תשובות הרשב"א/חלק ה/קיב
סימן קיב עריכה
שאלת: ראובן תובע לשמעון קרקע שהיה לו מאביו, ופירותיה, מז' שנים, ואכל אותן שלא כדין. ושמעון טוען: מפלוני קניתיה, שקנאה ממך בפניו, ואכלתי שני חזקה. ומאחר שלא מחית בי, לא נזהרתי בשטרי. וראובן טוען: שמיחה בסוף כל שלש. והביא מחאות לראיה בלשון הזה: בפנינו עדים הח"מ, מסר מודעא ומחאה ראובן וכך אמר: אני מוסר מודעא ומחאה בפניכם, שיש לי זכות בקרקע פלוני, שמצרניו פלוני ופלוני. ואני מוסר מחאה ומודעא זו בפניכם, שיש לי זכות בקרקע פלוני הממוצר הנזכר, כדי שלא יאבד זכותי, שלא יחזיק בו שום אדם, ואני אנוס ממנו. ובאונס מחזיק, כל המחזיק באותו קרקע. וכשיהיה לי שעת הפנאי, אתבע את זכותי, ואראה לבית דין כל הרשות והראיה. שיש לי באותו קרקע. השיב שמעון: לא מחית בי, דצריך לומר: פלניא גזלנא הוא, דאכיל ארעאי בגזלנותא. ולמחר וליומא אחרא, תבענא ליה בדינא. ומאחר דלא אמרת כן, אינה מחאה. וכששמעתי כן, אמרתי: אולי לחרף אותי בלבד בא, ולכך לא נזהרתי בשטרי. טען ראובן: שלא אמרו חכמים בדוקא, דצריך לומר כן, עכ"פ. ועוד, שהייתי יתום. ונגזל, ולא הייתי יודע מי מחזיק בו בודאי. השיב שמעון: והלא אני הייתי אוכל פירותיה שבעה שנים לפניך, בלא מערער. טען ראובן: לפיכך לא אמרתי: פלניא גזלנא; לפי שאפשר שיעשה שמעון ללוי שטר מכר, או מתנה. ואילו אמרתי: שמעון גזלנא; היה יכול לטעון לוי: מעולם לא מחית בי, אלא בשמעון. והרי שטרי דשלי הוא, ואין לשמעון בו אלא אכילת פירות. וכשאמרתי: כל המחזיק בה, באונס מחזיק, כבר מחיתי במשמש, ובמחזיק, ובבאים מכחם, יהיה שמעון או לוי. ע"כ נוסח השאלה.
תשובה: מתוך מה שאמר ראובן: יתום הייתי ונגזל; נראה שהיה קטן, בשעה שהתחיל להחזיק בו שמעון בשדה זו. ואם הדבר כן, כמו שאמר, אין חזקת שמעון חזקה, ואף על פי שהחזיק בה כמה שנים בפני ראובן, ולא מיחה בו ראובן, ואפי' לאחר שהגדיל. וכדאמר רב הונא (בפ"ב דכתובות דף יז:): אין מחזיקין בנכסי קטן, ואפי' הגדיל. ומ"מ אף על פי שהתחיל שמעון להחזיק, אפי' לאחר שהגדיל ראובן, כיון דמיחה בו באותו לשון הכתוב בשטר המחאה, מחאה יפה היא. כי מה שאמר רב זביד בפ' חזקת (דף לח:): פלניא גזלנא הוא; לא הויא מחאה. פלוני גזלנא הוא, דקא אכיל ארעאי בגזלנותא, ולמחר נקיטנא ליה בדינא; הויא מחאה. לאו למימרא, דצריך לומר ממש כלשון הזה, אלא דצריך לומר לשון, שיראה ממנו שהוא מתכוין ממש למחות. והדבר ידוע, שכשאמר: פלניא גזלנא הוא; אינה מחאה, דשמא לא נתכוין אלא לחרף. ואפי' אמר: פלניא גזלנא הוא, ולמחר תבענא ליה בדינא; אינה מחאה, דלא מיחה על דבר ידוע, דשמא גזלו מטלטלין. ולפיכך לא נזהר זה, בשטר מכר השדה. ואם אמר: פלניא גזלנא הוא, דאכיל ארעאי בגזלנותא, עדיין אינו ניכר שאומר כן, על דרך האמת, כיון שלא אמר: שיתבענו בדין, דשמא לא נתכוין אלא לחרף. ולפיכך הצריכוהו ולומר כן, ולא כן ממש. אלא אפי' אמר: פלניא אכיל ארעאי בגזלנותא, ולמחר תבענא ליה בדינא. אי נמי: פלניא אכיל ארעאי שלא כדין, ולמחר תבענא ליה בדינא. דכל דבר שיראה ממנו, שהוא אומר על דרך האמת, הויא מחאתו מחאה.
ותדע לך, שהרי אם עמד המערער, ומכר הקרקע לאחר, קודם שיספיק המחזיק להחזיק שלש שנים, הויא מחאה. ואף על פי שלא אמר פלניא גזלנא הוא, ולא מכל אותו הלשון של רב זביד כלל. וכדאמרינן בפ' ח"ה (דף ל:): ההוא דא"ל לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתה, ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה: והא נקיטנא שטרא דזביננא (בנוסח שלפנינו: דזבני) ליה מיניה, הא ד' שנים. א"ל: מי סברת שני חזקה, תלת שנין קאמינא, שני חזקה טובא קאמינא. אמר רבא: עביד איניש דקרי לשני חזקה טובא, שני חזקה. וה"מ, דאכלה שבע שנין, דקדים חזקה דהאי שטרא דהאי. אבל אכלה שית שנין, אין לך מחאה גדולה מזו. אלמא: כל שנראה מתוך מעשיו או לשונו, שהוא מוחה בדוקא, במי שמחזיק בקרקע, הוי מחאה. ועוד תדע: דהא במשכנתא דסורא, ואי נמי במוריד אדם לתוך קרקע [לאכול] פירות, דצריך למחות, וכמ"ש בפ' ח"ה. והתם ודאי, לאו גזלנא הוא; קאמר, ולא: למחר תבענא ליה בדינא; אלא שהוא מוחה בגופו של קרקע, ואומר: פלניא דקא אכיל ארעאי, אין לו כלום בגופו של קרקע, מחמת משכונא, או משום שהורדתיו לפירות, הוא אוכל; וכיוצא בזה. ולפיכך, ראובן זה שאומר: כל מי שמחזיק בקרקע פלוני, באונס הוא מחזיק בו, ואני אנוס ממנו. וכשיהיה לי פנאי, אתבע את זכותי, ואראה לב"ד, הרשות והראיה שיש לי באותו קרקע, הרי אנו רואים שבדוקא הוא מוחה. שהרי אמר: דאנוס הוא, והמחזיק בו באונס הוא מחזיק בו, ושדעתו לתבוע זכותו בב"ד בשעת הפנאי. והרי הוא מוחה בקרקע ידוע, דהא אמר ומחזיק בקרקע פלוני, שמצרניו פלוני ופלוני.