תשובות ריב"ש/קנט

עוד נסתפקת ביבמה שנפלה לפני שלשה אחין והגדול שבהם אסורה לו שהיה נשוי אחותה נתקוטטו השני אחים הנשארים והגדול קפץ ונשבע שבועה חמורה שלא ייבם ולא יחלוץ והשני אומר עליך המצוה כי אתה הגדול ואיני צריך לישבע ולהחרים וכלם מצויים בעיר אם כופין לגדול לייבם או לחלוץ עם היות שנשבע ואם יש דרך יוכל להנצל זה הגדול שנשבע לבלתי יחלוץ וייבם עד שנוכל לכוף לקטן לחלוץ או ליבם:

תשובה נראה שאין שבועה זו שנשבע הגדול שלא לייבם ושלא לחלוץ חלה עליו ואין כאן שבועת בטוי לפי שכיון שמצוה מן התורה לייבם או לחלוץ מדכתיב והיה הבכור אשר תלד אם כן הרי זה נשבע לבטל את המצוה והרי זה כנשבע שלא לאכול מצה בלילי פסח שלוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שאין שבועת בטוי חלה לבטל את המצוה כמו שמוזכר זה בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כז.) ובירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל בהלכות שם וכי תימא כיון שאם רצה שלא לייבם אין כופין אותו דהא בדידיה תלה רחמנא כדכתיב ואם לא יחפוץ האיש וכו' ואם כן הייבום רשות הוא עליו שהרי יכול לקיים המצוה בחליצה וא"כ כשנשבע שלא לייבם חלה שבועה זו עליו ואסור לייבם וכיון ששבועת היבום חלה עליו גם שבועת החליצה חלה כיון שכלל אותה עם שבועת היבום שהיא רשות וכן נמי בהפך אם נשבע לבד שלא יחלוץ חלה עליו שהרי החליצה רשות היא שהרי אפשר לו לקיים המצוה ביבום וא"כ כשנשבע בשתיהן יש לומר ששתיהן חלו עליו שהרי כלל שבועת בטול המצוה עם שבועת הרשות והוה ליה כנשבע שלא לאכול מצה שאסור לאכול מצה בלילי הפסח מפני שכלל בשבועתו שאר הימים וחלה עליו השבועה אף בלילי הפסח וכיון שהשבועה חלה עליו מוטב שלא יאכל מצה בלילי הפסח ולא שיעבור על שבועת בטוי בקום עשה כמו שמוזכר זה בירושלמי הנזכר למעלה וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שבועות) וא"כ בנדון זה נאמר שחלה עליו השבוע' בין ביבום בין בחליצה ולא ייבם ולא יחלוץ וכופין את הקטן כאלו היה גדול במדינת הים יש לומר דנדון זה לא דמי כלל לההיא דירושלמי דהתם כלל בשבועתו מה שהוא רשות גמור ואין בו מצוה כלל דהיינו אכילת מצה בשאר הימים אבל בנדון זה בין היבום בין החליצה שתיהן מצוה עליו שהתורה חייבה עליו לסלק זיקת אחיו באחד משתיהן ועיקר המצוה היא היבום כמו שהעלו האחרונים ז"ל דמצות יבום קודמת למצות חליצה *( אה"ע סי' קס"ה ס"א:) אלא שאין כופין על היבום שהכתוב תלה בחפצו שאם לא יחפוץ ביבום שיחלוץ וכופין אותו לקיים מצות חליצה אם לא ירצה ביבום ולכן זה הגדול שהמצוה מוטלת עליו לפטור זיקת אחיו ביבום או בחליצה ונשבע שלא יפטור הזיקה לא ביבום ולא בחליצה הרי זה נשבע לבטל את המצוה ממש והרי זה כנשבע שלא יקדש קדוש היום לא ביין ולא בפת דודאי הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חלה עליו השבוע' אע"פ שאם נשבע שלא יקדש ביין שבועה חלה עליו דלאו מושבע מהר סיני הוא לקדש ביין דהא אפשר בפת כמו שפירש ר"ת ז"ל בההיא דמסכת נזיר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות וכו' ואם מפני שיש שם קטן ממנו שחוזרים עליו כשלא רצה הגדול זהו כדי שאם ירצה ליבם הקטן יקיים מצות יבום דביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא לכ"ע אבל אם לא רצה הקטן וצריך לעשות כפיה כופין את הגדול דכיון דמצוה עליה רמיא לדידיה כייפינן *(רמ"א שם סי' קס"א ס"ד:) כמו שמבואר בפ' החולץ (יבמות לט.) עוד יש לומר דאפי' אם תמצא לומר דיבום וחליצה לא דמו ליין ופת של קדוש היום משום דהתם אין היין ופת שתי מצות אלא חלקי המצוה הם אבל כאן יבום וחליצה שתי מצות חלוקות הן האחת לקרב והאחרת לרחק וא"כ כשחלה השבועה על אחת שהזכיר ראשונה שהיא לו רשות חלה גם על האחרת בכולל ואין לו לקיים לא זו ולא זו יש לומר דאדרבה היא הנותנת שאין לומר כאן כולל לפי שלא מצינו כולל אלא כשהפעולה אחת כגון ההיא דירושלמי דשלא יאכל מצה וכן שלא לישב בצל