שאלת בההיא דפ' אלמנה לכה"ג היא אומרת כלי אני נוטלת וכו' אם הבעל או יורשין יכולין לכוף את האשה לקחת כליה בשומתן אף כי לא יהיה לה חפץ בהם או אם דוקא כשהיא חפצה בהם ושואלת אותם אז יוכלו להכריחה לקחת אותן בשומתן ואם הוא יתר משווין:

תשובה לפי הנראה אתה תופש בעקר הוראת הגאונים ז"ל שהביא הר"ם ז"ל (פכ"ב מהלכות אישות) שהאשה יש לה לקבל כליה בשומתן הראשונה ואף אם נפחתו כל שעושים מעין מלאכתן ולדבריהם פשוט הוא שאף אם אין האשה חפצה בהם יכול הבעל או יורשיו לכוף אותה ליטלן בשומתן הראשונה שהכניסה אותן לו בה שהרי דעתם ז"ל הוא שלא קבל עליו הבעל את השום להתחייב באחריותן ביוקרא וזולא ולא בפחיתתן כל שעושין מעין מלאכתן ולא נתחייב באחריותן אלא היכא דנגנבו או נאבדו או שאינן עושין מעין מלאכתן דהוי דומיא דנגנבו דהא ממתני' ילפינן לה דקתני בעבדי צ"ב אם מתו מתו לו וס"ל דדוקא דמתו או דומי' דמתו כמ"ש זה בהלכות הריא"ף ז"ל לדעתם אמנם כבר נדחו דברי אלו הגאונים ז"ל לפי דין התלמוד מדאמרינן בגמרא גבי ההיא דכהן ששכר פרה מישראל וכו' נהי דחיי' באונסיה בכחשה וביתרות דמיה מי מיחייב מכלל דלגבי צ"ב מיחייב בכחשה וביתרות דמיה ולהכי אכלי בתרומ' כמ"ש זה הריא"ף ז"ל גם הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הוסיפו ראיות לדחו' הסברא ההיא דהא יתירות דמי' לבעל מדקתני מתני' אם הותירו הותירו לו וכן נמי בההיא דהכניסה לו ב' כלים והוקרו וכו' וכיון שכן הדין נותן שיהו באחריותו לפחיתת דמי' ולא שחלקה האשה בחסר וביתר כמ"ש זה לרמב"ם ז"נ לפי המנהג ועוד דלהכי מקרי צ"ב לפי שאחריותן עליו לגמרי כדאיתא בב"מ (ע:) ואיתא נמי בבכורות (טז:) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו ועוד דגרסינן בתוספת' הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים כלומר אם הכניסתן בשומא בדמים נוטלתן בדמים ובין שהשביחו או שהכסיפו הכסיפו והשביחו לבעל ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמו שהם אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה הנה נתבאר שדברי הראשונים ז"ל נדחו לגמרי לפי דין התלמוד ודברי הריא"ף ז"ל קיימין גם הר"ם ז"ל כן דעתו שהרי הביא למעלה בזה הפ' ההיא דהכניסה לו שני כלים והוקרו וכו' שמזכיר בה שהשבח לבעל וא"כ גם בהוזלו ישלם הבעל כמ"ש הוא ז"ל בסוף הפרק לפי המנהג ולא הביא הרמב"ם ז"ל הוראת הגאונים ז"ל אלא לומר שנהגו כן על פי הוראת' והנושא סתם על דעת המנהג הוא נושא כמ"ש זה גם כן הריא"ף ז"ל ולכן אין האשה נוטלת הכלים לעולם אלא בשויין עכשיו אא"כ נהגו כן ע"פ הוראת הגאונים ז"ל ואם לא פשט המנהג ההוא ביניהם אין דנין אלא כדין התלמוד ואף אם דרכם לדון על פי ספרי הר"ם ז"ל שהרי הוא לא אמר זה מפני הדין רק מפני המנהג ואע"פ שכתב שמנהג פשוט הוא אולי היה זה בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו זה בעינינו שלא נהגו כן בכל מלכות ארגו"ן וכ"כ בפירוש מגיד משנה וכבר כתב הוא ז"ל בפ' שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חנוקים זה מזה וכן בגבית הכתובה והכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכת' בסוף דבריו ובכל הדברים האלו וכיוצא בהו מנהג המדינ' עקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהי' אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ א"כ באר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכין אחריו כנגד דין התלמוד ואצ"ל אם לא נודע שפשט בה המנהג כלל או בעיר חדשה שאין בה מנהג ואין זה כנגד הרמב"ם ז"ל אבל מסכים לדעתו:

