תשובות הרשב"א/חלק ה/רפז
סימן רפז עריכה
עמדתי על נוסח התקנה, וראיתי שאין עיקר התקנה, רק לסגור הדלת בפני בעלי פרצות והמלשינים. כי כן לשון הקדמת נוסחת התקנה: ויש טוענים ע"י נכרים, וגדר המלשינות נהרסה, וכסף היהודים הולך ומתמעט, בהוצאות שאין בהם תועלת. ועל כן הסכימו הקהל לעשות גדרים ותקנות לבער עבירות מתוכם; ע"כ. ומענינים ולשונות אלו, יראה באמת, שלא היתה עיקר הכוונה רק לבער העבירות והמלשינות. וכן יאות באמת, לאנשים גדולים בעלי דעת ועצה כמוכם. מי יתן והיה לבב הקהלות בזה, כל הימים. אך אין ראיה, שתהא הכונה לאסור המותר והראוי והנאות. שאילו היה כן, לא הוי דברים גדרות תקנות, רק הריסת הגדרים וקלקול המתוקן. שאם תהיה ההסכמה שלא לתבוע שום אדם תביעה של ממון, כי אם תביעת עצמו, א"כ בטלתם כל אפוטרופסות, שאין האפוטרופוס תובע תביעת עצמו. ובטלתם כל בן בית, ונמצאו הנשים האלמנות מאבדות כתובותיהם, וכל מה שיש להם אצל יהודים. כי כל כבודה בת מלך פנימה, ואינן מפרסמות עצמן אצל הבתי דינין, וכ"ש אצל הערכאות, וגם איש על בנו ובתו, ובן על האב, וחולה וזקן, שאם נכנס בגדר התקנה, כל תביעת ממון אף על פי שנמצא שחייב, אין אחד מכל אלו מוצא מכלל זה. והיה האב, והבן והאפוטרופוס, ובן בית כנכרי. ואין הדעת סובלת כן, ולא ענין התקנה, ולא לשונה. שכן הוא לשון התקנה: שלא לתת שום יהודי, שום קפיטא"ל, שיהיה בו נזק הגוף, או נזק ממון וכו', ולעשות עליו שום מלשינות, בין בכתב בין בעל פה, בין בפיו בין ברמיזה וכו'. ע"כ. וכל זה באמת מוכיח, שאין הדברים אמורים, אלא בנזקים שמטיל עליו דברי נזק, ולחייבו שלא כדין ובשקר, במה שאינו חייב. אבל התובע מחמת חבירו, ואפילו מחמת נכרי שום חוב ופקדון שהוא חייב, אין אלו נזקים ולא מלשינות, ולא נכנס עמהם בגדר אחד מעולם ואף על פי שאמר בשבועות (ל"א ע"א): ואשר לא טוב עשה; זה שבא בהרשאה. כל מי שהוא בכלל לא טוב עשה, אינו לא מזיק ולא מלשין. וישראל נעשה סנטר או אפוטרופוס לנכרי, ואפי' להלוות מעותיו לישראל.
ומה שכתוב בנוסח התקנה: חוץ מדבר התביעה, או התביעות שיש לנו עליו בלבד; לא על תביעת חוב ופקדון ומקח וממכר הוא, אלא על מי שיש לו עליו תביעות הגדרות והקנסים. כמי שמתרעם על חבירו, שגנב לו או שהנהו וכיוצא בזה, שיש עליו תשלומי ממון, ועוד קנס, על שגנב והנהו, וכיוצא בזה. זו היא שנכנס בכלל התקנה, שבזה יש צד מלשינות, או צד נזק. וכזה גדרו ותקנו שלא לתבוע תביעות אלו, מחמת אחר אלא מחמת עצמו. והראיה לזה, שכן אמרו: ולא יערים על ענין זה, ויגלגל עליו דברים אחרים, כדי שיתחזק תביעתו, ויאמנו דבריו, ע"כ. ואם בתביעת חוב ופקדון וכיוצא בהם היתה הכונה, מן הדברים שיכול לגלגל להאמין דבריו, אם להביא עדי ההודאה או עדי ההלואה, ידיעה בלא ראיה, וראיה בלא ידיעה. אין זה גלגול דברים, אלא דינו הוא, ותבא עליו ברכה, שהוא זריז ונשכר. ולא נאמר זה, אלא בתביעות הגנבה והגזלה וכיוצא בהם הוא. וכגון שיאמר: פלוני נכנס לביתי, וגנב או גזל או הכה אותי, וכן אומנתו שכן גנב או גזל והכה את אחרים אלו. הם הדברים שיוכל לגלגל, כדי להחזיק טענותיו, ויאמנו דבריו. ואם יטעון ראובן: כי מ"מ הרי מזיקו ממון, שהרי מוציא הוצאות בשמירת בית הכלא, ושאר שוחדים כדי לדחות מעליו הפרעון. אין זו טענה, כי הוא רוצה ליזוק מנכסיו, שאם אתם אומרים, שכל מי שמסרב לפרעון, ושוכר טוען ומוציא הוצאות ונתחייב בדין, ישלם התובע, ויקרא מזיק, ומלשין ואונה.
ועוד אני אומר, כי מי שמודה לחבירו בממון לפני הגזבר, וחייב עצמו לפרוע ליום נועד, ואם לא יפרע לו לאותו זמן, יתחייב בשליש או ברביע לחצר במשפט הממלכה, אם לא פרעו וחציו התובע אצל הגזבר, ומתוך כך יתחייב הנתבע לשלם החוב, וחק המלכות, אין זה לא מלשין ולא מזיק, אלא זה רוצה ליזוק מנכסיו, שלא פרע. עוד דבר לחרפיני, שתהא תביעת החוב והפקדון בכלל תקנה זו כלל. ולפיכך, ראינו ששמעון התובע לישראל בשביל הנכרי, אינו לא בכלל מלשין, ולא בכלל מזיק. וכ"ש אם הוא נושא ונותן בתוך ביתו של נכרי, ושהנכרי עושה מלאכתו על ידו, ואיני רואה בזה הפרש בין אם בא בהרשאה, לשלא בא בהרשאה, שאם בא בהרשאה שלוחו הוא, ושלוחו כמותו. ומה שאמרו: אין שליחות לנכרי; אינו נכנס בגדר זה שלא אמרו (בב"מ דע"א:), אלא לענין רבית ותרומה, ולענין זכייה וכיוצא בהם, ואינו ענין לזה כלל ואם אינו בא בהרשאה, אלא שהוא תובע חוב מחמת הכותי, אין בעל החצר מקבל ממנו, ולא עשה ולא כלום. ואם נתן לו הכותי רשות בפני בעל החצר, לקבוע לו או בעל דינו בלבד, ולא כתב ליה: זיל דון ואפיק לנפשך; כדין הרשאות שלנו, ולא הקנה לו שטר החוב, מה בכך! מ"מ אין כאן לא נזק, ולא מלשינות. כי מה שהוא חייב לכותי הוא פורע, וזה תובע בשליחות הכותי, שעשאו אפוטרופוס על זה.