סוכה וכן בגמרא דילן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין שכולל בענין אכילה שחוטות וטרפות וכן הריני נזיר היום הריני נזיר למחר שהנזירות השניה חלה גם על הל' יום של נזירות ראשונה לחייבו שתים מגו דחיילא על יום ל"א. אמנם הכל ענין א' דהיינו נזירות אבל כשהפעולות חלוקות פגון אם אמר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח ושלא אעלה לגג אין לומר בזה מגו דחיילא על עליית הגג חיילא נמי על אכילת מצה אלא שכיון שהפעולות חלוקות אע"פ שכללן בשבועה אחת הרי הן מחלקות והרי הוא כאלו הן שתי שבועות כאילו הזכיר שבועה לכל פעולה ופעולה והראיה מדאמרינן בשבועות (כב:) דאי אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים ואע"ג דשתיה בכלל אכילה היא ואין שבועה חלה ע"ש אפ"ה כיון דהדר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דכי אמר ברישא שלא אוכל לאכילה בלחוד נתכויין וכי הדר אמר שלא אשתה לאו שבועה על שבועה היא ומכ"מ אע"פ שכללן בשבועה אחת חשבינן להו כשתי שבועות לחייב עליהן שתים בהעלם א' ואע"פ שאם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכלן אינו חייב אלא אחת אא"כ במסרב בו חברו וכן נמי בשבועה שלא אשתה יין וחלב ודבש כדאיתא התם אלמא אע"פ שאין המינין מחלקין בפעולה אחת מ"מ חלק הפעולות מחלקות ואע"פ שהן דומות קצת כגון אכילה ושתיה דהא שתיה בכלל אכילה אפ"ה כיון שאין שוות לגמרי דאכילה [לאו] בכלל שתיה מחלקות וכ"ש כשהן מוחלקות לגמרי כגון בנדון זה שהיבום לכנוס ולאוסרה על הכל בכרת והחליצה לאוסרה עליו ולהתירה לעלמא וא"כ הרי הוא כשתי שבועות והראשונה חלה עליו שהיא רשות ונשארה החליצה מצוה עליו ואין שבועה חלה עליו לבטלה ואין לומר בה כולל כיון שהן כשתי שבועות מפני חלוק הפעולות ולכן כופין אותו לחלוץ ולפי מה שתירצו התוספות גבי ההיא דרבי יוחנן דמוקים מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכולי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ומקשינן עליה התם (כד.) בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכא משכחת לה וכו' והקשו בתוספת והא משכחת לה בהן נמי בכולל כההיא דירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה וכו' ותירצו בתרוץ אחד דכיון דלרבי יוחנן מתני' במפרש שחוטות ונבלות לא משכחת בה בהן בכה"ג דלא מהני כולל בבטול מצוה כשמזכיר האסור בפירוש אלא דומיא דההוא כולל דירושלמי שאומר שלא אוכל מצה סתם ולא הזכיר ליל הפסח אלא כוללו בסתם עם שאר הימים. ועוד תירצו בענין אחר לחלק בין שב וא"ת לקום עשה כמו שחלק הרמב"ן ז"ל. אמנם לפי התירוץ הראשון בנדון זה אין כאן כולל סתם שבפירוש מזכיר היבום והחליצה וא"כ אי אפשר לו לבטל המצוה בשום פנים ועוד יש טעם אח' לפי שהמצוה המוטלת עליו ליבם או לחלוץ הוא חיוב שיש ליבמה עליה וא"כ שבועה זו שנשבע היבם היא היזק לה לעגנה ואין שבועת בטוי חלה להרע לאחרים ולהפסיד זכותם כמו שמוזכר בפ' הנזכר. ואע"פ שאמרו שם איזו היא הרעת אחרים כגון אכה את פלוני ואפצע את מוחו לאו דוקא דה"ה אם אמר אגזול או אעשוק אותו ועגון היבמה אין לך צער גדול מזה ולא גרע ממכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה שלוקה ובירושלמי בכתובות גבי מתניתין דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכו' דמקשו התם וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומוקמינן לה כמאן דאמר אין מזונות לאשה מן התורה ולכן בנדון זה מנדין אותו עד שיפטור אותה לכל הפחות בחליצה אם לא ירצה ביבום ואם ירצה ביבום יהיה נשאל על שבועתו וייבם או יחלוץ וטוב לו זה להסיר כל ספק ולא יחשדוהו כעובר על שבועתו *( רמ"א שם סי' קס"א ס"ד:) דלא כולי עלמא דינא גמירי ואין כופין כלל את הקטן כיון שהגדול הוא בעיר אע"פ שאם הגדול היה במדינת הים והיא תבעה את הקטן ליבם או לחלוץ כופין אותו ואין ממתינין עד שיבא דשהויי מצוה לא משהינן כמו שמבואר זה במשנה בפ' החולץ: