תשובות הרשב"א/חלק ה/דפים ארוכים ב

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קא · >>

סימן קא

ודין נאמנים, שהצבור ממנים לגבות את המס ולפקח על העם, הרי הם כשומרי חנם, ופטורי' מגניבה ואבידה. ופשיעה מיהא חייבין. לא חיישי': דילמא אתו לאמנועי. דאדרבה! הם המדברים, והם הרוצים להתמנות. ופעמים שקצת הצבור מוכרחים בדבר זה, בכל מקום ומקום. ומהאי טעמא, הוא דלא חשבינן ליה כשומר שכר, כאפוטרופוס שמינוהו ב"ד.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קב · >>

סימן קב

עוד השיב. אפוטרופוס שנטל רשות מב"ד, אין להם כח למחול חובות של יתומים, שאינן רשאין לחוב אלא על מנת לזכות. כדגרסי' בפ' האיש מקדש (מ"ב ע"א): יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס, ובוררין להם חלק יפה. שב"ד מעמידין אפוטרופוס, לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ואקשי': לחוב? והא אין חבין לאדם שלא בפניו? אלא לחוב, על מנת לזכות, רשאין. ושלא ברשות ב"ד, אפילו לחוב על מנת לזכות, אינן רשאין. כדגרסי' בפ' הניזקין (דב"ן (דף נ"ב) ע"א). ואין לאפוטרופוס רשות לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ואקשינן: לזכות, אמאי לא? אימא: לחוב על מנת לזכות. ומה שאמר בתוספתא: שאם נטל רשות מב"ד רשאין, כגון למכור ברחוק ולגאול בקרוב וברעה ולגאול ביפה, ולמכור עבדים ולקנות שדות.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קג · >>

סימן קג

שאלת: יעקב היו לו שני בנים ובת א'. ושם שני בניו, יהודה ויוסף. וחייב עצמו לבתו, בשש מאות דינרין. ואח"כ נתן לבנו יהודה, חנות אחת. וליוסף בנו, נתן בתים, ושאר כל נכסיו מטלטלי ומקרקעי, ע"מ שיתן לאחותו הנז', בשעת נישואיה, אותם ת"ר דינרין שחייב הוא עצמו לבתי (לבתו). ולימים, נשאת הבת. ואחר זמן, מתו שלשתן: יהודה ויוסף ואחותם. עכשיו, באו יורשי יהודה, וערערו על יורשי יוסף, ואמרו להם: שיחלקו להם באותם הבתים שנתן יעקב זקנם ליוסף, מפני שלא נתן אלא על מנת שיתן לבתו ת"ר דינרין, בשעת הנישואי'. והם לא ידעי, אם קיים התנאי או לא. ולפיכך טוענין הם, שיבררו יורשי יוסף שקיימו התנאי, או שיחלקו להם בבתים. ויורשים טוענין: שאין להם להביא ראיה ע"כ. הדין עם מי?

תשובה: הדין עם יורשי יוסף, שאילו חייב עצמו יעקב ליוסף בממון, על תנאי שיתן לבתו ת"ר דינרין, או אפי' נתן לו קרקע עם תנאי זה, ולא נתן אותו קרקע במעכשיו, ובא יוסף להוציא אותו ממון, או אותו קרקע מיד אביו, או מיד יורשיו, היה מן הדין שיביא יוסף ראיה, שקיים התנאי, קודם שיוציא הקרקע או הממון, בין מאביו בין מיורשיו. ואפילו היו טוענים: שמא; ויוסף היה טוען: בריא שקיים תנאו. והטעם, לפי שכל הבא להוציא, עליו הראיה, ואף על פי שכנגדו טוען שמא. דהו"ל כאומר לחבירו: מנה לי בידך, והלה אומר: איני יודע; דפטור. דקי"ל כרב נחמן (בב"ק קי"ח ע"א), דאמר: פטור. אבל זה שנתן לו אביו מעכשיו, והרי זה ירד לקרקעות מן הדין מכח מתנתו, והיורשים באים לבטל המתנה, ולהוציאו ממנו בטענת שמא, אין שומעין להם, דאין מוציאין בטענת שמא. ולא עוד, אלא דאפילו יעקב אביהם היה קיים, אם נתן לו קרקע על תנאי זה, והחזיק בו, ובא עכשיו לטעון כנגדו, בין בשמא ואפי' בבריא, אין שומעין לו, מפני שהוא בא להוציא, ואינו מוציא אלא בראיה. ואעפ"י שאמרו: קרקע בחזקת בעליה עומדת, שאני הכא, שהוא מוציא מחזקתו ומדעתו, והכניסו בחזקת זה, ועכשיו שבא לטעון התנאי, הרי המקבל נאמן בקיומו, ולעמוד בקרקעו. וכ"ש אם האב טוען שמא. וכ"ש אלו, שלא היה הקרקע מעולם בחזקתם. שהרי יעקב זקנם נתנו ליוסף בחייו, ושמא נתקיים התנאי. ואלו שבאים אומרים: שמא לא נתקיים, הרי זה כטוען איני יודע, אם יש לי חלק בקרקע זה, אם לאו, שאין בטענתו ממש. ועוד, דבכאן הסברא ואומדן דעת הוא, כי לולי שקיים יוסף תנאו, לא היתה לאה אחותו הנז' שותקת מעליו, בשעת נישואיה, ולא יהודה אחיו מניחו לאכול הפירות מן הבתים כולם, ואפי' לא היו הבתים ראוים ליחלק, דשותפין כה"ג ודאי מקפד קפדי אהדדי. דכיון שיש ליוסף טענה על הבתים, בודאי היה לו ליהודה ליזהר, ושלא להניחו לאכול הפירות, יוסף לבדו, מהבתים מכל הצדדין.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קד · >>

סימן קד

שאלת: ראובן שומעון ירשו קרקעות מאביהן, וחלקו ועשו בניהן שטרי מחילות. וכתוב בלשון, המחילה: אני ראובן נתתי ומחלתי לשמעון קרקע פלוני. ואותו קרקע, מכרו שמעון ללוי. ואחר זמן, טען שמעון: דלא היה בן עשרים כשמכר, ואין ממכרו ממכר בנכסי אביו. השיב לוי דזה הקרקע אינו מנכסי אביו, כי אם שהוא קבלה במתנה מאחיו. ולזה טען שמעון: לא הייתי צריך למתנתו, אלא כדי לסלקו מדין ודברים עמי. ואעפ"י שכתוב: נתתי ומחלתי; אינה מתנה אלא מחילה, ותיקון שטרי מחילות הוא בארצנו. ולוי משיב: דאין לו שום זכות באותו קרקע מכח ירושה, אלא מכח מתנה ע"כ.

תשובה: אם מת אביהם מתוך אותו קרקע שהיה מחזיק בו בחייו, ומאביהם בא להם, סתמא דמילתא בירושה נפל לפניהם, ונכסי אביו הוא. ואף על פי שכתוב: נתתי ומחלתי; בשטרי החלוקה, אינו אלא ליפוי כח בעלמא, כדי לסלק כל אחד ואחד מעל חלק אחיו, שלא יטעון עליו היום או למחר, שיש לו על אותו קרקע מתנה או שעבוד מחמת אביהם, ודרכן של סופרים לכתוב כן, בכל מקום, לשופרא דשטרא. ועוד, כי מן הדין כן הוא, דכל אחד ואחד מן האחין, יש לו חלק בכל קרקע וקרקע. ואם ירשו בית ושדה, או שדה וכרם, אי נמי בית ובית, כל אחד ואחד יש לו חלק בשדה ובכרם ובבתים. וכשהם חולקים שדה כנגד כרם, ואי נמי (בין) [בית] כנגד בית, אין אומרים כי מתחילה ועד סוף הוברר הדבר, דשדה זו היה לראובן, וכרם זו לשמעון, אלא לקוחות הם. דהא קי"ל כשמואל דאמר (בב"ב ק"ז ע"א): האחין שחלקו, לקוחות הן. וכדי להסתלק כל אחד ואחד מעל חלק חבירו, כותבין כן: נתתי ומחלתי. ועוד, כי להפרד איש מעל אחיו לגמרי, שלא יהא להן חלונות זה על זה, ולא סולמות, ולא אמת המים, זה על זה. אעפ"י שמסתמא כך היה הדין, וכדשמואל. אפילו הכי, שמא נהגו העולם כן, כדי לחוש לדברי רב, דאמר יש להם. וא"ת כיון שכך הוא, היא הנותנת, דאין זה נכסי אביו אלא נכסים שקנה מאחיו, ואפילו חלקו סתם, ולא כתבו שטר. לא היא! דא"כ, מ"ש: ולמכור בנכסי אביו, לא משכחת, אלא בחד. אבל בתרי דירתי מאבוהון, לא משכחת לה, וקא מעיילת תקנתא דרבנן, בקופא דמחטא. וסתם אמרו: בנכסי אביו. ואלא שהדבר היתה (היה) תקנת חכמים, שלא יהא כל אחד בקטנותו מאבד נכסיו, לפי שאין שאר הנכסים מצוין וכו' וירושת האב מצויה, חששו לה ותקנו בה. ולא תקנו בשאר נכסיו, לפי שאינן מצויין. והלכך, בין שהוא א', ובין שהם רבים, שירשו מאביהן וחלקו, ונעשו כלקוחות, אפ"ה דינם כיורשין לגבי האי. ואין המכר מתקיים להם, עד שיהיו מבן עשרים. וכמו שמצינו גם כן, שעשאום כיורשין במקומות אחרים. ואעפ"י דהלכה כשמואל דאמר: לקוחות הן. והוא בשחלקו, ובא להם (אחד) [אח] ממדינת הים. או שחלקו, ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם. דקי"ל בהני תרי כרב, דאמר: יורשים הם, ובטלה מחלוקת. וכמו שמוזכר בפ' בית כור (ק"ז ע"א). וכאן נמי, מן התקנה עשאום כאן כיורשים, לחוש להם כדי שלא יאבדו נכסיהם, המצויין לבא לידם.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קה · >>

סימן קה

שאלת: ראובן נתן לשמעון, כל אשר לו קרקע ומטלטלין, בין דידיע ליה השתא, בין דיתגלי ליה בתר השתא וקרקע אחד עם מצרניו, מפורש. ולאחר זמן, הוציא לוי שטר אחד, שהיה לראובן זכות בקרקע אחד. ותבע שמעון מלוי אותו קרקע, מכח המתנה. טען לוי שהוא יורשו של ראובן זה, והמתנה אינה מספקת, מאחר שלא אמר הקרקע מפורש עם מצרניו. ושמעון טוען: כי מאחר שכתב כל מאי דיתגלי ליה בתר השתא; דתספיק המתנה.

תשובה: הדין עם שמעון מקבל המתנה. ולא ידעתי: לוי, מאיזה צד בא לבטל כח המתנה זו. שאם סבור לומר: שכתיבת המצרים מעכבת, כמו שיראה מלשון השאלה. אלו דברים בטלים הם. שלא הוצרכו מצרים, אלא למוכר קרקע אחד מקרקעותיו, ולהודיע איזה מהם הוא מוכר, אי נמי, מדת מה מוכר ממנו. הא לאו הכי, אין כתיבת מצרים מעכבת כלל. ומי שנותן סתם כל קרקעותיו, אי נמי קרקעות ידועים, אינו צריך למצרים כלל, דעכשיו אין המצרים מגלים כלום. ותדע לך, מדאמרי' נכסי דבר סיסין מזבינא לך, הויא חדא ארעא, דמקריא דבי בר סיסין. אמר ליה הא לאו דבי בר סיסין הוא, ואיקרויי הוא דמקריא דבי בר סיסין. אתא לקמיה דרב נחמן, ואוקמוה בידה דלוקח, וכו' כדאיתא התם בפ' ח"ה (ל ע"א). והתם ודאי לא כתב ליה מצרים. דאם איתא, נחזי אנן, והמצרים מודיעים אם היה בכלל ממכרו, אם לאו. ובר"פ המוכר את הבית (ס"א ע"ב) נמי אמרינן. ההוא דא"ל לחבריה, ארעא דבי רבי חייא מזביננא לך. הוו ליה תרי ארעתא, דמקריין דבי ר' חייא. אתא לקמיה דרב אשי א"ל חדא ארעא. [א"ל] תרי לא. אמר ליה: ואי א"ל ארעתא סתם, מיעוט ארעתא תרי. אלמא: בלא כתיב מצרים קונה, דאי בדכתב ליה מצרים, נחזי אנן. ועוד ראיות הרבה בתלמוד על זה, ודברים פשוטים הם, אינן צריך לפנים כלל. ואם בא לוי בטענה, שאותו קרקע לא היה ידוע למורישו. וכל שאינו ידוע לו בשעת המתנה, לא תחול בו המתנה. גם זה אינו כלום. דלגבי אונאה וכיוצא בו אמרו כך, לפי שאנו אומדין דעתן של בריות, שאין אדם מוחל על אונאתו, ולא על טענתו, ופטומי מילי בעלמא הוא שאמר. כסבור: שלא טעה, ושאין בו אונאה. ואילו ידע שיש בו טעות ואונאה, לא היה מוחל, ולפיכך אינם כלום, אא"כ התנה בפירוש. וכמ"ש בפרק הזהב (נ"א ע"א), גבי האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה. אבל הנותן כל נכסיו, בין ידועים בין אינם ידועים (לה) [לו], קנה כולם, דבגמר דעת הוא נותן. ועוד, דמנ"ל דזכות זה לא היה ידוע לו. ואני אומר: שזכות זה כבר הוא ידע, כמו שידעו לוי זה. ולוי זה שבא לומר לא ידעו, עליו להביא הראיה.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קו · >>

סימן קו

שאלת: באדם שנתן ביתו במתנה, ושייר בו דירה לעצמו, כל ימי חייו. ועתה בא הנותן, ורוצה להשכיר הבית לאחר, משום שיור אותה דירה שיש לו באותו הבית. והמקבל מוחה בו, משום דלא שייר אותה דירה, אלא לעצמו דוקא. וטוען דאי הוה בדעתו לשיורי לאחריני, הו"ל לפרש, שכן כתוב שם בסתם: ושיירתי דירה לעצמי. הדין עם (מי)?

תשובה: בדבר זה, נתחבטתי עליו כמה שנים, לפי שיש לדין זה, לפי דעתי, שני פנים. וכל אחד יש לו קצת ראיות. אבל דעתנו נוטה יותר, דיכול להשכירו, לפי שהמשייר דירה, כמשייר פירות. עד שאני כמה שנים שאמרתי לכותבי המתנה, להתנות בפירוש, ולכתוב: ובלבד שלא אהא רשאי להשאיל ולהשכיר. וראיות חזקות יש לפי דעתנו. חדא, דלא גרע משייר משואל או משכיר, שיכול להשאיל ולהשכיר. וכן הסכימו הראשונים נ"נ. וראייתם מן השוכר את הספינה (דף עט:), ופרקה בחצי הדרך. דאי משכח לאוגרא, ופרקה בגוה, אין לו עליו אלא תרעומת. וכן ממשנתנו (בפ"ה דמעשר ב' מ"ט) דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, ועמד ר"ג ואמר: עישור שאני עתיד למוד, נתון לר' יהושע, ומקומו מושכר לו וכו'. ונתקבלו שכר, זה מזה. ועוד ראיה גדולה יש לי, ממ"ש בפ' השולח (דף לז:), גבי אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע. ואם יש לו קרקע כל שהוא, כותבין עליו פרוזבול. טעמא דמילתא, לפי שראוי להגבותו בחובו, (נקטינא) [כקטינא] דאביי [כתובות צ"א] דגובה וחוזר וגובה. ואמרי' עלה: השאיל מקום להעמיד בו תנור וכיריים, השואל רשאי להשאיל ולהשכיר זכותו. דאי לא, היאך כותבין עליו פרוזבול, והא לא ניתן לגבות ממנו, שהוא לא השאיל אלא לזה, ועל דעת שיעמיד הוא דוקא תנור וכירים, ולא [דבר] אחר. וכל שאינו ראוי לגבותו, אין כותבין עליו פרוזבול, דהא תלמוד משום גוביינא הוא. ועוד נראה לי ראיה, ממה שאמרו בירושלמי דכתובות, גבי מדור אלמנה. אלמנה שאמרה: תנו לי מדור, ואשכירנו; אין שומעין לה. ואם איתא דבכל מקום שניתן דירה לאחר, לא ניתן לו אלא לו, ואינו יכול להשכירו, מה צורך להשמיענו כאן, דין זה פשוט. מי עדיפא אלמנה משואל דעלמא, או ממי שנתנו לו מדור בבית חבירו, שאינו רשאי להשכיר. אלא ודאי מפני שיש מן הדין בעלמא, דאם רוצה להשכיר, יכול להשכיר, הוצרך כאן בדין אלמנה ללמד, שאין שומעין לה, לפי שאין לאשה זו דירה מחמת מתנת הבעל, אלא מתנאי ב"ד, כדי שלא תתבזה ותנהוג אלמנותה לחוץ. (ולא) [ולה] לבדה התנו, ולא על דעת שישכירנו. אבל בעלמא, כל שלא פירש לגמרי, ניתן לו בין לדור הוא שם, בין להשכירו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קז · >>

סימן קז

שאלת: המוכר שטר חוב לחברו, שכתוב בו: משתעבדנא לך, ולכל דאתי מחמתך; וחזר ומחלו. הודיעני: אם שורש דבר נמצא באותה מחילה, או לא?

תשובה: דברים אלו עתיקין. ואם באתי לכתוב עיקרי ההלכות שהדין הזה בנוי עליהם, יארך המכתב. על כן אני מקצר ועולה, וכותב אליך פסקי הדברים בלבד. בסוף פ"ק דגיטין (דף יג:), שאלו למ"ד מנה לי בידך, תנהו לפלוני. במעמד שלשתן קנה, בין בפיקדון בין במלוה; במה קנה במלוה על פה, שאין הממון בעין? ואמר אמימר: משום דכל הלוה, נעשה כמו דאמר למלוה בשעת הלואה: משתעבדנא לך, ולכל דאתי מחמתך. דאלמא: כל מאן דאמר הכי, רואים אנו אותו שבא מחמתו, כאלו נשתעבד לו הלוה הזה בשעת ההלואה, וכאילו לוה ממנו. ודחו שם דברי אמימר, ואמרו: א"ה, הקנה לנולדים ה"נ לא קנו, שהרי לא היה נולד באותה שעה, וכל שמשעבד עצמו למי שלא נולד, אינו כלום. דע"כ לא קאמר ר"מ: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא למי שהוא בעולם. למי שלא בא לעולם, מי אמר! מ"מ שמענו מכאן, שאילו שעבד הלוה בעצמו, בפי', בשטר בשעת ההלואה למלוה, ולכל הבא מחמתו, וחזר המלוה ונתנו או מכרו לאחר שהיה בעולם בשעת ההלואה, הרי הוא משועבד לו הלוה מעכשיו, כאילו לוה ממנו. ועל זה סמך הראב"ד ז"ל, ופסק כן, שהמוכר שט"ח שכתוב בו: הריני משעבד עצמי ונכסי לך, ולכל הבאים מכחך; וחזר ומחלו, אינו מחול. שמשעה שמכרו לזה, נשתעבד לו הלוה. וכן נ"ל, שהדין דין אמת. אלא שיש מרבותינו נ"נ, שחלקו בדבר, ונתנו טעם לדבריהם. שאם כן, לפי דברי אמימר, כל מלוה סתם, הרי הוא כאילו אמ"ל: משתעבדנא לך, ולכל דאתי מחמתך. ואם אתה אומר כן, שהכותב ומתנה כן בשעת הלואה, אם מכר המלוה את חובו לאחר, וחזר ומחלו, אינו מחול. אם כן, תיקשי לן מדשמואל לשמואל. שהרי שמואל הוא דאמר דמעמד שלשתן איתיה אפי' במלוה ע"פ. וטעמא דמילתא לדעת אמימר, היינו משום דכל לוה נעשה כמ"ד בשעת הלואה: משתעבדנא לך, ולכל דאתי מחמתך. ונמצא לפי זה, כי כל המוכר שט"ח לחבירו, וחזר ומחלו, אינו מחול. ושמואל גופיה הוא דאמר: המוכר שט"ח לחבירו, וחזר ומחלו, מחול. וא"כ תיקשי מדידיה אדידיה. אלו דברי מקצת מרבותי נ"נ. ויש לי בזה דברים ארוכים על תשובת קושיא זאת, ולהעמיד דברי הראב"ד ז"ל. ואין זה מקום, לכל אותו אריכות.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קח · >>

סימן קח

שאלת: ראובן ושמעון שיש להם בתים בלי דירה. והלך לו שמעון לעיר אחרת, רחוק מכאן ב' ימים. ודר שם ראובן עכשיו באותם הבתים. ולאה שהיא אלמנת יהודה, יש לה בתים כנגד בתים אלו. והדרך באמצע. ובא ראובן והעמיד לדין ללאה הנזכר (הנזכרת), על אודות חלון אחד שבביתה שמזיקתו בו בראיה. ואעפ"י שאין שמעון שותפו בעיר, יש לה ללאה לדון עמו, מחמת חלק ראובן, אף על פי שלא חלקו עדיין ועוד שעכשיו, מזקת היא בהיזק ראיה, שהרי הוא דר שם עתה בבתים. ולאה טוענת: שאין לה לדון עם ראובן, עד שיכתוב לו שמעון הרשאה. חדא, דעדיין לא הוברר חלקו, ושמא בית זה שהוא דר עכשיו ראובן, יעלה לחלק שמעון כשיחלוקו, ונמצא (שידור) [שידין] חנם. ועוד טוענת, דאין אדם יכול לתבוע בעד שותפו, אלא א"כ הוא בארץ מרחקים. ושותף זה קרוב, הוא מהלך ב' ימים. ואם אזכה אני בדין, יבא השותף שהוא מחוץ לעיר, ויאמר: אי אפשי בטענות ראובן שותפי, ולא בדינו. ונמצא שאעמוד שני פעמים בדין על תביעה אחת. ועל כן איני חייבת להשיב על טענת ראובן, עד שיכתוב (לה) [לו] שמעון שותפו הרשאה. וראובן טוען: אף על פי שאינו רשאי לדון על חלק שמעון שותפי (שותפו), כדאיתא בפ' מי שהיה נשוי (דף צד) בהדיא: תרי אחי ותרי שותפי וכו'; איני בא לדון עכשיו [אלא] על חלקי בלבד, שהיא מזקת אותי בראיה. הדין עם מי?

תשובה: דברים פשוטים אני רואה כאן. שהדין עם ראובן, מכמה טעמים. חדא, כיון דעכשיו היא מזקת אותו בראיה, ויתכן שיסבול הוא הזיקו, מפני שיש לאחר חלק עמו בבתים, אינו אלא דברי תימה. ועוד, הגע עצמך! אילו באה האלמנה הנזכרת לחפור בורות שיחין ומערות במקצת הקרקע זה, התוכל לומר לראובן זה השותף, איני דנה עמך על חלק זה. כי שמא יגיע חלק זה לשותפך, ונמצאת דנה עם בעל דברים שאינו שלי (שלה). היעלה זה על לב שום אדם שיאמר כן! וכ"ש זה, שרואה אשה זו מזקת הקרקע הזה, שיש לו שותפות בו בהיזק ראיה. ועוד, דמזקת לו גופו עכשיו בראיה. ועוד, דאפילו לפי טענתה, עכשיו יש לו חלק וחלק מהבתים, לראובן זה מחציתם. ואפי' לכשיחלוקו, הו"ל שמעון שותפו, כלוקח ממנו אותו החלק, דקי"ל (בגיטין דף מח ע"ש) כשמואל, דאמר האחין שחלקו לקוחות הן. ונמצא דזה עכשיו, על חלקו הוא דן. ועוד, דאפשר דשותף יכול לדון על חלקו, וחלק חבירו, בין ישנו חבירו במדינה, בין שאינו במדינה, ובההיא דפ' מי שהיה נשוי, נחלקו בו גדולי ישראל. וי"א דלפי המסקנא, כל שאין חבירו עמו במדינה, כיון דהוא יכול [לדון] על חלקו, אין חבירו שבמדינה יכול לתבוע חלק חבירו. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל, וקצת מרבותי נ"נ, גם מן הדעת הזה. אבל יש משאר הגדולים, דדעתם דבין שהוא עמו במדינה, בין שאינו עמו במדינה, יכול לדון על חלקו ועל חלק חבירו. אלא שלפי המסקנא, לאו שליחותי' קעביד, ויכול אותו שאינו כאן, לחזור, ולא כרב נחמן. אבל מ"מ עיקר הדין, דהיינו שיוכל לדון על חלקו, דהכי קי"ל משום דרב נחמן ורב הונא סברי הכי. אלא דכי אייתי רב נחמן סיעתא ממתניתין, דראשונה לשלישית לא קתני, וש"מ דשליחותיה קעביד, לא הודה לו בדבר הזה. ואפשר שהדין כן. אלא בנדון שלפנינו, אין אנו צריכין לזה. שבזה הוא יכול לדון על הזק ראית כל הקרקע, מפני הטעמים שאמרנו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קט · >>

סימן קט

שאלת ממנו, אוהב ורע, להעמידך על דעתי בענין בית של שותפין, הפתוח לרשות הרבים, שהוא ארוך יותר מכדי שיעור חלוקה. אלא שיעור החלוקה הצריך ג"כ לרחבו, אין נמצא בו, אלא כשש אמות של אורך בלבד, ולצד הפתח. ומשם והלאה, הולך וצר עד שאין ברחבו שמונה. מהו דינו של בית זה, לענין כפיית חלוקה? אם נאמר שיש לכולו דין חלוקה, אם לאו? ואם הדין נותן שאין לכל דין חלוקה, אם כן יש לחלק הרחב דין חלוקה, והחלק השאר משותף, אם לאו?

תשובה: אם לא היו לשותפין צד ואופן לחלוק הבית משותף, אם לארכו, כפי מה שנראה שעלה בדעתך, אומר אני: שאין לבית זה דין חלוקה כלל, לא כולו ולא למקצתו. לפי שהחלק הצר, מעכב מלחלוק חלק הרחב. וילפינא לה, מחצר שאין בה אלא שמנה אמות של פירוק משא מצומצמות, כופין השותפין זה את זה לחלוק. שכן הוכיח הרשב"א ז"ל בחי', והסכים לדעתו הריטב"א ז"ל. ואעפ"כ, אם יש בה יותר משמנה אמות של פירוק משא, כל שאין במילואה שמונה, מעכב מלחלוק שום חלוקה, לא השמונה של פירוק משא בלבד, ולא הח' והמילואה יחד. וה"ה והוא הטעם, לבית הרמוז. ומ"מ רואה אני שיש בבית הזה, דין חלוקה, וזה, כשיחלוקו אותו לרחבו. ואם אחד מכותלי הבית, ההולך לצורך הבית, פונה לרשות הרבים, יפתחו בו פתחים ויכנסו דרך שם. ואם אין, יעשו השותפין האלה מחיצה לאורך הבית, במרחק אמה או אמתים מאחת מהכותלים, ההולכים לאורכו. התחילה המחיצה זאת מן הפתח הפתוח היום לרשות הרבים, ותמשך לצד פנים עד חצי האורך, או פחות או יותר, באופן שיהיה חלק השותפין שוה בתשבורת. ויפילו גורלות בעילוי הקרקע, והשותף שיעלה לחלקו החלק החיצון, יכנס דרך הרצועה, הפתח הפתוח היום לרשות הרבים. והשותף שיעלה לגורלו החלק הפנימי, יכנס דרך רצועה הפתוחה לרשות הרבים גם כן. ותהיה כל הרצועה שלו, או שתשאר משותף ביניהם, כפי מה שיכריח שיווי החלוקה, ויפתח החיצון מביתו אליה. ואם באולי יש אחורי הבית הנזכר מוקצה או רחבה, ויש רצון שני השותפין לצאת לשם דרך פתחים, או לשפוך שם שופכין דרך חלונות, ימשיכו הרצועה עד המוקצה ההוא, ותשאר כולה משותפת ביניהם. ועליה להביט, שתהיה החלוקה שוה בתשבורת, זולת מה שימנע ממנו העילוי בלבד.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קי (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קי · >>

סימן קי

שאלת: בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, אבל יש באורכו יותר מד' אמות, עד שאם תצרף האורך עם הרוחב, יעלה לחשבון ארבע אמות על ארבע אמות. אם יש לו דין חלוקה כחצר, אם לאו?

