פתיחת התפריט הראשי

תשובה כעריכה

הוניין לנכבד לאנברהם ששפורטש י"א

שאלת להאיר עיניך איך תתנהג בענין נכסי יורשי מַשׂטְרִי משה דימורו שהם בידך והניח שני בנים, האחד גדול כבן י"ח שנה יצא מכלל פעוטות בהיותו משכיר ונבון במה שהוא נושא ונותן ודבריו כדברי כל גדול, והשני כבן שמונה שנים -- אם יצטרך הגדול לאפוטרופוס לקבל חלקו. גם השני שברור לך שצריך אפטרופוס -- אם ימנו בית דין אחיו או אמו. ובקשת להשכילך על הכל בארוכה, כי אין רצונך שיעמדו הנכסים ברשותך, כי לא תדע מה ילד יום.

תשובה: הבן הגדול שהוא בן י"ח שנה, אם הביא ב' שערות הרי הוא כגדול לכל דבריו, דכיון שהגיע הזכר לי"ג שנה ויום אחד והנקבה לי"ב שנה ויום אחד והביאו ב' שערות, הרי הם כגדולים גמורים דין תורה לכל דבריהם, ויכולין לישא וליתן ולמכור נכסיהם ולתת אותם במתנה, בין במטלטלין בין בקרקעות, אף אם אינם יודעים בטיב משא ומתן, כל שהם בני דעת ואינם שוטים גמורים. אלא שתקנו חכמים שלא ימכרו בקרקעות כלל אלא אם כן יודעים בטיב משא ומתן. וכן תקנו, שאף אם יודעים בטיב משא ומתן, שלא ימכרו בקרקעות אלא דוקא באותן שהם שלו או שנתנום לו במתנת בריא או שלקחם אפטרופא שלו, אבל קרקעות שירש מאביו או משאר מורישיו, או שנתנו לו במתנת שכיב מרע שהיא כירושה, אף על פי שהוא גדול בשנים והביא שני שערות ויודע בטיב משא ומתן, אין ממכרו ממכר עד שיהא בן כ' שנה. רוצה לומר, ויביא שני שערות או שנולדו לו סימני סריס, כי בזולת זה עדיין קטן הוא. אבל כל שהגיע לכ' שנה שלמות והביא ב' שערות או שנולדו לו סימני סריס, יכול למכור אפילו בקרקעות שירש מאביו, ואף אם אינו יודע בטיב משא ומתן. וכל זה נתבאר בבבא בתרא (פרק מי שמת). וגם מתבאר שם דאף על פי שאינו יכול למכור בקרקע שלו אף על פי שהוא גדול, אלא אם כן יודע בטיב משא ומתן, ולא בקרקעות שירש מאביו, אלא אם כן הוא בן כ', מכל מקום יכול הוא לתנם במתנה, ואפילו באו לו מירושת אביו, ואף אם אינו יודע בטיב משא ומתן, כל שהוא גדול בשנים והביא ב' שערות; דבמתנה לא תקון רבנן מידי, וכיון שמן הדין משאו ומתנו קיים כיון שהוא גדול, לעניין מתנה העמידוהו חכמים על דינו. כדאמרינן התם "אמר אמימר, מתנתו מתנה. אמר ליה רב אשי לאמימר: מאי שנא דזביני דלא, דילמא מוזיל ומזבין, כל שכן מתנה דלא מטי ליה ולא מידי. ולטעמיך, זבין שוה חמש בשיתא, הכי נמי דזביניה זביני? אלא קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה לגבי זוזי, ואי אמרת זביניה זביני, מזבין להו לכולהו נכסי. אבל גבי מתנה, אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה, אמור רבנן מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מילי". ואיפסיקא התם הלכתא כאמימר. והסכימו המפרשים ז"ל, דאף בנכסי אביו הוא, ואף בשאינו יודע בטיב משא ומתן.

ובנדון שלפנינו, אם הבן גדול הביא ב' שערות, הרי הוא כגדול ויכול למכור במטלטלין, ואף אם ירשם מאביו, ואף אם לא היה יודע בטיב משא ומתן; כי מה שאמרו "ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'", בקרקעות לבד הוא ולא במטלטלין. ואף על פי שהמטלטלין נמי איקרו "נכסי", מיהו בכמה דוכתי אשכחן לשון "נכסי" בקרקעות לחודיה דכתיב: "עושר ונכסים וכבוד"; מדקאמר "עושר" ואמר "נכסים", שמע מינה "עושר" היינו מטלטלין, ו"נכסים" היינו קרקעות. ותניא (בבא בתרא קמה ב): "עתיר נכסין" "עתיר פומבי", זה בעל הגדות; "עתיר סלעין" "עתיר תקוע", זה בעל פלפול; "עתיר משח" "עתיר כמס", זה בעל שמועות; "הכל צריכין למרי חטיא", גמרא. דשמעת מינה "נכסים" דהכא לא משמע לא "סלעין" ולא "משח" ולא "חטיא" ולא שאר מטלטלין, אף על גב דכולהו איקרו "נכסי". הכא נמי, כי אמרינן "ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'", בקרקעות דוקא הוא. וכן כתב רש"י ז"ל בפירושיו בגיטין (בפרק התקבל): "ולמכור בנכסי אביו. קרקעות", וכן כתב בסוף פרק מציאת האשה גבי פעוטות. וכן כתב גם הר"ם ז"ל (פרק ט מהלכות מכירה), דבקרקע בלחוד הוא דבעינן שיהא בן כ'. ומבואר הוא גם כן (בפרק מי שמת), דבמטלטלין לא בעינן שיהא יודע בטיב משא ומתן ומקחו מקח וממכרו ממכר בהן, כיון שהוא גדול. ואין צריך לומר שאינו צריך לאפטרופוס ואין בית דין ממנין לו אפוטרופוס, כמו שאמרו בפרק המפקיד: אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן, אף אם אינו יודע בטיב משא ומתן, כל שאינו שוטה גמור, שאין בית דין ממנין אפטרופוס לטפשים, כי אם לשוטים כדגרסינן בכתובות (פרק נערה): "מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו" וכו', וכתב הר"ם ז"ל שמעמידין לו אפטרופוס. וסימני השוטה מפורשים בפרק קמא דחגיגה: "איזהו שוטה? זה היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע כסותו", ומפרש התם, דעביד להו דרך שטות. וכן נמי מי שמאבד כל נכסיו לדעת, כדתניא נמי התם: "איזהו שוטה? זה המאבד כל מה שנתנו לו", ואמרינן נמי (בפרק מי שמת): "ההוא שטותא יתירתא חזא ביה, דמשחרר להו לכולהו עבדיה".

ואם הבן הזה לא הביא שתי שערות, אף על פי שהוא בן י"ח שנה, עדיין קטן הוא ודינו כדין הפעוטות, שהם הקטנים משהגיעו לשש שנים שלמות ומעלה; ועל אלו שנינו (בפרק הנזקין): הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואמרינן בגמרא: עד כמה? איכא מאן דאמר כבר שית כבר שבע, ואיכא מאן דאמר כבר שבע כבר תמני, ואיכא מאן דאמר כבר תשע כבר עשר, ולא פליגי, כל חד וחד כפום חורפיה. ואמרינן עלה (בסוף פרק נערה שנתפתתה): ומתנתו מתנה, אחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת, אחד מתנת בריא ואחד מתנת שכיב מרע. ושם גם כן (בפרק הנזקין): אמר ר"א אמר ר"י: משום כדי חייו. כלומר, אף על פי שהם קטנים ומדין תורה אין מעשה קטן כלום, חכמים תקנו משום כדי חייו שיהא משאו ומתנו קיים במטלטלין, כל שיהא חריף ויודע בטיב משא ומתן. ומכל מקום יכולין הם למכור כמה שירצו, ואפילו שלא לצורך מזונותיהם, דכיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו, לא פלוג רבנן בין מוכר כדי חייו או יותר מכדי חייו, וכמו שהוכיח זה הרמב"ן ז"ל, מדאמרינן במתנה דאפילו מתנה מרובה, ואפילו מתנת שכיב מרע, ואף על פי שעתה אין בזה משום כדי חייו, אלא דכיון דתקון רבנן כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג. וכן הסכים הרשב"א ז"ל, וכן הרא"ש ז"ל; אף על פי שרבינו האי גאון ז"ל לא כתב כן. וכן אין הפרש בזה בין שהמטלטלין ההם קנאם הוא עצמו, או נתנו לו במתנה, בין שירשם מאביו או משאר מורישיו, אלא בכולן יכול למכור, דהא סתמא תנן: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין", ולא מפליג בין נכסי אבוה לנכסי דידיה. וכן מוכיח בבאור (בסוף פרק מציאת האשה), דאמרינן התם עלה דמתניתין דפעוטות, "לא שנו אלא שאין שם אפטרופוס, אבל יש שם אפטרופוס, אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר". ממאי? מדקתני מתניתין "אין מעשה קטנה כלום". כלומר, גבי משליש מעות לבתו ליקח לה שדה, והיא אומרת "ינתנו לבעלי", וקתני מתניתין דבגדולה שומעין לה, אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום. שמע מינה כיון שהמעות ביד שליש, שהוא כמו אפטרופוס, אין מעשה קטנה בהם כלום אף על פי שהם מטלטלין. הנה מכאן ראיה ברורה, דההיא דהפעוטות -- אפילו במטלטלין שהניח להן אביהן היא; דאי לא, מאי מייתי ראיה ממתניתין? דהתם מטלטלין שהניח לה אביה בירושה, או במתנת שכיב מרע שהיא כירושה, כדאמרינן התם טעמא דר' מאיר משום מצוה לקיים דברי המת. אלא ודאי במטלטלין ליכא הפרש בין שלו בין הורישם לו אביו. ואם אינן יודעין בטיב משא ומתן, אין מעשיהם כלום אפילו במטלטלין. והשיעור שנתנו חכמים בשנות בפעוטות, מבן שש עד בן עשר, לא לומר שאם היה גדול יותר מעשר, שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין אף אם אינו יודע בטיב משא ומתן; שהרי עדיין קטן הוא, וכל שהוא קטן -- אין מעשיו כלום אלא מדרבנן בהיותו יודע בטיב משא ומתן, ובמטלטלין. אלא השיעור ההוא לומר, דפחות מבן שש -- אפילו ידענו בו שהוא יודע בטיב משא ומתן והוא חריף הרבה, אין מעשיו כלום. ומבן שש שלמות עד בן עשר שלמות, בודקין אותו: אם ידענו בו שהוא יודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין. למעלה מבן עשר שלמות, אין צריך בדיקה, דמסתמא יודע הוא בטיב משא ומתן. ומכל מקום אם ידענו בו שאינו יודע בטיב משא ומתן, אין מעשיו כלום ואפילו במטלטלין, מאחר שאינו גדול. וכן באר זה הרמ"ה ז"ל.