ועתה נשאר לבאר אם נפי דין התלמוד שהבעל חייב באחריותן בכל ואין האשה נוטלת כליה אלא בשווין עכשיו אם הבעל או יורשיו יכולין לכופה ליעול כליה בשווין עכשיו אם היא אינה חפצה בהן ושואלת מעות בעין והיכא שאין לבעל מעות בעין ואינו אמוד בכך שיכול לפרוע לה הנדוניא במעות בעין נא תבעי לן שאין ספק שיכול לכופה ליטול כליה בשווין עכשיו שאפי' שאר המטלטלין שלו יכול להגבות לה בשומא כל שלא אמרה כלי אני נוטלת דלא עדיפא היא בנדוניתא מבעל חוב דעלמא שהלוה מעות בעין ונחת אדעתא דזוזי דאי לית ליה זוזי ללוה מגבי ליה מטלטלי בשומא ואפי' סובין דלא אמרינן ליה ללוה זיל את טרח וזבין אלא היכא דאית ליה זוזי ותולה אותן בכותי או שמעלים אותן מבית דין והוא אמוד בכך כדאיתא בפרק הכותב וכן נמי בריש פר' שור שנגח (בבא קמא מו:) אמרינן אי ליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי דאמרי אנשי ממרי רשותך פארי אפרע כמ"ש זה ר"ת ז"ל והסכימו כל האחרונים דשלשה דינין חלוקין הן דבנזקין אע"ג דאית ליה זוזי יכול להגבותו מטלטלין או קרקע בשומא וב"ח אי אית ליה זוזי יהיב זוזי ואי לא יהיב מטלטלי ואי לית ליה מטלטלי מגבי ליה קרקע וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פרק י"א מהלכות מלוה ולוה) ולשכיר אע"ג דלית ליה זוזי יהיב ליה זוזי דאמרינן ליה לשוכר זיל את טרח וזבין ולא אמרינן ביה ממרי רשותך פארי אפרע כדאיתא בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קיח.) כי תבעי לך היכא דאית ליה זוזי לבעל דאין יכול לסלקה בשאר מטלטלין אם יכול לסלקה בכליה שהכניסה לו. ונראה שהדין עמו דכיון שהכלים ההם הם מיוחדין לה והיא משתמשת בהן ומבלה אותן והבעל אינו רשאי למכרן כדאיתא בברייתא ולדעת כל האחרונים ז"ל אף אם מכרן אינן מכורין *( רמ"א אה"ע סי' צ סעי' יד:) אע"פ שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל מכ"מ אף לדעתו אינו רשאי למכרן וגם נוטנתן בלא שבועה כדאיתא בפר' אע"פ (כתובות נה.) א"כ הרי הוא כאלו הם אפותיקי ומשכון בידה ועדיף מאפותיקי דאלו באפותיקי בעל חוב דעלמא מצי לסלוקי בזוזי והכא לא מצי לסלוקה בזוזי אי אמרה כלי אני נוטלת לרב יהודה דקי"ל כוותיה ובפ' השולח (גיטין מא.) מוכח דאפותיקי סתם אינו גובה משאר נכסים אא"כ שטפה נהר וא"כ כ"ש בכאן שיכול לומר טלי כליך בשווין *( אה"ע סי' פח ס"ד:) אלא שאם פחתו או הוזלו פחתו לו כמו שקבל עליו וצריך לשלם לה הפחת במעות אם יש לו דהויא לה במותר כבעל חוב דעלמא וכן אם אינן עושין מעין מלאכתן הרי הן כאלו נגנבו כדברי הגאונים ז"ל ואינה נוטלת הבלאות שהרי אין בהם משום שבח בית אביה מעתה *( אה"ע סי' פח ס"ד:) וכן הוא אינו יכול לכופה ליטלן בשווין כל שיש לו מעות בעין והרי הן כשאר מטלטלין שלו שאין להגבותן לה אלא בשאין לו מעות בעין דאז יכול להגבותן לה ואפי' סובין זהו מה שנ"ל בזה לפי דין התלמוד אמנם אם יש מנהג אחר פשוט בעיר הולכין אחריו זהו מה שנראה לי וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: