תשובות הרשב"א/חלק ה/יז


סימן יז עריכה

ומה ששאלת: הא דאמר רב, בפ' הגוזל בתרא (דף קיד:). הבא במחתרת, ונטל כלים, ויצא, פטור. מ"ט? בדמי קננהו. תמוה לי: אי קננהו לגמרי קאמר, אמאי? וכי מפני שזה התיר עצמו למיתה, דאם קדם בעל הבית והרגו, פטור עליו, יקנה לו כליו? ואתמ"ל דקננהו לשלם דמיהן קאמר, וגוף הכלים קנוי לו, גם זה תימה. ולא ראיתי מזה, זכר למפרשים ע"כ.

תשובה: איברא לדברי רב, קננהו לגמרי. ואפילו איתנהו בעין, דידיה נינהו. והכי אית', בפ' בן סורר ומורה (דף עב ע"א). דאמרי' התם: רבא איגניבו ליה דיכרי. אהדרינהו ניהלי', ולא קבלינהו. אמר: הואיל ונפק מפומיה. ומיהו, בההיא שמעתא, דפ' בן סורר, פלוגתא בהא דרב. דאמרי': אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב, בששבר, דליתנהו בעין. אבל נטל ויצא, דאית' בעין, לא. והאלהים! אמר רב: אפי' נטל. דהא אם יש לו דמים, ונאנסו, חייב. אלמא: ברשותיה קיימי, ה"נ ברשותיה קיימי. ולא היא. אי (שמא צ"ל: כי) אוקמינהו רחמנא ברשותיה לענין אונסין. אבל לענין מיקנא, ברשותי' דמרייהו קיימי, דמידי דהוה אשואל וכו'. מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת וכו'. היה מגרר ויוצא, מגרר ויוצא, פטור, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד, הב"ע (הכא במאי עסקינן)? דשדינהו בנהרא. והל' דשדינהו בנהרא. ומי' מסתברא כההיא סוגיא, דפ' הגוזל, כמ"ד אפי' נטל. דהא מכיר כליו וספריו ביד אחר, ואיתנהו, ואפ"ה קא מקשי מהא דרב. אלא שאפשר לדחות, דליתנהו לאו דוקא, אלא כל דליתנהו בידיה, כשבר דמי, וכשדינהו בנהרא דמי. ומיהו לכ"ע, אם גנב במחתרת, וטבח, ומכר בחוץ, פטור. ולא תימא בשעת טביחה ומכירה, לאו במחתרת הוא ולא קננהו, דהא מחוייב להדורי למריה. והשתא הוא דמיחייב, אקרנא לאכפילא. לא היא! דהשתא לא גנב, אלא כעין פקדון הוא בידו, וכשואל הוי, ולא מיחייב. וכ"כ הראב"ד ז"ל בכתובות. ותדע לך, דהא אפי' במחתרת, אי איתי' בעיני', מיהדר לה למרה, ואפ"ה פטורין מן התשלומין. ולא עוד, אלא אפילו תשלומי קרן פטר, ואפי' לא טבח ומכר בחוץ, דבדמי קננהו. אלא דאם איתנהו, שקלי ליה בעלים, דאין הפרש בין מחתרת לחוץ. וכן גנב בשבת וטבח בשבת, או שטבח לאחר השבת. וכן גונב כיס בשבת, ושדינהו לנהרא בשבת, או לאחר השבת. ולעולם, פטור מהכל. ולפיכך נראה לי, דהא דאמרי' בפ' אלו נערות (דף לד ע"ב): גנב וטבח במחתרת, פטור. דאם אין גניבה, אין טביחה ומכירה. דמשמע טעמא: דאם אין טביחה ואין מכירה, הא לאו ה"ט, היה חייב בתשלומים. ההיא דוקא באומר: עם זביחה אני זוכה בה; דלא קננהו קודם שחיטה. אבל בגונב ומעביר במחתרת לזכות בה, ואח"כ טבח, בין שטבח במחתרת, בין טבח חוץ למחתרת, פטור מהכל, מן הדין. דכשטבח ומכר, שלו הוא טובח, ושלו הוא מוכר. ומלבד ההכרח הזה, פירש אותה השמועה, מוכרח הדבר להיות כן, ולא בזובח ואח"כ שוחט. אלא שאין כאן מקומו.