תשובה: כל בית שאין בו ד' אמות על ד"א, אינו בית, ואינו נוטל חלק בחצר. כדאמרינן בפ"ק דסוכה (דף ג:): בית שאין בו ד' אמות על ד"א, אין האחין והשותפין חולקים בו. ופרישנא: אין לו דין חלוקה כחצר. דכל שהוא פחות מד' אמות, אינו ראוי לבית קבע, ואינו נקרא בית. ואף על פי שהוא ארוך יותר מכאן, כיון דלית ברחבו ד' אמות, למיסתר קאי. ובית קבע, הוא דיהבינן לה חצר. אבל האי, דלמיסתר קאי, לאו בית קבע הוא, ולא יהבינן לה חצר, כדאיתא התם. ותדע לך, שאלו לא היו מקפידין אלא על בית שיש בו ד' על ד', כלומר ט"ז אמות, נמצא את אומר שאפילו יש בו אמה ברוחב, ובאורך ט"ז, יקרא בית, ויש לו דין חלוקה. ואין לך בית עומד ליסתר, יותר מזה. ולר' דבעי שיעור סוכה ד' אמות על ד"א, דוקא ד' על ד'. אבל ג' על ג' וחצי, או על [יותר], פסולה. ולענין חלוקת חצר, כן הוא, דאינו ראוי ליחלק עד שיהיה בו ד' אמות על ד"א. שכל שאין ברחבו ד' אמות, אינו ראוי לחצר. ותדע לך, דהא פתח רוחב שמונה, אף על פי שהוא נוטל שמונה כנגד הפתח, נוטל ד' אמות ברוחב החצר, כדאיתא בפ"ק דב"ב (דף יא). ועל כן, קצרו בלשון המשנה, ושנו: אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה, וד' אמות לזה. ולא הוצרכו לומר: ד' על ד' לזה, וד' על ד' לזה; משום דכל מה שאמרו, שצריך לד' אמות, כבר ידוע מן הסתם שהוא השיעור שצריך על כל פנים באורך, וכן ברוחב, והדברים פשוטים.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קיא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיא · >>

סימן קיא

שאלת: אי פותחין במבוי שאינו מפולש, פתח כנגד פתח ברשות הרבים, או אין פותחין, כחצר השותפין?

תשובה: דין זה לא מצאתי לו ראייה מוכרחת בגמרא, לא לאסור ולא להתיר. לפי שכך שנינו במשנתנו, (בפ' ח"ה ס ע"א): ולא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, אבל פותח הוא פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון, לרשות הרבים. ואם באנו לדקדק מרישא להתיר, כלומר לחצר השותפין הוא דלא יפתח, אבל פותח הוא למבוי. תיקשי לן (דוקא) [דיוקא] דסיפא, דמשמע דברשות הרבים הוא דפותח, אבל אינו פותח במבוי. ומיהו מסתברא, דרישא דוקא, אבל במבוי מותר. והא דקתני סיפא: אבל פותח הוא לרשות הרבים, לאו רשות הרבים גמורה קאמר, אלא רשות שהרבים נכנסים בה, ואפי' מבוי משמע. וכענין שאמרו בעלמא: מאי רשות הרבים? סימטא. ואמאי קרי ליה: רשות הרבים? לפי שאינה רשות היחיד. ותדע לך, שאם אי אתה אומר כן, כיון שדקדקו עליה בגמרא ואמרו: מאי איריא חצר השותפין, אפילו רשות היחיד נמי? אם איתא דרשות הרבים דקתני, רשות הרבים גמור קאמר, הוה להו למידק נמי רישא אסיפא, כדרך שהוא עושה בכמה מקומות בתלמוד. והיה להם לשאול: מבוי מאי? אלא שרשות הרבים דקתני סיפא, רשות שהרבים דרים בה קאמר, ואפילו מבוי במשמע. ולא אסרו, אלא חצר השותפין, ואי נמי מבוי שאין הרבים נכנסים בו, וכמ"ש בירושלמי. בעלמא יש מבוי שהוא כחצר, מבוי שאין אדם בוש לאכול בתוכו, כחצר. וכאן נמי, מבוי שאין אדם מצניע עצמו, הרבה מן השכנים, במבוי שאין שם דיורין הרבה, הרי הוא כחצר השותפין, ואסור עד שיהא מבוי, שרבים דרין בו. ולפיכך, הוציאו התנא בלשון: אבל פותח הוא לרשות הרבים. ואף על פי שבחצר השותפין, לא חלקו בין שיש שותפין מועטים, או מרובים, חצר השותפין שאני, לפי שבני החצר רגילין הן להיות זה אצל זה, ואינן מצניעין עצמן הרבה זה מזה, ועושין מלאכתן כנגד פתחיהן, אף על פי שבני החצר עוברים ושבים שם. ולפיכך כשזה פותח פתח כנגד פתח, הוא מזיקו הרבה. דכשהן עומדים בחצר, או עוברים בו, הוא יכול להצניע עצמו. ואם לעתים רואים אותו, אינו מקפיד כ"כ. ומבני הבתים, אינו יכול להצניע עצמו, ומקפיד שלא יראו מלאכתו בקבע, כשהם בבתיהם. אבל במבוי שאין רגילין כ"כ עם בני המבוי כשהם רבים, ומקפיד הוא אפילו ארואים אותו דרך העברה, צריך הוא להצניע מהם, אפילו דרך העברה. ולפיכך, יכול לומר הא בעית איצטנועי מבני המבוי, איצטנע מינאי. כדרך שאמרו בבני רשות הרבים, דמה הפרש יש בין רבים בני מבוי, ובין רבים בני רשות הרבים? וכן נ"ל מן הירושלמי, דפי' דרשות הרבים דמתני', היינו רשות שהרבים דרין שם, ואפילו מבוי במשמע. מדגרסינן התם גבי מתניתין, דלא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. הכא איתמר: פתח כנגד פתח, מותר; והכא איתמר: פתח כנגד פתח, אסור? ופריק: הדא דתימא מותר, במבוי. והדא דתימא אסור, בחצר השותפין, ע"כ. ואם רשות הרבים דקתני במתני', היינו רשות הרבים גמורה, מאי קושיא? אם ברשות הרבים מותר, ובחצר השותפין אסור! ומאי פריק נמי: כאן במבוי, כאן בחצר השותפין. הא לא אמר מותר, אלא ברשות הרבים? אלא שהם פירשו רשות הרבים, רשות של רבים, כלומר שדרין שם רבים. ולפיכך הקשו הכא: איתמר: כל שרבים דרים בה מותר. אלמא: אפי' חצר שהרבים דרים בה מותר. והכא איתמר: דכל חצר השותפין אסור, ואפילו דרים שם רבים. ופריק: דלעולם, דבחצר אסור. ולא התירו, אלא רשות הרבים, כלומר שאינו רשות היחיד, והיינו מבוי, ומן הטעם שאמרתי. ומיהו, לעיקר דינא ממש דמבוי, הקשו עוד שם בירושל'. דגרסי' התם, על זה הפירוק: והא דתניא: כשם שבני החצר מעכבין זה על זה, כן בני המבוי מעכבין זה על זה? ופריקו: א"ר אילא: כאן בשנתן רשות, כאן בשלא נתן רשות. ונראה לי, דר' אילא לא בא לחלוק על התירוץ הראשון, שחלקו בין מבוי לחצר השותפין, ושפירשו דרשות הרבים דמשנתנו, היינו מבוי. דאלו בא ר' אילא לחלוק, היה להם לומר: אלא אמר ר' אילא. אלמא: ר' אילא לא בא לחלוק בדבר, אלא שבא להעמיד התירוץ ולבארו. והכי פירושא: כאן בשנתן רשות, כאן בשלא נתן רשות. כלומר: בחצר השותפין, לעולם אסור. ואפילו נתן לו חבירו רשות לפתוח כנגד פתחו, יכול הוא לחזור בו, ולומר: סבור הייתי לקבלו, עכשיו אינו יכול לקבל. והיינו דקא כייל: לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. לא שנא נתן לו רשות, ול"ש לא נתן לו רשות. אבל ברשות הרבים, דהיינו מבוי, אינו אסור לעולם, דלעתים מותר. והיכי דמי, בשנתן לו רשות. אבל בשלא נתן לו רשות, אפי' במבוי נמי אסור. והיינו דבריי' דקתני: כשם שבני החצר יכולין לעכב, כך בני המבוי יכולין לעכב. ולא להשוות מבוי לחצר לגמרי קאתי, ולומר שבכל ענין דיכול לעכב בחצר, יכול לעכב במבוי. אלא להשוות דינן באיסור פתיחה, כשלא נתן לו רשות. ולפי זה, הא דרב אילא שייכא בר' שמעון בן גמליאל, בירושלמי דפרק לא יחפור. דתנן התם: כופין בני מבוי שלא להושיב ביניהם, לא חייט ולא בורסקי, ולשכנו אינו כופהו. רשב"ג אומר: אף לשכנו כופהו. וגרסי' עלה בירושלמי. תני: לשכנו הוא יכול לחזור בו, משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו. רשב"ג אומר: אף בשקיבל עליו, יכול לחזור בו. דיכול למימר ליה: אינון אזלין ואתו, הכא בעון לך ולא משכחין לך, והן מרבין עלינו את הדרך וכו', אתיא הא דרשב"ג, כר"מ, דתנינן תמן: על כולן אמר ר"מ: יכולה היא שתאמר: סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. אלמא: לת"ק דרשב"ג, אינו יכול לעולם לומר: סבור הייתי; בשום מקום לקבל, בין במבוי בין בחצר. דא"כ, כולהו אתו כר"מ. וכיון שכן, הוא דר' אילא, דמשמע דבחצר יכול הוא לחזור בו, אפילו משקבל עליו, (כרשב"ג ור"מ) [דרשב"ג בדר"מ] שייכא. ולא קי"ל כוותייהו, אלא כחכמים דר"מ, וכת"ק דרשב"ג. ובין בחצר ובין במבוי, כשקיבל עליו, אינו יכול לחזור בו. ומעתה, מתני' דקתני: אבל הוא פותח לרשות הרבים; דהיינו מבוי, אפי' בשלא קבל הוא, דומיא דחצר השותפין. הברייתא דקמייתי לה בירושלמי, ואיתא נמי בתוספתא דבבא בתרא (פ"ב), דקתני: כשם שבני חצר יכולין לעכב זה על זה, כך בני המבוי מעכבין זה על זה. ברייתא היא, אלא מייתי לה בגמרין. ובספר העיטור כתוב בו: דנחלקו בו הראשונים. יש אומרים דדין מבוי שאינו מפולש, כדין חצר השותפין. ויש אומרים דאינו כחצר, דבחצר השותפין אסור ובמבוי מותר. ואף על פי שהרב ז"ל כתב, דמסתברא כמ"ד דדינו כחצר השותפין, אני מה שנראה לי כתבתי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קיב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיב · >>

סימן קיב

שאלת: ראובן תובע לשמעון קרקע שהיה לו מאביו, ופירותיה, מז' שנים, ואכל אותן שלא כדין. ושמעון טוען: מפלוני קניתיה, שקנאה ממך בפניו, ואכלתי שני חזקה. ומאחר שלא מחית בי, לא נזהרתי בשטרי. וראובן טוען: שמיחה בסוף כל שלש. והביא מחאות לראיה בלשון הזה: בפנינו עדים הח"מ, מסר מודעא ומחאה ראובן וכך אמר: אני מוסר מודעא ומחאה בפניכם, שיש לי זכות בקרקע פלוני, שמצרניו פלוני ופלוני. ואני מוסר מחאה ומודעא זו בפניכם, שיש לי זכות בקרקע פלוני הממוצר הנזכר, כדי שלא יאבד זכותי, שלא יחזיק בו שום אדם, ואני אנוס ממנו. ובאונס מחזיק, כל המחזיק באותו קרקע. וכשיהיה לי שעת הפנאי, אתבע את זכותי, ואראה לבית דין כל הרשות והראיה. שיש לי באותו קרקע. השיב שמעון: לא מחית בי, דצריך לומר: פלניא גזלנא הוא, דאכיל ארעאי בגזלנותא. ולמחר וליומא אחרא, תבענא ליה בדינא. ומאחר דלא אמרת כן, אינה מחאה. וכששמעתי כן, אמרתי: אולי לחרף אותי בלבד בא, ולכך לא נזהרתי בשטרי. טען ראובן: שלא אמרו חכמים בדוקא, דצריך לומר כן, עכ"פ. ועוד, שהייתי יתום. ונגזל, ולא הייתי יודע מי מחזיק בו בודאי. השיב שמעון: והלא אני הייתי אוכל פירותיה שבעה שנים לפניך, בלא מערער. טען ראובן: לפיכך לא אמרתי: פלניא גזלנא; לפי שאפשר שיעשה שמעון ללוי שטר מכר, או מתנה. ואילו אמרתי: שמעון גזלנא; היה יכול לטעון לוי: מעולם לא מחית בי, אלא בשמעון. והרי שטרי דשלי הוא, ואין לשמעון בו אלא אכילת פירות. וכשאמרתי: כל המחזיק בה, באונס מחזיק, כבר מחיתי במשמש, ובמחזיק, ובבאים מכחם, יהיה שמעון או לוי. ע"כ נוסח השאלה.

תשובה: מתוך מה שאמר ראובן: יתום הייתי ונגזל; נראה שהיה קטן, בשעה שהתחיל להחזיק בו שמעון בשדה זו. ואם הדבר כן, כמו שאמר, אין חזקת שמעון חזקה, ואף על פי שהחזיק בה כמה שנים בפני ראובן, ולא מיחה בו ראובן, ואפי' לאחר שהגדיל. וכדאמר רב הונא (בפ"ב דכתובות דף יז:): אין מחזיקין בנכסי קטן, ואפי' הגדיל. ומ"מ אף על פי שהתחיל שמעון להחזיק, אפי' לאחר שהגדיל ראובן, כיון דמיחה בו באותו לשון הכתוב בשטר המחאה, מחאה יפה היא. כי מה שאמר רב זביד בפ' חזקת (דף לח:): פלניא גזלנא הוא; לא הויא מחאה. פלוני גזלנא הוא, דקא אכיל ארעאי בגזלנותא, ולמחר נקיטנא ליה בדינא; הויא מחאה. לאו למימרא, דצריך לומר ממש כלשון הזה, אלא דצריך לומר לשון, שיראה ממנו שהוא מתכוין ממש למחות. והדבר ידוע, שכשאמר: פלניא גזלנא הוא; אינה מחאה, דשמא לא נתכוין אלא לחרף. ואפי' אמר: פלניא גזלנא הוא, ולמחר תבענא ליה בדינא; אינה מחאה, דלא מיחה על דבר ידוע, דשמא גזלו מטלטלין. ולפיכך לא נזהר זה, בשטר מכר השדה. ואם אמר: פלניא גזלנא הוא, דאכיל ארעאי בגזלנותא, עדיין אינו ניכר שאומר כן, על דרך האמת, כיון שלא אמר: שיתבענו בדין, דשמא לא נתכוין אלא לחרף. ולפיכך הצריכוהו ולומר כן, ולא כן ממש. אלא אפי' אמר: פלניא אכיל ארעאי בגזלנותא, ולמחר תבענא ליה בדינא. אי נמי: פלניא אכיל ארעאי שלא כדין, ולמחר תבענא ליה בדינא. דכל דבר שיראה ממנו, שהוא אומר על דרך האמת, הויא מחאתו מחאה.

ותדע לך, שהרי אם עמד המערער, ומכר הקרקע לאחר, קודם שיספיק המחזיק להחזיק שלש שנים, הויא מחאה. ואף על פי שלא אמר פלניא גזלנא הוא, ולא מכל אותו הלשון של רב זביד כלל. וכדאמרינן בפ' ח"ה (דף ל:): ההוא דא"ל לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתה, ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה: והא נקיטנא שטרא דזביננא (בנוסח שלפנינו: דזבני) ליה מיניה, הא ד' שנים. א"ל: מי סברת שני חזקה, תלת שנין קאמינא, שני חזקה טובא קאמינא. אמר רבא: עביד איניש דקרי לשני חזקה טובא, שני חזקה. וה"מ, דאכלה שבע שנין, דקדים חזקה דהאי שטרא דהאי. אבל אכלה שית שנין, אין לך מחאה גדולה מזו. אלמא: כל שנראה מתוך מעשיו או לשונו, שהוא מוחה בדוקא, במי שמחזיק בקרקע, הוי מחאה. ועוד תדע: דהא במשכנתא דסורא, ואי נמי במוריד אדם לתוך קרקע [לאכול] פירות, דצריך למחות, וכמ"ש בפ' ח"ה. והתם ודאי, לאו גזלנא הוא; קאמר, ולא: למחר תבענא ליה בדינא; אלא שהוא מוחה בגופו של קרקע, ואומר: פלניא דקא אכיל ארעאי, אין לו כלום בגופו של קרקע, מחמת משכונא, או משום שהורדתיו לפירות, הוא אוכל; וכיוצא בזה. ולפיכך, ראובן זה שאומר: כל מי שמחזיק בקרקע פלוני, באונס הוא מחזיק בו, ואני אנוס ממנו. וכשיהיה לי פנאי, אתבע את זכותי, ואראה לב"ד, הרשות והראיה שיש לי באותו קרקע, הרי אנו רואים שבדוקא הוא מוחה. שהרי אמר: דאנוס הוא, והמחזיק בו באונס הוא מחזיק בו, ושדעתו לתבוע זכותו בב"ד בשעת הפנאי. והרי הוא מוחה בקרקע ידוע, דהא אמר ומחזיק בקרקע פלוני, שמצרניו פלוני ופלוני.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קיג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיג · >>

סימן קיג

שאלת: ראובן מכר קרקע לשמעון (קרקע), שירש מאביו. והיו לו באותו זמן י"ט שנה וה' חדשים, והיה יודע בטיב משא ומתן. ולאחר שש שנים, תבע ראובן הקרקע בדין משמעון, לפי שהיה קטן בעת המכר, ואין לו למכור בנכסי אביו, בפחות מבן עשרים. ושמעון משיב: דגדול היה, דחזקה: אין העדים חותמין על השטר, אא"כ נעשה גדול. ועוד: כיון דהגעת לשנת עשרים, אפי' יום אחד, כבר [היית מבן] עשרים. השיב ראובן: יש לי עדים, שלא היו לי אלא י"ט שנה ויום אחד. והחזקה שאמרת: דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול, אינו כלום במקום עדים. ואף על פי שהגעתי לה' חדשים של שנת העשרים, דין פשוט הוא, דתוך זמן כלפני זמן. והביא ראובן העדים, שלא היו לו בעת המכירה, אלא (י"ח) [י"ט] וה' חדשים. השיב שמעון: כבר היית מבן עשרים. ואפי' כפי דבריך, היה לך למחות בי, כשהגעת לבן עשרים. ומאחר שלא מחית, אתה הפסדת לעצמך. וראובן משיב: שטר מחאה, הרי הוא בידי, שמחיתי בשנת עשרים, והיה כתוב כלשון המחאה, דסי' דלעיל. השיב שמעון: שאין זו מחאה, כיון שלא אמר: פלניא גזלנא; וגם שלא אמר שאינו רוצה בממכרו. השיב ראובן: דאינו בא למחות, אלא מפני שהיית קטן, לא הייתי יכול לומר: פלניא גזלנא הוא. וכל שמחיתי, דבר ברור הוא שאינו רוצה בממכרו.

תשובה: מתוך דבריכם, ניכר שאתם תופסים בדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל, שפסקו כרב הונא בר חמא, דאמר בפ' מי שמת (דף קנה): קטן מוכר בנכסי אביו, משיהיה בן עשרים. וכן נראין הדברים, אף על פי שר' האי גאון ז"ל, ומקצת הגאונים ז"ל, אמרו: דאפי' בנכסי אביו בתינוק, משיהיה בן י"ג שנה, ויום א'. ותינוקת, מבת י"ב שנה ויום אחד. והוא, שיודעין בטיב משא ומתן, והביאו ב' שערות. והדברים מוכרעים, כדברי הרי"ף (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל. וכיון שכן, הדין עם ראובן התובע, דבן עשרים מיום ליום בעינן. וכדאיפסקא הלכתא, בפ' מי שמת (שם (בבא בתרא קנ"ה):) תוך זמן, כלפני זמן ומה שטען, מאחר שחתמו העדים בשטר המכר, חזקה דהוא גדול, וכדרשב"ל, דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר, אא"כ נעשה גדול. הכא, כיון דאיכא עדים שמעידים שלא היו לו עדיין עשרים שלמים, חזקה במקום עדים לא אמרינן. ואפי' היו לו כאן העדים החותמים על השטר, והיו מעידים כן בפירוש, שהיה מבן עשרים שלמים מיום ליום, לא היו נאמנים, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ארעא בחזקת מרי קמא. וכאותה שאמרו בכתובות (דף כ): בר שטיא זבין נכסי. אתי בי תרי ואמרי: כשהוא חכים זבין ואתו בי תרי אחריני ואמרי: כשהוא שוטה זבין. א"ר אשי: אוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא. ומה שטען שמעון: שעמד שם בפני ראובן, לאחר שהיה מבן עשרים, ולא מיחה בו; וראובן משיב: שכבר מיחה בו, ובירר מחאה שמיחה תוך עשרים, כלשון המחאה שכתוב למעלה. מסתברא: שהדין עם ראובן שאותו לשון כבר כתבנו, שהוא מספיק למחאה גמורה. וכ"ש כאן, שאינו צריך אלא גילוי הדעת בלבד, שאינו שותק מחמת שרוצה עכשיו בקיום ממכרו. לפיכך, בגילוי דעת כל דהו, די לו. וזה אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל, שכתב: שקטן שמכר בנכסי אביו, וכשנעשה בן כ' לא מיחה, אינו יכול לחזור. שכיון שלקח המעו', ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפנינו, כשהוא בן עשרים, ולא מיחה, נתקיימה ביד הלוקח, שהרי רצה בממכרו, ע"כ. וכ"ש שיש לדון בדבר, ולומר: שאפילו לא מיחה כלל, אין ממכרו ממכר לעולם, כיון שמכר תוך זמנו, ולעולם הוא מחזיר את ממכרו, ואפי' לאחר עשרים. וכן הורו רבותיו של הרמב"ם ז"ל. ומסתבר טעמייהו, מדאמרי' ביה בגמ': לא עשה ולא כלום. וכיון שאמרנו שלא עשה כלום, נמצא ממכרו בטל לשעתו. ואחר שנתבטל המכר, היאך הוא חוזר וניעור, לאחר עשרים, כשלא מיחה? וא"ת דכיון דעדיין הוא מחזיק במעות ממכרו, ורואה את הלוקח משתמש ומחזיק בקרקע, בחזקת שהוא שלו, הרי זה מגלה דעתו, דרוצה הוא שיקנה עכשיו, ואף על פי שלא אמר לו: לך חזק וקנה (וקני) קנה. דבפניו, אין צריך לומר: חזק וקני. ותנן בפ' הכותב (דף צ) קטן שהשיאו אביו, כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה. גר ואשתו עמו וכו'. דאלמא: אף על פי שלא עשו כלום בשעתן, כשגדל או נתגייר ולא מיחה, כבר קיימו מה שעשו מעיקרא. והכא נמי, לא שנא. דשאני התם, דקיימה בפי'. על דעת שמואל, דאמר: כל הבועל, על דעת קידושין הראשונים הוא בועל, אא"כ פירש. ואי נמי בשבעל אפי' סתם, ולדעת רב דאמר: בכל מקום כי הא, כל הבועל, על דעת קידושים הוא בועל, כדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות. אבל כאן, שלא עשה שום מעשה המוכיח, שתיקתו לבד אינה הוכחה.

ועוד, דמה ששתק, דדילמא סבר: עד דהוו לי זוזי, ופרענא ליה. ומתיירא הוא למחות עכשיו, כדי שלא ידחקנו על מעותיו. וכיון דיש לתלות שתיקתו בכך, מספק אל תוציא דבר מחזקתו. ועוד, דהתם נמי לא אמרו, אלא במנה מאתים, מפני שהוא תנאי ב"ד, וכדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות. אבל תוספת אין להם, אא"כ חדשו. וכדאמר רב הונא התם, וקי"ל כוותיה. ואין אומרים: כיון שקיימה, על דעת כל מה שעשה מתחילה קיימה; ואף על פי שעשה מעשה בידים. וכ"ש זה, שלא עשה מעשה, ושיש לתלות שתיקתו בדבר, וכמו שאמרנו. ומ"מ, קצת היה נראה לכאורה, כדברי הרמב"ם ז"ל, ממעשה דבני ברק, בשלהי דפ' מי שמת (שם (בבא בתרא) דף קנה). דאמרינן התם: מעשה בבני ברק, באחד שמכר בנכסי אביו, ובאו בני המשפחה לומר, דקטן היה בשעת מיתה. ומה הוצרכו לומר קטן היה בשעת מיתה, ולא אמרו דקטן היה בשעת מכירה. משמע, שאלו לא היה קטן בשעת מיתה, אף על פי שהיה קטן בשעת מכירה, אין ערעורם כלום, שהרי נתקיים המכר, כיון שלא מיחה קודם שהגדיל. ומיהו ליתא. דיש מרבותי מפרשי, דלהכי נקט: היה בשעת מיתה; לפי שלאלתר שמכר, מת, והיו הלקוחות באין לבודקו, ולומר: דגדול היה. ואלו נמצאו לו עתה סימנין בשעת הבדיקה, הרי זה כאלו ידענו בבירור, דבשעת מכירה גדול היה, שהרי לאלתר שמכר מת. אבל אלו לא מת לאלתר, אף על פי שמצאו לו סימנין בבדיקתם, לא היתה בדיקתם ראיה, דחוששין שמא בין מיתה למכירה הגדיל והביא סימנין. ואף על פי שבני המשפחה, הם שאמרו: קטן היה בשעת מיתה, כלפי מה שהיו הלקוחות טוענין: דגדול היה בשעת מיתה, הוא שהשיבו בני המשפחה, לא כן אלא קטן היה בשעת מיתה. אלא שזה הלשון אינו מיושב בעיני, דלא יתכן לפרש כן, אלא למ"ד נכסי בחזקת יורשים הוו קיימו, ואתו לקוחות וקא מערערי. ומסקנא דגמרא אינו כן, אלא נכסי בחזקת לקוחות קיימי, משום דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול. אלא נ"ל, דאדרבה, משום דנכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי, ובני המשפחה באין לערער (ולרמו כקטן) [ולומר: כי קטן] היה בשעת מכירה, ובאין לבודקו עכשיו. ע"כ לא סגי להו, דלא לימרו קטן היה בשעת מיתה. שאילולי בדק, ונמצא עכשיו בסימנין, א"כ אין בדיקתם כלום. ואדרבה! היא ראיה ללקוחות, שאני אומר כן היה, אף בשעת מכירה, משום דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול, כמו שנמצא עכשיו. אלמא: אין להם לבני המשפחה ראיה, אלא כשנבדק ולא מצאו לו סימנין, אפילו עכשיו, דזו ודאי ראיה. שאם עתה אפילו בשעת מיתה, לא היו לו סימנין, כ"ש בשעת מכירה. הא אלו נבדק, אף על פי שהגדיל לאחר מכאן, ולא מיחה, אין בכך כלום. והוא הדין והוא הטעם, למי שנודע בעדים, דבשעת מכירה היה קטן בשנים, כלו' פחות מבן עשרים מעת לעת, אף על פי שהגדיל ולא מיחה, לא נתקיים המכר בכך, ויכול הוא למחות כל זמן שירצה.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קיד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיד · >>

סימן קיד

שאלת: חזקה היכי משכחת לה, כיון דצריך עדים דדר ביה שלש שנים, ביממא ובליליא. והרי מי שיש לו בתים בשנים ובג' מקומות, אינו יכול לדור בכולם ואם ישכיר, צריכין השוכרין לבא ולהעיד, כי נקטי אגרא בידייהו. ואם משכנם ג"ש (ג' שנים) או יותר, איך תקום ליה חזקה, ומאי תקנתיה?

