תשובות הרשב"א/חלק ה/קצד
סימן קצד עריכה
שאלת: ראובן תבע משמעון שני שטרות, ואמ': שני שטרות הפקדתי בידך. השטר הא', שטר משכונא מג' מאות דינרין, בקנין שמעון חמי ואשתו, על בית האופה שלהם. השטר הב' מחמשים דינרין, שלקחתי בקנין לחמי. ופקדון הזה, הפקדתי אותו אצלך, בתנאי שאפדה באותם המעות הגן שהיה לי, שהיה ממושכן אצל יהודה. ושטר של נ' דינרין, שלקחתי אותם בקנין לחמי, היה על תנאי, שאם אצטרך לתת לכותי יותר מג' מאות דינרין, לפדות הגן שלי, שיכופוני באותו השטר לפדות הגן, וליתן המותר. ובתנאי זה, היו השטרות הנז' מופקדות אצלך. ואני היום חוץ מביתי ומגינתי, בסיבת איחור השטרות בידך, שעכבת אצלך. והפסדתני פירות הגן, יותר מת"ק דינרין, מלבד יגיעתי, והוצאות אחרות. השיב שמעון: אתה עושה רצונך, שאתה תובע לי בתביעות שאינן. שאתה יודע, שלא הפקדת אצלי לעולם כלום, ואין לך בידי שום פקדון. השיב ראובן: השטרות הנפקדות הפקדתים בידך, להיות מוכנים לפדיון כותי. ואתה פשעת בכל זה, ואני הפסדתי בסבתך ובפשיעתך הת"ק דינרין, ויותר, מפירות הגן. ועוד, שאותו השטר הנז' של המשכונא, שיש לי על בית האופה של חמי, שאתה הוצא' אותו, יום ברכת חתונה של בנו, (להוראת) [להראות] זכותו על בית האופה. ואותו השטר שהראית על שמי, אני תובע ממך, והשטר האחר של נ' דינרין. השיב שמעון: מה שאתה אומר, שיש לך אצלי שטר פקדון, לא היו דברים מעולם, שלא הפקדת אצלי כלום. ואין לך אצלי שום פקדון. ועוד אני אומר לך, שאפי' היה השטר הנז' אצלי כדבריך, בפקדון, הנה חמיך שמעון בא אלי באונס, והוצרכתי להחזירו לו במצות אדונינו המלך, והנה כתבו אצלי. ואם תרצה לראותו, אתה או הב"ד הנה, הוא מזומן, וידינו בין שנינו, אם אני חייב לך כלום, הואיל ובאונס החזרתיו לחמיך. ושטר החמשים דינרין שאתה אומר הושלש בידי, ועשיתי שלישותי, והנני מוכן לעשות מה שידונו ב"ד. ע"כ תורף הטענות. ואף שדינא דמלכותא דינא, אבל אדונינו המלך לא נהג לעולם להוציא (מדין ישראל) שום ממון יהודי. ומה שטען הנפקד, ואמר: כי באונס כתב אדונינו המלך, החזיר השטר לשמעון, תבאר לנו אם טענתו כזה טענה, כי באונס היה. או אין טענתו, טענה, ואין זה אונס הואיל, והמלך אינו נהוג בכך. והיה לו ללכת לפניו קודם חזרת השטר, או להודיע באונסו לקהל, והו"ל בהחזרת השטר כשורפו בידים. ויש לחייבו, מההוא עובדא דאגבייה רפרם לרב אשי ככשורא לצלמי (בב"ק דף צ"ח ע"ב).
ועוד, שהוחזק כפרן בטענותיו, שכפר בתחילה בפקדון, ואח"כ הודה, כמו שמתבאר מטענותיו הכתובות לעיל. על הכל תעמידני בראיות ברורות. ע"כ נוסח שאלתך.
תשובה: הנני משיב על אחרון ראשון, מפני שהוא יסוד כלל השאלה. והוא, שאמרת שזה הוחזק כפרן בטענותיו, שכפר בתחילה, ואח"כ הודה בפקדון, כמו שמתבאר מטענותיו. ואיני רואה זה מתוך הטענות. ולא עוד, אלא אפי' כפר מתחילה לגמרי באותו פקדון, וחזר מעצמו וטען: הפקדת אצלי, אבל החזרתיו לך, או נאנס, אין זה הוחזק כפרן. שלא נקרא הוחזק כפרן, אלא בעדים, וכאותה שאמרו בפ"ק דמציעא (דף יז ע"א). אמר רבה בר בר חנה, א"ר יוחנן: מנה לי בידך; והלה אומר: אין לך בידי כלום; והעדים מעידים אותו, שיש לו. וחזר ואמר: פרעתי; הוחזק כפרן לאותו ממון. ובהדיא אמרי' ברפ"ק דב"מ (דף ד' ע"א): מה להצד השוה שבהן, כלומר בפיו ובעד אחד, שלא הוחזר כפרן. תאמר בעדים, שהוחזק כפרן. הנה לך, שע"י הודאת פיו לא הוחזק כפרן, אלא דוקא ע"פ עדים. מעתה, נחזור לעיקר טענותיהם, שזה תובע שיחזיר לו שטרותיו שהפקיד בידו, וזה משיבו שלא הפקיד בידו כלום. ונראה שמתכוין לומר, שלא באו לידו בפקדון מוחלט, אלא בשלישית. מ"מ, הרי הוא מודה שיש לראובן זה זכות באותם השטרות, אלא שהוא בא לפטור את עצמו בטענה אחרת, ואומר שהחזיר שטר המשכונא לחמיו, באונס המלך. ואתה מסתפק בדבר, אם זה אונס, אחר שאדונינו המלך אינו נוהג להוציא יהודים מדין יהודים, והיה לו ללכת לפני המלך, או להודיע באונסו לבני הקהל. דבר זה שאמרת, שהיה לו להודיע באונסו לקהל, איני יודע מה הצלה היה לו בכך, וכי יש כח ביד הקהל להצילו מיד המלך. גם מה שאמרת: שהיה לו ללכת לפני אדונינו המלך, אינה טענה, שאפי' היינו אומרים, שאילו היה הולך היה מציל, אינו חייב ללכת, לפי שזה שומר חנם, ואין לו להוציא הוצאות על ההצלה, ולחזור ולגבות מן המפקיד, אלא שאם יכול להצילו בחנם, היה לו להציל. וכמ"ש בפ' השוכר את הפועלים (דף צ"ג ע"ב). דשמע קל אריה ועאל. א"ה, אומדין אותו, ומאי הול"ל הו"ל לקדם (בעצים) [ברועים] ובמקלות א"ה, מאי איריא שומר שכר, אפי' שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר: ש"ח שה"ל לקדם ברועים ובמקלות, ולא קדם, חייב. א"ל: שומר חנם, בחנם, ושומר שכר, בשכר. מעתה, אין זה פושע גם מצד זה. אלא שיש לדון מצד אחר, לפי מה שהסכימו הראשונים ז"ל, בדינא דמלכותא, וכמו שכתבת אתה שזה דמי שאנסוהו להביא ממון חבירו, והביא. והגאונים הראשונים ז"ל הסכימו דבין אנסוהו להראות ממון חברו והראה, בין שאנסוהו להביא והביא, פטור, דאנוס הוא. והביאו ראיה לדבריהם, ממעשה דפ' הגוזל בתרא (דף קי"ז ע"ב), דההוא גברא דהוה מפקיד (ביה) [ליה] כסא דכספא, וסליקו גנבי עילויהו, ושקל לכסא דכספא, ויהב להו. אתו לקמיה דרבא. פטריה א"ל אביי: האי מציל עצמו בממון חברו הוא. אלא א"ר אשי: חזינן אי אמיד הוא, אדעתא דידיה אתי. ואי לא אמיד הוא, אדעתא דכסא דכספא אתי, ופטור. וכ"ש כשא"ל: תן לנו ממון של פלוני אבל הרי"ף ז"ל כתב: דכל הנושא ונותן ביד, חייב, כל זמן שלא היה האנס יכול לקחת אותו ממון, אלא א"כ הכאו זה, מפני שזה כמזיק בידים, ומציל עצמו בממון חבירו. והחזקה שבראיותיו, מדקתני (שם (קי"ז) בפ' הגוזל בתרא) בברייתא. א"ל האנס: הושיט לו פקיע עמיר זה; והושיט לו, חייב. ואוקימ' דקאי בתרי עברי נהרא. והראב"ד ז"ל, כתב: דכל שאנסוהו אונס ממון, להביא ממון חבירו, והביא, חייב, לפי שזה כמציל עצמו בממון חבירו. והיינו ברייתא (דפ' הגוזל בתרא), דא"ל האנס: הושיט לי עמיר זה. אבל אנסוהו אונס הגוף, להביא ממון חבירו, והביא, פטור. והיינו כסא דכספא דרב אשי. ולזה דעתי נוטה, שהוא הדרך הישר, שכל אותה השמועה דפ' הגוזל ב', ודברי כל אותה השמועה בכך מעתה, אם אנסוהו לשמעון זה הנפקד אונס הגוף, כגון שהפחידוהו לייסרו בגופו, וכיוצא בזה, אף על פי שנתן להם השטר, פטור הוא, דאנוס הוא. אבל אם לא אנסוהו בגופו, אלא בממון, הרי הוא כמזיק בידים, וכשהביא השטר בידו, הו"ל כשורף שטרותיו של חבירו, דמאן דדאין דינא דגרמי, מגבי ביה דמי שטרא מעליא וכיון שכן, יש לשמעון זה לברר טענותיו מזה, בפני הב"ד שטוען: שלא הפקיד שטר זה בידו, אלא כיצד בא לידו. כי שמא הושלש השטר בידו, מפני שנפרע מקצתו בו לענין אחר. ולפי מה שיטעון, יחייבוהו בו, יפטרהו, ב"ד. ואם נפל עכשיו המחלוקת בין ראובן המפקיד, ובין שמעון הנפקד, והנפקד טוען דאנסוהו והפחידוהו באונס גופו, וראובן אומר: איני מאמין; הנפקד נאמן לגמרי בלא שבועה. לפי שאין נשבעין שבועת שומרים, לא על שטרות ולא על הקרקעות. ואף על פי שנשבעין מדרבנן, כדמוכח בפ' הכותב (דף פ"ז ע"ב), מדתנן: הפוגם שטרו, נשבע ונוטל. ואסיקנא: שבועה דרבנן, ה"מ בטוען טענת בריא. אבל מפקיד זה, אינו טוען אלא שמא, ואין נשבעין הסת על טענת שמא.
ולענין השטר של חמשים דינרין, שראובן טוען שהפקיד ביד שמעון, ושמעון משיב שהושלש בידו, והשליש שלישותו, צריך הוא לבאר טענתו, לאיזה דבר הושלש בידו, לפי שאין ב"ד מקבלין טענה מסותמת. כי מתוך בירור הטענות, יצא הדין לאמיתו. ומ"מ, כדי לפתוח לך דלת בעיקר הדין, אני אומר: כי נראה מתוך טענתו של שמעון בסוף טענתו, שהושלש בידו בתנאי כך, ומתוך התנאי החזירו. ואילו היה הפקדון דבר שגופו ממון, וזה אומר הושלש בידי בתנאי כך, ומתוך כך נתתי לפלוני, נראה שהיה חייב בשורת הדין, שבועת הסת, ככל כופר בכל. ואף על פי דשליש דעלמא נאמן לגמרי, ואפילו בלא שבועה, שכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכל נפקד בכלל זה, דנפקד היינו שליש. וכדמוכח בהדיא בגמרין בפ' התקבל (דף ס"ד ע"א), בפלוגתא דבעל אומר: לפקדון נתתי; ושליש אומר: לגירושין; אפ"ה, הכא משתבע. דלא אמרו שליש נאמן, אלא כשהשלישות יוצא מתחת ידו. אבל כשאין השלישות יוצא מתחת ידו, הרי הוא ככל אדם וכדתניא בהדיא בברייתא בקידושין וכמו שאינו נאמן לגבי אחרים, כשאין שלישות יוצא מתחת ידו, נראין הדברים שאפי' לפטור את עצמו בכך, מידי שבועה, נמי אינו נאמן. אבל כאן, אינו טוען לא ממון, וגם לא שטר מלוה שיש לי על אחרים, אלא שטר חוב שנתחייב בו לאחרים. ולפיכך אומר אני: שאפי' היה מודה הנפקד שהפקידו בידו, פקדון מוחלט, והחזירו למלוה, ושלא מן הדין, אפי' הכי אינו מתחייב בכך כלום בדיני אדם, לפי שאין זה אלא כגרמא בנזקין דפטור, אלא דחייב בדיני שמים. דהו"ל כשוכר עדי שקר לחברו, דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כדאיתא בפ' הכונס צאן לדיר (דף נ"ו ע"א)
ומיהו מסתברא, דכל זמן שלא הספיק המלוה לגבות את החוב בשטר זה, דהיו משמתינן ליה לנפקד הזה, לקבל כל אחריות דהפסד דאתי ליה מחמת, דהחזיר את השטר למלוה, דבכל גרמא מחייבין לגורם שיסלק את הנזק וכדאמרי' בפ' לא יחפור (דף כ"ב ע"ב), גבי מרחיקין את הסולם מן השובך. אמר רב טובי בר מתנא: זאת אומרת: גרמא בנזקין אסור. וכשאין בידו לחלקו, עכשו מחייבין אותו לקבל עליו כל היזק דמתיליד ממנו, וכדאמרי' בפ' הגוזל ב' (דף קי"ד ע"א). א"ר אשי: האי בר ישראל דזבין ארעא לאנס אמצרא דחבריה, היו משמתינן ליה, עד דמקבל עליה, כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. דא"ל: אריה ארבעה לי אמצראי. אבל אם קדם המלוה, וגבאו, אין מחייבין אותו לשלם, דגרמא בנזקין פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ואפי' המוכר לאנס סמוך למצר חברו, דמשמתינן ליה, אם קדם האנס והזיקו לבן המצר, קודם שיקבל עליו מוכר זה כל אונסא דמתיליד, פטור מאותו נזק. שאם חייב לשלם בנזק שהזיקו האנס, לא היינו משמתין מתחילה, דאומר לו כי מזיק לך, משלימנא לך. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ומ"מ, זה שטוען שהחזירו, מן הדין פטור לגמרי, כיון דאפי' אם החזיר שלא מן הדין, פטור מדיני אדם, עכשיו שאינו מודה, אינו חייב אפי' שבועה שאין משביעין אותם, אלא על דבר שאם הודה, היה מתחייב בתשלומין בהודאתו. כך נראה בעיני, והשם יצילנו מעונש הדין.