תשובות הרשב"א/חלק ו/ה
סימן ה
עריכהשתובעת כתובתה בפרי מה שלא מחלה לב"ד דלירידא. עמדתי על תביעת האלמנה שתובעת כתובתה בפרי מה שלא מחלה לבעלה שהם אלף ומאתים דינר מלבד מה שמחלה. וכן עמדתי על נוסח צואת בעלה ומינוי האפטרופוס. וכן על טענת היורשים והאלמנה ועל הדעות החלוקין שבין הדיינין. ואף על פי שהדברים ארוכים מתוך כללם אני אומר שהדין עם האלמנה מכמה צדדין. הא' שהרי הבעל זכה לה מזונות בנכסיו בלא זמן. ומתוך הזמן משמע שזכה לה אותן המזונות כל זמן שתמשך האפוטרופסות בידה. ועוד שכל המקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו מזונות סתם כל זמן שצריך למזונות משמע. וכמי שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינין. שאסור בהם לעולם. וכדאמר בפ"ג דנדרים נודרין להרגים. היכי נדר אמר רב עמרם אמר רב דאמר יאסרו פירות עולם עלי אם אינם של בית המלך. ואקשינן כיון דאמר יאסרו איתסור כל פירי דעלמא עלויה. ופרקינן באומר היום. אלמא כל סתם כל עולם דמי. הכא נמי כל שמזכה לאיש מזונות בנכסיו לעולם משמע. ועוד שהדברים ברורים שמקצת כסף הנשאר ככל הכסף למזונות. דלית לן כר"ש דאמר מקצת הכסף אינו ככל הכסף (כתובות ד' צ"ח ע"א). וכדאמרי' התם ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא בכתובתה. אתא לקמיה דרבא. אמר לית דחש ליה להא דר' שמעון דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. וכן הסכימו כל גדולי המורים ז"ל. ואף על דברי הריא"ף ז"ל עמד הרמב"ן ז"ל ופירשו. שלא עלה על דעת הרב ז"ל להיות מקצת הגבוי ככל הכסף. ומאי דקאמרי' התם בפ' אף על פי תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה לתובעת. ופי' הרב ז"ל תובעת תוספת מפסדת מזונות כתובעת כתובתה. כך דעתו לומר כשם שמפסדת מזונות בתביעת העיקר אעפ"י שלא הספיקה לגבות ה"ה בנזונת מחמת התוספת. אם תבעה התוספת בב"ד כאלו גבתה מזונותיה. וקמ"ל שלא תאמר דעיקר כתובתה שהוא תנאי ב"ד הוא דהויא תביעה כגביה. אבל תוספת דמדעתיה יהב הרי הוא כתוב דעלמא. ולא תהא כגביה. ותיזון עד שעת גוביינא. קמ"ל. ועוד שקרוב לומר הדבר שכל שלא מחלה כל מה שכתוב בכתובתה לא מחלה מזונותיה. ואין אומרים שהמזונות תלויין בעיקר כתובתה בלבד שהם מנה מאתים. אבדה מזונותיה. שהרי אפי' לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה מאתים לא אבדה מזונותיה. ואעפ"י שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים. אף אנו נאמר כן בנדוניא. ואם נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה. י"ל דאף נדוניא בכלל דברי ר' ינאי. וכן פירשו קצת המפרשים. ועל כרחנו יש לנו להודות להם במקצת מ"ש ר' ינאי דהא קאמרינן נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ועל כרחנו אם מחלה כתובתה סתם או מכרה סתם גם הנדוניא בכלל. וא"כ י"ל דמאי דקאמר רבין בר חנינא משמיה דר' אלעזר מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה. כל מה שכתוב בכתובתה קאמר. והבו דלא לוסיף עלה. דהא אמר רב חסדא אם לאו דרבין בר חנינא משמיה דגברא רבה אמרה הוה אמינא משיב רעה תחת טובה וכו'. ועוד דכל שמחלה סתם קצת מכתובתה אני אומר מן הנדוניא מחלה. שאם תאמר כדברי הטוען דכל שלא טרחה בו כגון מנה מאתים או תוספת מוחלת תחילה. אדרבא נבא ונאמר דכל שלא תפסיד בה מזונות מחלה. ולא מחלה מה שתפסיד בה מזונות. וא"ת שאין האשה בקיאה. אף אנו נאמר שאינה יודעת מה בין עיקר כתובתה ותוספת כתובה לנדוניא. ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונה. דהיא קרויה בעל השטר ויד בעל השטר על התחתונה. מסתברא דבמקום זה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה. לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת. וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה. ואינו דומה למה שאמרו בפ' גט פשוט אמר רבא שטר לי בידך פרוע. הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר א'. אם טען שלא פרע אלא הקטן עליו להביא ראיה. אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן. י"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו. ותדע מדאמ' לי' התם רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו בתמיהא. וא"ל שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה. אלמא יש הפרש בין אומר שטר יש לך בידי פרוע לנותן שטרו. וכן י"ל שה"ה במוחל.