלוני בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת. אלו הם השני דרכים שהזכירו בגמרא בקול שחוששין לו ובכאן לא היה דבר מהם שהדרך הראשון מנרות דולקות ומטות לא היו כאן והדרך השני לא היה שיאמרו שנים ששמעו מפלוני ופלוני מפלוני עד שמגיעין ששמעו מן השנים שנתקדשה בפניהם ואפי' אם היה זה לא הוחזק הקול ההוא בב"ד ואין חוששין לו דאמרינן התם אמר רב אשי כל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו קלא הוא ואין חולק על זה. ועוד שאפי' בקול גמור שהוחזק בב"ד פסק ר"מ מרוטנבורק ז"ל דמבטלינן קלא דהא בסור' אתריה דרב מבטלי קלא ונהרדעא אתריה דשמואל לא מבטלי קלא וא"כ קיי"ל כרב באסורי ועוד דאסורא דרבנן הוא וחומרא בעלמא אפי' כשלא העמידו דבר על בוריו לחוש לקול ושלא נעמיד אותה בחזקתה שהיתה בחזקת פנויה וא"כ כשהעמידו דבר על בוריו אי מבטלינן ליה או לא אזלינן לקולא למפסק כמאן דאמר מבטלינן קלא והנהו עובדי בגמרא איתמר אפי' לאתרי דלא מבטלי קלא והרמ"ה ז"ל כ' דאפי' למאן דאמר לא מבטלין קלא ה"מ היכא דלא אישתכח ריעותא דמבטלא ליה לקלא לגמרי אלא כגון אמתלא וכיוצא בה דצד ספק הוא ומספקא לא מבטלינן קלא דחיישי' ללעז אבל היכא דאתברר דשקרא הוא מפומא דהנך דאזלי למדינת הים דתלי בהו עקר קלא דאתו ואמרו להד"מ אי נמי בפחות משוה פרוטה קדיש אי נמי על תנאי קדיש ואנן ידעינן דלא איקיים תנאיה דכ"ע מבטלינן דלא תהא אלא עדות גמורה כי איתברר דשקרא הוא מי לא מבטלינן לה לגמרי דיקא נמי דנקט והלכו להם למדינת הים טעמא דהלכו הא לא הלכו סמכינן עלייהו ודוקא דאמרי דבר ברור דמבטל לי' קלא לגמרי ע"כ ובנדון זה הרי העידו העדים בדבר ברור שקדש בגזל ושהאב לא נתרצה בקדושין אבל נער בגדיו עד שנפלה הטבעת מחקו לארץ והנה דבר זה ברור שאין הקדושין כלום ועוד שלפי דברי כתבכם כשיצא הקול הייתם בזים לדבר ומהבילים הענין כי כשהיה מספרים לכם איך הי' הענין הייתם סבורי' שלא היו אומרי' זה אלא דרך שחוק והתול להתלוצץ ולהלעיג על אבי הנערה וא"כ אין זה קול גמור שנתקדשה בברור אלא אמתלא היתה עם הקול ותנן במתניתן ובלבד שלא תהא שם אמתלא ר"ל דכי חיישינן לקלא היינו היכא דנפיק עלה קלה דאתקדשה קדושי ודאי אבל נפק קלא דקדושי ספק כגון זרק לה קדושי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא חיישינן להאי קלא כלל אע"ג דכי איכא סהדי בהכי אסרינן לה לעלמא בלא גיטא השתא דלא איתחזק' מילתא אלא בקלא לא אסרינן לה ולכן מכל אלו הטעמים אין לחוש לקול ההוא כלל והנערה בולארה הנז' בחזקת פנויה גמורה כמו שהיתה קודם לאותן הקדושין של אהרן הסופר. ועל מה שכתבתם על פעולות אהרן הנזכ' הנשחתות ומעשיו המקולקלין תראו בכתב אחר מה עשינו בזה אני והחכם רבי דוראן יחד שנינו וחתמתי שמי יצחק בר ששת זלה"ה: