תשובות הרשב"א/חלק ה/פד
סימן פד עריכה
שאלת: צוואת שכיב מרע, שכתוב בה: הריני נותן לבתי פלונית אלפים דינרין; מאי אידון ביה? אם ר"ל דוקא טבועין בעין, ואם לא היו לו בשעת המתנה, לא נתן לבתו כלום. או נאמר שוה אלפים דינרין קאמר, כמו שמצינו בשבועות (דל"ט (דף ל"ט) ע"ב), גבי הודאה מעין הטענה. שאם אמר: מנה לי בידך; שוה מנה; קאמר. א"ד לא דמי. דהכא היא מוציאה מהיורשין, והמוציא מחבירו עליו הראיה? ואל תשיבני ממ"ש בגיטין (די"ג (דף יג) ע"ב): למנה קבור לא חיישינן. דהתם בשאמר: תנו; ואף על פי שאין לו מטבע בעין, דבריו קיימין. דמשמעות הלשון הוא: תנו לו מנה מנכסי; ולמנה קבור לא חיישינן. ועוד, דמצוה לקיים דברי המת. אבל בשאמר הריני נותן לפלו' מנה, חיישי' למנה קבור ועדיין נסתפק לי, אם נגנבו או נאבדו מקצת הנכסים אחר פטירת המיתנא, אם יכולין היורשים לומר לה: שלך נגנב, שלך נאבד; כאותה ששנינו מראהו נפול, מראהו גרוע, ע"כ.
תשובה: כתבת רבינו, אם נאמר שוה אלפים קאמר, וכמ"ש בשבועות, שאם אמר: מנה לי בידך; והוא אומר: אין לך בידי, אלא כור חטין. דהויא הודאה מעין הטענה, דשוה מנה קאמר. א"ד, שאני הכא, דהויא היא מוציאה. זה באמת רבינו, אלו נאמרו דברים הן בשבועות בלא מחלוקת כמו שכתבת, היה הדבר נראה בעיני פשוט, דבכל מקום שוה קאמר. ומה שנסתפק לפני רבינו, אם נחלק בזה משום דהא היא הויא מוציאה, אינו מחוור בעיני. שאם אתה אומר כן, אף אנו נאמר במודה מקצת, מספק לא נחייב את זה שבועת התורה, דמה לי חיוב ממון, מה לי חיוב שבועה, והיאך אתה מטילו שבועת התורה מספק? אלא שאני לא מצאתי מה שכתב מורנו, מפורש בגמ'. ואולי סמכת על אותה שקלא וטריא, האמורה בר"פ שבועת הדיינין (דט"ל (דף ל"ט) ע"א), גבי פלוגתא דרב ושמואל. דאותביניה לשמואל, מדתנן: שתי כסף יש לי בידך. אין לך בידי, אלא פרוטה. פטור. לאו משום דחסרה לה טענה! ופרקי': אמר לך שמואל: מי סברת שוה קתני, דוקא קתני. וכולה סוגיא דהתם, איפסיקא הלכתא כרב בעיקר פלוגתייהו. ועל כרחך, לקחת דרך פשיטות רבינו, שאף בפירושא דהני מתני', נקטי' כוותיה דרב. ואף שמואל לא נאדי מפירושא דרב, אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מתני'. ולא את רבינו בלבד עלתה הסכמת זו על הדעת, אלא רבים מן הפוסקים. ואני, איני רואה הכרח של כלום. דהא פלוגתא דרב ושמואל בכפירת הטענה שתי כסף, לא בהא תליא. והלכך, בפי' דמתני' כוותי' דשמואל מסתברא. חדא, דכל היכא דפליגי רב ושמואל, הלכתא כשמואל בדיני, אלא היכא דאיתמ'. כוותיה דרב. ועוד, דהא בגמ' אמרי' בפי' דההיא מתני': הכי נמי דדוקא קתני. ור' אלעזר נמי מתרץ סיפא דמתני', כשמואל ס"ל: ואהדרי': לא, סיפא דוקא, דקתני: שהכל מין מטבע אחד. רישא או כרב, או כשמואל. מ"מ הרי סיפא דוקא; וכשמואל. וכיון שכן, מסתברא טפי מכולה מתני' בחד גוונא מיתנייא, ודוקא קתני. ורב אשי נמי, דהוה בתרא, מתרץ למתני' כשמואל. וכל האומר דינר זהב או מנה סתם, דוקא קאמר. ובמודה במקצת אינו חייב, אם הודה במקצת שוויו. ולענין מתנה בנדון שלפנינו, אין לה כלום, אא"כ מצינו לו מעות. וא"ת והא אין אדם משטה בשעת מיתה, וכ"ש דאזלינן בתר אומדנא, דלגבי בתו לא רצה לשחק, והיאך נתכוון זה למטבע בעין, והוא אין לו? הא ליתא. דבכי האי אמרי', דילמא מנה קבור היה לו. או היה לו באותה שעה, ונגנב או נאבד. ואף על גב דקי"ל: למנה קבור לא חיישינן? היינו בשיש לו מנין אחרים, ולומר: דאין היורשים יכולין לדחותה אצל מנה קבור, אף על גב דלא אמר זה. ואי נמי אפי' לית ליה בעין, והוא דקאמר מנכסי. ודלא כרב, דאמר: שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי: מנה זה נותנין. מנה סתם, אין נותנין. חיישינן: שמא מנה קבור קאמר. ומ"מ, אפילו לדברי מי שתפס בפי' דמשנתנו כרב, ושוה קאמר, נ"ל דאם נגנבו או נאבדו מקצת נכסים, אין היורשים יכולין לדחות לבת אצל האחין. דלא אמרו: מראהו מת מראהו נפול; אלא בדבר מסוים. כאומר: עבד מעבדי אני מוכר לך, בית מביתי אני מוכר לך. אבל בדבר שאינו מסוים, כאומר: תנו שוה מנה לפלו' מנכסי; וא' נתנו לו נכסים שוים מנה, זה מפתך פתיך (מתחלק) בכולהו נכסי, ושומא בעי. ואין זה לנותר, אלא כשותף בנכסים, וחולקים בשכר ובהפסד, לפי ממון. ואף על פי שיש מזה לראשונים סברות מוחלקות, בפרק התקבל (דס"ה (דף ס"ה) ע"ב), בעובדא דגניבא, זו היא שישרה בעיני יותר. וכן נר' שם, דעת ר' בעלי התוס' ז"ל. וכאומר: תנו מנה לפלוני מנכסי; ליפות כחו קאמר, ואפי' עבדו כולן נותנין לזה מנה, כל שמספיקי' הנכסים למנה. וכדאמרי' התם (שם) מחמרא, ליפות את כחו