תשובות הרשב"א/חלק ו/סט
סימן סט
עריכהעוד שאלת שאלה א' באה לפנינו מחכמי גיבי"ל שנהיה במקומם שני אחים שנשאו שתי אחיות יתומות א' גדולה וא' קטנה ומת בעל הגדולה. וחזרו חכמי העיר ללמד את הקטנה שתמאן. ולא שמעה לדבריהם ואומרת לעולם לא אמאן בפלוני אישי והנה בה מנהג מכל חכמי א"י וכל חכמי בבל כששואלין שאלה לא יחתום בה שום אדם וכך אומרים יורונו חכמי עכו משאלת כך וכך ובהגיע שאלתם בידי הקהל שתקתי ולא אמרתי דבר עד ששמעתי מצפצפים מקצת חכמי עכו. כיון שאמר ר' יאודה הלכה כר' אליעזר דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן אף על פי שאינה רוצה למאן בו יש לנו לכופה. ונותנין טעם לדבריהם כי כל לימוד קטנה כפייה הוא. ואני לא כן עמדי דא"כ היה לו לר' אליעזר לומר כופין אותה שתמאן אותה בהדיא ולא לומר דבר שיש בו להסתפק. ועוד שאומר בהלכה לשם באותה שמועה שאמרה איהי איהו עדיף מינא ואנא עדיף מיניה. פי' דכמו שהוא יכול להוציאני על כרחי כמו כן אני יכולה למאן ויוצאת ממנו בעל כרחו. וכמו כן יש לי לפרש כאן כמו שאין לנו לכוף בעל הקטנה שיגרשנה בע"כ כמו כן תאמר היא אין לכם לכופני על כרחי. ונתברר לי שעדיין לא עשו אנשי גיבי"ל וחכמיה דבר ועומדים על שתי הסעיפים אם כקצת חכמי עכו או כדברי הנמוך כמוני.
תשובה אני איני כדאי שאתה שלחת לי וכ"ש בדבר שחכמים כמותכם מנצחין זה את זה היאך אני מכניס ראשי בין הרים גדולים. ואמנם גדולה היא מצותך עלי והנני משיב בקוצר דעתי כאשר יראוני מן השמים. ותחילה אומר כי הראיה שהביאו מקצת המורים שכופין אותה למאן משום דכל לימוד קטנה כפייה היא. נר' שסמכו על מה שהוזכר במקצת מקומות פתוי דקטנה אונס הוא. והם סבורין לומר כשם שהפתוי כאונס גם האונס כפתוי ובמקום שאמרו לפתות ה"ה לאנוס שהכל א'. וזה דבר ששכלי קטן מהכיל שאם אמרו שהקטנה שזינתה ברצון אינה נאסרת על בעלה מפני שאין רצונה רצון אלא באונס שמיעוט דעתה אונסתה. ואמרו שהמקומות שרצונו של קטן ודעתו מועיל בו שנכוף אותו בשוטים עד שיתרצה. א"כ ההיא עובדא דבתר דקם חד מינייהו שחרריה קם אידך ואקנייה לבנו קטן. דאמרי' התם דמקדשין בזוז לינוקא ונכתוב גיטא על שמיה אלו לא רצה נכוף אותו בשוטים. ולדברי חכמים שאמרו קטנה מבת שלש שנים ויום א' עד שתבגר יש לה מכר ויש לה קנס אין הפרש להם בין מפתה לאונס. ולענין הדין נ"ל שאין לכוף אותה בשוטים עד שתמאן ולמה תמות מה עשתה? וכפייה בזו לא שמענו שהרי זו ברצון חכמים נשאת והם תקנו לה נישואין. ואי משום קיום מצות יבומין הא מקיימא במצות חליצה. ואם רצתה למאן תמאן ואם לאו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. כדינא דר' יהושע. וכאותה ששנינו בפ' ד' אחין (ד' כ"ט כ"א (ע"א)) בה"א (בית הלל אומרים) מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. ואפי' תאמר שהלכה כמשנה אחרונה שאמרו מצות יבום קודם למצות חליצה מ"מ היכא דלא אפשר אלא בכפייה של זו יחלוץ ואין בכך כלום דאין זו מחוייבת יבום שנכוף אותה. ולא עוד אלא אפי' היבמה עצמה אם לא רצתה להתייבם אין כופין אותה בשוטים והיאך נכוף את זו כדי שתתייבם היבמה אתמהא? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וא"ת הא דאמר שמואל הלכה כר' אליעזר ודאי לא איצטרך אלא לאפוקי מדר' יהושע דאמר מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ולומר שאין עושין כר' יהושע דאמר מוציא בגט אלא כר' אליעזר דאמר מלמדין דאי לאפוקי מדרשב"ג ולומר דיש זיקה ואסור לבטל מצות יבומין לימא הילכתא כר' אליעזר ור' יהושע אי נמי אין הלכה כרשב"ג. ועוד דהא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר הלכה כר' יאודה בן בתירא. ועוד דבהדיא מוכח הכין בפ"ק דנדה ואי ר' אליעזר מלמדין בלבד קאמר ואם לא מיאנה מוציא את אשתו בגט כר' יהושע. א"כ מאי איכא בין ר' יהושע לר' אליעזר דאטו למדוה למאן ומיאנה מי לא מודה ר' יהושע שאם מיאנה מיאנה ומיבם את אשת אחיו? הא ודאי אפי' ר' יהושע מודה בה והכין איתא בירושלמי מפורש א"כ מאי בינייהו. לשניהם אם מיאנה מיאנה ואם לאו לשניהם אין כופין אלא מוציא את אשתו בגט וכו'. וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו אמרינן עלה בגמ' זו למעוטי מאי למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כוותיה אלא כר"ג או כר' אליעזר. דאלמא דהך דבפ' ב"ש לעולם אינו מוציא את שתיהן אלא לר' אליעזר מיבם את הגדולה ומלמדי' או כופין את הקטנה שתמאן. וזו בלבד שבפ' ארבעה אחין היא שמוציא את שתיהן ואוי לו אבל במקום אחר לא ואם איתא אף בזו פעמים שאוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו כשלא רצתה למאן. אלא ודאי משמע דלר' אליעזר מלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה כופין אותה עד שתמאן. לא היא דר' אליעזר ור' יהושע לא איפליגי אלא אי שרי ללמדה למאן או לא אי נמי מצוה ללמדה אי לאו. דר' אליעזר סבר אף על פי שאסור למאן את הנשואות כב"ש דמתלמידי ב"ש הוא אפי' כן במקום מצוה שרי אי נמי מצוה וכדאיתא בגמרא. ור' יהושע סבר דמתרחקין מן המיאונין אפי' במקום מצוה ואף על גב דמתלמידי הלל הוא ותנן בה"א ממאנין בין ארוסות בין נשואות. מ"מ אפי' ב"ה מודו שמצוה להתרחק מן המיאונין ולא אמרו ממאנין אלא כשהיו ב"ד עסוקין בדבר אחר ובאה זו ומיאנה בפניהם. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם בה"א ממאנין וכו' וב"ד יושבין במיאונין לא כן תני ברח משלש והדבק בשלש וכי תפתר דהוו עסיקין במילא חורי ואתא עובדא קומיהון. וכיון שכן ס"ל לר' יהושע דאפי' במקום מצוה אין מלמדין אלא אם מיאנה מיאנה ואם לאו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ובהא פליג אפי' אדב"ה דפרק ד' אחין ואדר' אלעזר דפרקי' ובהאי בלחוד הוא דאיצטריך שמואל למפסק הילכתא כר' אליעזר לומר דמצוה ללמדה במקום מצוה. ומזו ג"כ אתה למד שאין כופין דלא אמר ר' אליעזר אלא שמותר ללמדה למאן. אי נמי מצוה אבל לכפותה לא וזה נר' ברור בעיני וש'.