תשובות הרשב"א/חלק ו/כא
סימן כא
עריכהעוד בפ"ק שם (דף יו"ד (י')) לעולם אית ליה לרבי הני כללי ובפלוגתא קמיירי. וזה פלא דכיון דבפלוגתא קמיירי א"כ ליתני שש עשרה לר"ש דאמר לקמן (דף כ"ח ע"ב) בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין בא' מהם. ועוד לר"ע ליתני שש עשרה דאמרינן לקמן (דף מ"ד ע"א) דאחות חלוצה הוי ערוה שהכתוב קראה בית.
תשובה הא דכתב מר ליתני שש עשרה לר"ש דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין בא' מהן. חיי דמר שותא דמר לא ידענא. דאי בג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות כצורתה דמתני' קאמר מר חס ליה למר דלימא הכין. דאי אית ליה לרבי כללא דר' חייא מה שאסור לזה מותר לזה ומה שאסור לזה מותר לזה לא משכחת לה. ואפי' לית ליה לר' הני כללי מ"מ בצרת צרתה לא משכחת לה. ואי מוקמת ליה בד' או בה' אחין למאי דס"ל למר. אפ"ה לא משכחת לה בה אסור לזה מותר לזה ולא בצרת צרה לפי שכולן אסורין זה בזה. ועוד דבכי הא ודאי לא א"ר שמעון שלא יהא לקוחין בא' מהן אלא הרי הן מתיבמות דבר תורה זו לא' וזו לא'. ותדע לך מדתנן בפ' ארבעה אחין (כ"ו ע"א) קדמו וכנסו יוציאו. ותניא בגמ' ר' אלעזר אומר בש"א יקיימו ובה"א יוציאו ר"ש אומר יקיימו אבא שאול אומר קל היה להם לב"ה בדבר זה. ואקשינן ר"ש אליבא דמאן? אילימא לב"ש היינו ר"א (ר' אלעזר)? אלא לב"ה והיינו אבא שאול? ופרקינן ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אלמא לר"ש אם קדמו וכנסו לא יוציאו. ואי אסורות דבר תורה נינהו אדרבא לכ"ע יוציאו? אלא ודאי הא דר"ש דבשעה שנעשו צרות זו לזו ליתא אלא כשנפלה לפני יבם אחד דוקא וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. והילכך אפי' היתה א' מהן אסורה איסור ערוה לכל האחין חוץ מאחד. אפ"ה לא אמרינן בה לר"ש לגבי אותו שמותר בשתיהן לא יהא לך ליקוחין באחת מהן. מפני שהאסור בלאה ייבם את רחל והמותר בשתיהם ייבם את לאה כדין שתי אחיות הנופלות לפני שתי יבמין. והילכך לא ידענא בה פתרי וקורא אני עליך מים עמוקים עצה בלב איש. ואיני איש תבונות לדלותה.