ולכן, הבן הגדול בשנים, אף אם לא הביא שתי שערות ודינו כדין הפעוטות, מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, כיון שהוא חריף ויודע בטיב משא ומתן, וכן מתנתו מתנה. אין צריך לומר שיכול לקבל את שלו המופקד ביד אחר, שאין זה לא מכירה ולא מתנה. אבל אם רצה לעשות לו מחילה, בזה אפשר לומר שאינה מחילה, דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל מקבל את שלו בפני עדים, ועושין שטר עדות לנפקד שהחזיר ליורש את שלו.

אלא הרמב"ן ז"ל כתב בתשובה שמחילתו גם כן מחילה, שהרי המחילה דינה כמתנה. ואף על גב דאמרינן בעלמא דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אפשר לומר דהיינו בדבר שבשאר בני אדם הוא מחילה על הסתם, דביתמי לא אמרינן הכי; דומיא דמאי דכתב הראב"ד ז"ל, דטעותו של קטן אפילו בפחות משתות -- מחזירין לו אונאה ולא הויא מחילה. אבל במה שהוא מוחל לדעת, כיון דמתנתו מתנה, מחילתו גם כן מחילה.

אבל הבן הקטן בשנים שאינו יודע בטיב משא ומתן, לפי מה שנראה מן השאלה, אין רשות לנפקד להחזיר הנכסים בידו, שהרי קטן הוא. וגרסינן בפרק חזקת: אין מקבלין פקדונות, לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. קיבל מן האשה יחזיר לבעלה, קיבל מן העבד יחזיר לעבד, מת, יחזיר לרבו. קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה. ופירש ר"ש ז"ל: קיבל מן הקטן, לא יחזיר לו שהרי אינו יודע לשמור וכמשליך לאיבוד דמי מי שמחזיר לו. אלא עושה לו סגולה, אוצר, עד שיגדיל, ומחזיר לו. עד כאן. ואם בשקיבל מן הקטן עצמו אין מחזירין לו, כל שכן שאין מחזירין לו פקדון שהפקיד אביו או מורישיו. אמנם אם היה חריף ויודע בטיב משא ומתן, הרי הגיע לעונת הפעוטות ומחזירין לו. דההיא דאמרינן: "קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה", כתב עליה הרשב"א ז"ל וזה לשונו, דדווקא לקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות; שאילו הגיע לעונת הפעוטות, מחזיר לו, דאפילו לכתחלה נותנין לו כדי להתלמד, ומקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין; עכ"ל.

ומכל מקום נראה, שאף הפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ויכול הנפקד להחזיר להם את שלהם, אם לא רצה להחזיר עד שיגדלו או שימנו להן בית דין אפוטרופוס, אין בית דין כופין אותו להחזיר, שהרי מכיון שהוא קטן -- בית דין חייבין למנות לו אפוטרופוס, ואין מוסרין אותן בידו אפילו אם הוא בקי בטיב משא ומתן. וכיון שכן, נראה שאין כופין הנפקד לתת הנכסים ביד היתום כשלא יביא שתי שערות, אלא שימסרם ליד בית דין, או שימנו לו בית דין אפוטרופוס וימסור הנכסים ליד האפוטרופוס. אלא שבעוד שאין ליתום אפטרופוס, יכול למכור וליתנם במתנה, כמו שבארתי; וכשיהיה לו אפטרופוס -- אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין, כיון שעדיין הוא קטן. דהא טעמא הוא משום כדי חייו, ולא מן הדין; וכיון שיש לו אפטרופוס, אם צריך למזונות, הנה האפטרופוס ימכור למזונותיו. והכי גרסינן (בסוף פרק מציאת האשה) עלה דההיא דפעוטות: "לא שנו אלא שאין שם אפטרופוס, אבל יש שם אפטרופוס -- אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, ממאי? מדקתני" וכו'. ובין אפטרופוס שמנוהו בית דין, או שמנהו אבי יתומים, או יתומים שסמכו מעצמם אצל בעל הבית והוא משתדל בנכסיהם, שדינו כדין מנהו אבי יתומים כדאיתא בגטין, בכולן כיון שהם יכולין למכור לצורך היתומים -- נסתלק כח היתומים במשא ובמתן, דהא ליכא משום כדי חייו.

אמנם דעת רבינו חננאל ז"ל וכן בתוספות, דמתנתם מתנה אף על פי שיש להם אפטרופוס, שלא הורע כח היתומים אלא במכירה, לפי שהאפטרופסין יכולין למכור בעדם; אבל במתנה -- כיון שאין האפטרופסין יכולין לתת כלום מנכסי היתומים, לא הורע כח היתומים במתנה. ויש מי שלא חלק בזה, אלא מתנה כמכר היא, וכשם שאינו מוכר אפילו במטלטלין כשיש לו אפטרופוס, כך אינו נותן. וכן דעת הר"ם ז"ל (פרק כ"ט מהלכות מכירה). אבל נראה מדבריו, שמדעת האפוטרופוס -- מתנתו מתנה, ומקיים האפוטרופוס במתנת הקטן, אף על פי שאין האפוטרופוס לבדו יכול לתת כלום מנכסי היתומים.


ולעניין מה ששאלת, אם יוכלו בית דין למנות האח הגדול אפטרופוס על נכסי הקטן?

תשובה: אם האח הגדול לא הביא שתי שערות, אף על פי שהוא גדול בשנים, אין ספק שאין בית דין ממנין אותו, ואף אם יהיה חריף ביותר, שהרי עדיין קטן הוא ואין בית דין ממנין קטן להיות אפטרופוס, כדתנינן (בפרק הנזקין): אין עושין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים, ואם מינהו אבי יתומים הרשות בידו.

ואם הביא שתי שערות, שהוא גדול, אין בית דין ממנין אותו על הקרקעות, מפני שהוא קרוב לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, כדאיתא (בפרק המפקיד), שמא באורך הזמן ישתכח קול הורדת בית דין, ויאמר האפטרופוס שהקרקעות ההם הוא ירש אותם מחמת קורבה, והשומעים יאמינו בו ואין מי שיעיר הקטן לתבוע זכותו. אמנם כתב הריא"ף ז"ל בהלכות בשם רב צמח גאון ז"ל, שזהו דווקא בקרקעות, דאיכא חששא בקרוב טפי מברחוק; אבל במטלטלין, דקרוב ורחוק שוין הן ואין באחד יותר חשש מן האחר, קרוב עדיף. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פרק י מהלכות נחלות), וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל. ומכל מקום נראה לי, שהיה עולבנא דדייני למנות רך בשנים כזה, שלא הורגל לפקח ולהתעסק ולישא וליתן. שהרי אין בו התנאים שראויים להיות במי שבית דין ממנין אותו אפטרופוס על היתומים. וזה לשון הר"ם ז"ל (בפרק הנזכר): בודקין על אדם נאמן מישראל ואיש חיל, ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם, ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסיהם ולהרויח בהן, ומעמידין אותו על הקטנים, בין שיהיה רחוק, בין שיהיה קרוב; אלא שאם היה קרוב -- לא ירד לקרקעות, עכ"ל. ואין ספק שאין בזה הבחור כל המידות האלו. אין צריך לומר אם אין חלק הקטן מבורר, ובאין לחלוק הנכסים, שיש לבית דין למנות על הקטן אחר שידון עם הגדול ויברור לקטן חלק יפה.

גם האֵם -- אין בית דין ממנין אותה אפטרופא על הקטן, שאין בית דין ממנין נשים. אין צריך לומר אם רוצה לגבות כתובתה, שצריך למנות אפטרופוס שיטעון כנגדה לזכות הקטן. זהו מה שנראה לי בזה, וחתמתי שמי, יצחק ב"ר ששת זלה"ה: