תשובות הרשב"א/חלק ה/קמה
סימן קמה
עריכהשאלת: ראובן שהכניס לשמעון חתנו, בנדוניא עם בתו, מחצית כרם מכרם אחד שהיה לו. לקץ ימים, עמד ראובן ומכר כל אותו הכרם ללוי, וקנו ממנו, ומבתו אשת שמעון על המכירה, ולא קנו משמעון כי לא היה עמהם בשעת המכירה. לבסוף, בא ועמד שמעון לערער על המכירה הנזכר', ואומר: שחמיו מכר מה שאינו שלו והביא ראיה, הכחו"ת (הכחוזק ותוקף) שמסר לו חמיו בעת הנישואין. טען לוי: כי לאחר שקנה. מראובן ומבתו אשת שמעון, חזר ולקח גם משמעון, שהוא בא לערער, ואכל שני חזקה בשופי. והכחו"ת שהוא טוען, שהניח בידו, מאמינו היה שיתנם לו בכל עת שירצה. ובין כך ובין כך, ארכו הימים ונשארו בידו הכחו"ת. עתה, הודיעני: אם יש כח בכחו"ת אלו להוציא הכרם מיד לוי, ולא נאמין בזה טענת לוי שטוען, שהאמינו או אם נאמר, כיון שהחזיק בה שלש שנים, ולא מיחה שמעון, אין כח בידו להוציא מיד לוי, והכחו"ת כאילו אינן?
תשובה: דברים פשוטים אני רואה כאן, דכיון דלוי זה טוען, דחזר ולקחה משמעון ואכלה שלש שנים, אם בירר חזקתו נאמן. וטענת הכחו"ת דטוען שמעון, אינה אלא דברי הבאי. וכי מה ראיה יש בתפיסת הכחו"ת הרבה בני אדם מוכרין שדותיהן, ואינן מוסרין הכחו"ת, דמסירתן לא מעלה ולא מוריד. ומדמה אני, שבא הטוען לדמותה, כמלוה שיש עליה שטר, דאומר לו: שטרך בידי, מאי בעי! ואין הנדון דומה לראיה. דבמלוה בשטר, היינו טעמא משום דכל שהוא מלוה בשטר, כבר גילה דעתו דאינו מאמין בלוה דמקיים, וסלף בוגדים ישדם. וכדי שלא יכפור בו, חשש שלא להלותו אלא בשטר. ונמצא דכל עצמו של שטר, אינו אלא להנצל מיד טענת כפירת הלוה. והו"ל, כאילו אמ"ל: אל תפרעני עד שתקבל שטר חובך. דוגמא דההיא: דאל תפרעני אלא בעדים. והלכך, אף הלוה כשבא לפורעו, אינו פורע לו עד שמקבל ממנו שטר, כדי שלא תשאר עוד ראיה בידו לתובעו, כי לכך נתכוין זה מעיקרו. אבל כחו"ת השדה, מה ראיה יש להם למכירת השדה. הרבה אומרים שאין להם כחות, ולא נמנעו הלוקחים ליקח ממנו, ואין זו צריכה לפנים. אלא שבאתי לחלק מן הדרכים מה שעלה בדעתי, שנשתבשו בו בעלי הטענה הזו.