תשובה: ראש שאלתך, אינה כסיפא. כי מתחילה נר' דקשיא לך: עיקר של חזקה, היאך אפשר שיוכל אדם להעמיד על חזקתו ימים ולילות של ג"ש? וזה כבר הוקשה להם, לבעלי הגמ' (בפ' ח"ה כ"ט ע"א), והיתה התשובה: מאן קא מסהיד אבתי? שיבבי, שיבבי מידע ידעי, ביממא ובליליא. כלומר: מרגישין הם השכנים, אם יצא זה, או הוציא כליו משם בלילות. ויש לנו עדות כיוצא בזה, כההיא דאמרינן: ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם. והיאך אפשר להעיד להם, שלא הי' לו ארעא מעולם? שמא קנה, ולא נודע להם? אלא מתוך שהם שכניו ויודעיו לפנים, אם אמת היה שקנה או שהיה לו, היו יודעין ומרגישין. ובסוף שאלתך נר' דקשיא לך: מי שהוא עצמו אינו דר בבתים, אלא שהשכירם או משכנם, מה תקנה יש לו, ומי יעיד בכך? וגם זה אינו קשה למצוא, שגם שכני השוכרים, או שכני בעל המשכונה, יעידו: שאלה השוכרים או המלוים דרו בה ד' שנים ימים ולילות, ודי לו לבעלי הבתים בעדות זה. שאלו השוכרים או בעלי המשכונה, קול יוצא להם, שהם דרים שם מחמת המשכיר, או מחמת הממשכן. ודע לך, שאם משכנם או השכירם, להם בשטר זה, פשוט לפי דעתי, שקול יוצא לשטר, והרי זו כאותה שאמרו: שלש לקוחות מצטרפין. אמר רב: וכולן בשטר. ולא עוד, אלא אפי' השכירם או משכנם בלא שטר, מסתברא שעלתה לו חזקה. שלא אמרו גבי לקוחות: וכולן בשטר, אלא מפני שכל אחד ואחד מן הלקוחות, קורא שמו על הבתים. וכשאדם שואלו: היאך אתה דר בכאן? הוא משיבם: שלי הם. והלכך, כשהבעלים הראשונים שומעין, שאין אחד מן הדרים שם בא מכח חבירו, אלא כל אחד דר שנה, ומסלק, אינו חושש למחות. אבל בסתם קונים זה מזה בשטר, קול יוצא לשטר, שכל אחד בא מכח חבירו. וכאן, אף על פי שאין השוכרים שוכרים בשטר, קול יוצא להם, לפי שהם בעצמן ושכיניהם מוציאין הקול, שמחמת הראשון הם דרים שם, שהשכירם או משכנם. ואל יטעך, מה שהוצרכו בגמ' להעמידה: בדנקטי אגרא בידייהו, ואמרי': למאן ניתביה. דהתם, על דברי רבא קאמר כן, שהוא בא לומר: שאנו מוציאין חזקה בלא עדות שיבבי, וכגון שהשכיר לשנים, והם המעידין שדרו בה שלש שנים, ביממא ובליליא. ועל זה הקשה רב יימר דעדות אנו השוכרין בעצמן אינה עדות, דנוגעין בעדותן הן? ופריק רב אשי: כגון דנקיט אגרא בידייהו, ובזה נסתלקה הנגיעה בעדותן. אבל למאן דאמר בעדות, שיבבי, אין צורך לכך, וזה מבואר. גם למה שהיה סבור, יש עדיין תקנה, אף לעדות הדרים שם במשכונה. והוא, שרבותינו ז"ל אמרו, שאפי' אם פרעו השוכרין כבר שכירותם, יכול המשכיר להביא מעות שכירותם לבד, ולומר: יעידו השוכרים. ואם חייבים הם לשלם דמי השכירות למערער, הרי המעות של שכירות כאן, ואני משלם דמי השכירות למערער, ובזה נסתלק נגיעתן, שהרי אין להם עכשיו שום הפסד או ריוח בעדותן. והוא הדין והוא הטעם, למי שדר במשכונה שם. זהו דרך רז"ל, אף על פי שאין הדרך הזה מחוור בעיני, מפני שיש לי בו קצת קושיות, ואין לנו צורך כאן לדברים הללו, שכבר מצאנו להם תקנה ממקום אחר, כמו שכתבנו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קטו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קטו · >>

סימן קטו

עוד אני מוסיף, בכוונת מלות שקבעו בג' ברכות ראשונות, צריך שיתבונן האדם ויכוין אליהם בשעת התפלה. והוא שיש בברכה ראשונה: קונה הכל, וזוכר חסדי אבות, מלך עוזר ומושיע ומגן. וכל מלה ומלה מאלו המלות, יש בה כוונה, שבה פנה גדולה באמונה, כאשר תשמע. כבר ידעת: שנתפרסם בתורתנו, ונתאמת בעמינו, אמונת החידוש הגמור, שחדשו השי"ת (השם יתברך) חידוש רצוני, לא בסבה מחודשת. וחדשו מן האפס הגמור, שלא כדעת הפלוסופים, שמקצתם גזרו על קדמותו, ואפי' בפרטיו. וקצתם הודו בחידוש הפרטים, וקיימו קדמות החומר הראשון, אשר קראוהו היולי, ושמוהו התחלה מחוייבת. וזה כולו כפירה באמונתנו. אלא שהוא יתברך, חידש הכל ברצונו, ואפי' החומר הראשון. ולפי שנשתבשו בדעת המופסד רבים, קבעוהו לנו בברכה הזאת, מורה על הדעת הזה מלבבנו. והיא, מלת: קונה הכל. שמלה זאת, מכוונת בתורה, לפי דעתי, על זה. והיא רומזת שני ענינים, לקוחים משני גזרות. האחד, מלשון קנייה. והשני, מלשון: קן; ולומר: שהוא עשה הכל, לא ממש ממש. שהקנין הוא דבר שיש בו ממש, שהדבר שאין בו ממש, אין בו קנין. והוא יתברך חדשו, ועשאו קנין. והשני, מלשון: קן; שהקן אינו אלא הכנה לגידול האפרוח, שהעוף מטלת שם ביציה, ודוגרת שם, ומגדלת אפרוחיה, כך בראן, השי"ת (השם יתברך). עשה הכנה הראשונה, שהוא ההיולי, וממנה עשה והעמיד הכל על מכונו. והוא שהכתו' אומר: קונה שמים וארץ. ונתבאר זה במש"ה: הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך. הנה פרט בכאן שלשה ענינים: קנך, עשך, ויכוננך. מהו הדבר הקודם לעשיה? ההכנה. כאלו אמר הוא אב וראשון לקנך, שהוא הכח הראשון. והוא עשך, שהוציאך מן הכח אל הפועל, והוא השלימך והעמידך על מכונך וע"כ באומרנו: קונה; מחוייבים אנו לכוין אל התכלית הזה, והוא פנה גדולה באמונה. ורז"ל נתעוררו ע"ז, ואמרו: מאי קנאם? שמלת קונה, הוא מן המלות המצטרפות, שאין קונה בלא מוכר, כמו שאין אב בלא בן, ואין רב בלא תלמיד. והשיבו על זה: כההוא דאמר: פלניא, שעריה יאי. עיניו, לא יאין כלום? ופי' הנשאל על פלוני, מהו? ויאמר: שער ראשו נאה. ואין במשמע, שזה החלק שבו לבד נאה, ולא עיניו. אלא אפי' עיניו, שאם ישאל בעיניו, מה? יאמר: ג"כ נאים. אלא שהזכיר אחד מחלקיו, עכשיו, ואומר שהוא נאה. וכן אמר כאן, שהוא קונה שמים וארץ, מן ההיולי. וכששאל ההיולי, תהיא תשובתך, שהוא חדשו מן [אפס] הגמור. ומלת: עוזר ומושיע ומגן, לכוונה, שיש עוזרים רבים בעולם. ולעתים, יעזור מי שיעזור, ואין תכלית העזר בידו, כי לפעמים יכשל העוזר, ונפל העזור, ולא יושיע. ולעתים, שאף כשיעזור ויושיע, ותשועתו גמורה בלי שום נזק, כמגן המקיף כל הגוף, ומגין מכל נזק. וכאומר': כתריס בפני הפורענות. ודבר נתאמת באברהם, שהשליכו נמרוד לכבשן האש, וניצל, כמאמרם ז"ל. וברכת גבורות, כבר אמרתי, שאין מעצור להשי"ת להושיע ולחדש כל אשר יחפוץ, ולא ימנענו דבר, אפילו להמית ולהחיות. וכמ"ש הכתוב: אני אמית ואחיה וכו', ואין מידי מציל. והזכירו, בהזכירו תחיית המתים, דע שזה רמז לתחיית המתים, ואין לכל ביטול. ולכל חידוש, ואפילו לכלל. ואומרנו: מלך; צריכין אנו לדון, שהוא מלך על הכל, ואין זולתו. ואפילו ההכנה הראשונה, כמו שאמרנו: בקונה הכל. שאילו מצא סמנים שסייעו בבריאת העולם, כדעת המין שאמר: סמנים מצא, שיסייעוהו; וזה כדעת המתפלספים: היולי, לא היה מלך חלילה. ממית; שיכול לבטל את הכל, ואף הגלגלים, שהמיתה העדר החיים. והוא רמז לביטול כל דבר, והעדרו. וזה הפך המתפלספין, שנשתבשו בזה, ודעתם שביטול כלל מן הנבראים נמנעו, ואפי' מין מן המינים. וכן שמו בנמנע: התחייה אחר המות; לפי שהם אין לוקחין כל מופתיהם רק מן הטבע, ולא מצאו כן בטבע, ולא יאמינוה. ואנו קהל המאמינים בתורתנו השלימה, מעידין אנו בעומדנו לפניו יתברך בשעת התפלה: שאנו מאמינים ביכולתו, שהוא בלי גבול. ע"כ נאמן הוא להחיות מתים; כמ"ש: אני אמית ואחיה וכו'. והכוונה בהזכירו תחיית המתים, דע שזה רמז לתחיית המתים, וכתיב: הקיצו ורננו שוכני עפר. וזה הכפל, כל אותן פעמים, ת"ה (תחיית המתים) באותה ברכה, וכאילו אמר: אתה גבור להחיות מתים שכבר מתו, ובמה אתה עתיד להחיותן, בטל אורות ובגשם נדבות. וכמ"ש בהגדה; שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות מתים, בטל. שנאמ': יחיו מתיך וגו' כי טל אורות וגו'. ואז"ל (שבת דף פח:): כשנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני בדבור ראשון, יצאת נשמתן. שנא': נפשי יצאה בדברו. והקב"ה הוריד להם גשם נדבות, והחיה אותן. על אותה שעה הוא אומר: גשם נדבות, תניף אלהים. וע"כ נאמר: נאמן לקיים הבטחתו לישני עפר, כדכתיב: הקיצו ורננו שוכני עפר מי כמוך בעל גבורות, להתגבר על הכל. ומי דומה לך, להמית ולבטל הכל, ולחזור ולהחיות ולחדשו, כמו שחדשת הכל מן האפס הגמור ומי שמלך וחידש, יכול לבטלו, ולחדשו אחר ביטולו. כמאמר החסיד למין, בשאלת ת"ה (תחיית המתים) (חלק דף צא). מאי דלא הוה, הוה. מאי דהוה, לא כ"ש. ע"כ נאמן אתה להחיות מתים. ובברכה, על שאתה מחיה מתים. והברכה הג', כבר אמרנו, שהיא לתת רוממות והקדושה, לו לבדו יתברך. ואף השכלים הנפרדים, שהם נפש לגלגלים, עם היות אילותם ושלטנותם בהנהגת העולם, אין בהם רק מאתו, וכולם מודים ומהללים שמו יתברך. ע"כ, ראוי להקדיש המלך, כולל הקדושות. וג' ברכות אלה, הראשונה נתקנה כנגד אברהם, שהוא איש חסד, כאומרם: חסד לאברהם. השנית, כנגד יצחק, איש פחד, והוא איש גבורה, שנתגבר לפשוט צוארו לאהבתו יתברך, ולהעקד, וכאילו מת, וכאילו חיה אחר המות. והג' כנגד יעקב, שהוא איש אמת כאומרו: תתן אמת ליעקב וגו'; ובזרעו נתאמת! כי אמתת השלטון והנצחון לשי"ת, לא לגלגל ולא למלאך, כי שרה עם אלהים ועם אנשים ויוכל. וזרעו שיצאו ממצרים, כנגד המזל שהיה כנגדם, כאילו עומדים בכור חזק כברזל. והוא אומרו: ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים. ואומר: ויוציאך בכחו הגדול, ממצרים, ע"כ.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קטז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קטז · >>

סימן קטז

שאלת: היאך אני נוהג בנטילת ידים? כי ראית איש שבא מארץ מרחקים יודע ספר, שהיה נוהג לברך ענ"י (על נטילת ידים), למים קטנים, וענ"י ואשר יצר, לגדולים.

תשובה: כך קבלתי מרבותי נ"נ, שאין מברכין ענ"י (על נטילת ידים), אלא בזמן אכילה ובבוקר. וכן אני נוהג על פי רבותי נ"נ. אבל הראב"ד ז"ל, ס"ל דלגדולים צריך לברך על נטילת ידים, לפי שהוא צריך לברך אשר יצר, ואסור לברך עד שיטול ידיו. ולדבריו, אפילו לקטנים, אם שפשף רגליו, צריך ליטול ידיו ולברך על הנטילה, לפי שהוא צריך לברך ג"כ: אשר יצר. ומי שאומר שאין צריך לברך: אשר יצר; לקטנים, אינו אלא טועה. שכל כך הוא צריך לאדם, כמו הגדולים ועוד לדבריו, למה צריך לברך ענ"י, כיון שאינו צריך לא לאכול ולא לברך. ומ"מ אפי' לדברי הרב ז"ל, שאמר: שצריך ליטול ידיו משום ברכת: אשר יצר; אינו נראה כן. לפי שאין מברכין על הנטילה, אלא כל שצריך מכלי, ע"ש: נטלא. ואלו לברכה ולתפלה לא צריך כלי, אלא אפי' בצרור, משום נקיון דכתיב: ארחץ בנקיון כפי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קיז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיז · >>

סימן קיז

שאלת: שהן חלוקין בהכשר חביות של עובדי כוכבים. שהאחד אומר: כי די להם במים ומלח, וטעמו שהמלח שורפן, והמלח הוא העיקר. והאוסר אומר, שאין די אלא במילוי ועירוי ג' ימים, מעת לעת, או בישון של י"ב חדש, או בציר של דגים.

תשובה: בדבר זה, יש קצת טענה לדברי המתיר, מפני שמצא בספרי הרמב"ם ז"ל, בהלכות מאכלות אסורות (פט"ז הלט"ז), שכתב: דקנקנים של עובדי כוכבים, דאם נתן לתוכן ציר ומורייס, מותר לתת לתוכן מיד יין, מפני שהמלח שורפן. וע"כ חשבו, כי אפילו נתן לתוכן מים ומלח מותר, לפי שהמלח שורפן. ומ"מ להכשיר במים ומלח, אין בנו כח, כי אולי סגולת המלח המעורב במים, אינו דומה לסגולת המלח המעורב עם הציר ומורייס. ולא שמענו, אלא ציר ומוריס, אבל מים ומלח לא שמענו. ולא נקל בדבר זה, בלא ראייה.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קיח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיח · >>

סימן קיח

שאלת: נודות הגוים העומדים להכשיר במילוי ועירוי, צריכין למלאות אותם מים עד שיעלו המים על פיהם, ויצאו לחוץ, (אז) [או] אין צריך להכשיר פי הנוד? ואם יכול לקשור אותו, כשיכשיר אותו?

תשובה: באמת, כל חלקי הנוד אסורין, ומה הפרש יש בין פיו, לשוליו? ולפיכך אני מצריך את הנודות, שיוסיף עוד וכיוצא בו, ע"פ הנוד, כעין גדנפא, כדי שיעלו המים על פיו, או שיחזור ויהפכנו על פיו בתוך כלי מלא מים, שלשה ימים אחרים.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קיט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיט · >>

סימן קיט

שאלת: הקמיעין אם מותר לכתוב אותם, ולהתרפאות בהם, בין שיש בהם שמות, בין שיש בהם פסוקים בלא שמות?

תשובה: ודאי מותר להתרפאות בהן, אפילו יש בהן שמות. ובהדיא שנינו, בפ' במה אשה יוצאה (דף סא): ולא בקמיע, בזמן שאינו מן המומחה. הא במומחה, יוצאין בו בשבת לכתחלה. וכ"ש בחול, דמתרפאין בו. ותניא: איזהו קמיע מומחה? כל שרפא ושנה ושלש. אחד קמיע של כתב, ואחד קמיע של עיקרין. אחד חולה שיש בו סכנה, ואחד חולה שאין בו סכנה. לא שנכפה, אלא שלא יכפה. כלומר: ולאו דוקא שנכפה כבר, אלא שלא יכפה. וכן נראה, שהוא מותר לישא קמיעין שיש בהן פסוקים. ודוקא להגן שלא יחלה, אבל להתרפאות בהם, מי שיש לו מכה או חולי, לא דגרסינן בשבועות, פרק ידיעות הטומאה (דף טו:): שיר של פגעים, בכנורות ובנבלים ובתופים. ואומר: יושב בסתר עליון, עד כי אתה ה' מחסי. וחוזר ואומר: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, עד, לה' הישועה. ריב"ל, הוה אמר להו להני קראי, וגני. ואקשינן: והיכי עביד הכי? והא אמר ריב"ל: אסור להתרפאות בדברי תורה? ומפרקינן: להגן שאני. ואלא כי אמר אסור, דאיכא מכה. ואקשינן: דאיכא מכה אסור, ותו לא? והתנן: הלוחש על המכה, אין לו חלק לעוה"ב? ומפרקינן: הא איתמר עלה: אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. ואינו רוצה לדחות ולומר: שלא אמרו: אסור להתרפאות; אלא בלוחש. הא בנושא על זרועו, בקמיע מותר. אבל לכותבם עם פסוקים, אסרו במס' שבת, פרק כל כתבי (דף קטו:). דת"ר: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהם אותיות של שם, ומעניינות הרבה שבתורה, אין מצילין אותם מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן. כלומר: אין מצילין אותן בשבת, כשאר כתבי הקדש שמצילין אותן למבוי, ואף על פי שלא שתפו בו, אלא מניחין אותן במקומן, אף על פי שהם נשרפים. ותשלום אותה ברייתא: מכאן אמרו: כותבי ברכות, כשורפי תורה. ואף על פי שעכשיו כותבין סדורי ברכות והתפלות, שיש בהם כמה פסוקים של תנ"ך, היינו טעמא, משום שנתקצרו הלבבות. ומותר, משום: עת לעשות לה'. וכדאמרי' במס' סוטה ריש לקיש ורבי יוחנן, מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, משום עת לעשות לה'. וכן אנו קורין ומטלטלין ספרא דאגדתא ודאפטרתא בשבתא, ומצילין אותו עכשיו מפני הדליקה. וכ"כ בעל ה"ג (הלכות גדולות), ומדרבי יוחנן דאמר: עת לעשות לה'. ובמסכת סופרים אמרו: דמצילין ספרא דאגדתא. אבל הקמיעין, מסתברא דבאיסורן הן עומדים, כל שיש בהם פסוקים, ואין מצילין אותן. שאין אומרין בהם עכשיו, עת לעשות, יותר מן הדורות הראשונים. והלכך אף עכשיו, אנו אומרים בהם: הכותבם כשורפם.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכ (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכ · >>

סימן קכ

שאלת: המלך מעובדי כוכבים, קבץ חיילות בשבת על כסא מלכותו. וצוה לשוטריו, לתת לפרשים מקום לחנותן. וחלקו בתי היהודים לשרים ולפרשים, לחנותן שם. והיהודים שוכנין בקצת הבתים, והפרשים בני החיל, יושבים לעצמן בשאר הבתים. ונפלו בתי יהודי אחד, לשר אחד ולעבדיו, ויהודי שכן במקצת בתי החצר. וכן אוצר של יין, ופתח האוצר פתוח לחצר. ויש לאותו חצר, דלתים ומנעול מבחוץ, והמפתח ביד ישראל. וכן יש לאותו חצר, חלון אחד פתוח לחצר, ויש לו דלתים לסגור אותו, כל זמן שירצו. אבל פתוח היה עכשיו. ויש סמוך לאותו חצר, חדר אחד ויש פתח בין החדר והאוצר. והעובדי כוכבים שוכבים באותו החדר. ובבקר קם ישראל, ופתח מבחוץ דלתי האוצר, ומצא חביותיו כאשר המה. אבל היה נראה שנכנסו העובדי כוכבים שם בלילה, שלא מדעת, לשכה שמה. ועכשיו נחלקו בעלי הוראה על היין: יש אוסר ויש מתיר. הודיענו, הדין עם מי? זהו תורף השאלה, אלא שבשאלה יש טענות וראיות לזה ולזה.

תשובה: חזרתי על כל צדדי הדברים והראיות שבאו בקונטרס. ואם באתי לדון על כל דבר ודבר, יאריך הסיפור, ולא תהיה התועלת כנגד רוב הדבור, עם מה שאיני יודע שאתם עם. ועמכם, תמות חכמה ותבונה, לדעת כל מה שאני יכול לדקדק, ולבנות ולסתור. ע"כ אני מפסע ועולה, אל עיקר הדברים שיראה בעיני, שדלת כל ההיתר והאיסור סובבת עליהם. והוא, שהעובדי כוכבים ההם, היה להם רשות ליכנס לכל בית ובית שבחצרו של ישראל זה, ואינן נמנעין מאימת בעל הבית. ושיש דלתים לאוצר, ונסגרו הדלתים מבחוץ, אלא שהמנעול מבחוץ והמפתח ביד ישראל, שיכול ליכנס שם כל זמן שירצה, אא"כ ינעלו העובדי כוכבים בנגר ובמנעול, מבפנים. ועוד יש חלון פתוח לחצר, אלא שיש דלתים לו לסגור אותו לכשירצו. ואני רואה דעת האוסרין. שעיקר האיסור, תלוי בשלשה דברים. האחד, שיש לעובדי כוכבים שייכות בבית, כיון שיש להם רשות ליכנס בכל הבתים כרצונם. וכל שהוא רשאי ליכנס שם, בבלי שיתפש עליו כגנב, צריך חותם בתוך חותם, ואין כאן. והשני, שכל שאין לו חותם בתוך חותם, צריך שיהיה בחזקת משתמר, וחזקת משתמר אין כאן, לפי שהדלת סגורה. ואם מחמת החלון הפתוח, הרי כבר יש לו דלתים, ויכולין הם לסוגרן, ולא מירתת. שכל זמן שירצו ליגע ביין, יסגרו. ואני אומר: מן הסתם, שכן עשו. והג', ששכבו שם בלילה, והלילה זמן שינה לכל, ואין אימת ישן עליהם. ונסמכו בזה על אילן גדול, הראב"ד ז"ל. והמתירין הביאו ראיות לדבריהם, וחשבו לסתור ראיות האוסרין, בטעמים. והנני מציע לך הצעה, לפי שכל עיקר תשובתם בנוי עליה. והוא, שכל מקום שאמרו: בעל הפונדק אחיד דשא באפיה; היינו דוקא כשנעל מבפנים, בענין שאם בא ישראל ליכנס, שלא מדעת העובד כוכבים מבפנים, אינו יכול. דהשתא הוא, דלא מירתת העובד כוכבים השרוי מבפנים, שאפי' יבא ישראל קודם שיהוי שתימא וסתימא וניגוב, שיעשה עצמו כישן ויטעון: ישן הייתי. אבל כל שסגר הדלת בלא מנעול, הרי זה כפתוח, ובחזקת משתמר הוא. דמימר אמר: השתא אתי ונכנס, ואין מונע. אף על פי שיש מנעול מבפנים, כל שלא ראינוהו שנעל, אין חוששין לו, דספיקא דרבנן הוא. ואפי דבכי הא, אפילו בדאורייתא לא חיישינן, דספיקא טובא איכא, וגריע מספק ביאה. ותדע לך, דהא ספינה אלו הפליגה בים, וכן המניח נכרי בחנותו, אלו אחיד לדשא, חמרא אסור. וכדתניא בהדיא בתוספתא. ואפ"ה, לא חיישינן. וכדמוכח בצריכותא (דגמרא), בלילות דרבנן. וכבר ראיה זאת רמוזה בדברי המתירין. ואפשר כי בחצר שהעובד כוכבים לבדו שרוי שם, ואין שם דירה לישראל, שנחוש לכך בלילות, לפי שדרכן של בני אדם לסגור דלתות החצירות (והחנויות) בלילה, בנגר ובמנעול, מפחד בלילות לגנבים, ולעוברי דרכים. וסתמן כפירושן. וזה כדעת הראב"ד ז"ל, שכתב בעובדי (שמא צ"ל: בעובד) ככבים הדר בחצרו של ישראל, ואין ישראל דר שם, ויש לו לישראל יין בבית אחד שבחצר, שהוא מותר אפי' בלא מפתח וחותם. ודוקא ביום, אבל בליל' לא.

ועוד אני אומר: שאין הפרש בין לילה ליום, והיין מותר, כל שאין שם דלתות נעולות בפנים. ואין אומרים: לילה זמן שינה לכל הוא, ואין העובד כוכבים חושש: שמא יבא בלילה. ותדע לך, מדגרסינן בפ' השוכר (דף ע): ההוא ישראל ועובד כוכבים, דהוו יתבי בארבא. שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי. קם סליק. אמר רבא: חמרא שרי. מימר אמר: מידכר ליה לחמריה, ואתי. ואי משום שבתא, אמר רבא: א"ל איסור גיורא: כי הוינן בארמיותן, אמרי: יהודאי לא מנטרי שבתא. דאי מנטרי, כמה כיסי משתכחן בשוקא! מדקאמר: משום שבתא, א"ל איסור גיורא וכו'. אלמא: ע"כ חוץ לתחום הוה, וישראל לא אתא בליל שבת. ואפ"ה שריה רבא לחמריה. דאלמא: חושש העובד כוכבים, דאפי' בלילה לא שכב לבו של ישראל על יינו, ובא לשומרו. ובכל שעתא מימר אמר: שעת' אתי. ולא אמרי': כיון דלילה זמן שינה, אין העובד כוכבים חושש לביאה משונה. ואפשר שלא אמרה הרב ז"ל, אלא באשפה לחלון, [ודקל וארובה] כיוצא בהם, שאין העובד כוכבים מירתת לביאת הבעלים, במקום היין ממש, לפי שאין רגלי הבעלים שם. אבל במקום שרגלי הבעלים שם, העובד כוכבים מתיירא: שמא יזכירו הבעלים את יינם, ויבואו לתוך הבית ממש, ומתירא בחשכה כאורה. ותדע לך עוד, שהרי שנינו (במסכת ע"ז דף סא): אחד הלוקח, ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי, ומלאתו יין, וישראל דר באותו חצר, מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו ופי' אף על פי שהעובד כוכבים דר שם, מדקתני: השוכר בית בחצרו; ולא קתני: השוכר או הלוקח בית מן העובד כוכבים. וה"ה, אפי' היה היין נתון בחצר ממש, שיש לעובדי ככבים רשות לעבור ולעמוד שם. וכמו שפי' הראב"ד ז"ל. ולא חיישינן כלל, אא"כ הודיעו שהוא מפליג. והתם, מי נימא דניעור כל הלילות, ושוכב בצד יינו. זה דבר מתמיה. ואפי' הראב"ד ז"ל לא כתב שם כן, שהוא אזיל כרוכלא, וכתב בכל מקום שעלה בדעתו ז"ל, שיש הפרש בין יום ובין לילה. ועוד אני אומר: כי לולא אין אני כדאי להשיב את הארי, אריה דבי עילאי, היתי (הייתי) אומר: כי אף מ"ש רבינו הגדול הראב"ד ז"ל, בעובדא דישראל דר בעיליתא, ועובד כוכבים בתחתיתה, ומדקתני דהוה משמע דהכי, דרו ביה טובא, ולא היה ישראל דר בתחתיתה, וכיון שכן, עד השתא מאן נטריה בלילה. ועוד רחוק לומר, שאותו יום היה תחילת העמדת היין שם. אבל מה נעשה, וכבר הורה זקן.

מעתה, לעיקר הנדון שלפנינו. אם לא נודע בבירור, שסיגרו בפנים במנעול, אף על פי שהדלת סגורה מבחוץ, כיון שהמפתח ביד ישראל, ויכול ליכנס אצל יינו בכל עת שירצה, בין ביום ובין בלילה, מתיראים הם ליגע אפי' בלילה. כההיא דארבא, כמ"ש. ומ"מ איני אומר, אלא על סמך מה שאני רואה בכתבך, שעובד (שמא צ"ל: שעובדי) כוכבים הללו לא הורשו לאכול ולשתות ממה שבבתים, ומתיראים הן מליגע. אבל אלו לא היו מתיראים בכך, אף הם פותחים ונוטלים ושותין, ואינן נמנעים מפחד בעלי הבתים, בין ירגישו בין לא ירגישו, ואפילו חביות סתומות, אסורות. שאין העובד כוכבים מכוין להזיק, וכמו שמוכיח מכמה מקומות, אלא להניח להנאת עצמן הן מכוונים. והפרש יש בין חביות של חרס, שפתחן למעלה, לקנקנים שלנו, שהברזא בצדן, וכמו שאמרתי. ועוד, שלא לילה אחד בלבד לנין שם, ושמא חסה עינם על היין שלא לאבדו, כדי שיהא שמור להם למועד אשר ירצו לשתותו. ומה שנ"ל בעיקרי הנדון שלפנינו, ולענין איסור שתייתו והנאה שאמרתי, כבר ידעת שהראב"ד ז"ל אסר בהנאה בכל הנך. אלא במפקיד יינו אצל עובד כוכבים בלא מפתח, מותר. אבל רש"י ז"ל אוסר, אפי' בהנאה. ודעתי אינו מכריע את ההרים. ומ"מ נ"ל שכל שאיסורו מחמת מקחו של עובד כוכבים, אסור בהנאה במקחו, כדעת רש"י ז"ל, וכדעת מי שאוסר סתם יינן בהנאה. ומה שאמר המתיר: שחבית אחת פתוחה, מתרת חברותיה; אין הדעת מודה לו, ואין שמועות מסכימות עמו. חדא, שהיינות שונים טעמן זה מזה. טעמו של זה, אינו כטעמו של זה. ואולי תאותו לשתות מכולם. או שמא מחזר הוא אחד היפה שבהן, ופותחו ובודק וחוזר ופותח ובודק להיות סומך על היפה שלו. ולא עוד, אלא אפי' היה היין כולו אחד, אין סומכין בהתירו של זה, שהרי לגין על השולחן, ולגין על הדלפקי, שהם פותחין, ויש בהם יין הרבה. ואפ"ה, כשאמר העובד כוכבים: מזוג; הכל אסור, ואפי' חביות סתומות, אם שהה כדי שיותך ויגוף

ועוד, שאם כן, לא היתה המשנה שותקת מלומר, במניח נכרי בחנותו וקרון וספינה: ואם יש חבית פתוחה, וחביות סתומות, מותרות. ועוד, דתדע לך, שאם אתה אומר כן, לא הוה ליה לאסור בהנאה, במניח נכרי בחנות וקרון וספינה, אלא אחר. שעכ"פ אף כשתמצא ליה, שפתח אחד פתח אחר בתחילה, והיא תמיל על כל השאר. וכ"ש זו, שהרי טרח בזו, ומה היה לו לטרוח בכולן, אחר שיש לו יין. ולפיכך הוו להו חבית בחבית, וימכרו לעובד כוכבים כולן, חוץ מדמי חבית הגדולה שבהן. שהדין כן, שאפי' בודאי יינן, וכ"ש בסתם יינן. ואין ראיה מבולשת שנכנסה בשעת שלום, ופתוחות אסורות וסתומות מותרות. והתם, לאו משום פתוחות, אלא טעמא משום שסותמתן מוכחת עליהן, שלא נפתחו. שאם פתחו, אין חוששין לסתום, שהרי אינם מתיראין משום אדם אבל מי שמתירא שיתפש עליו כגנב, או שישלם הזיקו, חוזר וטורח וסותם. ותדע לך, שהרי בבולשת, כל חביות סתומות שבעיר מותרות. ומה נעשה לאוצרות יין, שכל חביות שבהן סתומות, ואיך תציל עליה. ודברים פשוטים אני רואה. וכ"ש בלגין של יין נסך, שאינו מציל, שחביב עליהן יינו של ישראל, מכל יינות שלהן. וכ"ש שכבר העיד הכתוב: מים גנובים ימתקו. ומטה או סבה המצלת, איני יודע סבת הענין הזה, לחכם בעל הסברא הזו. דאדרבה! כשיש סבה, יש לו יותר טענה על כניסתו, לבל יתפש כגנב. וכל שאינו נתפס כגנב על כניסתו, איסורו יותר ברור. וזה דבר ברור, ככותל המכתלים. והיינו דכל שיש לו שייכות בבית, אף על פי שאין לו שייכות ביין, אסור כשאין ישראל דר באותה חצר. כמו ששנינו בברייתא: דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עובד כוכבים. גם מ"ש: שהעובד כוכבים נאמן לומר: לא נגעתי; כל שאינו מתיירא מכולם. זה אינו! חדא, שלא מצינו עדות לעובד כוכבים באיסורין, אלא בעדות אשה בלבד, ובמסיח לפי תומו. ואם הוא מתכוין, אפי' באשה, לא! וכ"ש בשאר איסורין. שאם אתה אומר כן, אף עובד כוכבים בעלמא, שלא נכנס שם יעיד, ויאמר: אני ראיתי אותו שנכנס, דלא נגע כלל. ונמצאו העובדי כוכבים נאמנין על האיסורין. ועוד, שאע"פ שאינו מתירא מתשלומיו, בוש הוא מנזיקין, וכ"ש בגניבתו. וכעין אותה שאמרו, בפ' שני דייני גזרות (דף קז:): נהי דהנאה לית ליה, כיסופא מי לית ליה.

ועל הברזות שאמר, שהם חותם גמור, לו' שהם יושבים להם שעה רבה, ליתא! דהסרת הברזא, כהסרת המגופה. ויותר נקלה המגופה, מהסרת פתיחת הברזא והנגיבה. ואפ"ה חיישינן לה, לדרשב"ג. לפי שהסתימה ניכרת בשל טיט, בין מלמעלה ובין למטה. משא"כ בברזא מצורץ לזה, עד שנקיבת החור דבר קשה. והיינו דאפי' בשל עץ לא חייש לנקיבת החבית בעצמה, לפי שהוא קשה לינקב. וקולא של רבי אליעזר, דלא חייש לזיופא, היינו דחותם כמפתח. ודבר זה כהלכה. אבל חותם אחד גרידא, אפילו לרבי אליעזר, וברזא, אינו אלא חותם.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכא · >>

סימן קכא

לרב שרירא, ורב האי בנו זלה"ה.

וששאלת: המעביר שער בית השחי ובית הערוה, שאסרו חכמים מקומות אלו, בלבד הוא דאסור, אבל שאר מקומות אם הוצרך להם, לאו? א"ד כיון שהוא מתיקוני נשים, הכל אסור, ואסור לאדם להעביר שער מעל גופו. ואם הותר להעביר בשאר המקומות, מהו שיסיר בכללם בית השחי ובית הערוה? שמצינו בתשובות שאלות מתיבתא: שאם העבירן עם שאר גופו, מותר ובקשנו הוראת רבותינו ומנהג רבותינו. ועוד, העברת תער על פנים שרי או אסור, שמצינו קצת רבנן שמחמרין בו?

תשובה: מנהג כולהו רבנן, בשתי ישיבות, ממאתים ושלש מאות שנה, שמעבירין שער בית השחי ובית הערוה, ואין נמנעין מהם. והאמור בדברי: לא פליגי, בבין המעביר אלו בלבד, למעבירין בכל שער גופו. אלא כך אנו רואין בו: יש הפרש בין תכשיטי נשים, בין הזמנים ובין המקומות. וגם יש בין בגד לבגד, הפרש. כי כן נהגו כאן, שבגדי פשתן ובגדי צמר גפן, אין האנשים לובשין אותן צבועים. אבל בגדי כלך ובגדי משי ובגדי מילת, לובשין אותן הגברים צבועים, בכל מיני צבעונים. לפיכך מותר להם ללבוש מאלו, כפי מנהג הזמן והמקום. ואם היה זמן או מקום שאין רגילין באלו ג"כ, אלו היו אסורין להם. וכן, כי יש כאן מנהג למלבושי נשים ולמלבושי אנשים, ובמקומות אחרים מנהג אחר, כל האסור בו כמנהגו וההיתר בו כמנהגו. כי לא סיים לנו כלי גבר ושמלת אשה, אלא לפי המנהגות בהם, ובאותם השנים, לא היה מנהג האנשים להעביר בית השחי ובית הערוה שלהם. והיו רואין מי שעושה כן, כנשים שהן מתקשטות. אלא היו מגדלים שער גופן, עד שיגיע לגבולות מאליו. ע"כ היה אסור להם. ואף עד עכשיו, יש בערב מי שהם בני הערבים ישמעאלים ובני יקטן שמנהגם כן, כי הגבר בהעברת בית השחי ובית הערוה, רואין אותו חלש כנשים. ואנשי אותן מקומות עכשיו, אסור להעביר בית השחי ובית הערוה שלהם. אבל מנשי מקומות הללו בזמן הזה, אין בין הנשים והאנשים הפרש בזה. אלא כששומעים שיש הפרש במקומות, תמהין בזאת, ואומרים: הללו בעלי גבורה. וכולן בעיניהם כנשים. לפיכך, מותר הדבר, ועכשיו באלו המקומות וכיוצא בהם, היתר גמור, ואין בו חשש כל עיקר. וכשהיה לפנינו מ' חיים בר עובדיה, שאל מלפנינו זאת, וכן השבנוהו, ושמח שמחה גדולה בתשובתנו. ודעתו כחקרונה. ועשה כן. אף מ' משה בן אבי שכם, שאל מלפנינו שאלה זאת, וכן השבנו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכב · >>

סימן קכב

ששאלת: מי שיש לו יין בעיר שכולה עובדי כוכבים, והוא מתעסק במקום ההוא, ויושב שם שנים או שלשה חדשים למקוטעים, ועשה יינו שם במרתפו, ומפתח בידו. אם הוכשר אותו יין לשתיה, כיון שמפתח ביד ישראל, או צריך חותם בתוך חותם?

תשובה: אם ישראל ועובד כוכבים דרים בחצר אחת, כגון שישראל לקח בית בחצרו של עובד כוכבים, כל זמן שישראל דר שם, אפי' חותם ואפילו מפתח א"צ, שהעובד כוכבים ירא פן יבא הישראל, ויתפס כגנב. אבל מה שישראל הולך לעירו, ומניח שם יינו, ועובד כוכבים דר שם, אפי' מפתח ביד ישראל אסור, שהעובד כוכבים סוגר הדלת, ואינו מתיירא. ולפיכך אסור, עד שיהא מפתח וחותם ביד ישראל. וכ"ש, אם יש בו חותם בתוך חותם. אבל אם הישראל עומד בחצרו בפני עצמו, ואין העובד כוכבים דר עמו באותה חצר, היין מותר, אעפ"י שאין בידו של ישראל, אפי' מפתח. לפי שאין חוששין שמא יבואו גנבים בביתו של ישראל, כיון (שיש) [שאין] להם שום שייכות באותו בית. וכן מצינו, בברייתא סוף פ' רבי ישמעאל, במסכת ע"ז (ס"א ע"א). ת"ר: אחד הלוקח, אחד השוכר בית בחצרו של עובד כוכבים, ומלאהו יין, וישראל דר באותה חצר, מותר, ואעפ"י שאין מפתח וחותם בידו, בחצר מותר. והוא שמפתח וחותם בידו. ולא נאמרו בשוכר או לוקח בית בחצרו של עובד כוכבים, כמו ששנינו באותה ברייתא. אבל בישראל העומד בביתו, ובחצרו בפ"ע (בפני עצמו), ואין עובד כוכבים עמו, א"צ כלום.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכג · >>

סימן קכג

וששאלת: מי שנשבע בנקיטת חפץ: שלא ידבר עם חברו, או שלא ישא ויתן עמו, עד זמן פ'; אם יש הפרה לאותה שבועה, אם לא?

תשובה: כל נדר וכל שבועת איסר, יש להם היתר ע"י יחיד מומחה, או ע"י ג' הדיוטות, היודעים לפתוח את הנדר, ובלבד שימציאו לו פתח לנדרו. וכמו שנזכר במקומו בנדרים. ומקרא מלא דבר הכתוב: כי ישבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו. ובא בפירושו: הוא אינו מיחל, אבל אחרים מיחלין לו. ובנדרים (כ"ב ע"ב) אמרי': רב כהנא איקלע לבי רב יוסף. א"ל: ליטעום מר מידי? א"ל: לא מרי כולה, לא טעמנא! א"ל: לא. מרי כולה, לא טעימת ליה ולומר, דכיון שנשבע במרי כולה, לא מקלינן להתיר לו שבועה חמורה כזו. ואפ"ה אסיקנא, אמר רבה אמר ר"ן: נזקקין לאלהי ישראל. וקי"ל כוותיהו. ואעפ"י שמקצת הגאונים ז"ל, החמירו בכך, כדברי רב יוסף. אבל בנשבע בנקיטת חפץ, שלא בהזכרת השם, לא שמענו. ונהגו עכשיו שבכל ענין נזקקין, ודוקא כשאין השבועה ע"ד רבים. אבל אם השבועה ע"ד רבים, אין לו הפרה. כדאיתא בגיטין פרק השולח (דף ל"ו ע"א)

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכד · >>

סימן קכד

עוד שאלת: מי שנשבע לפרוע לחבירו כך וכך לזמן פלוני; אם יכול לישאל על שבועתו, שלא בפניו?

תשובה אי אפשר לישאל, אלא בפניו. וכדאמרי' בנדרים (דף ס"ה ע"א). המודר הנאה מחבירו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו. ומעשה צדקיה, שלא כהוגן עשה. וכדעת הראב"ד ז"ל, אפי' בדיעבד אינו מותר. והוא שענשו הכתוב על כך, שנאמר: אשר בזית אלה, להפר ברית.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכה · >>

סימן קכה

עוד שאלת: עשרה בני אדם הסכימו למנות ברורים, ולהחרים חרם בלא הסכמת חביריהם שבעיר, בענין המס, ושלא מדעתם. ובאותו המעמד בשעת המעשה, היה אחד מהם עומד וצווח, שאין מן הראוי להחרים ולמנות ברורים, בלא הסכמת פורעי המס, ולא שמעו לקולו. הודיעני: אם אותם שלא היו באותה ברירה, ובאותו חרם, אם הם מושבעין או מוכרחין. והראנו מה שכתבת בתשובת שאלה ז"ל: כן הדין לאנשי העיר, שהסכימו וגזרו גזירות וגדרו גדרים על אנשי עירם, רשאין בכך. והעובר על חרמם ועל גזירתם, עובר הוא על החרם, ואף על פי שלא היו מקצת אנשי העיר שם, כיון שנעשה במעמד רובם, או במעמד טובי העיר, תלמידי חכמים שבהם, השאר שלא היו שם חיבים, כאותם שהיו שם. ומכאן יראה לי, שצריך מעמד רובם או מעמד טובי העיר, ות"ח שבהם. ות"ח אלו, איני יודע אם רצונך לומר שיודעים יותר מחביריהם, או ת"ח אמיתים. ואם אין שם ת"ח, מה תהא עליהם?

תשובה: אם המיעוט הסכימו ומנו ברורים, ועשו הסכמות בלא דעות הרוב, מסתברא שאין הסכמותיהם ותקנותיהם וברירתם כלום, כל שלא הסכימו וקבלו הרוב, שאין הרוב הולך אחר המיעוט. ואפי' החרימו, אין העובר על חרמם, כעובר על החרם, כיון שלא קבלו אותו הרוב, כדאמרי' בע"ז פרק אין מעמידין (דף ל"ו ע"א). (גמ'): הפת והשמן, אמר רב שמן בר אבא, אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על השמן, ולא פשט איסורו ברוב ישראל. וסמכו על דברי רשב"ג, ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור, אא"כ יכולין רוב הצבור לעמוד בה. ואמר רב אדא בר אהבה: מאי קרא? במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים, הגוי כולו. אי איכא הגוי כולו, וקא עבר עליה האי גברא: אותי אתם קובעים. ואי לא, לא. אלמא: אפי' אררו במארה, שהחרימו בארור, אי איכא רוב צבור, וקא עבר חד מינייהו, הוא עובר וקובע אלהים. ואי לא, אין כאן ארור ומכאן לתקנות וגזירות, שהצבור גוזרין ומתקנין. ומ"מ, אם אותם היחידים הם טובי העיר, שהעמידו אותם הצבור עליהם, על עניני הצבור, מה שעשו עשוי, לפי שהן כאפוטרופין ופרנסים שהעמידו עליהם, והם מסכימין מן הסתם. ולא עשרה בלבד, אלא אפי' ז'. והם ז' טובי העיר, האמורים במגילה פ' בני העיר. וגרסי' בירושלמי (שם (פרק בני העיר) ה"ב): שלשה מבית הכנסת, כבית הכנסת. ז' מבני העיר, כבני העיר. מה אנן קיימין? אם כשקבלו עליהם? אפי' אחד ואי כשלא קבלו עליהם? אפי' כמה. אלא כן אנו קיימין, בסתם. ופירושו: ג' מבית הכנסת שעשו תקנה, או מכרו, מה שעשו עשוי, כאילו עשו כל אנשי אותה בית הכנסת. אבל אם עשו על כל בני עיר אחת, אין עשוי, שאין כחן גדול לעשות על כל בני העיר. אבל אם הם ז', כמנין רואי פני המלך, כחן יפה להיות מה שעשו, כאילו עשו כל בני העיר. ושאלו: מה אנן קיימין? אם כשקבלו עליהם בני הכנסת, או בני העיר, כל מה שיעשו להם, מה הפרש יש בין ז' לג'? ולא יהא אלא אחד, אם קבלו כל בני העיר על כל מה שיעשה בענין זה, אפי' אחד הרי הוא כמו שיעשו כולם? ואם לא קבלו עליהם, אפי' היו ז', ואפי' מאה, כל שלא היו שם הרוב, אינו כלום. ופרקינן: בסתם כלומר, שהעמידם סתם לפקח על כל עניני הצבור. שאילו העמידום על דבר ידוע, אפי' אחד נמי. אלא סתם, על כל עניני ב"ה או בני העיר, אין כחן יפה, עד שיהיו שם ג' מאותה בית הכנסת, או ז' מבני העיר, לכל עניני בני העיר. ומסיעין, יש שמקצת בני העיר עושין תנאין ביניהם, ומסיעין על קצתם. כלומר: מסיעין את מעשיהם מדין תורה, ומתקנין ומטילין קנסות, שלא מן הדין. דתניא בפ"ק דבתרא (דף ח' ע"ב): רשאין בני העיר להתנות על המדות, ועל השערים, לשכור פועלים, ולהסיע על קצתם. אפי' לא עשו כן כל בני העיר, אלא שהתנו ותקנו ביניהם אנשי אומנות אחת, כסוחרים כקצבים כספנים, תנאם קיים, אם אין שם אדם חשוב בתורה. אבל אם יש שם אדם חשוב בתורה, אין תנאם תנאי, אלא א"כ הסכים עמהם אותו חשוב. וכדאמרי' בפ"ק דבתרא (שם (ח)): הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דלאו דיליה, לקרעינהו למשכיה. אזל חד, ועבר ביומא דחבריה, וקרעו למשכיה. אתא לקמיה דרבא, וחייבינהו. אתיביה רב יימר בר שלמיא: ולהסיע על קצתן? ולא אהדר ליה, ולא מידי אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה ולא מידי, ה"מ דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב, לאו כל כמיניהו דאתנו. והר' יוסף הלוי ן' מיגש פי': אדם חשוב, ת"ח הממונה פרנס על הצבור, אף על גב דעביד בלא רשותא (דידיה) [דידהו], תנאיה תנאה.

ומה שהוספת לשאול, בענין זה, שאחד מהם עומד וצווח, ואומר טענות מוכרחיות, שהן רוצין לעשות שלא כדין, ואין חפצם לבא עמו לדין. וגם הוא אינו רוצה בתקנתם, ומוציא עצמו מכלל תקנתם והחרם, ואף על פי שהחרימו הם בסתם, כל זה נתבאר לך מן התשובה שהשבתי לך. שאילו היו רבים, יכולים להסיע על בני העיר, וממדת דין התורה יכולין לקנוס ולעניש ולהחרים, אם יש שם ת"ח חשוב, תנאם קיים. אבל אם הם מיעוט הקהל, ואינן ממונין על הצבור, לפקח עסקיהן, אם הרוב, אין מסכימין בכך, אינו כלום. שאין הרוב נגרר אחר המיעוט.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכו · >>

סימן קכו

שאלת: הסכימו הקהל לעשות תקנות, ואסרו עליהן, ואחד מן הקהל מיחה. אם חייב היחיד לקבל עליו אותה הסכמה?

תשובה: שורת הדין בהסכמת בני המדינה, כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם, אין משגיחין לדברי היחיד, שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם, הם כב"ד הגדול אצל כל ישראל. ואם גזרו הם, גזירתם קיימת. והעובר ענוש יענש, כדכתיב: במארה אתם נארים וגו'. אלא שמנהג המקומות שחוששין להמחאת היחידים לכתחילה. ולא מן הדין, אלא שנהגו סלסול בעצמן. אבל מ"מ, אם רצו לגדור ולתקן, ויש בתקנתם תועלת או גדר פרצה, והיחידים באים לעכב, אם אין הצבור משגיחין בהם ומעמידין הדבר על קו הדין, הרי זה דרך ישרה שיבור לו כל צבור וצבור ולענין העשרה ברורים שאמרת, שבררו הקהל לתבוע זכות הקהל, ונשבעו בנקיטת חפץ ביד, על דעת הקהל, שיתבעו לכשיראו כולם או רובם שינהגו ביושר ובאמונה על קו האמת, לפי דעתם, ושלא יתפוסו כתבי הזכרונות של כל יחיד ויחיד, אלא א"כ רוב העשרה אנשים הנזכרים, שצריך לגלות מי שיחקרו אחריו, וימצאוהו עבריין על שבועתו, שיענישוהו לפי ראות עיניהם. ונסתפקת: אם רוב העשרה הסכימו לחקור ולענוש לאחד מבני הקהל, ומיעוטן מסרבין, ואומרים: שאין דעתם מסכמת לענוש לאיש ההוא; היש יכולת ביד הרוב לענוש האיש ההוא, ולא ישגיחו בסירוב המיעוט ההוא, אם לאו?

תשובה: כל שביררו הקהל עשרה או פחות מכאן, או יתר מכאן, כל שלא אמרו שילך אחר הרוב, אינו כלום, עד שיסכימו כולם לדעת אחד. ואפי' אמרו בפירוש: שילך אחר הרוב, אין הרוב יכול להסכים על דבר, עד שיהיו כולם במעמד אחד, ומתוך מעמדם יסכים הרוב. דומיא דב"ד, דאפי' סנהדרי גדולה אם ישבו ע' מהם לעצמם, וחייבו או זכו, אין דיניהן דין, אלא א"כ היו ע"א במעמד אחד, ונושאין ונותנין בדבר. כי שמא הא' יראה ראיה או יטעון טענה חזקה, שיקבלו חביריו, וישובו לדעת אחרת. אבל כל שהיו במעמד, ונשאו ונתנו בדבר, הלכה כדברי הרוב

ולפיכך, עשרה ברורים אלו, אם היו במעמדם ומתוך משאם ומתנם, הסכימו הרוב שראוי לחקור, בטל המיעוט במיעוטו. ואפי' אותו המיעוט חייבין לתבוע זכות, שהסכימו הרוב עליו. וזה מפורש בלשון התקנה, שההסכמה במה שראוי לתבוע, הלך אחר הרוב, אבל אחר שהסכימו על התביעה, אם לא הסכימו כולם על העונש, שנסתפק לך: אם ילך אחר הרוב? לפי שנאמר בלשון סתם בתקנה, ולא נתפרש בו: אם ילך אחר הרוב; גם בזה יראה, שהעונש הולך אחר הרוב, ונלמוד סתום מן המפורש. שהרי גלו דעתם הקהל, שאינן רוצים שיוכל האחד לבטל את הכל. ועוד, שאם אי אתה אומר כן, מה הועילו בתקנתן! שאמרו שההסכמה בראיית מה שצריך לתבוע, ילך אחר הרוב, עדיין יכול הא' לעכב בעונש! ובמה שצריך ליתן ולהשיב, אותו שהסכים הרוב לתבוע אותו, ונמצאת הסכמת הרוב לבטלה, ולעמל ולא להועיל. מ"מ, כבר אמרתי לך, שאין שום הסכמה מהסכמותיהם הסכמה, עד שתצא הסכמה מתוך משאם ומתנם, של כל העשרה.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכז · >>

סימן קכז

ומה ששאלת במ"ש בתקנה: ומי שיחקרו אחריו וימצאוהו עבריין על שבועתו; אם לא ימצאוהו עבריין ע"פ עדים כשרים, אלא עפ"י אשה או קרובים או באמתלאות, וע"פ תקוני הקהל, או לא? אומר אני, כי בזה, יש להסתפק, מפני שאמרו: ונמצא עבריין; ולא אמרו: ונמצא חשוד. ואין נמצא עבריין ע"פ אשה, ולא ע"פ קרובים, והאמתלאות. ומ"מ, אם יש חקירה לקהל על החשודין והעבריינין, באיזה ענין יודע להם, לפי תקנותיהם, העבריין והחשוד, נראה ודאי שגם בזה יהלכו ע"פ שהסכימו כולם, בתיקוני הקהל.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכח · >>

סימן קכח

ומה שאמרת: שהסכימו הרוב לעונשו, וענשוהו, וכתבו וחתמו בחותם ידיהם. אם צריכים עדים זולתם, לחקור באותו כתב, או מביאין ראיה מכתיבתן וחתימתם? גם בזה נראה פשוט, שאין צריכים לעדים אחרים, דחותם ידיהם כפיהם, ומפיהם אנו חיים ומחייבין אותם. וכן בחותם ידיהם, שאין אתם צריכים, אלא לדעת על מה שהסכימו. והנה נודע מתוך כתיבתן וחתימתן.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קכט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קכט · >>

סימן קכט

ומה ששאלת: בני העיר שקבלו עליהם בשבועה, טבח וסופר, שביררו להם עשרה בני אדם, פלוני ופלוני, שיסכימו עליו כולם או רובם. וקודם הסכמה שלהם, מת אחד מהם חייבין לקבל עליהם ברירה של ט', או לא?

תשובה: תמה אני בשאלה זו, אם קבלו עליהם שיבררו להם אותם עשרה טבח וסופר, ואם יחלוקו שילכו אחר הרוב, כמו שיראה מדבריך, דבר ברור הוא שאם מת אחד מהם, קודם שאמר דעתו, שהכל בטלים. ואם אמר דעתו ומת, רואין אותו כאילו חי הוא, ועומד במקומו ואיני מוצא בכאן מקום ספק.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קל (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קל · >>

סימן קל

עוד שאלת: לפי דעת האומר, העובר על שבועת ביטוי של עתיד, שהוא חשוד על השבועה, מה יהיה דין ראובן שעבר על החרם, והלבינוהו גדולי הקהל, והענישוהו בממון, אם די בזה להחזיר אותו לכשרותו, אם לא?

תשובה: לא ירדתי לסוף דעתך בשאלה הזאת, לפי שאם נסתפק לך בחשוד על השבועה, מאימתי הוא חוזר לכשרותו, הרי הירושלמי (בסנהדרין פ"ג) שהביאו המחברים בחיבוריהם לפניך אמרו שם: החשוד על השבועה, מאימתי מקבלין אותו? משיבא לב"ד שאין מכירין אותו, ויאמר: חשוד אני. וה"ה אם נתחייב שבועה, שאין מכירין אותו, וישלם ולא ירצה לישבע. ולא הבנתי, מה ענין: ונקלה אחיך; לכאן? וכי אין אתה יודע הפרש שיש בין עונש המלקות, לעונש התשלומין! שבעונש המלקות, די להחזיר את הלוקה לכשרותו. ובעונש התשלומין, עד שיעשה התשו' הנזכרת מדברי רז"ל. ואם רצונך לדמות העונש הנגזר מצד הב"ד, לעונש מלקות, זו אינה תורה! לפי שההפרש שיש בין עונש המלקות לעונש התשלומין, איננו בא מן ההבדל שיש בין שני העונשים, אלא מפני ההבדל שיש בין העבירות, שהעונשים באים בעבורה. והעבירה שהמלקות באה בעבורה, גורמת למלקות שיעמוד במקום תשובה ההיא. משא"כ בעבירה המביאה לידי תשלומין, על החשוד על השבועה, איך נקל אנחנו בה מסברתינו?

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלא · >>

סימן קלא

עוד כתבת בזה הלשון: ואף אם נאמר שהוא כשר לעדות, אינו נקרא רשע עד חמס, ושהוא כאילו לקה לגמרי, או כאילו כפתוהו על העמוד. הודיעני אם הוא חשוד על השבועה, במקום דאיכא דררא דממונא ע"כ?

ואני לא ידעתי, מאין בא לך, הפרש והבדל בין חזרת האיש לכשרות לשבועה. גם מה שהזכרת בכאן, ועד חמס לא נתברר לי, דהא דקי"ל כאביי (בסנהדרין דף כ"ז ע"א) דלא בעי רשע דחמס. סוף דבר, לא יכולתי להבין עיקר השאלה הזאת, וענינה, כדי שאוכל לבא עליה לתשובתה.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלב · >>

סימן קלב

שאלת: הא דגרסי' בנזירות, פ' שני נזירים (דף נ"ח ע"ב). אמר רב: מקל אדם כל גופו בתער. ואקשי' עלה, מדתניא: המעביר שער בית השחי ובית הערוה, ה"ז לוקה. ואוקי' הא דרב, בשאר איברים ובמספרים כעין תער בית השחי ובית הערוה, שלא כעין תער, מהו? דהא משמע דשאר איברים במספרים כעין תער, מותר. ובית השחי ובית הערוה, בכי הא אסור להקל במספרים כעין תער. הא במספרים שלא כעין תער, מהו?

תשובה בית השחי ובית הערוה להקל, כלל אסור. ורב לא אמר: מקל אדם כל גופו בתער, אבל לא בית השחי ובית הערוה; כי היכי דתידוק מיניה, דמאי דשרי בשאר איברים בלחוד, הוא דאסור להקל כלל בבית השחי ובית הערוה. קמ"ל, דבשאר איברים מותר, ואפילו במספרים כעין תער. אבל שחי וערוה, כלל כלל לא. ותדע, דאם איתא דשרי רב בית השחי (כלל), טפי הו"ל לאשמועינן בה, דהיתרא בדידהו. אלא מדלא אשמועי' היתרא בדידהו, דלמימרי איסורי להקל כלל. ועוד, דבהדיא אמר רב חייא, דגרסי' התם: בעא מיניה רב מר"ח (מרב חייא): מהו לחוך? א"ל אסור. בבגדו מאי? א"ל: מותר. ומדלחוך, כ"ש להקל במספרים שלא כעין תער. ומההא בעיא דבעא מיניה, ואסר ליה, שמעי' לה. מדא"ל רב, והא קא גדל וקא מצטער, וא"ל בר פחתי: גבול יש לו ומאי קשיא ליה לרב? ומאי קא צריך למהדר ליה הכי, דהא כיון דאפ"ל להעביר במספרים, אף על גב דאינו כעין תער, הא לא מצטער. אלא ודאי, פשיטא דבכל ענין אסור.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלג · >>

סימן קלג

שאלת: מקצת היום שאמרו לגבי אבילות, אם מקצת הלילה כמקצת היום, א"ד יום דוקא? ואת"ל יום דוקא, שאר היום מותר בתשמיש המטה? ואת"ל מקצת הלילה כמקצת היום, מי שרי בהכי באותה לילה, או לא?

תשובה: בעיקר מקצת הלילה, אם הוא כמקצת היום, נחלקו בו המפרשים נ"נ אף על פי שיש מרבותי נ"נ אומרים להקל, דאפי' מקצת הלילה עולה. וגדולי הצרפתים אמרו: דמקצת היום דוקא בעינן, מדאמרי' גבי זקיפת המטה: דלמוצאי שבת אף על פי שאין שם אלא יום אחד, חוזר וכופה. ואמאי? והא קודם שזקף משחשבה, יצא עליו מקצת היום, ועברו שבעת ימי האבל. וכך אמרו באבל שבא ביום שביעי, והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. אלמא: ביום שביעי עצמו, נוהגין בעניני אבילות. וכן אמרו: כיון שעמדו מנחמין מאצלו, מותר ברחיצה, ואין המנחמין באים אלא ביום. וכן דעתי נוטה, מדכתיב: ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וכל מקום שנאמר בו: יום; יום דוקא, ולא לילה, כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף כ' ע"ב). ולכתחילה, משתנץ החמה. אלא שאם עשה כן אחר עמוד השחר, יצא, כדאיתא התם. וכל שמקצת היום לו לעניני אבילות, שנאסר בהם תוך ז' בנעילת הסנדל, ורחיצה ותשמיש המטה. וכההיא דאמרי' (במ"ק דף כ' ע"א), גבי אבא קיים חלוץ לי מנעלי, והוליך כלי אחרי לבית המרחץ. ש"מ, מקצת היום ככולו. ומנעילת הסנדל אתה למד לכל ענייני שאר האבילות.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלד · >>

סימן קלד

שאלת: ראובן זבן ארעא שלא באחריות. ואתא שמעון בר מצרא, וא"ל לראובן: זבין לי באחריות, דשליחא דידי את. כדמוכח בפ' המקבל (דף קח), גבי זבן במאתן ושוה מאה. ושליחא דזבן בלא אחריות, חיובי מחייב לקבולי עליה אחריות. כדאיתא בגט פשוט (דף קסט:), וז"ל: זבנה את מיניה שלא באחריות, והדר זבנה ניהליה באחריות. השיב ראובן: לאו אדעתך זבני, ולא בזוזך זבני, אלא לנפשי ובזוזי זבני. אי ניחא לך בכה"ג, לחיי ואי לאו, שבקה, דלא ניחא ליה לבעל הבית לזבונה שלא באחריות. הדין עם מי? זהו תורף שאלתך

תשובה: מסתברא, שהדין עם ראובן הלוקח, שאין כאן עשיית הטוב והישר, שיסתלק זה ממה שקנה, ועוד, שיפסיד לקבל עליו אחריות! והיכן טובתו של זה, והיכן ישרו של זה! לא אמרה התורה עשה הטוב והישר לזה, תקלתך. אלא אם רצה לוקח בלא אחריות, יקח. ואם לאו, תשאר אצל זה. ומיהו, אם חושש הוא, שמא הערמה איתעביד, שלקח בשטר זה בלא אחריות, כדי לגנותה על בן המצר, ומצר אחר קבל עליו אחריות. ורצה זה, להחרים על כל מי שעשה בהערמה, כדי לאבד מצרנותיו, מסתברא שהוא רשאי, ואין מוחין בידו. ואפילו את"ל, שהלוקח כשליח גמור לבן המצר, אפ"ה אינו מתחייב בכך לקבל עליו אחריות. והא דא"ל לרב נחמן לההוא שליחא: זיל זבון שלא באחריות, וזבין את לדידיה באחריות; דבמאי קא מחייב בהכי, אלא משום דזבן לה בזוזי דידה, וקא בעי לאפטורי נפשיה מיניה. דא"ל: עבדית שליחותך, ולית לי לשלומי לך. לפום כן א"ל לר"ן: אי בעית לאפטורי נפשך מינה, זיל זבין לה באחריות. והכא, הא א"ל לבן המצר: אי לא ניחא לך, שבקה. ולא עוד, אלא דהא לאו שליחא גמור הוא, דבן המצר הוא. ותדע לך, דאל"ה אפילו בזבן ממאתן ושויה מאה, הכי אסיקנא, דלא מצי למימר ליה: לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי. משום דאר"ן: אין אונאה לקרקעות. דהא ר"ן גופיה, הוא דאמר בפ' אלמנה ניזונת (דף צט:): טעה שליח לא קאמינא. ואקשו עלה: והא הוא דאמר: אין אונאה לקרקעות? ואהדר להו: ה"מ, דטעה בעל הבית. אבל טעה שליח, מצי א"ל: לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי. אלא לוקח, ע"כ לאו שליח גמור הוא, דבן המצר כשליח בעלמא הוא. דהא איהו לנפשיה זבן, ואדעתא דנפשיה זבן, ומצי א"ל: לא עדיפת מנפשאי. אי ניחא לך, לחיי. ואי לא, אנא שקילנא. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל ג"כ. ואי קשיא לך, אי הכי, מאי קאמרינן: מעיקרא, דסבור מינה, מצי א"ל: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דמשמע, שקיל לה בן המצר במאה, קא פסיד לוקח, לא היא! דלא לאפסודי עלה דלוקח קאמרינן, אלא הכי קאמר: סבור מינה, מצי א"ל: את שליחא דידי את. ואף על גב דניחא לך במקום בקיום המקח, אנא לא ניחא לי, דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והלכך, אי בעי בן המצר לבטל המקח מדין אונאה, הרשות בידו. ואי בעי בעל הקרקע לזבונה לדידיה, מזבין ליה בשויה. ולא תקשי לך, דקאמר: מצי א"ל: לתקוני שדרתיך; ולא קא"ל: מצי א"ל: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כלומר: שיאמר כן לבעל השדה, כיון דמדין ביטול מקח אתינן ליה, משום שליחא, ניחא ליה במאי דעביד. ואיהו, מדין ביטול מעשיו של שליח אתי לה. משום הכא, נקט לה כי האי לישנא. והתם נמי, בפ' אלמנה ניזונת, כי האי לישנא קמא. והתם, לית לך למימר דמשלם שליח, אלא שהמקח מתבטל. ואל תסתבך במ"ש הרמב"ם ז"ל: דאחריות בן המצר על הלוקח, ואחריות הלוקח על המוכר. חדא, דאין רבותי נ"נ מודים לו בדין זה. ועוד, דאף הרב ז"ל, מסתברא דלא א"ל אלא בדקיבל נמי מוכר ללוקח אחריות, דכי משלם איהו לבן המצר, לית ליה פסידא, דהא עליה דמוכר הוא דהדר. אבל היכא דאית ליה פסידא כדהכא, לא קאמרינן: דועשית הישר והטוב, קאמר רחמנא.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלה · >>

סימן קלה

שאלת: ראובן שהיה חייב מנה לשמעון בשטר, והקדיש נכסיו, ואין לו נכסים אחרים לפרוע לשמעון, הפסיד זכותו? או בזה נאמר: אלמוה רבנן לשעבודא דבעל חוב, משום נעילת דלת, וכמו שאנו אומרים גבי הבעל?

תשובה: המקדיש בזמן הזה, אינו אלא הקדש לעניים, לפי שאין מכירין עכשיו, לא בהקדש מזבח ולא בהקדש בדק הבית, אלא בהקדש עניים. ובנדרים, אין הולכין בהם, אלא אחר מקומם ושעתם, וכמו ששנינו בפרק אלו מותרים (דף יח:): הרי אלו כתרומה וכו'. וחכמים אומרים: סתם תרומה ביהודה, אסורה, והגליל מותרת, שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה. סתם חרמים ביהודה מותר, ובגליל אסור, דאין אנשי גליל מכירין בחרמי כהנים. ולפיכך, ב"ח גובה מהם לגמרי, ואפי' היה הקדש בדק הבית, היה גובה לגמרי מהם ג"כ. ובלבד שיוסיף עוד דינר לפדיון, כדי שלא יאמרו: הקדש יוצא בלא פדיון. כמו ששנינו בערכין בפרק שום היתומים (דף כג:): המקדיש נכסיו, והיו עליו כתובת אשה וב"ח וכו' הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה, מוסיף עוד דינר ופודה את כל הנכסים האלו, ע"מ ליתן לכתוב' האשה ולב"ח את חובו. ואמרינן טעמא בגמרא משום דרבי אבהו: כדי שלא יאמרו: הקדש יוצא בלא פדיון. ואילו היו נכסים מטלטלין, אם יש בשטר חוב מטלטלי אגב מקרקעי, גובה הכל מהם גם כן. וכדאיתא (בפרק חזקת הבתים דף מד:). אבל אם אין בשטר, אלא כמו שנהוג באותה הארץ, שכותבין מקרקעי ומטלטלי, אינו גובה מהם. וכדאמרי' שם: עשה שורו אפותיקי, ומכרו, אין ב"ח גובה ממנו. ונראה דלאו דוקא במכר, אלא אפילו נתנו במתנה, כדאמרי' בר"פ הנזקין (דף נ:), גבי לגבות מן הזבורית, דמתנה כמכר. ומסתברא, אפילו בהקדש עניים אומרים כן. ואם הם שטרי חוב, אם היה שכ"מ (שכיב מרע) המקדיש ההקדש הקדש, דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמו. כדאמרינן: שכיב מרע שאמר: הלואתי לפלוני; הלואתו לפלוני, ואפילו הכי גובה מהם, כמו שאמרנו. ואם היה בריא, הקדשו אינו הקדש. משום דבעינן בהקדש, דיהא שלו וברשותו, דומיא דביתו. וכאן גוף השטרות אינן ממון, והשעבוד שבהן אינו של מלוה, עד שיגבנו. דאביי ורבא פליגי בפ' כל שעה (דף ל:) דאביי אמר: ב"ח למפרע הוא גובה, ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה. ונפקא מינא, להקדיש מלוה, ומזבין מלוה. דלאביי, הקדשו הקדש; ולרבא, לא עשה ולא כלום. דקי"ל כרבא, דהנכסים המשועבדים למלוה מהלוה, אינן כנכסיו של מלוה, דאינו ביתו ואינו ברשותו, והו"ל: כהלואתו לפלוני.

ומיהו, בשכ"מ קנה, דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורין דמו, אבל בבריא לא שייך. ומה שאמרת, אם נאמר בזה אלמוה רבנן לשעבודיה דב"ח, כמו שאמרו דאלמוה לשעבודיה דבעל, לא שייך בזה כלל, כמו שאמרנו. דלא נאמרו דברים הללו, אלא בקונם דהוי כעין קדושת הגוף, ולא קדושת הגוף ממש. שאילו האומר: שור זה לעולה או לשלמים, מוציאו מידי שעבוד, וכמ"ש הקדש חמץ ושיחרור מוציא מידי שעבוד. אבל בקונם דהו"ל כעין קדושת הגוף, הוצרכו לומר דאלמוה לשעבודא דבעל. וכן במדיר את אשתו, דאלמוה לשעבודא דאשה. והוא הדין לב"ח, לדידן דקי"ל, שעבודא דאורייתא. וכמו שאמרו בירושלמי, גבי מדיר את אשתו: וכי אדם נודר, שלא לפרוע חובו! ואמרו שם: תפתר, כמ"ד מזונות דרבנן. וממנה אתה למד לדידן, דקי"ל בב"ח שעבודא דאורייתא, גובה מהם וכל זה כתבתי לך, כדי להתלמד מהם במקום אחר, אף על פי שאינו צריך לעיקר שאלתך.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלו · >>

סימן קלו

לקהל מיורקא.

שאלתם: ראובן היה במיורקא, ובקש המלך מס ממנו, ונתפשרו הקהל עם המלך בהסכמת ראובן זה. ובשעה שגבו המס מפורעי המס שבקהל, היה ראובן זה חולה, ולא רצו הקהל לתבוע חלקו ממנו, עד שיתרפא. ומתוך חוליו, נפטר לבית עולמו, וחלק ליורשים נכסיו, והקדיש מנכסיו מאתים ליטרי"ן. ובאו נאמני הקהל, ותבעו ליורשין שיפרעו המס, על כל מה שהניח להם ראובן אביהם. והיורשים השיבו: שלא יפרעו, כי אם על מה שירשו הם, ולא על חלק שהקדיש. ואמרו הנאמנים: דאף חלק ההקדש, מתחילה היה משועבד למס, ככל שאר הנכסים. ואם כן, תפרעו לקהל תחלה, ואחר כך תוציאו ההקדש. הדין עם מי?

תשובה: משעה שפסקו הנאמנים אותו המס על הקהל, והתחילו לגבותו, מאותה שעה נתחייב ראובן זה לפרוע, בכל מה שיגיע לחלקו, בכל אותו המס. והרי זה חוב עליו, כתוב אחר דעלמא. דאפילו נתן נכסיו או שאבדן, ולא נשאר בידו כי אם מה שהוא חייב למס, גובין את הכל ממנו, ואינו יכול לטעון: שלא יפרע אלא כנגד מה שנשאר בידו, מן הממון. ולפיכך, רואין כשחלק זה נכסיו והקדיש, אם חלק מקצת נכסיו, ונשארו מקצתן שלא חילק, אלא שנשארו בתפיסת הבית בין היורשין, או שאמר: יטול פלוני נכרי כך, והקדש פלוני כך, והשאר ירשו היורשין. על היורשין החיוב לפרוע על הכל, ממה שנשאר להם בתפיסת הבית. שהרי זה כאילו היה חייב ראובן זה, המוריש, מנה לאחרים, וחילק נכסיו ונתן מתנות לאחרים, ואמר: ושאר הנכסים ירשו פלוני ופלוני יורשי. וכל כיוצא בזה, היורשין חייבין לשלם אותו החוב, ואין מקבלי המתנות חייבין כלום באותו החוב. דהנכסים שנשארו ליורשיו, הוו נכסים בני חורין. וההקדש והמתנות, נכסים משועבדין, ואין נפרעים מנכסים משועבדים במקום דאיכא בני חורין. והמתנה נמי, כמשועבדין. כדאי' בר"פ הנזקין (דף מח:). ובפי' שנינו בתוספתא, בפ"ט דב"ב. האומר: תנו מאתים זוז לפלוני, ות"ק לפלוני, ופלוני יירש שאר הנכסים. ויצאת עליהם כתובת אשה וב"ח, גובין מזה שיירש שאר הנכסים. והמס, משהוטלה הפסקא, היא כב"ח על כל פורעי המס. ויראה גם כן, דאפילו חילק כל נכסיו למי שראוי ליורשו, ואמר בלשון ירושה, דהיינו יירש פלוני כך ופלוני כך. או שאמר: יטול פלוני כך וכך, ופלוני כך וכך; שאף זה הלשון, במי שראוי ליורשו, הוי לשון ירושה, אף על פי שלא נשאר בתפיסת הבית כלום. והוא הדין והוא הטעם, שכל זמן שהוא נותן ליורשיו בלשון ירושה, הוי הירושה כבני חורין, והמתנות וההקדשות לגבי הירושה כמשועבדין. ואף פשטה של אותה תוספתא שכתבנו, מוכיח כן. אבל אם חילק כל נכסיו בלשון מתנה, אפי' ליורשיו, כגון שאמר: תנו מנה לפלוני, וכך לפלוני, וחילקו כן כל נכסיו, אף על פי שכל מקבלי המתנות ראויין ליורשו, אם נתן לאחד מן השוק שאינו ראוי ליורשו, מקצת נכסים בתוך שאר מקבל המתנות, או שהקדיש קצת מן הנכסים, ואח"כ יצא עליהם כתובת אשה וב"ח, גובה מכולם לפי מעות, שכולם מקבלי מתנה הם, ואין כאן נוטל מחמת ירושה. והרי זה כאותה שאמרו בפ' הנזקין (דף נ:): שכ"מ שאמר: תנו ר' זוז לפלוני, וכך לפלוני וכך לפלוני, אין אומרים: כל הקודם בשטר זכה. לפיכך, יצא עליהם שט"ח, גובה מכולם. כלומר, לפי מעות. והכא נמי, אם נתן לזה מנה, ולזה מאתים, ולהקדש ג' מאות, בעל המנה נותן לב"ח דינר, ובעל המאתים שני דינרים; וההקדש שהוא בעל הג' מאות, ג' דינרין. וה"ה לפריעת חוב המס, לפי המס כב"ח, כמו שאמרתי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלז · >>

סימן קלז

תשובת שאלה: קי"ל, דחזקת נזיקין לאלתר הויא חזקה, כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, והלה שותק, והוא שבא בטענה. ואם ראהו סותר בנין שהיה שם, ושתק, אם בנין חזק הוא, ואנו רואין שיתקלקל הקרקע בכך, עלתה לו חזקה. ואם היה בנין רעוע ועומד לסתור, לא עלתה לו חזקה בכך, כי אין זה מקלקל, אלא מתקן הוא אצל הבעלים, שהיו צריכין להוציא הוצאות כדי לסתור. ומה ששתק הוא, לפי שהוא נהנה בכך. כאותה שאמר גבי ניר אינה חזקה, דמימר אמר: כל שיבא לכרבא, ליעול ביה. ואף על פי שמכר זה הבונה העצים והאבנים והלה שותק, לא עלתה לו חזקה בכך. דלא עדיף מאכילת פירות, דבעינן חזקת ג' שנים. כ"ש בזו, שהלה אומר: מפני שהייתי נהנה שהיה עושה מלאכתי, שתקתי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלח · >>

סימן קלח

עוד השיב המחזיק בשדה חברו, ומיחה בו בעל השדה בתוך הג' שנים, ואח"כ מכרה המחזיק, והחזיק בה הלוקח אפי' שלשים שנה ובשופי, לא עלתה חזקה. שלא אמרו, דצריך למחות כל ג' וג', אלא כשעומד בתוכה אותו הראשון. אבל כשמכרו הראשון לאחר, אינו צריך למחות בלוקח, לפי שהלוקח הזה אינו בא אלא מכח הראשון, וכבר מיחה זה בראשון. יכול הוא לומר ללוקח זה: לא חשתי למחות בך, לפי שאין אתה בא בטענה שאני מכרתיה לך. ואין אתה בא, אלא מכח אותו שמכרה לך. והוא, כבר מחיתי בו, ולמה לי למחות בך? ובמוכר לא הוצרכתי למחות, שהרי עתה אינה בידו. והראיה, ממ"ש (בב"ב דף מ"א:) מההוא דהוה (בר) [דר] בקשתא בעיליתא ארבעין שנין. אתא מארי דביתא, וא"ל: מאי בעית בהאי ביתא? א"ל: מפלניא זבינתא, דזבינא מינך. אתא לקמיה דר' חייא. א"ל: אי אית לך סהדי, דדר ביה איהו מקמך, אפי' חד יומא, מוקמינא לך בידך. ואי לא, לא. ואם איתא, לימא ליה: כיון דלא מחית, בהא מוכחא מילתא ודאי, דזבנתא לההוא דזבנא ניהליה. אלא ודאי, מצי א"ל אידך: כיון דלאו בטענה שמכרתי לו בא זה, והראשון שזה בא מחמתו, אין לו עדים שהתחיל להחזיק, לא חששתי לו. והנדון שלפנינו, גם כן יכול הוא לטעון: כיון דמחיתי בראשון, ומכח מחאתי נתבטלה חזקתו, גם לוקח זה שבא מחמתו, לא עלתה לו זחקה. וה"נ משמע, מההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? וא"ל מפלניא זבינתא, ואכלתי שני חזקה. והא נקיטנא שטרא דזבינא ליה מיניה ד' שנין וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: דהא דאמר לההוא, דהוה דר בקשתא בעיליתא: אי אית לך סהדי וכו', מוקימנא לך בידך. כלומר: משום דטענינן ללוקח, כל מה דהוה מצי טעין המוכר, דוקא בשהביא ראיה שהוא לוקח. הא לאו הכי, לא טענינן ליה. ואינו נראה, אלא כל שדר בה ג' שנים, ואמר: מפלוני לקחתיה, ואיכא סהדי דדר בה קמיה יומא חד, טוענין לו. דהא מיגו דאי בעי אמר: מינך זבינתא; מהימן, וטענינן ליה.

וא"ת: אין כאן מיגו, דטפי ניחא ליה למימר: מפלניא זבינתא; דאין כאן מי שיכחישנו. משא"כ, בטוען: מינך זבינתה; דאין אדם מעיז פניו בפני היודע האמת כמוהו. וכדרבה (בפ"ק דב"מ דף ג' ע"א), דאמר: מפני מה אמרה תורה: מודה במקצת הטענה ישבע חזקה: אין אדם מעיז פניו, בפני בעל חובו. לא היא! דכל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו, אם אתה חושדו דשלא כדין בא להחזיק, כל שמעיז פניו בכך, יעיז ויעיז בכל טענה, ואפי' בטענת דמינך זבינתא. ויש לנו כיוצא בזה, בר"פ חזקת (דף ל"ו ע"א), גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא. דקא טעין בהו, ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. ומש"ה, מועיל [דאיבעי טעין], דלקוחות הן בידי. ואף על פי שאין עזות כעזות מי שטוען: אתה מכרתה לי, שבנזק, אין הבעלים יכולין להכחישו. אלא דכל שבא להחזיק בעזות הידועות לזה, אם בשקר הוא מחזיק בהם, כל שאתה מחזיקו בעזות זה, אנן סהדי דיעיז ויעיז לומר: לקוחות הן בידי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קלט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קלט · >>

סימן קלט

ולענין שני חלקי מקום ישיבה של בית הכנסת, שנתנה חנה לבנה שמואל, וכלל כל אותו ענין שכתבתם. כבר נשאלתי עליו מהב"ד שבעירכם, והשבתי לכם, כאשר הראוני מן השמים, לפי מה שבא בשאלתכם, משם תראה דעתי בזה. אלא שאני רואה קצת שינוי דברים, בין מה שאמרת, למה שכתבו לי. ולפיכך מנעתי את עצמי מלכתוב לכם עכשו בארוכה, כי למה איגע להשיב על דבר והופכו בענין אחד, עד שתסכימו כולכם, ואעמוד על תוכן הענין בבירור. ואמנם, להוציא דבריכם חלק אי אפשר, ולפיכך אכתוב לכם קצת כללי הדין, במה שעיקריו סובבים עליו. דעו: שעדות הנשים, ואפי' אם יהיו אלף, כולן שוות כעדות אחת, ואין עדותן עדות, אלא בדבר איסור בלבד ואני רואה מתוך הקונטרס שכתבתם אתם, ותוקעין עצמכם על עדות הנשים. ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשונים, במקומות שהנשים יושבות שם בבית הכנסת, מפני שהוא מקום מיוחד לנשים, ואין האנשים נכנסים שם בשעת שהנשים יושבות שם. ואנחנו לא נדע דברים אלו, ולא שמענו מעולם, ואין ראוי לסמוך עליהם ואף על פי שאמרו בפ' עשרה יוחסין (דף ע"ג ע"ב): שלשה נאמנים על הבכור: אביו ואמו והחיה. ואף על פי שאנו מחזיקים בו לענין פי שנים בבכור, על פי הנשים, שאני התם דאי אפשר זולתי זה, דאין האנשים מילדין את הנשים. זכר לדבר: ותקח המילדת ותקשור על ידו וגו'. אבל כאן, אפשר ע"י האנשים בעדות מכר ומתנה גם מה שהאמינו לנשים בעדות אשה, שאני התם, דמפני חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילה, כמ"ש בפ' האשה רבה ביבמות (דף פ"ח ע"א). ולפיכך האמינו אפי' עבד אפי' שפחה. ועם כל זה, אין היורשין נכנסים לנחלה, אלא ע"פ עדים. ומה שהאשה גובה כתובתה על פיהן, כבר אמרו שם, כי זה מספר כתובתה אנו למדין כן, שכן כתב לה: לכשתנשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליכי. ולענין סימנין שנבדקין ע"פ הנשים, כדאיתא בנדה בפ' בא סימן (דף מ"ח ע"ב), התם שאני משום גלויי מילתא בעלמא הוא, דכל שהגיע לכלל שנותיה, חזקה הביאה סימנין. אבל לענין ממון בעלמא, אין עדותן עדות כלל, ואפי' מאה נשים לא הוו כעד אחד. ותדעו עוד, שאפי' במקום שאין הנשים נאמנות, אפי' אלף אינם אלא כעד אחד, כדאיתא ביבמות פ' האשה רבה (שם (מ"ח)). עוד תדעו, דכל מי שמחזיק בקרקע, ואחריו החזיק בו אחר, ובא הראשון וערער עליו, לומר: קרקע זה שלי הוא, ומה אתה עושה בתוך שלי? ואמר לו: של אבותי הוא. אם הביא הראשון עדים שדר בו, ואפי' יום אחד קודם לזה הב', או שמת אביו מתוכו, צריך הב' להביא, או עדי חזקה או עדי אבות. ואינו יכול לומר לראשון: הבא אתה ראיה מאין היה לך, או הבא ראיה שהחזקת בו ג' שנים. כי הראשון לעולם מוחזק, עד שיביא האחר ראיה, שהיה של אבותיו: במכר או במתנה או בירושה, וכל כיוצא בזה. שכל האוכל את הקרקע, הרי הוא בחזקתו ומי שבא להוציאו מחזקתו, עליו הראיה. זה ראיתי לכתוב לכם. ומכלל זה, אני סבור שתעמדו על עיקרי אותו הדין. ואם עוד תסכימו כולכם ותשוו לדעת אחד, לכשאעמוד על שאלתכם, כפי מה שהוא הענין, אכתוב לכם דעתי בע"ה, כאשר יראוני מן השמים.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמ (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמ · >>

סימן קמ

השיב עוד מקדיש בזמן הזה שטר חוב, דסתם הקדש לעניים, לא קני ההקדש, אלא בכתיבה ומסירה כדין הדיוט

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמא · >>

סימן קמא

שאלת: הרי שכתוב בתיקוני המס: דהקדשות הנעשים עד ר"ח אייר, פטורין מהמס, ובלבד שיהיו עשויין כפי מה שכתוב בתיקונין אלו. מי שהקדיש נכסיו בסך ידוע עד ר"ח אייר, וייחד הממון ההוא במקום מיוחד, לעשות מצוה פלוני', יבא לפני הברורים ויודיע להם, קודם מסירת הודאתו להם וכו'. וראובן תוך זמן זה, הקדיש פקדון שיש לו מעבר לים ביד שמעון, ואמר בפני עדים: אני מקדיש ומיחד לצורך הקדש פלוני, כל אותו פקדון שיש לי ביד שמעון. וכל פקדונות שיש לי מעבר לים, כולם יהיו הקדש על פי התיקונין, קרן וריוח. ועכשיו יש בינינו אומרים: שזה ההקדש אינו פטור מהמס, שהרי כתוב בתיקונין: וייחד הממון ההוא, וצריך להגביה השטר או הממון, ולומר: זה יהיה הקדש ויש אומרים: שאין לך יחוד גדול מזה, כשאומר: מה שיש לי ביד פלוני, הכל הוא הקדש, שהרי הוא מיוחד

תשובה: הדין עם ראובן, לפי שמן הדין כל שהקדיש פקדון שיש לו ביד אחרים, ביתו שלו. וברשותו קרינן ביה ופטור בעל הממון שהרי אינו שלו. ועוד, שהוא פטור מעיקר התקנה, שזה כיון שהקדישו, כמיוחד ביד הגזבר דמי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמב · >>

סימן קמב

אבל מה ששאלת, על לוי שהקדיש מנה זה שנה, ויהיה הקרן והריוח להקדש, ולא ייחדו במקום מיוחד, רק שאמר בינו לבין עצמו, שיתן בעד המנה ההוא מנה וב' סלעים לסוף שנה. אם יקרא זה במקום מיוחד, ופטור מהמס? בזה אני אומר: שאינו פטור, לפי התקנה. שהרי לא ייחד, ואינו נמלט מדרכי הערמה.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמג · >>

סימן קמג

עוד שאלת: כתיב בתיקוני המס, בתקנה הנזכרת: מי שהקדיש מנכסיו סך ידוע עד יום פלוני וכו', יבא. לפני הברורים או רובם; ויודיע להם אותו הקדש קודם מסירת הודאתו להם, ויעשה שטר הוא ואשתו באחריות עליהן, שהוא מקדיש אותו סך עולמית. וישבע שבועה חמורה לפני הברורים, שיכתוב כל מה שיהיה מאותו הקדש במקום מיוחד, וישתדל להשביח ההקדש כפי ראות עיניו. ויכתוב אחד מהברורים, או אחר במקומו, בספר מיוחד לקהל, שהקדיש פלוני סך פלוני. וראובן הקדיש מנה בתוך הזמן הנז'. והודיע הדבר לברורים; קודם מסירת הודאתו, ועשה השטר הוא ואשתו, כפי התיקונין, ושכח ולא נשבע, ומסר הודאתו. הודיעני: אם מחויב לישבע קודם הודאתו להם? וכיון שלא עשה כן, אין אותו הקדש פטור מהמס. ויש אומרים: שאין מחיוב התיקונין לישבע קודם מסירת הודאתו, רק להודיע לברורים סך ההקדש, כדי שיתברר להם איזה דבר מחויב למס, ואיזה פטור. אבל לענין השבועה, יכול הוא לישבע אחר מסירת הודאתו, כי כח השבועה גדול אחר מסירת הודאתו, כמו קודם לכן. לכן יודיענו רבינו, תוך כמה זמן יכול הוא לישבע? וכן הברורים, עד מתי חייבין לכתוב בספר המיוחד לכך, כפי התיקונין?

תשובה: באמת יש לדון להקל ולהחמיר בזה. דאפשר שהכל הולך אחר לשון: קודם מסירת הודאתו להם. ואפשר דאינו קשור עם אותו הלשון, אלא ההודעה לברורים, ושיעשה שטר הוא ואשתו, מפני שהוא עיקר תנאי התקנה. אבל השבועה, אינה נגררת אחריו. אלא כאומר לקיום התנאי והענין, שישבע עוד. וכל זמן שנשבע קודם שיפסקו לגבות את המס, די בכך. ואף על פי ששני ענינים אלו אפשר כן ואפשר כן, לפי שהלשון, דין אמת יראה: שאין ההקפדה בשבועה עד הזמן שיצאו לפסוק עליו. שאין אנו מקפידין בתנאי, אלא לפי הצורך. ואין הצורך, אלא עד זמן גביית המס. ודומה קצת, לאתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי, שאין אומרים מיד, כמעשה דר"ג (דרבן גמליאל) והזקנים. וכן, אין אומרים שיחזירהו לאחר שנה. אלא שיחזירהו תוך הזמן, שהוא צריך לצאת בו ידי חובתו. אבל הברורים, אינן חייבין לכתוב לו, אלא עד אותו זמן שישבע, לפי שלא נגמר הכל, כי אם עד אחר השבועה. ושמא לא ישבע, ונמצא בטל הכל. ובכדי, אין מטריחין אותם לכתוב. ועוד, שאין ענייני הקהל באין בדרך עקיפין, שנאמר בלא שום תועלת, ובלא שום פקפוק על האמת. לא נשבע בשעתו, כענייני ישירות ודיני הקנסות, וכל דברי הקהלות על דברי אמת הם בנויים.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמד · >>

סימן קמד

שאלת: הלוקח מלותו של חבירו בפחות, כשהגיע הזמן, או אף על פי שלא הגיע הזמן?

תשובה: בודאי, אף על פי שלא הגיע, מותר. כדמוכח בגמ' דילן (בב"מ דף ס"ה ע"א), גבי מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר. אלא שאני מחמיר במקבל עליו: שאם לא יוכל לגבות חובו, דיחזיר לו מעותיו. לפי שאם אינו יכול לגבות חובו מלוה, והוא בא לגבות אחריותו מן המוכר, זה מחזיר לו השטר וזה מחזיר לו מעותיו, והמכר בטל. נמצא, זה יכול להרויח ואינו יכול להפסיד. וכה"ג הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד, דהא לא מקבל עליו כלום. והכי מוכח בגמ' (שם (ב"מ) דף ס"ד ע"א), במימרא דמאן דא"ל לחבריה: הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא. אי תקפא ברשותך, אי יקראי אי זילא ברשותי וכו' ואין להאריך.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמה · >>

סימן קמה

שאלת: ראובן שהכניס לשמעון חתנו, בנדוניא עם בתו, מחצית כרם מכרם אחד שהיה לו. לקץ ימים, עמד ראובן ומכר כל אותו הכרם ללוי, וקנו ממנו, ומבתו אשת שמעון על המכירה, ולא קנו משמעון כי לא היה עמהם בשעת המכירה. לבסוף, בא ועמד שמעון לערער על המכירה הנזכר', ואומר: שחמיו מכר מה שאינו שלו והביא ראיה, הכחו"ת (הכחוזק ותוקף) שמסר לו חמיו בעת הנישואין. טען לוי: כי לאחר שקנה. מראובן ומבתו אשת שמעון, חזר ולקח גם משמעון, שהוא בא לערער, ואכל שני חזקה בשופי. והכחו"ת שהוא טוען, שהניח בידו, מאמינו היה שיתנם לו בכל עת שירצה. ובין כך ובין כך, ארכו הימים ונשארו בידו הכחו"ת. עתה, הודיעני: אם יש כח בכחו"ת אלו להוציא הכרם מיד לוי, ולא נאמין בזה טענת לוי שטוען, שהאמינו או אם נאמר, כיון שהחזיק בה שלש שנים, ולא מיחה שמעון, אין כח בידו להוציא מיד לוי, והכחו"ת כאילו אינן?

תשובה: דברים פשוטים אני רואה כאן, דכיון דלוי זה טוען, דחזר ולקחה משמעון ואכלה שלש שנים, אם בירר חזקתו נאמן. וטענת הכחו"ת דטוען שמעון, אינה אלא דברי הבאי. וכי מה ראיה יש בתפיסת הכחו"ת הרבה בני אדם מוכרין שדותיהן, ואינן מוסרין הכחו"ת, דמסירתן לא מעלה ולא מוריד. ומדמה אני, שבא הטוען לדמותה, כמלוה שיש עליה שטר, דאומר לו: שטרך בידי, מאי בעי! ואין הנדון דומה לראיה. דבמלוה בשטר, היינו טעמא משום דכל שהוא מלוה בשטר, כבר גילה דעתו דאינו מאמין בלוה דמקיים, וסלף בוגדים ישדם. וכדי שלא יכפור בו, חשש שלא להלותו אלא בשטר. ונמצא דכל עצמו של שטר, אינו אלא להנצל מיד טענת כפירת הלוה. והו"ל, כאילו אמ"ל: אל תפרעני עד שתקבל שטר חובך. דוגמא דההיא: דאל תפרעני אלא בעדים. והלכך, אף הלוה כשבא לפורעו, אינו פורע לו עד שמקבל ממנו שטר, כדי שלא תשאר עוד ראיה בידו לתובעו, כי לכך נתכוין זה מעיקרו. אבל כחו"ת השדה, מה ראיה יש להם למכירת השדה. הרבה אומרים שאין להם כחות, ולא נמנעו הלוקחים ליקח ממנו, ואין זו צריכה לפנים. אלא שבאתי לחלק מן הדרכים מה שעלה בדעתי, שנשתבשו בו בעלי הטענה הזו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמו · >>

סימן קמו

לאושק"א.

שאלתם: ראובן שמכר ביתו לשמעון, בקנין ומעכשו, ובתנאי שאם יהיו לו מעות בתוך ד' שנים, שיחזירם לו. ובתוך ד' שנים אלו, ירד שמעון לבתים, ודר בהם. ולאחר מכאן, חשש שמעון משום איסור רבית, וביקש מראובן שיקח ממנו שלשים דינרים מחמת הפירות, וקבל ראובן ממנו. אלא שחשש שמא יגיענו שום הפסד בכך, מחמת תיקוני הקהל בענייני המס והתשחורת. וקבל שמעון על עצמו, בקנין גמור, ובשטר, ובנאמנות גמורה, ובשבועה, כל נזק והוצאה והפסד שיגיענו מחמת קבלת אותם שלשים דינרים, עליה דידיה דשמעון ליהדר. ועכשיו, בא ראובן ותובע לשמעון מכח שטר זה, מה שאמר שהוציא והפסיד מחמת כך. וטען שמעון: שיברר לו נזקו. ועוד, שאינו חייב, אלא במה שהגיעו בתוך הד' שנים בלבד, ולא כמה שיגיענו לאחר זמן תשלום הד' שנים. ושאלתם ממני, להודיעכם דעתי: הדין עם מי?

תשובה: תחלת כל דבר, אצטרך להודיע לכם דין מכר הבא בתנאי מעיקרו, במה שיש בו מן האיסור וההיתר, משום רבית. דעו, כי המוכר קרקע לחבירו בתנאי, דכל זמן שיהיו מעות, דיחזירם לו, הרי זה אסור ואפי' אם אכל הלוקח הפירות, כשיחזיר המוכר המעות, מוציאין ממנו כל הפירות שאכל, ברבית קצוצה שיוצאה בדיינין. ממעשה, דאת ונוולא אחי, דפרק איזהו נשך (בדף סז) דחשיב רבינא, ואפיק פירי. והדין הוה, כשלא קבע לו זמן, אלא כל זמן שיהיו לו מעות יחזירם לו. וכן אפילו קבע לו זמן, אלא שלא אמר לו מעכשיו, ומשום אסמכתא. אבל אם קבע לו, וכתב לו מעכשיו, כמעשה הזה אשר אמרתם, שקבע לו זמן אם יחזיר לו מעותיו תוך ד' שנים, ואם לא יחזיר תוך אותו זמן, שיהיה המכר קיים מעכשיו, אין ללוקח לאכול הפירות לכתחילה, דשמא יחזיר לו מעותיו המוכר, תוך הזמן, ונמצא המקח בטל מעיקרו, ורבית מעותיו הוא דאכל. וכן, המוכר אינו אוכל הפירות בינתים מן הדין, ולא מחמת איסור, אלא שאין מניחין אותו לאכול, שאם לא יחזיר לו המעות תוך ד' שנים, נמצא המקח קיים, שאין כאן לא מחמת רבית, ולא מחמת אסמכתא, כיון דכתב לו מעכשיו. ותנן בפרק איזהו נשך (דף סה:): הלוהו על שדהו, וא"ל: אם לא נתת לי מכן ועד יום פלוני, הרי הוא שלי; הרי היא שלו. ואוקי לה בגמרא, בדאמר ליה: מעכשיו. וכיצד יעשו? ישליש את הפירות ביד אחר. ואם החזיר מעותיו תוך ד' שנים, הרי נתבטל המקח, והמוכר נוטל פירותיו. ואם לא החזיר תוך ד' שנים, הרי המקח קיים והלוקח נוטל את הפירות, וכדגרסי' בפרק איזהו נשך (שם (ס"ה)): פעמים דשניהם אסורים דא"ל: לכשתביא מעות, קני מעכשיו. כיצד יעשו? ישלישו את הפירות. זהו הדין, כמוכר בתנאי בלי קביעות זמן, או בלא מעכשיו, ובמוכר בתנאי בקביעות זמן ומעכשיו. אבל אלו שעשו תנאי ביניהם מחמת המס ובהוצאותיו, אין אני בקי במנהגי המס שבעירכם, עד שאודיע לכם דעתי. אם אפשר שהגיע את המוכר איזה הפסד מן הדין, מחמת קבלת השלשים דינרין, ושיתחייב שמעון בכך דהחזיר לראובן, אם לא. לפי שמנהגי המסים ותיקוני הקהלות בזה, אינן שוים, אלא נהרא נהרא ופשטיה. ומ"מ, אני רואה נוסח ההודאה והחיוב והשבועה שעשה שמעון לראובן, ושהאמינו בכל אשר יאמר בקנין ובשבועה, ואין לאחר קנין ושבועה ונאמנות כלום. וב"ד שבעיר שמעון ישמעו טענות המוכר, ויבררו הדבר ביניהם, לפי מה שהם יודעים במנהגי המסים והתשחורת. ואם רצה הלוקח לאסור איסור סתם, על כל שתובע ממון ממנו שלא כדין, הרשות בידו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמז · >>

סימן קמז

שאלת: על מה שראית' בס' העיטור בחלוקת קרקעות שיעור ד' אמות מצומצמות ח' זרתות. ושאלת: אם יש בתלמוד אמה בת שתי זרתות, ומאין הוציא שיעור זה?

תשובה: דע כי מחלוקת אביי ורבא, היא בפ"ק דעירובין (דף ג:) באמת מבוי ואמת סוכה. דאביי משמיה דר' נחמן אמר: באמה בת ה' טפחים, להחמיר. ורבא משמיה דרב נחמן אמר: באמה בת ו' טפחים. וכן יש אמות במקרא, בנות ששה, ויש בנות חמשה. כדאמרינן התם: דאמות המזבח, יש בהם אמה בת ששה, ויש בהם בת חמשה, דאמה יסוד ואמה סובב. והקרנות וגב מזבח הזהב, כל אלו בני חמשה. והשאר הם בנות ששה ששה. ואמה בת חמשה טפחים, הויא שתי זרתות. כדכתיב (יחזקאל מ"ג: י"ג): ואלה מדות המזבח באמות, אמה אמה וטפח. וחיק האמה ואמה רוחב, וגבולה אל שפתה סביב, זרת אחד. וזה גב המזבח. ופירוש בגמרא: חיק האמה זה יסוד, ואמה רוחב זה הסובב, וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד אלו הקרנות, גב המזבח זה מזבח הזהב. פירוש, ואלה מדות המזבח, אמות קטנות, שהאמה אמה וטפח מאלו. ובמה אמרו אמות קטנות אלו, בחיק המזבח וברחב, ובגבולה אל שפתה. ואיזהו שיעור אמה, זה זרח (זרת) האחד. כלומר: שני פני הקרן שיעור אמה. ובצד האחד, הוא זרת. אלמא: הצד הא' שהוא חצי אמה, זו זרת האחד. כלומר: חצי אמה שיעורו זרת. מכאן יש לנו, דאמה חמשה טפחים, היא ב' זרתות. אבל סתם שאר אמות, הם בנות ששה. והוי בב' זרתות וטפח. ועוד יש ראיה אחרת, דאמה היא שתי זרתות. שאמרו בעירובין, בפרק עושין פסין (דף כא): ויאמר אלי: מה אתה רואה? ואומר: אני רואה מגילה עפה, ארכה עשרים באמה. כי פשטת לה, כמה הויא? עשרים בעשרים. וכתיב: והיא כתובה פנים ואחור. כי קלפת לה, כמה הויא? ארבעים בעשרים, וכתיב: מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תכן? כל העולם כולו, אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה. אלמא: שמעינן מהכא, דאורך אמה ב' זרתות. ואף על פי שסתם אמות הם בנות ששה, ושיעורן שתי זרתות וטפח. הכא נקטא בפחות שבאמות, כלומר: נמצא כי לפחות תהיה התורה יתירה על העולם, שלשת אלפים ומאתים ותשעים ותשעה חלקים. והרב בעל העיטור ז"ל, שכתב ד' אמות מצומצמות, בנות חמשה טפחים, דהיינו בנות ב' זרתות, למדה ממה שאמרו ברפ"ק דעירובין (דף ג:). לאביי דאמר: דאמת מבוי ואמת סובב, באמה בת ה' טפחים. והקשו עלה, מדתניא: כל אמה שאמרו, באמת בת ששה טפחים בלבד, ובלבד שלא יהיו מכוונות. בשלמא לרבא, כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות. אלא לאביי, ק'. אמר לך אביי: אימא אמת כלאים, באמה בת ששה טפחים, ובלבד שלא יהיו מצומצמות. והא מדקתני סיפא, רשב"ג אומר: כל אמות שאמרו חכמים בכלאים, באמה בת ששה, ובלבד שלא יהו מצומצמות. מכלל, דלת"ק כל אמות קאמר. אמ"ל אביי: לאו מי איכא ר' שמעון ב"ג, דקאי כוותי, אנא דאמרי כרשב"ג. אלמא: לדעת אביי: מצומצמות דאמר רשב"ג, היינו בנות ה'. ומ"מ לא נראו דברי הרב ז"ל, שזו לדעת אביי, אבל לרבא דקי"ל כוותיה, לא. ועוד, דבארבע אמות דפירוק משא, לא נזכר במשנה ולא בגמרא, אמות מצומצמות. ואולי סובר הרב ז"ל: דכיון דיש אמות בת חמש טפחים, ואתה בא לעכב על זה, מלחלוק לעצמו, עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה, אי אתה רשאי לעכב על ידו, כל שיש בה ח' אמות קטנות, דהיינו בנות חמשה טפחים, דתפשת מועט תפשת תפשת, מרובה לא תפשת. ועכ"ז, אין דינו מחוור בעיני כלל!

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמח · >>

סימן קמח

עוד שאלת: לאה היתה לה חצר, ובה ג' בתים, ונתנה הבית האחד לראובן, עם כניסה ויציאה בחצר. והבית הב' לשמעון, עם כניסה ויציאה בחצר. ואח"כ מתה לאה, ונשאר הבית הג' לשני בניה, יהודה ולוי. ועמדו יהודה ולוי, ומכרו אותו הבית, עם כל זכות שיש להם בחצר, לראובן ושמעון הנז'. ואין בחצר, כדי שיעור חלוקה, אם אתה בא לחלוק אותה לג' חלקים, אבל יש לו שיעור לב'. ועכשיו, בא ראובן לחלוק החצר, ושמעון השיבו: שאין לו בחצר דין חלוקה, משום דקם דינא. דכיון דבימי לאה לא היה לו דין חלוקה, גם עכשיו כן, דסוף דינא כתחילת דינא. השיב ראובן: מ"מ עכשיו יש בו דין חלוקה, שהכל ביני ובינך. השיב שמעון: אי צייתת צייתת, ואי לא מהדרינא שטרא למאריה. הדין עם מי?

תשובה: תחילת כל דבר אני אומר, שאם אותם שלשה בתים פתוחים לחצר, אפילו עתה שהם של ראובן ושמעון, אין בה דין חלוקה, עד שיהא בכל פתח ופתח ד' אמות כנגד הפתחים, וח' אמות בין שניהם בחצר. וזה מבואר בגמרא. ואם ראובן ושמעון לא היה להם מחמת מתנתם, חלק בגוף החצר ממש, אלא שיעבוד כניסה ויציאה בלבד, ואין להם בחצר פירוק משא, לפי שטר המתנה שעשתה להם לאה, עכשיו שגוף החצר בין שניהם, חולקים הם בעל כרחם. גם מה שהאחד טוען: אי צייתת [צייתת], ואי לא, מהדרינא שטרא למריה; אינה טענה כלל. חדא, דאם אין לו מחמת לאה, אלא כניסה ויציאה בלבד, ואין לו בגוף החצר כלום. אפילו כשיחזור השטר ליהודה שמכר לו, יכול זה שקנה מלוי, לכוף אותן לחלוק. שהרי יש בו לפתחו ולפתח יהודה, כדי פירוק משא. ואם מחמת כניסה ויציאה של זה, הרי יש לו כניסה ויציאה. והדין הזה כבר אמרתי לך, דדוקא אם אין לו פירוק משא בחצר, לפי תנאי שטר מתנתו. ועוד, דלא אמרינן: אי צייתת צייתת, אי לא, מהדרינא שטר למריה; כדי לבטל המכר, או המתנה, שנעשו בראשונה. כי מה שכבר קנה ונתקיים המקח, היאך הוא יכול לבטלו בהחזרת השטר. דהנותן מתנה לחבירו, והחזיר לו השטר, לא חזרה מתנתו. אלא לא אמרו, אלא כלענין אותה של פ' שני דייני גזירות (דף קט:), דאבדה לו דרך שדהו. ואיכא חד דאתי מכח ד', דמשום דמצי א"ל: מהדרינא שטרא. כלומר: אפילו אם היו הד' שדות שלי, וקדמתי ומכרתים אני עכשיו לד', לא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו, דכל חד וחד מדחי לך, וכדאמרינן, בד' דאתו מכח חד, דכ"ע לא פליגי, דמצו מדחי ליה. הלכך; כיון דאנא לא הפסדתיך ולא מידי, דמעיקרא דד' הוו, השתא נמי, או הדרנא ומזביננא להו, לאו מידי איפסדתיך. וכן נמי ברפ"ק דב"ק (דף ח), גבי מכרן לאחד או לג' בני אדם כאחד, כולם נכנסו תחת הבעלים. ואסיקנא: האי מכרן לאחד, היכי דמי? כגון שלקח עידית באחרונה, דלא ליתו כולהו, וליגבו מן העידית, משום דא"ל: אי שתקיתו שתקיתו. ואי לא, מהדרינא שטרא. דזיבורית למאריה, ואזילתו כולכו ושקליתו מזיבורית. והטענה בזו גם כן כמו שאמרנו, משום דאמר ליה לוקח: אפילו הייתי אני מוכר עכשיו, בפניכם הזיבורית לב"ח שלכם, אין לכם גוביינא אלא ממנו. משום דקי"ל: אין נפרעים מנכסים משועבדים, במקום דאיכא בני חורין, ואפילו הן זיבורית. הא בענין אחר, כלומר לבטל מה שכבר נעשה, לא, וכמו שאמרנו. וכ"ש במקום זה, שאין הענין אלא בעשיית הטוב והישר, וכאילו שיעבדו זה לזה חלקם, שלא יכופו זה לזה לחלוק, עד שיהא פירוק משא לכל אחד ואחד, כדי שלא יטרח להכניס חבילתו מן החוץ על כתיפו, או שיעמיד בהמתו לחוץ. אבל עכשיו, שיש לכל אחד פירוק דמשא לכל פתחיו, למה ימנע זה מלחלוק, שעל דעת כן לא נשתעבדו. אלא שכבר אמרתי לך, שאיני יכול לכוין דעתיכם בזה, בין שיהא פירוק משא לראשונים מחמת מתנתם, בין שלא יהא להם פירוק משא, כמו שכתבתי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קמט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קמט · >>

סימן קמט

עוד אמרת בשאלות הראשונות, בראובן שהיתה לו סקיפה על ביתו, לא כיאות כל הצורך. ועל כן חשבת, שלא השבתי כראוי לפי הענין. ועל כן הארכת בציורי הבתים והעליות והסקיפה. ואני, איני רואה הפרש בדין, בין השאלה הראשונה, לצורת תיקון השאלה הזאת השנית. רק דבשאלה ראשונה הבנתי ממנה, שתהיה הסקיפה כחצר לבתים. ועכשיו אמרת: דאין נכנסין דרך הסקיפה, אלא אדרבה, אין נכנסין לסקיפה אלא דרך הבית. ועכ"ז לא נשתנה הדין, מהטעמים האחרים שכתבתי, שאין מונעין לאדם מלתקן ולקרות ביתו ועליותיו, ובלבד שלא יוסיף פתחים וחלונות על חצר חברו. דטענה זאת שטוען, שבתחילה כשהיתה הסקיפה מגולה, לא היה יכול לעמוד שם ביום סגריר. ועכשיו עומד שם בכל עת, חשש זה לא שמענוהו בשום מקום, ואין ידים לו, וכבר הארכתי בתשובתי הראשונה, מה שיספיק לזה לפי דעתי. גם מה שהוספת לשאול עכשיו, אם בני המבוי. יכול לעכב על ידו מלפתוח פתח בסקיפה וליכנס ולצאת ממנו, משום היזק ראיה? כל שכן הוא, דאינן יכולין לעכב, מפני הטעמים עצמן שאמרתי. ולא עוד, אלא שלא שמענו מעולם היזק ראיה במבוי, לפי שאין עושין דברי הצנע במבוי. וכ"ש, אם אותו מבוי פתוח לרשות הרבים, דאין בו טענת היזק ראיה, וכדאמרי' הא בעי' איצטניעי מבני רשות הרבים, איצטנע מינה. והלכך, אפי' לכתחלה לפתוח. חלון במבוי שלו, הרשות בידו, מלבד שיפתח מלמעלה מפתח ביתו כלפי חוץ שאילו למטה מפתח ביתו כלפי פנים, בעל החצר הפנימי יכול לעכב על ידו, לפי שהלכה כר' דאמר: דבעל הפנימית יכול לסתום כנגד פתחו. ואילו פתח זה חלוק למטה מפתחו כלפי הפנימית? נמצא שצריך לבעל הפנימית להתרחק ממנו, כשירצה לבנות ולסתום כנגד פתחו.

גם מה שהוספת במניעות פתיחת אותו פתח שבסקיפה, משום פריצת פצימין דכיון שעמדה כך סקיפה בלא גדרים, בלא קרוי, בלא פתח, הרי זה כפריצת פצימין, ואף על גב שהיתה מתחילתה עליה ובקרוי ובפתח, טענה זאת בטלה גם היא, מהטעמים שכתבתי בתשובה הראשונה. שאפי' לא היתה סקיפה מקורה מעולם, ולא היה לה פתח על המבוי, יכול הוא לעשות לכתחילה על ענין שכתבתי, כיון דאינו פתח העשוי ליכנס ולצאת ממנו למבוי. וכ"ש שהיה לה מתחילה, אלא שנפלו הכותלים. ונפילת הכותלים והפצימין אינו נחשב כפריצת פצימין, האמור גבי היה סתום ובקש לפותחו. לפי שכבר כתבתי למעלה, כי פריצת פצימין אינו אלא מחמת הפקר ומתנה, דכשהוא סותמו ופורץ פצימין הרי גילה דעתו, שהוא נותן אותו חלק שהיה לו במבוי לשכנו הקרוב אל: ביתו. אבל בנפילת הכותלים, אין ראיה על מחילת הפתחים, ודבר ברור הוא.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנ (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנ · >>

סימן קנ

אנן ב"ד חתומי מטה, כן היה שבא לפנינו פלוני בן פלוני, ואמר לנו: הרי שקניתי מפלוני בן פלוני, ומאשתו מרת פלונית, אותם בתים תחתיות ועליות שיש להם במדינת ברצלונא בשכונת ישראל. ומתירא אני, שמא יש לשום איש או לשום אשה זכות או שום שיעבוד באותם בתים תחתיות ועליות הנז'. בבקשה מכם, שתחרימו בבית הכנסת, על כל מי שיש לו שום זכות ושום שיעבוד בעולם, באותם בתים הנז', שיבא ויגיד ויביא ראיותיו לפניכם, מכאן ועד יום פלוני, והריני מוכן לפייסו בדמי המכירה הנז', שעדיין בידי. ואנו ב"ד ראינו דבריו, ושמענו בקולו, וצוינו לש"ץ להחרים בבית הכנסת חרם גמור בספר התורה על דעת המב"ה (המקום ברוך הוא), ועל דעת ב"ד, כל איש ואשה, בין שהוא בבית הכנסת, בין שהוא חוצה לה, שיש לו שום זכות ושום שיעבוד ושום חלק באותם בתים הנז', בברצלונה בשכונת אחינו ישראל, שקנה פלוני ממרת פלונית ומבעלה, שיבא לפנינו (אנו) ב"ד, ויגיד לפנינו כחו וזכותו, ויוציא ראיותיו בפנינו, עד זמן פלוני. ואם לא יגיד, שנפקיע שיעבודו וזכותו מעל אותם הבתים תחתיות ועליות, הפקעה גמורה. וכן החרים בכלל חרם זה הנז' כל מי שיודע עדות שיש לשום איש ואשה בעולם, שום כח ושום זכות ושיעבוד בעולם, ושום חלק באותם הבתים תחתיות ועליות וחצרות הנז', שיבא לפנינו ויעיד מה שהוא יודע. ואחר שהחרים ש"ץ החרם הנז', לא יצא ולא בא לפנינו שום איש ואשה שבעולם, שיטען על אותם הבתים הנז' שקנה פלוני הנז', שום טענה בעולם, ושיאמר שיש לו כח ושום זכות ושיעבוד בעולם, ולא שום חלק באותם בתים תחתיות ועליות הנז', שום טענה בעולם. לא מחמת חוב, ולא מחמת שום זכות, או שום שיעבוד בעולם. הסכמנו הפקענו מהיום, כל חוב ושיעבוד שיוציא שום איש ואשה מיושבי עירנו, מהיום הזה ואילך, על אותם בתים תחתיות ועליות הנז', ובטלנו אותו חוב ושיעבוד בטול גמור, ויהיו ראיותיו כחרס הנשבר. לפי שאותו ממון ואותו זכות, אנו מפקירין ומפקיעין אותו הפקר גמור והפקעה גמורה, וביטלנו אותם ראיות ביטול גמור. ומה שהסכמנו [היה בחודש] פלוני, שנת חמשת אלפים ול"ב לבריאת העולם. וחתמנו ונתנו ביד ר' פלוני, להיות לו ולבאי כחו, לראיה ולזכות.

וזה נוסח החרם. משביעין אנו בגזירת יהושע בן נון, בתרי"ג מצות, ובספר התורה הזה, על דעת המב"ה (המקום ברוך הוא), ועוד ב"ד, שהם ר"פ ור"פ בן פלוני, כל איש ואשה בין שהוא בבית הכנסת, בין שהוא חוצה לה, שיש לו שום זכות ושום כח. ושיעבוד באותם בתים תחתיות ועליות. וחצרות, שהם במדינת ברצלונה בשכונת אחינו ישראל, שקנה פלוני הנז' ממרת פלונית הנז' ומבעלה הנז', שיבא היום ועד זמן פלוני, לפני הב"ד הנז', שהם. פלוני ופלוני ופלוני הנז', ויגיד להם אותו זכות ושיעבוד שיש לו באותם הבתים הנז', ויגיש ראיותיו לפניהם. וכן כל מי שיודע שום עדות שיש לשום איש ואשה בעולם, שום כח ושום זכות ושום שיעבוד ושום חלק באותם הבתים תחתיו' ועליות וחצרות הנז', שיבא ויעיד לפני ב"ד הנזכר, עד הזמן הנז'. וכל מי שלא יגיד זכותו ושיעבודו לפני הב"ד הנז', מכאן ועד הזמן הנז', הרי הב"ד הנז', מפקיעין זכותו ושיעבודו הפקעה גמורה. וכל העובר על כוונתנו וכו': מי שבירך אברהם יצחק וכו'.

נוסח שטר חזקה. בפנינו עדים ח"מ, נתן ר' פלוני לרבי פלוני מפתחות הבתים, שהיו לו במדינה זו, בשכונת אחינו ישראל שמכר אותם לר' פלוני הנז', כמו שכתוב וחתום בשטר המכירה שעשה לו. וכך אמר לו, ר' פלוני לר' פלוני: לך חזק וקנה. ור"פ הנז', פתח ונעל לפנינו, ונכנס והחזיק באותם הבתים הנז', חזקה גמורה בפני פלוני הנז'. ומה שהיתה לפנינו בחדש פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו מונין פה במתא ברצלונה, כתבנו וחתמנו וכו'.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנא · >>

סימן קנא

ולענין מה שאמרתם, שאיישב לכם מ"ש הרמב"ם (בפי"ב מהל' מו"ל ה"ה): במנה זה ושדה זה, נותנין, ואין צריך להעמיד אפוטרופוס. ובנמצא שדה שאינה שלו, כתב: נזקקין להם ומעמידין להם אפוטרופוס, לטעון ולדון.

מה אשיב על דברי הרב ז"ל, וגם בעיני דבריו תמוהין במקום, זה שהרי בהדיא. אמרי' בערכין, בפ' שום היתומים (דף כ"ב ע"ב), והיא אותה שהביא הרי"ף ז"ל, בפ' אלמנה ניזונת. אמר רבא: הלכתא: אין נזקקין לנכסי יתומים. כלומר: משום חשש שובר. ואי אמר: תנו; נזקקין. שדה זה ומנה זו, נזקקין, ואין מעמידין אפוטרופוס. שדה סתם ומנה סתם, נזקקין ומעמידין אפוטרופוס. אמרי נהרדעי בכולהו נזקקי', ומעמידין אפוטרופוס, לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזקינן. פי': כולהו; ואפי' במלוה. דנהרדעא, היינו דרב נחמן דאמר התם: מריש, לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי. כיון דשמעית להא דאמר רב הונא חברין, משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו, ליזלו בתר שבקייהו; מכאן ואילך מזדקקנא, לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, דנזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס. אמר ר' אשי: הלכת': אזדקוקי' לא מזדקקינן, דהא אמר רבא: אין נזקקין. ואי מזדקקין, מוקמי' אפוטרופוס, דהא אמרי נהרדעי. פי' רב אשי פסק להחמיר, כדברי רבא. ונהרדעי כרבא דאמר: אין נזקקין למלוה, לבד מתנו מנה ושדה, בין: זו; בין סתם. ודלא כנהרדעי, דמקילי ואמרי' דנזקקין בכולהו, ובמנה זו ושדה זו, מחמיר כנהרדעי דאמרי: לכולהו מעמידין אפוטרופוס, לבד מנמצאת שדה שאינה שלהם, דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזקינן, בין לרבא בין לנהרדעי. נמצאת אומר: דלרב אשי, דהוא בתרא, אפי' מנה זו ושדה זו מעמידין אפוטרופוס. ובנמצאת שדה שאינה שלו, אין צריך להעמיד אפוטרופוס.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנב · >>

סימן קנב

עוד שאלת: יעקב נתן בקנין גמור מעכשיו, לראובן, מקום ישיבה אחד שהיה לו בבית הכנסת הגדולה, בסימניו ובמצריו, ומיד החזיק בו ראובן כמה שני חזקה, עד היום הזה. ובאותו יום צוה יעקב בשטר צוואתו, ונתן לבן שמעון שני מקומות שהיו לו בבית הכנסת הגדולה, ולא ציין ולא מסר אותם, ולא זכר אפי' שם העיר. שמעון אומר: כי זה המקום שנתן לראובן, הוא מכלל מתנתו. וראובן אומר: דאינו בכלל מתנתו, ומקומות אחרים הוא שנתן לו. הדין עם מי? וזה נוסח שטר הצוואה: ונתן שני מקומות שיש לו בבית הכנסת, לבני שמעון, אם יהיו לו בנים זכרים. ואם לאו, לזכרים ממשפחת ראובן ע"כ.

תשובה: איני רואה עסק לשמעון בדבר זה. כי הוא לא נתן אלא לזכרים שיהיו לשמעון, ולא לשמעון. ואפילו היו לו לשמעון זכרים, והוא תובע מחמתן, אפילו כן הדין עם ראובן. ולא מחמת הטענה שטען הוא, דכל שאומר: ביתי אני נותן לפלוני; אף על פי שלא סיימו, אין היורשים יכולין לומר: שמא בית אחר היה לו, ואותו נתן לך; צא ותבקש! אלא חזקה, הידוע לו נתן. ואין המצרים מעכבין במכירה ומתנה וגרסינן בסוף פ"ק דגיטין (דף יג): אמר (רבא) [רב] שכ"מ שאמר: תנו מנה לפלוני מנכסי, מנה זה, נותנין. מנה סתם, אין נותנין. חיישינן שמא מנה קבור קאמר. והלכתא: למנה קבור לא חיישינן ועוד יש ראיה מדגרסינן במנחות (דף קח:): בית בביתי אני מוכר לך, מראהו נפול אלמא: קנה, אף על פי שלא סיים מצריו, אלא שאינו נוטל אלא הפחות. משמע: משום דאמר בית סתם, ויד בעל השטר על התחתונה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל, בפ"ק דגיטין. אלא שרש"י ז"ל והרא"ם ז"ל חלוקים שם, ואומרים: דצריך לסיים לו מצרים. אלא טעמא דהכא, משום דראובן משעת קנין זכה, דמתנת בריא בקנין גמור מעכשיו הוא. ומתנת בני שמעון לאחר מיתה, ולא מהשתא. וכל כי האי, לא איפליגו רב ושמואל בשני שטרות היוצאים ביום אחד, שם בפ' מי שהיה נשוי (דף צד:). אלא בשני שטרי מקח, או מתנת בריא ובלא קנין, וקמפלגי בפלוגתא דר"מ ור' אליעזר, כדאיתא התם אבל בקנין כל הקודם זכה. ואי אתו סהדי, דלחד מינייהו קנו בצפרא, ולאידך ברמשא, ההוא דצפרא דקדים קנייניה זכה. ועוד, דהא מה נפשך: אי מתנת בריא של ראובן קדמה, הרי זכה, ומעתה איני (שמא צ"ל: אינו) יכול לחזור בו. ואי מתנת בני שמעון קדמה, הרי מתנת שכ"מ היא, ויכול לחזור בו. דכל שיעמוד חוזר במתנתו. הלכך, כשנתן לראובן, הרי חזר בו ממתנת בני שמעון. ולא עוד, אלא שאפי' לא חזר בו, לא קנו בני שמעון, שהרי לא נולדו, דמדקאמר: אם יהיו לו בנים זכרים, ואם לאו יהיו לזכרים ממשפחת ראובן. אלמא: עכשיו לא היו לו בנים לשמעון. והמזכה לעובר, אפילו שכבר נוצר אלא דמחוסר לידה, קי"ל דלא קנה. וכדאסיקנא בר"פ מי שמת (דף קמב:), והלכתא: כל המזכה לעובר לא קנה וכ"ש, דלמזכה למי שלא נוצר עדיין. וכדההיא, דא"ל לדביתהו: נכסי לבני דליהוו ליכי מינאי. ואמרינן התם, דלכ"ע הנהו לא קנו. וכ"ש למי שמזכה למי שעתיד להיות לזולתו. וזה פשוט.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנג · >>

סימן קנג

שאלתם: עשו ב"ד פתיחא על דלא אתי לדינא. והתובע שואל, שיתנו לו ב"ד הפתיחא, אם שומעין לו? ואפי' למאן דמפרש שיתנו לו הפתיחא שעשו ב"ד על דלא ציית לדינא, אומר אני שאין נותנין לתובע פתיחא שעשו על דלא אתי לדינא. כי הפתיחא שב"ד עושין על דלא ציית, עד שיפרענו יהיה ראיה לתובע, שיצא הנתבע חייב ואין צריך לבא עוד לדין עמו. אבל הפתיחא שעשו משום אפקירותא דבי דינא, מה ראיה יש בה לתובע בה, שכל זמן שיבא לדון יקרעוהו, ויתחילו בתחילה. ואולי יצא הנתבע זכאי ע"כ.

תשובה: מסתברא שנותנים לו. דהא אי לא אתי, כתבינן מיד אדרכתא אנכסיה, כדאיתא התם בפרק הגוזל (בתרא דף קיב:). וא"כ ראיה גדולה היא לתובע זה, והלכך נותנים לו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנד · >>

סימן קנד

גירונדא.

שאלת: הקהל לוו מבעלי כיסין, לפרוע בזמן פלוני, ובשבועה. ובהגיע הזמן, לא רצה להאריך, כדי שלא לבטל כיסם בחנם, מהו ליתן לבני המלוים או לבנותיהם, כדי שיאריכו להם הזמן. ואם יש עוד שם תקנה אחרת, לפי שהצבור צריכין לה. זהו עיקר שאלתך, אף על פי שהארכת לחלק בין סמוך על שולחנו של אביו, בין אינו סמוך.

תשובה: כל שיש תנאי בין צבור למלוה, ליתן לבנו או אפי' לאחד מן השוק, איני רואה בו שום היתר. ובריה דרב פפא (בב"מ ס"ט ע"ב), שלא מחמת תנאי אביו היו נותנין לו. הא בתנאי, אסור. וזה נ"ל ברור, דכל שהוא עושה בתנאו ובשליחותו, הרי זה כהנאת רבית הבאה מלוה למלוה. ותדע, שהרי ערב אינו מקבל מיד הלוה ולא כלום. ואפ"ה, בההוא הנאה דקא יהיב ללוה בדיבורו, משתעבד נפשיה כאילו בא הממון לידו. ותן מנה לפלוני, ואתקדש אני לך, מק"ו מדין ערב, כאילו קבלה היא המנה, שהרי הנאת המנה בא לידה, והרי הוא כאילו קבלה היא. ותדע לך, שאילו מצאו היתר בזה בעלי הגמ', כשאמרו (שם (ס"ט) בב"מ) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול זוזא, ואימא לפלניא דלוזפן זוזי. ואמרו ג"כ (שם) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה: הב זוזא לפלניא, ויהיבנא לך זוזא. אלא שבענין זה, ודאי אסור. וזה נ"ל ברור. אבל שלא בתנאי, אלא שנתנו הקהל לבן או לבת, בזה הוא דיש הפרש בין סמוך על שולחנו, לשאינו סמוך. דלבן דאינו סמוך מותר, כבריה דרב פפא. ובסמוך אסור, מפני שהוא כגופו, ולא מפני שהוא זוכה במה שניתן להן במתנה, אלא מפני שהוא כגופו, כמו שאמרנו. והיינו דאמרי' בפרק השוכר את הפועלים (דף צ:), גבי סירוס דבנו קטן ומי חיישי' להערמה? וכ"ש הכא, דחמירו איסור. ובכל מקום בזה, אין הפרש בין נשבע שלא עשה בה ערמה, ובין לא נשבע, דאנן מיחש חיישי' ואם לא בא זה, בא אחר. ותדע, דאי לא, גבי סירוס נמי לישתבע ולישתרי. וקטן שאמרו, היינו אפי' גדול וסמוך על שולחן אביו. ומה שאמרו לכם, כי נאמני עירנו מכרו פסק אחד, שהחרימו הקהל לפרוע לזמן ידוע, כדי שלא לבטל כיסו. אני אומר: כי אפשר שכן היה, ואנכי לא ידעתי ולא שמעתי מעולם. אלא שאתה מגיד מפני אחרים, ואם כה עשו, התירו, ולא ממני עשו ולא ידעתי. ואם איש הורה להם כן, לא ידע בין ימינו לשמאלו בדיני הרבית, כי הקהל כשמחרימים לפרוע לזמן פלוני, לא למלוים נשבעו, ולא המלוים מכרו את חובם. אלא הם שנשבעו לקבץ ממון בתיבת הקהל, תחת יד הנאמן הממונה פקיד. וכשהם לוקחים מנה זה, ומוכרין לו הפסק, אינו אלא כאומר לחבירו: הלויני מנה ומאתים שנשבע לקבץ ממני לזמן פלוני אתנם לך, והרי זה רבית קצוצה. ועוד אחרת, שהרי ממון הפסק אינם חייבין אותו היחידים בשטר. ולפיכך, אפילו נתחייבו הקהל לאחד מן הנושים, והנושה בא לקחת מאחד מן השוק מנה, ולמכור לו מאותו חוב מאתים, לא קנה. שהרי הנושה בעצמו לא זכה עדיין, במה שהחרימו הקהל לפרוע, כדי שיקנה אותו לאחר. ואפילו זכה בו, במה קנה? שהרי מלוה על פה אינה נקנית, אלא במעמד שלשתן וצריך לילך אצל כל אחד ואחד מפורעי המס, ויאמר לו במעמד ג': מנה זה בידך, תנהו לזה. וא"ת אדרבה! כל שלא קנה, מותר יותר, שאין זה אלא כנותן לו מתנה לבסוף. לא היא! דמ"מ לא גרע מרבית מאוחרת. סוף דבר, איני מוצא בזה שום צד היתר, ואיני מוצא שום צד היתר לכל הענינים אלו, אלא אחד. ולא שאני מכריע בו להיתר פשוט, אלא שאני מניחו להסכמתכם והכרעתכם. והוא שהקהל יתחייבו עצמן בשטר לאחר, במנה או במאתים, לפרוע לזמן פלוני. ואותו שנתחייבו לו בפחות את החוב, כי זה מותר מן הדין. אלא שאני חוכך בה, משום הערמת רבית. וכענין שאמרו: יש דברים מותרים, ואסור לעשות כן, משום הערמת רבית. אתם תבחרו, ולא אני.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנה · >>

סימן קנה

שאלת: הטוען את חבירו: מנה רבית קצוצה יש לי בידך, והלה כופר בו, ואומר: לא היו דברים מעולם. אי נזקקין לתובע, או לא? מי נימא א"כ לדבריו, רשע הוא, ואין אדם משים עצמו רשע? א"ד עביד איניש דיזיף מפני דוחקו? ואמרת, שדעתך לומר: דאין נזקקין לו, ואין משביעין את הנתבע על פיו. מדאמרינן דלדידי, אוזיף ברביתא, דהוא ואחר מצטרפין לפוסלן (כעובדא דבר בניתוס בסנהדרין כ"ה ע"א). ומשום דפלגינן דיבוריה, וכאילו העיד שלאחר אוזיף, ולא לו. ואפילו עד אחד מעידו, אין משביעין אותו. זהו תורף דבריך.

תשובה: הדבר פשוט בעיני, דנזקקין לו. ולא אמרו דרשע הוא, אלא לפוסלו לעדות. כלומר: שאילו היה יכול לשום את עצמו רשע, היה פסול לעדות. וכן אמרו: אדם קרוב אצל עצמו, לומר: שאין בדבריו עדות אצל עצמו. ולפיכך אין מבטלין דבריו, כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכן שלא לבטל כל עדותן, באנוסין היינו מחמת ממון, שאינן משימין עצמן רשעים לבטל עדותן. וכן לגבי עונשין למיתה, ולמלקות. אבל גבי תביעת ממון והודאתו, לא נאמרו דברים אלו מעולם שאם אתה אומר כן, אנו נאמר, באומר גזלתיך, ואפילו ביש לו תובע, לא יתחייב בתשלומין, שהודאתו אינה הודאה, שאין אדם משים עצמו רשע. ואל תשיבני שמודה לבעל דינו, ולא מצינו מודה שלא יתחייב בהודאת פיו.

איברא, מצינו מודה בקנס דפטור. והכא נמי, בא ונאמר שהתורה אמרה: אשר ירשיעון; פרט למרשיע את עצמו, שאינו נאמן לשום עצמו רשע ועד אחר ודאי מביא את הנתבע לידי שבועה דאורייתא

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנו · >>

סימן קנו

וכן מה שבאת בשאלתך, בשנים שהעידו באחד שהלוה להם ברבית, אין פוסלין אותו על פיהם, דדוקא הוא ואחר מצטרפין לפוסלו, אמרו. אבל אם אין אחר מצטרף עמהם, אין פוסלין אותו על פיהם. לא כן הדבר בעיני. ומ"ש (בפרק זה בורר שם (כ"ה)) בבר בניתוס. חד אמר לדידי אוזיף ברביתא. וחד אמר קמאי דידי גנב דבוטריא לאו למימרא דלענין דוקא, אלא מעשה שהיה כך היה. והא דאמ"ר יוסף (שם (סנהדרין) פ"ק ט ע"ב): פלוני רבעו לאונסו, הוא ואחר מצטרפין להורגו. לאו דוקא הוא ואחר, אלא משום סיפא נקטיה, דאמר: לרצונו; רשע הוא, והתורה אמרה: אל תשת ידך עם רשע. ותדע לך, דלאונסא לאו רשע הוא כלל. ולמה לא יצטרפו שנים, כשזה אומר לי ולפלוני רבע לאונסו, וזה אומר כן!

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנז · >>

סימן קנז

עוד שאלת: מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ו דמו"ל הכ"א): המלוה לחבירו, לא ימשוך את עבדו כדי שיעשה בו מלאכה, ואף על פי שעבד יושב ובטל. אם דעת הרי"ף ז"ל שוה עמו בדין זה, אם לאו?

תשובה: דע כי זה בגמרא מפורש, בפרק איזהו נשך (ס"ד ע"ב). וכתב הרי"ף בהל', וכך אמרו שם. ר' יוסי בר חמא הוה תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי, ועביד בהו עבידתא. א"ל רבא בריה: מ"ט עבד מר הכי? א"ל: אנא כרב נחמן ס"ל, דאמר: עבדא נהום כריסיה לא שוי. א"ל אימור דאמר ר"נ, כגון דארו עבדיה דמרקד בי כובי, עבדי אחריני דמעבד עבדי, מי אמר? א"ל, אנא כי הא ס"ל, דאמר ר' דניאל בר' קטינא אמר רב: התוקף עבדו של חבירו, ועשה בו מלאכה, פטור, דניחא ליה דלא ניסתר עבדי. א"ל, ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי. מר כיון דמסיק בהו זוזי, מחזי כרביתא, דא"ר יוסי בר מניומי אמר ר"נ: אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר. הלוהו ודר בחצרו, צריך להעלות לו שכר. א"ל: הדרי בי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנח · >>

סימן קנח

עוד כתבת, שאבאר לך מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ו דמו"ל ה"ב): המלוה את חבירו, לא ידור בחצרו חנם. אף על פי שאין החצר עשויה להשכיר, ואין דרך בעל החצר להשכיר, ואם דר בו צריך להעלות לו שכר. ואם לא העלה לו, הרי זה אבק רבית, לפי שלא התנה עמו שילונו וידור בחצרו. לפיכך, אם עדיין לא החזיר לו חובו, ובא לנכות לו שכר החצר שדר בה מן החוב, אם היה השכר כנגד החוב, אינו מנכה לו הכל, אלא כמו שיראו הדיינים. שאם תסלק אותו בלא כלום, הרי זה כמי שמוציא אותו בדיינים, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ע"כ דברי הרב ז"ל. ושאלת: מהו הנכוי שמנכין לו הדיינין?

תשובה: דברי הרב ז"ל הוציאן, מההיא דאמר ר' יוסי בר מניומי אמר ר"נ (בב"מ ס"ד ע"ב): אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצרו, צריך לעלות לו שכר. ואין כן, דעת רבותי אלא שאם הלוהו ודר בחצרו עכשיו, אסור לו לדור עד שיעלה לו שכר, משום דמיחזי כרבית. אבל אם כבר דר, אינו צריך להעלות לו שכר כלל, במה שכבר דר. ואינו מנכה לו כלום, כיון שהיא חצר שאינה עשויה לשכר, ואין בעל החצר עשוי להשכיר. שלא אסרו שום דבר, אלא שלכתחילה אסור לעשות כן, כדי שלא יראה כרבית. ואפילו אבק רבית אינו. וכן נראין הדברים באמת

גם מה שאמר, שאם עדיין לא החזיר לו חובו, שמנכה לו. גם זה, אין הכל מודים לו בדינו, ואפילו באבק רבית דעלמא, וכ"ש בזה, שאינו אלא דמיחזי כרבית. לפי שאמרו בגמרא גבי אבק רבית, דאינה יוצאה בדיינין. א"ר אשי: השתא דאמרת אכל, טפי לא מפקינן מיניה. אכל שיעור זוזי, לא מסלקינן ליה בלא כלום. כל סלוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. מ"ט? הוי אבק רבית, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. אלמא: כל סילוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. והרב ז"ל סובר: דוקא סלוקי בלא זוזי כלל. אבל אם נשאר בחובו קצת, שאין זה מסתלק לגמרי בלא זוזי, לאו אפוקי הוא. ואינו נכון. דמ"מ, כל מה שאתה מנכה לו ומסלקו ממנו, הרי אתה כמוציא ממנו. ומ"מ, מה שאמר הוא ז"ל, שאם היה שכר החצר שדר בה, כנגד כל החוב, אינו מנכה לו הכל, אלא כמו שיראו הדיינין. ושאלת: מהו הניכוי? גם אני לא ידעתי. שלפי סברתו, הו"ל לומר שינכה הכל, חוץ מדינר או פחות, ואפילו פרוטה, כדי שלא נסלק אותו לגמרי בלא זוזי. וכל שאתה נותן לו אפילו פרוטה, ולא מסתלק ליה לגמרי בלא זוזי, לאו אפוקי מיניה הוא. ואולי חשב הרב ז"ל, דכיון שאי אפשר לנכות כנגד כל השכר, אי אתה מנכה לו, אלא כשיעור נכייתא הנהוגה בעיר, לפי ראות הדיינין. גם הראב"ד ז"ל לא ירד לסוף פי' דבריו בכאן, בס' ההשגות שהשיג עליו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קנט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קנט · >>

סימן קנט

ומה ששאלת: אם עמד הלוה ופרעו, אם חייב המלוה להחזיר לו, לפי ראות עיני הדיינין? זה הוא פשוט, שאינו חייב, דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין. וכ"ש זה, שהוא כרבית מאוחרת. ומדבריו גם כן אתה למד כן, שהוא ז"ל כתב: אם עדיין לא החזיר לו חובו. ומה שאמרת: שלא מצאת בספריו, דין משכנתא דבית. איני יודע מה אתה שח! דדין חצר שכתב, היינו דין בית.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קס (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קס · >>

סימן קס

שאלת: זו שאמרו הגאונים ז"ל, שאחר הפרעון יכול לתבוע ממנו: רבית נטלת ממני; ומשביעו בכך. וקשיא לך, דאין אדם משים עצמו רשע.