ומאי דקשיא ליה למר ליתני שש עשרה לר"ע. בהא נ"ל משום דאע"ג דבפלוגתא קמיירי מ"מ לא תני במתני' אלא הנהו דאתיין כהילכתא כגון אשת אחיו שלא היה בעולמו דפוטרת אף על גב דפליג עליה ר"ש. ומ"ה פריך ליה לוי ליתני אנוסת אביו כרבנן דפליג (אולי צ"ל דפליגי) עליה דר' יהודה דקי"ל כוותייהו. אבל ליכא לאקשויי ליתני קרובת חלוצתו ואליבא דר"ע. דלא קי"ל כוותיה. ואף על גב דאית ליה לר' כללא דר' חייא דליתיה אלא אליבא דר"ש דלא קי"ל כוותיה. מ"מ מאי דמפרש במתני' דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו בהילכתא תני לה ואריך. דאלת"ה (דאי לא תימא הכי) ניתני טובא אליבא דר"ע. דהא אפשר למתני ממזרת ונתינה הנשואה לממזר ולו אח כשר ומת הממזר. דלדידיה אף הן פוטרת צרותיהן כשאר העריות כדאיתא לעיל ובפרק הערל אף בהן אתה מוציא האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה. ומשכחת להו בארבעה אחים שנים כשרים ושנים ממזרים ולאחד כשר ואחד ממזר נשואות שתי אחיות א' ממזרת וא' כשרה ושנים פנויין. ומתו נשואין את האחיות ונפלו נשותיהם אצל אחיהם א' כשר וא' ממזר. האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה. והריני קורא בהם אחותה שהיא יבמתה וצרות צרותיהן בשיתא אחי אלא דבפלוגתא ואליבא דלא כהילכתא לא קא מיירי. ובתוספות הקשו ניתני שש עשרה ונוסיף בהו המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן. והלכה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. פי' לדבריהם וכמ"ד התם בפ' המגרש דבחוץ פליגי אבל ע"מ מודו ליה רבנן לר' אליעזר. וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו. אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמירה היא אצל הכל. אלא שאינה יכולה היא (שמא המלה היא מיותרת) להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע. בכי הא ודאי אין צרתה פטורה אלא חולצת או מתיבמת. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק מגרש (אולי צ"ל המגרש) שהקשה שם. היתיב ר' חנינא בשם ר' פנחס וניתני שש עשרה נשים כר' אליעזר. וסברוה התם בירושלמי דבחוץ פליגי כדאיתא התם ואפ"ה קא מכשר ר' אליעזר. ומשני כבר אתמר טעמא התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלומר אוסרה עליו בשיור זה ואינו באיסור גמור אלא ספק תנאי ואין צרת איסור תנאי פטורה. ואף על פי שזה נראה יותר כערוה שמשייר בגיטו דהא חוץ מפלוני אמר לה. וכ"ש שאנו נאמר כן בע"מ דלכ"ע אינה פוטרת צרתה שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל. וכדמשמע נמי בירושלמי מדלא אקשו לה בע"מ ולכ"ע. ומסתברא לי שאף היא עצמה חולצת ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. דבתנאין לא קמיירי קרא אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור תנאי גרם לה להאסר חולצת ואינה מתיבמת. ואף על פי שאף זו אם עמדה ונשאת למי שנאסרה עליו נמצא גט פסול ובטל ותאסר לו איסור ערוה. מ"מ אין אסור עכשיו אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש (בית שמאי) (קי"א ע"ב) כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אסורה להתייבם משום דקיימא בעשה ול"ת. אעפ"כ (אף על פי כן) עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם להאסר. ומיהו יש לדחות דהתם חולצת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין גרידי כאלמנה מן הנשואין לכ"ג. דתנן בפרק כיצד (דף ך (כ')) שחולצת ולא מתיבמת ואעפ"י שהיא ערוה דאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה. וא"כ חייבי לאוין ועשה עולה לחליצה אפי' דבר תורה דכיון דתפשי קידושין בה אף זיקתה בקידושין וצריכה חליצה. ומ"מ כיון שבזו איסור דבר אחר גרם לה לא פטר הכתוב מן החליצה אלא מי שאיסור ערוה גרם לה. וכדתנן בפ' כיצד כל שאיסורה איסור ערוה חולצת ולא מתיבמת. ואי קשיא לך א"כ מאי קא מקשה ר' טרפון עליה דר' אליעזר התם בפ' המגרש (דף פ"ג ע"א) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה. לא נמצא מתנה על מ"ש (מה שכתוב) בתורה? ומאי קושיא דהא מקיימא מצות יבום בחליצה. לא היא! דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא כדאיתא בפ' כיצד. וכיון דמחמת תנאו לא אפשר לה ביבום מתנה על מ"ש בתורה חשבינן ליה. ועוד דיבום וחליצה בדעת יבם תלה רחמנא אם לא יחפוץ לייבם יחלוץ. וזה הואיל ואילו רצה לייבם אינו יכול מחמת תנאו של זה מתנה על מ"ש התורה הוא. זהו דעתי אלא שמקצת מרבותי מטין לפוטרה מן החליצה ומן היבום. משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.