תשובות הרשב"א/חלק ה/נה
סימן נה
עריכהעוד שאלת, לבאר לך ענין פרשת ק"ש (קריאת שמע). כבר אמרתי, שאין לנו עסק בנסתרות. ובאמת יש לכל בעל דעה, לדעת, כי היא פרשה מיוחדת לנו, כוללת היחוד והאמונה, שהיא באמת רומזת סודות ועיקרים גדולים, שהם יסודות כל הבנין אשר בית ישראל נכון עליהם. ואמנם, יש לנו רשות להתבונן בפשטי הדברים, שהתורה כולה רומזת ואומרת. ואני אומר, ואגיד לך גם בזה, ענינים עלו בלבי מפשט הענין, שנצטרך לכוין אליה בשעת הקריאה והוא, שכולנו חייבים לקרות את הפרשה, לא לכוונת קריאה בלבד, כקורים אחת מפרשיות שבתורה לצאת י"ח (ידי חובת) הקריאה בלבד. רק לכוין דעתנו לדעת, שהוא אחד יתעלה ושהוא אלהינו. ושאנו חייבים למסור נפשנו, ותאותנו, וכל מאודנו, לשמו ית'. ושנהיה גומרים ומסכימים הסכמה מוחלטת בכך, לא בעקימת שפתים לבד. השם יצילנו מן הכת, שנאמר בהם: בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני. ושנקבל עלינו זה. לא כמצערים ודואגים על כך, כמו שגומר אדם בלבו, ביראת מי ששולט עליו, ושאי אפשר לו לצאת מתחת רשותו, ולהמנע מעשות מצותו. רק כאוהב וחושק, חשוק להשיג רצון אדוניו אשר אהבו. לו ישים אהבתו, נפשו ימצא לנפשו תענוג, ומתכבד בכל מה שיגיענו ברדיפת מצותיו. ועוד צריכין אנו להתבונן, שאין אמונתו וייחודו מצות אנשים מלומדה, שהלימוד שלימדהו והרגילוהו עליו, יביאוהו להאמין ככה, שלא הונח על חקירת דעתו וחכמתו יחויב בהפך, כאשר יקרא לרוב האמונות. רק אנחנו חייבים לשמוע ולחקור אחר השמיעה והחקירה, שהחקירה האמתית תחויב ותכריע על ככה. והוא אומרו: שמע ישראל. שמלת: שמע; כולל ג' ענינים. הנחתה הא', היא שמיעת האזן. אזן שמעה ותאשרני. והושאלה, לדעת הרב: ונתת לעבדך לב שומע. והושאלה גם לקבלה, והאמונה בו: שמע בני מוסר אביך. אשרי אדם שומע לי. אם שמוע תשמעו אל מצותי. וכאן, ר"ל באומרו: שמע ישראל; כולל ג' ענינים שנצטוינו לשמוע וללמוד, כי לולי שנשמע ונלמוד, לא נתבונן אליו. ואחרי השמיעה והלימוד וחיקור היטב: אם יש ראיה סותרת, ח"ו (חס ושלום). ואחר שנבא מתוך השמיעה אל החקירה באמת, תביאנו החקירה ותכריחנו הכרח אמתי, לקבל ולהאמין כי הוא ית' נמצא, וכן הוא משגיח על פרטי מעשנו. והוא אומרו: אלהינו: שלטין, אלהות, מנהיג, ודיין. כמו נתתיך אלהים לפרעה; תרגם אנקלוס: רבה. אלהים לא תקלל; תרגום: דיינא. ולפי שהמתפלספים משתבשין, וגוזרין שהוא ית' אינו משגיח בפרטים התחתונים, ואפי' במין האנושי. והוא כדעת האומרים: עבים סתר לו, ולא יראה, וחוג שמים יתהלך. על כן אמר: אלהינו: כי הוא משגיח בנו. ומצטרף לזה שהוא מנהיגנו, ולא כוכב ולא מזל ולא שר משרי מעלה, רק הוא ית'. ושהוא הבדילנו לשמו, ולקחנו לחלקו. כאומרו: בהנחל עליון גוים וכו', כי חלק ה' עמו. ושהוא ית' אחד, ואין עוד. וכבר ביאר כל מה שאמרנו באומרו: וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד. וידעת היום: כולל הלימוד והשמיעה. והשבות אל לבבך; על החקירה. כי ה' הוא האלהים; כולל האמונה והקבלה. שהחקירה תביא לדעת, שאין עוד זולתו, אדון בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד. ואחר שנדע ונסכים על זה, אז באמת ראוי לאהוב אותו בכל לבבנו, ובכל נפשנו, ובכל מאודנו, כי משלו הכל, ומשלו נתן לו. כמאמר דוד מלך ישראל ע"ה (עליו השלום): כי ממך הכל, ומידך נתנו לך. והוא אומרו: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך; בשני יצריך. וכמו שאמרו ז"ל (בברכות פ' הרואה דף נד): בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. ויצר הרע, הוא המפתה לאדם ללכת אחר חמדת הלב. והזהירנו להיות חשק עבודתו ואהבתו ית', מבזה כל החשקים. כאומרו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה. והוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה (עליו השלום) שניתן לו בן בעת זקנתו, אחר היותו חשוך בנים, ושנתאוה לו כל ימיו. והיה המעולה שבמין האנושי, ועיקרו בחפץ חסד, ונעשה לו אכזרי לאהבת בוראו, לשחוט אותו בידו. ועזב ושכח אהבת בנו יחידו, אשר אהבו תכלית אהבה, וחשק להיות אהבתו גוברת, ומשכחת כל החשקים והתאות. והוא שנקרא: אוהב; באומרו: זרע אברהם אוהבי. ובכל נפשך; כולל כל מה שיגיע לאדם מן הנזקים והצער, ואפי' נטילת נפשו בקיום המצות. כאמרם ז"ל: מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני! מה לך יוצא לישרף? על שנטלתי את הלולב! והוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה (עליו השלום), שנעקד על גבי המזבח, ופשט צוארו תחת הסכין, לחשבו כי השי"ת חפץ בכך. ובכל מאודך; למאוס כל ממונו, אם יצטרך לכך, לקיים עבודתו ית'. כיעקב אבינו ע"ה (עליו השלום) שמאס בעושר בית אביו, ובחר לו להיות יושב אהלים. ואמר: וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך. ובמדרש: שנתן כל נכסיו שהביא מחוצה לארץ בקניית המערה, כמ"ש: בקברי אשר כריתי לי. שנעשה לו כרי מנכסיו, בדמי מערת המכפלה. והכלל, שצריכין אנו לקבוע בנפשנו, הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הק"ש (הקריאת שמע), שאנו מסכימין למסור כל תאוותנו, וחשקי לבבנו, וכל נפשנו: מן האברים, ועד נטילת נפש; והממון, על יחוד קדושת שמו, וקבלת מלכותו. ושנראה בציור הלב, כאילו באנו לידי כך, וקיימנו. והוא אומרו: כי עליך הורגנו כל היום. וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין בק"ש; ובכל נפשך; ומסכימים על כך, הרי הוא כאילו הורגנו באותה שעה עליו ית', כי כל המסכים על זה, כאילו עשאו. והוא שאמר: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ר"ל: יהיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. ומדעתי, כי זה היה מדעת מ"ש בגמרא בברכות, (דף יג:): עד היכן כוונת הלב, עד על לבבך. כי בלתי גמר כוונת הלב והסכמתו, לא יתכן אמיתת הענין. ע"כ באומרנו: על לבבך; צריכין אנו להתבונן על כוונה הזאת, ושנסכים עליה. וע"כ, נ"ל שהלכה כדברי מי שאומר: עד לבבך; עד, על, שם צריך כוונת הלב. ואמנם לא יתכן הכוונה האמתית, אף בגמר הלב על זה כולו. אם תהיה בהסכמה הכרחית מתוך היראה, כי מסכים לפחד הגמול והעונש, ושמח היה, אם [לא] נצטוה ולא נצרך לכך. ואין זו עבודה שלימה, עד שיהיה שמח בעת שנצטווה, ומצא עצמו בגמר דעתו על הקיום. והוא אומרו: ושננתם לבניך, ודברת בם; כאדם המלמד לבנו דברים ערבים עליו, והם מורגלים בפיו, ומדבר מהם תדיר, שאין אדם מדבר בדברים שלבו קץ ומואס בהם. ולהניח אותם, כעדי בין בעינים, והוא אומרו: והיו לטטפות בין עיניך. שיהיה הדבר תמיד בין עיניו, ושלא יעבור אפי' רגע. טוטפות; עדויים. וכמו ששנינו בשבת (דף נז ע"א): ולא בטוטפת ולא בסרביטין. ולכתוב אותם על פתחי השערים, כדי שיהא הדבר תמיד בין עיניו, ושלא יעבור אפילו רגע מזכרוננו, וכדי שנתפאר ונתעדן בו.