תשובות הרשב"א/חלק ז/שכ
ישראל שאמר לגוי לך והלוה מישראל פלוני בריבית לצרכי. יש מגדולי הראשונים ז"ל אוסרים משום דיש לגוי שליחות לחומרא כדאמרינן בפ' איזהו נשך (ע"א) באותה שאמרו שם ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלם לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל גוי מותר וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלם לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ואקשינן בשלמא סיפא לחומרא כלו' דאע"ג דהעמידו אצל ישראל מן הדין מותר לפי שאין שליחות לגוי וכיון שכן לאו מישראל קא יהיב ליה אף על גב דהעמידו אצלו אלא מדנפשיה והילכך מדינא שרי אלא דלחומרא אמרו דאסור אלמא אף על גב דאין שליחות לגוי מחמרינן וגמרינן דיש שליחות לחומרא וכאילו ישראל יהיב ליה רביתא ואף על גב דיד גוי באמצע. ורבי' יצחק בעל התוס' ז"ל השיב ואמר שהוא מותר משום דאת"ל נמי דאסור היכא דשוויה שליחא הכא לא מחזיקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שוויה אלא דעתו היה שילוום הגוי מישראל ויחזור וילום לו ואפילו פירש בפירוש בפני עדים שיהא שילוחו לא מחמרינן כל כי האי ולא דמי לחומרא דקתני סיפא דברייתא משום דהתם שניהם יודעין בדבר ומתכוין ישראל ליטול ריבית הבא מכיסו של ישראל אבל הכא לא וליכא איסורא לא לגבי לוה ולא לגבי מלוה ע"כ ולזה הסכים גם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם: עוד כתב ר"ת ז"ל דסיפא דההיא ברייתא דכתבי' למסקנא דשמעתא לאו משום חומרא הוא אלא מדינא ובשנטל ביד המלוה מן הגוי ונתן לישראל השני הא לאו הכי לא משום דאין שליחות לגוי כלל ואפי' לחומרא ובירושלמי נמי משמע כדבריו אבל ר"ח ז"ל כתב דרישא הוא דאוקימנא התם בשנשא ונתן ביד אבל סיפא כדקיימא קיימא משום חומרא: