תשובות הרשב"א/חלק ה/עו
סימן עו
עריכהשאלת: באדם שעשה שטר ליורשי אשתו, וז"ל השטר: ותנו להם ליורשי אשתי, שהם פלוני ופלוני, והבחורים, שהם פ' ופלו' בני ר' פלו', מחמת שבשעת שנשאתי את אשתי, התניתי עמה: שאם תפטר בחיי, ולא ישאר לי ממנה ולד של קיימא, שאחזור ליורשי' כו"כ דינרין. ולפיכך, רציתי ברצון נפשי, וחייבתי להם עצמי וכו'. עתה נסתפק לי, אם הזוכים באלו ארבעתם, זכייתם בשוה, וזכו הב' הבחורי' במחציתם, או לא, רק בשליש?
תשובה: כך דעתי, דאין לב' הבחורים, רק שליש. דאילו היה הבעל כותב: ותנו לפלו' ולפ', ולבחורים פו"פ בני פ', היה בדין שיזכו כל אחד מהם, ברובע הממון, מכח זה השטר. אבל עכשיו שכתב: ותנו להם, ליורשי אשתי; כבר נתגלה בבירור, ששיירה זו זכות ליורשיה. שאע"פ שהבעל יורש את אשתו, כאן לא יורש, אלא ב' חלקים, ויורשיה ירשו השליש כדינם בעלמא. ואף על פי שלאחר מיכן, הזכירם בפרט, לא נתכוון בהזכיר שמותם בפרטות, כדי להשוותם. אלא שבא לבאר מי הם היורשים, שמא ישתכח הדבר לאורך הזמן. וכן נהגו כל כותבי שיור. ועוד, שאנו לומדים סתום מן המפורש, שכן המנהג פשוט, שהשיור הוא לכל היורשים כדין ירושה בעלמא. זהו מה שנראה לי בלי ספק, בדין זה.
ועוד אני אומר: שאפילו אם פירש הבעל בתוך השטר, שיטול כל אחד ואחד מהם הרובע, לא הפסידו בו האחרים כלום בכתיבתו. לפי שהוא כבר הורה, דבשעת שהכניסה לו אשתו הנדונייא, התנית עמו שאם תפטר בלא וולד של קיימא, שיחזיר ליורשי' השליש. והיא לא פרטה היורשים, אלא הוא ניהו פרט אותם, ואמר: תנו ליורשי אשתי, שהם פ' ופ'. ואדרבה! אשתו התנית עמו, ושיירה ליורשיה שליש ירושתה. ומדין תנאי זה, יש לכל אחד מבתי אבות היורשים, ליטול השליש. והוא טעה וכתב לאלו הד', חלק כחלק, שלא כתנאי אשתו והפסיד. ועוד אני אומר: שאפילו כתב לה הוא בשטר זה, שכן התנתה אשתו עמו, שיטול כל אחד מהם הרובע, אלו האחים זכו מכח הודאתו, אבל הב' האחרים לא הפסידו. הגע עצמך! שלא כתב שטר שיור, אפי' כן היורשים באים, וגובין ממנו שליש הממון הכתוב בכתובה, ע"פ המנהג. דכיון שנהגו כל מכניסי נדוניות, לשייר כן, הרי זה כתנאי ב"ד. שאע"פ שלא נכתב, כמי שכתב דמי, שכל המכניס, על דעת כן הוא מכניס מן הסתם. וכאותה שאמרו במציעא, בפ' המקבל (דק"ד (דף ק"ד) ע"א). תניא היה ר"מ דורש לשון הדיוט. אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא. ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט, דתניא: ר"י אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, שכך כותב לה אחריות דאית לי עלך, מן קדמת דנא. הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט. דתניא: אנשי אלכסנדריא היו מקדשים, ובשעת כניסתן לחופה, היו באים אחרים וחוטפין אותם. בקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להם הלל: הביאו כתובת אמכם. מצא שכתוב בהן: לכשתכנסי לי לחופה, הוי לי לאנתו. ולא עשו בניהם ממזרים. פי' לא שמצא בכתובת אמן של אלו, שנתחטפו אמותיהם כן, דא"כ חכמים לא היו עושים בניהם ממזרים. אלא כתובות בנות אנשי העיר, הביאו לו, ומצא שהמנהג כן, אלא שכתובתן של אלו, לא היה כתוב כן. ולפיכך, היו חכמים מבקשים לעשות בניהם ממזרים. שאע"פ שהורגלו לכתוב כן, אין זה תנאי ב"ד, שנאמר: שאע"פ שלא כתב, כמי שכתב דמי. אלא תנאי הדיוט הוא. ומי שכתב, כתב. ומי שלא כתב, לא כתב. עד שבא הלל ואמר: דורשין לשון הדיוט, והרי זה כתנאי ב"ד. שאע"פ שלא כתב, כמי שכתב דמי. וכן פי' הגאונים ז"ל. וכן הוא בירושלמי, בפ' נערה שנתפתתה שהביא כל אלו בכלל השנוים שם, שאם לא כתב, כמי שכתב דמי, לפי שהוא תנאי ב"ד. דאתמר שם: ר"א בן עזריה, עבד [לה] כתובה. מדרש (דרש) [שדרשה] ראב"ע, הבנים יירשו והבנות יזונו וכו'. דב"ה עבדין כתובה, מדרש. דרש הלל הזקן לשון הדיוט. היה כותבי באלסנדריא וכו' [ב"ש עבדין כתובה, מדרש] דב"ש דדרשי (ב"ש) מספר כתובה, לכשתנשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליכי וכו'. ר"מ עביד כתובה מדרש, המקבל שדה מחבירו והובירה. רבי יהודה עביד כתובה מדרש, דמביא אדם קרבן וכו'. אלמא: כל שהורגל לשון הדיוט לכתוב מעצמו, הרי זה כתנאי ב"ד, שאע"פ שלא כתב, כמי שכתב דמי. ומעתה, צא ולמד לנדון שלפנינו, אף על פי שלא כתב, כמי שכתב, בכל מקום שהורגלו לכתוב כן. כאותה דהלל, שלא היו כותבין, אלא באלכסנדריא. ואפ"ה עשהו שם הלל למדרש, וגובין היורשין כל בית אב, כדין ירושתן, כחלק הראוי בירושה דעלמא. והילכך, זה שכתב ומיעט חלק השני בתי אבות, וריבה לשלישי, לאו כל הימנו, דשמא קנוניא עשו עם אותו שלישי. שהוא ניהו שכתב, ולא אשתו, ולאו כל הימנו. זהו שנ"ל פשוט פשיטות גמורה, וליכא למיזז מינה. ומ"מ כבר ביארנו, שאין בלשון שטר שיור זה הוכחה, שמרבה או ממעט לאחד מהם, על דינם בירושה דעלמא. אלא שאם יבא ב"ד, ויחלוק על מה שכתבתי, הריני מלמד ממקום אחר, שאין נגרע מחלק השנים האחרים, מחמת כתיבת שטרו של בעל, והבעל יחוש לעצמו.