תשובה: זו אינה שאלה, שאין הדבר אמור אלא לענין עדות שאדם קרוב אצל עצמו. וכשם דאין כשר לפסול קרובו לעדות. אבל לגבי תביעות ממון, ודאי משביעו בכל דבר שיתחייב לו ממון. וכי אין אדם תובע לקרובו: גזלתני, חבלת בי, אנסת, ופתית את בתי, גנבת את ממוני! ודבר זה אין צריך לפנים, ולא ניתן ליכתב כלל.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסא · >>

סימן קסא

וששאלתם: בראובן שקנה זהב מכותת משמעון פתוראה בהקפה בחדש אלול, כל משקל ומשקל בי"ב זוז, וקבע לו זמן לערב יוה"כ. ובשעה שקנה ראובן הזהב משמעון, התנה שמעון על ראובן ואמר לו: אם אינך פורע לי זוזים הללו בערב יוה"כ, הרי הם עשוים עליך במחירם היום. וקבל עליו ראובן זה התנאי, בלא קנין. ובהדין אתרא, קודם תשרי הזהב בזול, ואחר תשרי הזהב ביוקר. ואותה שעה שקנה ראובן את הזהב משמעון, והתנה עליו זה התנאי, היה הזהוב שוה בי"ג זוז וחצי. ועבר יוה"כ ולא נתן לו כלום, ועבר ראובן על התנאי. ולא עבר תשרי, עד שנעשה הזהוב בי"ד וחצי. ואח"כ שגר ראובן לשמעון כיס אחת של זהובים, כדי שיטול ממנו חשבון מחיר הזהב וזולתו. לימים, עמדו לפסוק את המשכון. נמצא שנטל שמעון בכל משקל ומשקל י"ג זהובים חסר רביע. אמר לו ראובן: אני קניתי ממך כל משקל בי"ב זוז, ואתה נוטל י"ג חסר רביע, אין לך רבית גדולה מזו. אמר לו שמעון: כי דבר זה אין בו צד רבית כלל, לפי התנאי שהיה ביני לבינך, כמו שהוזכר למעלה. ולא עוד, אלא שאנו בקיאין במשא ומתן. היאך הדין?

תשובה: כך ראינו, שזו רבית גמורה היא. דאמר ר"נ (בב"מ ס"ג:): כל אגר נטר לי אסור. וזה, כיון שהוא אומר אם אתה רוצה לעכב לך, הרי עליך להחזיר לי זהובים, שהם שוים יותר מן המחיר שנתחייבת לי עכשיו, זהו אגר נטר לי, דאסור. אבל ודאי, אילו שם שמעון את דמי זהב המכותת שמכר לראובן לאלתר, בשעה שנטלו ממנו ראובן בדמים על ראובן, ואמר לו: הרי יש לי בהם עליך זהובים, כשער של עכשיו, שנמצאין בכך וכך, כל זמן שארצה. מותר היה כדרבא, (בפ' איזהו נשך ס"ג ע"ב), דאמר: השתא דאמר ר' ינאי, מה לי הם ומה לי דמיהם, ופוסקים על שער שבשוק. ואף על פי שאין לו אף אלו, אחרי שנעשו דמי הזהב המכותת על ראובן מלוה, אילו תבעם מידי שמעון עד שלא עמדו הזהובים ביוקר. ואמר ליה ראובן: הרי שלך אצלי בהם הזהובים, כשער של עכשיו. גם בזאת, אם היו לראובן זהובים, מותר היה ואף מותר לשמעון, ליקח דמיהם בשער היוקר. כדאמר רבא (שם (ב"מ) דף סג ע"א). ש"מ מד"ר אושעיא, מעמידין מלוה על גבי פירות, ולא אמרינן (הלא) [דלא] כאיסור הבא לידו הוא. וש"מ, דיש לו. וש"מ, איתא לד"ר ינאי, דאמר: מה לי הן, ומה לי דמיהן. ועיקר זה, דהכי מתרצינן לה במתני'. לקח ממנו חטים בהלואתו, בדינר זהב הכור, וכן השער. ועמדו חטים בשלשים דינרין. אמר לו: תן לי חיטי שאני מוכרן, ולוקח בהם יין. א"ל: הרי חיטך עשויין עלי בשלשים דינרין, והרי לך אצלי בהם יין, ויין אין לו. ודייקינן: הא יש לו, מותר. עכשיו ששם את דמי הזהב המכותת עליה בהלואה, והתנה עליו: שאם לא יפרענו לזמן פלוני, יש לי עליך תוספת, זו היא הרבית. ואשר הוא אומר: תנאי היה ביני ובינך; כל הרבית תנאי הוא. ואף על פי לא היה רבית, אסמכתא היא. דקי"ל כר' יוסי, כל כי האי לא קני. דתנן (בפ' גט פשוט דף קסח ע"א): מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, וא"ל: אם איני מביא לך מכאן ועד יום פלוני, תן לו שטר. והגיע הזמן ולא נתן לו, ר' יוסי אומר: יתן. ור' יהודה אמר: לא יתן. ואמרינן: כי אתו לקמיה דר' אמי, אמר להו: וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסף, אני מה אעשה. וכן הלכה כר' יוסי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסב · >>

סימן קסב

שאלת: ראובן משכן בית לשמעון, בתנאי שיפרענו שמעון המעות בג' זמנים. והשלישו שטר החוב ושטר המשכונא, בתנאי: שאם יבא מערער על המשכונא, ולא ירצה ראובן לסלקו עד חדש ימים, שיתן השליש השטרות לשמעון. ואח"כ ברח ראובן מפחד המלך, ולא הניח שר העיר לרדת לשמעון למשכונה. ותבע שמעון השטרות מהשליש, מאחר שאין ראובן בעיר כדי שיסלק למערער. וטען השליש: שלא יצא השלישות מתחת ידי, עד שתביא ראיה שאין ראובן רוצה לסלקו. ועוד, כי השר הזה (אנוס) אנס הוא, שאינו רוצה לומר שום טענה על מעכב המשכונה. חזר וטען שמעון לב"ד: מאחר שלא החזקתי במשכונה, אני רוצה לחזור בי, ויש לו לשליש לתת לי שטר החוב, ויקרע שטר המשכונה. הדין עם מי?

תשובה: השליש שאינו רוצה להחזיר השטרות לשמעון, הדין עמו, מכמה טעמים, ומכמה צדדין. האחד, מן הטענה שטען השליש בעצמו, כי מאחר שהיה תנאי ביניהם, אם לא ירצה ראובן לסלק התובע, אם כן אין לשליש להחזיר השטרות, עד שידע ראובן בתביעת התובע, וימנע מלסלקו. אבל אם לא הודיעו, והוא לא ידע, אין זה מסרב מלסלק. שהם לא התנו, שאם יצא מערער ולא יסלקנו ראובן, שיחזיר השליש השטרות לשמעון. אלא כך הוא התנאי: שאם לא ירצה לסלקו. והיאך יודע שאינו רוצה, עד שיודיעוהו ויסרב? ועוד, שזה אנוס הוא, ויש טענת אונס בממון. ועוד, שראובן לא קבל עליו מן הסתם אונסין. דסתם אחריות, אינו באונסין. וכאותה שאמרו בפ' ח"ה (מ"ה ע"א). האי מאן דזבין חמרא לחבריה, וקא אתי כותי וקא אניס ליה מיניה, דינא הוא דמפצי ליה מיניה. ולא אמרן, אלא שאין מכירין בה שהיא בת חמורא וכו'. אמימר אמר: אף על גב דליכא כל הני מילי, לא (בעי לפנויי). מ"ט? מידע ידיע, דסתם עובד כוכבים אנס הוא. ועוד, דאנוסין כאלו לא שכיחי. וכל אונס דלא שכיח, אינו חייב בו, ואפילו במקבל עליו כל אונסא דמתיליד. וכדאמרינן בגיטין, בפ' מי שאחזו (ע"ג ע"א). ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונס' דמתיליד בה. לסוף איפסק נהרא. אתא לקמיה דרבינא. א"ל: זיל, שפי ליה, דהא קבילת עלך כל אונס וכו'. א"ל רב אחא בר תחליפא לרבינא: אונס' דלא שכיח הוא. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא, ואמ': אונס דלא שכיח שאני. והכא נמי, אונס דלא שכיח הוא, שאין דרך המלכים לאנוס שלא מן הדין

ומ"מ, אם בא שמעון לחזור בו, ושלא להוציא מעותיו על המשכונה, מסתברא שהוא יכול לחזור בו, מההיא (דפ"ק דב"ק ט ע"ב), דיצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק, יכול לחזור בו. ולא עוד, אלא אפילו אם בא לחזור בלא שום טענת אונס, רשאי. שהרי אפילו במלוה את חבירו ונתן לו מעות, ובא המלוה לחזור בו, איכא מ"ד בקידושין בפרק האיש מקדש (מ"ד ע"א), שיכול המלוה לחזור בו קודם שיוציא הלוה את המעות. דתניא התם (גמ' התקדשי לי בתמרה): האומר לאשה: התקדשי לי בפיקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה, מקודשת. ר"ש בן אלעזר משום ר"מ: מלוה הרי היא כפיקדון. ואסיקנא בגמרא, דבמלוה ברשות בעלים לחזרה, קמפלגי. מ"ס מלוה ברשות לוה קיימא ואי בעי למיהדר מלוה לא מצי מיהדר כלומר אף על פי שהמעות ביד הלוה שלא הוציאם עדיין. ומ"ס (ומר סבר) מלוה ברשות בעלים קאי, ואי בעי למיהדר מצי הדר, כל זמן שלא הוציאם הלוה. אלמא: לכ"ע כל שלא קבל הלוה אחריות המעות, יכול לחזור בו, שלא להלותם לו. דלא נחלקו, אלא כשקבל כבר הלוה המעות, ואפ"ה קסבר ר"ש בן אלעזר, שהוא יכול לחזור בו, וחייב הלוה להחזיר לו מעותיו. ועד כאן לא פליגי תנא קמא, אלא משום דנמסרו ללוה להוצאה, דמלוה להוצאה ניתנה. וכי תימא: הכא שאני, דאיכא שטר, וקנה המלוה נכסי לוה לשעבוד חובו, הא קי"ל דשעבודא דאורייתא. ואי משום האי, מ"ט דר"ש בן אלעזר, והכא לא פליגי: אי שעבוד הוי דאורייתא אי לא? אלא ודאי, כדאמרן. והכי נמי מוכח, בפ' בתרא דב"ב (קס"ז ע"ב). דתנן: כותבין שטר ללוה, אעפ"י שאין מלוה עמו. ואם אתה אומר, שאם כתב הלוה שטר למלוה, אין המלוה יכול לחזור בו, אלא חייב לתת לו המעות ללוה, א"כ היאך כותבין בלא דעת המלוה, דנמצא דאתה מחייב את המלוה להלוות מעותיו, בעל כרחו. ומיהו, אם שמעון זה ירד למשכונה, וזכה בקרקע, לא יכול לחזור, שהרי כבר נתחייב במעות עם ירידתו לתוך המשכונה, דומיא דמכר. והוא דלא עייל ונפיק הממשכן אזוזי. אבל עכשיו, שלא זכה הממשכן עדיין בקרקע, לא נתחייב בכלום. ואם מחמת שטר המשכונה, קרקע אינו נקנה בשטר לבד, אלא בכסף ושטר. ואם מפני הקנין שיש בשטר המשכונה, יש מי שאומר דאפילו בשטר (נקנין) [קנין] אינו קונה בלא כסף ואם מפני שחייב שמעון את עצמו בדמי המשכונה בשטר חוב שעשה על עצמו, לא היא! דאילו מסר השטר חוב לראובן, היה בדין דהוה ליה כמי שזקפן עליו במלוה, וכאותה דרשב"ג שכתבנו. אבל זה לא מסר בידו השטר, אלא ביד שליש, אין זה זקיפה במלוה, דזמן הוא שקבע לפריעת ממון המשכונה, ובתנאים. והלכך, שניהם יכולין לחזור בהם.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסג · >>

סימן קסג

ולענין חובות ותת"ק דינרין, שהודה ראובן לשמעון, שלא נתחייב לו בהם שמעון, אלא מחמת משכונה ובתים, ועל תנאי שיעמיד ראובן המשכונה בידו, ושאנסו הגזבר, והוציאו מן המשכונה הנז'.

תשובה: שורת הדין, אפילו היה הענין כמו שהודה לו ראובן, עכשו אם אמת היה הדבר, שהגזבר הוציאו בזרוע שלא מן הדין, כמו שכתוב בקונטרס הטענות, אין ראובן חייב באחריותו בזה לשמעון, דאונס הוא זה, ואין האונסין בכלל האחריות, מן הסתם. ולא עוד, אלא אפילו קבל עליו אחריות מפורש מן האונסין, אין אחריות אונסין שאין מצויין עליו. והגזבר שהוא ממונה לשמור המדינה מגזל, משפט אנס הוא, להוציא שלא כדין אדם מביתו אין לך אונס שאינו מצוי, גדול מזה. ואחריות כזה, לא קבל ראובן על עצמו. כאותה שאמרו בפ' מי שאחזו (ע"ג ע"ב). ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה. קביל עליה כל אונסא דמתיליד. לסוף, איפסק נהרא. אתא לקמיה דרבינא. אמ"ל: זיל שפי ליה, דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד. אמ"ל רב אחא בר תחליפא לרבינא: אונסא דלא שכיח הוא. איגלגל מילתא, ומטא לקמיה דרבא. אמר: אונסא דלא שכיח הוא. גם ראיתי בקונטרס, שהקהל הקדוש שבסוריא כן דנו מתחלה. ועוד, שאם היה הענין כמו שבא בקונדריס, ששמעון בעל המשכונה סבב בתחבולות עם הגזבר, כדי להפסיד לראובן. אין ראובן חייב לשמעון מחמת האחריות כלל, שהרי הוא גרם ההפסד לעצמו. ואדרבה! אם הדברים כן, ויכולין להתברר שעשה כן, חייב לשלם לראובן כל ההפסד שהפסיד על ידי כן, שזהו דין מסור. ואף על פי שהוסיף עוד ראובן, ומחל לו לשמעון כל החוב וכל השעבוד שיש לו עליו. אם האמת הוא, כמו שבא בקונטרס, שהוא אנוס בכך, אין מחילתו מחילה, דתליוה וזבין, זביני זביני, משום דאגב אונסא דזוזי, גמר ומקני. אבל תליוה ויהיב, אין מתנתו מתנה, וה"ה למחילתו שאינה מחילה. ועוד, שהרי מסר ראובן מודעא על לשון המחילה, ועל ביטול המודעה, כמו שראיתי בכתב העדות, שכתבו לי הקהל קדוש שבארגון. ובמסירת המודעא, אפי' בזבינו לא הוו זבינו. וכדמוכח בפ' ח"ה (מ"ז ע"ב). ואף על פי שהוסיף עוד ראובן באותו כתב ההודאה והמחילה, וכתב: וכל מיני מודעא שיצא על שום ענין, מכל הכתוב בשטר זה, בין על שמי, בין על שם הבאים מכחי, הריני מבטל ביטול גמור, בקנס. כל זה אינו מגרע כחו של ראובן, כיון שמסר מודעא על המחילה, ועל ביטול המודעא. ואף על פי שלענין מסירת המודעא דזביני, הסכימו רבותי נ"נ, שאפי' אנסוהו למכור ולבטל כל מודעא וביטול מועיל, הכא גבי מחילה אינו מועיל. שהטעם לגבי מכירה שמועיל, היינו משום דלא עדיפא המודעא, מעיקר המכר. ואילו בעיקר המכר, קי"ל דתליוה וזבין, זביני, דאגב אונסי' דזוזי, גמר ומקני. הלכך אף תליוה ובטיל, ביטולו בטול. דאגב אונסא דזוזי, גמר ומכר, וביטל מודעתו. אבל לגבי מתנה ומחילה, אם נאנס, אין מחילתו מחילה. וכיון דעיקר המחילה באונס אינה מחילה, מה יועיל ביטול המודעא.

ועוד, שביטול המודעא במחילת מחמת אונס, אינו מועיל. דכל דהוי מחמת אונס לבד ובלא זוזי, אינו כלום. ואף על פי שלא הכירו העדים באונסו של ראובן, במחילתו ובביטול המודעא, אין בכך כלום. דהא קי"ל, דמודעא דגיטא ודמתנתא, לא בעו למיכתב בה: ידעינן באונסיה דפלניא. דגלויי מילתא בעלמא הוא, כדאי' בפ' ח"ה. וכי היכי דאינן צריכין להכיר באונסו בעיקר מתנתו ומחילתו, כך אינן צריכין להכיר באונסו, בבטול המודעא. אך אני רואה, שהוסיף עוד ראובן, וכתב באותו כתב: וכל הדברים שמסרתי שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל שום ענין מכל מה שכתוב בשטר זה, הריני מבטל אותם לגמרי. וזה הענין מועיל לבטל את הכל לדעת הרמב"ם ז"ל, שכן כתב בביטול מודעא דגט. ואף על פי שאין דבריו ברורים בעיני בדבר זה, ואיני רואה בהם עיקר כ"כ, ליסמך עליהם. מ"מ כל הארץ ההיא נמסכין עליו בדיניהן, ומי ישמע לנו לבטל דבר מדבריו?

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסד · >>

סימן קסד

ומה שקנסו הקהל את ראובן במאה זהובים, אם יערער לעולם על לבן, ועל שמעון בנו, ועל רחל בתו, מחמת שום תביעה שהיה לו אצלם.

ושאלת: אם יוכל ראובן לכוף את הקהל, שיבטלו מעליו אותו קנס? אני איני יודע, מי גרם להם ליכנס בכך, כדי שאדע אם יוכל ראובן לבטל את הקנס. הם שקנסו, ויודעים מאיזה טעם קנסו, וחזקה שלא על חנם קנסו. ואם ראובן היה, יראה שהרשות בידם דהפקר ב"ד הפקר, כל שהם רואים שהוא צורך שעה. וכדאמרינן בפ' השולח (ל"ה ע"ב). אמר ר' יצחק: מניין דהפקר ב"ד הפקר? שנאמר: וכל אשר לא יבא לשלשת הימים, יחרם כל רכושו. ר' אלעזר אמר: מהכא. ואלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן, ויהושע בן נון וראשי אבות המטות בני ישראל. וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא מה אבות מנחילין את בניהם, כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין את העם, כל מה שירצו. ותניא בפ"ק דב"ב (ח): רשאין בני העיר להתנות על השערים, ועל המדות, ועל שכירות פועלין, ולהסיע על קיצותן /בנוסח שלפנינו: על המדות, ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן/.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסה · >>

סימן קסה

עוד שאלת: ראובן השכיר דירתו לשמעון, בכל שנה ושנה, בדינר אחד. ונתן לו שמעון מאתים וארבעים דינרין בתחילת השכירות, ובעת שישלמו השנים, תצא הדירה בת חורין לבעלה. ובעת שירצה ראובן להחזיר לשמעון הממון, ינכו שכירות השנים שעברו, ותחזור הדירה לבעלה, והממון לרבו. ועמד שמעון, והשכיר הדירה הנז' ללוי, בחמשה דינרין לחדש, והוא נותן לו השכירות בכל חדש. ועמד לוי, והשכין לראובן הנז' בדירה שהיא שכורה לו משמעון. והיה לוקח שמעון השכירות מיד ראובן, שא"ל לוי: תיקח השכירות ממנו. אי הוי זה רבית קצוצה, וחוזרת, או אינה רבית, והיא מותרת שיקח אותה שמעון? ואין בשטר המשכון, אלא שכירות. עכ"ל שאלתך.

תשובה: אף על פי שבא לשון השאילה מעורבב, המובן ממנה הוא: שראובן לוה משמעון י"ב ליטרין, והשכיר לו דירתו בדינר לשנה, כל זמן שהוא רוצה לעכב המעות בידו. וזיכה לו שמעון באותם י"ב ליטרין סך השכירות, כמנין השנים אשר יעכב הממון ראובן בידו. וכשיפרע ראובן הממון לשמעון, ינכה לו מחובו, בסך שכירות אותם השנים. ואח"כ הערימו, ושמו יד לוי באמצע, וחזר לוי והשכירה לראובן בעצמו, בעל הבירה (שמא צ"ל: הדירה). ונסתפק לכם, אם זאת הוי רבית קצוצה, או כמין רבית ואינה רבית. ותחילה אומר, כי אילו לוה ראובן אותם י"ב ליטרים משמעון, ואמר לו בשעת הלואה, או אפי' לאחר הלואה: כל זמן שמעותיך אצלי, חצרי שהשכרת במנה תהא שכורה בחצי מנה, הרי זה רבית קצוצה, ויוצאה בדיינין. אבל אם א"ל סתם: כל זמן שמעותיך אצלי, חצרי שכורה לך בדינר, אין זו רבית קצוצה, ואף על פי שהיא ראויה להשכירה במנה. לפי שאין כאן קציצה, וגם אין אונאה לשכירות קרקע, כמו שאין אונאה למכירת קרקע. ולפיכך, אינה יוצאה בדיינין, אלא שיש כאן אבק רבית. וכדתנן בפ' איזהו נשך (ס"ד ע"ב): המלוה את חבירו, לא ידור בחצרו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית.

ועוד אומרים: שהממשכן בית לחבירו ובנכיתא, אף על פי שהוא מותר לפי דעת מקצת גדולי ישראל, אף על פי כן אסור המלוה להשכירה ללוה, מפני שנראה כנוטל שכר מעותיו מן הלוה. וזו היא חכירי נרשאי, שאסרו בפ' איזהו נשך (דף סח). דאמרינן התם: אמר רבא: לית הלכתא כחכירי נרשאי, דכתבי הכי: פלניא משכן ליה ארעא לחבריה, והדר חכרה מיני'. והאידנא דכתבי הכי וקנינא מיניה, ושהינא כמה עידנין, והדר חכרה ניהליה, שפיר דמי, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. ולאו מילתא היא. נמצא עכשיו, שכל הממון מתרבה מיד הלוה ליד המלוה, ואסור מדרבנן, אף על פי שאין כאן לא רבית קצוצה, ולא אבק רבית, אלא משום מראית העין. ומעתה, נאמר למעשה שלפנינו: שיש לב"ד לחקור ולדרוש ולדעת, מעשה שהיה, כיצד היה. ואם שכר ראובן ביתו סתם לשמעון, אף על פי ששכר לו בפחות, כיון שלא א"ל: שכור ממני בפחות; אין כאן רבית קצוצה, אלא אבק רבית, ואינו יוצא בדיינין, ואף על פי שאסור לעשות כך. ואף על פי שחזר ראובן, ושכר אותו דירה משמעון, ונותן דמי השכירות מידו לידו של שמעון, איני (שמא צ"ל: אינו) יוצא בדיינין, אלא דאסור לעשות כן, דהרי חכירי ונרשאי. וכ"ש דאינו יוצא בדיינין, כשיד לוי באמצע. ומעתה, כיון שאמרנו, דאין כאן רבית קצוצה, אף על פי שעדיין לא פרע ראובן את החוב, אין מנכין לו מחובו כנגד אותו אבק רבית שאכל שמעון, דכל שמגרעין לו מחובו, הרי הוא כאילו מוציאין אותו מידו. וכדאמרינן: כל סלוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. ומ"מ, אם עדיין חייב לו ראובן מדמי השכירות ללוי, אין מוציאין מראובן לשמעון, דאבק רבית אינו יוצא בדיינים, לא מלוה למלוה, ולא ממלוה ללוה, ואפילו מה שכבר נתן לו. אם קודם שנתן לו, מיחה בו, וא"ל: איני רוצה שתקח משכירות זה כלום; או כיוצא בזה. ואח"כ הכריחו שמעון, והוציא מאותו שכירות ממנו כלום, חייב להחזיר לו, לפי שמשעה שמיחה בו ראובן, כשחזר שמעון והוציא ממנו, הרי זה גזל גמור, וחייב להחזיר לו. וכן דן הראב"ד ז"ל. ואם א"ל ראובן בפירוש: כל זמן שמעותיך אצלי, דירתי שכורה לך, בפחות ממה שהיא ראויה. או חצרי שנשכרת בכך, שכורה לך בדינר, או כיוצא בזה, הרי זה רבית קצוצה, ויוצאה בדיינין. וכ"ש כשהתנה עמו: אני משכירה לך בדינר; וחוזר ואומר: בה' דינרין.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסו · >>

סימן קסו

לקדושים אשר גבר חשקם, להשלים לנפש חוקם, עיני נשואות. ואל קול המתנדבים בעם, פרי מתקם, ואין ערכם, למען הגיה חשכם. אזנם נטויות, בפתיחי אמרות טהורות, תשואות שואות יעברו ובפנינו דברתם. חשקת יופים ישירו. להם לבדם נמכרו יצורי, ממכרת עבד, ואליהם, ואין לזרים אתם, נתנו מורשי לבבי למורשה. ראיתי והנכם היום, מן החפצים לברר וללבן האמת, ולהניחה על מתכונתה. כי זה אצל כל יראי ה' ואוהבי תורתו, תבואת תלמוד וזה פריו. ומה לי רק להפיק רצונכם, ולמלאת את שאלתכם, צריכי.

ואשיב תחילה על ג' השאלות, אשר רצה אחי ורעי ודודי, כה"ר שלמה קורקוס, לעמוד בהם על דעתי.

הא' הנה היא: אם המלמד יש לו דין שומר בספרים שמביאין התינוקות לביתו, ומוליכים אותם לביתם לפעמים, כשירצו. והמלמד, לא קבל עליו שום שמירה, ואפי' הא ביתא קמך, לא קאמר. ואומר המלמד: שאפי' דין שומר חנם אין לו. כי אף אם נדמה אותו לאומנין, שהן שומרי שכר, מ"מ האומנין צריך שימשכו הכלי, או יקבלו עליהם שמירתו. וזה, לא משך ולא קבל עליו שום שמירה. ולא א"ל אבי התינוק: אפי' אמירה בעלמא, לומר: בני, יוליך ספר פלוני לביתך עכ"ל השאלה, תיבה בתיבה.

תשובה: אין למלמד דין שומר כלל. וזה כבר יראה, כי שכנגדו, ויקרא שמו ראובן, רוצה לדמות עניינו לענין אומן ושותף ומלוה על המשכון, ודומיהן. אשר מבלי הזכיר לה בעל החפץ שם שמירה, נעשין שומרים, עד אשר יטעו מדרך השמירה המוטלת עליהם, חייבין לשלם. וכמו כן, הענין במלמד, כי בעת אשר נשכר בעד ככר לחם אצל ראובן, ללמוד לבנו תורה ומצות, וידע שהנער יבא אל ביתו, וספרו בידו, מן הסתם נטל עליו ראובן שמירת ספרו. וגם הוא, למען מלא רעבון ביתו קיבלה עליו בסבר פנים יפות. ואני אומר, שהדמיון הזה אין לו שחר, לשני טעמים. האחד: שכל הנפקדים שנעשים שומרים מבלתי הזכיר אליהם שם שמירה, יגיע עליהם ריוח או תועלת בקיום ממונם אצלו, עבור החפץ המופקד בביתם, שמור מכל מיני מזיקין. והגעת הריוח והתועלת לנפקד, מצד הפקדון הוא, שיש חיוב גדול להתחייב בעבורו, אם בהטיל עליו משא השמירה בסתם, ומבלי הזכרה כלל. ואם להתחייב על אבדן החפץ בדברים לבד, מבלי קנין. וזה השורש כבר כתבוהו המפרשים, במקומות רבים, וביחוד בסוף פ' השוכר את הפועלים (צ"ד ע"א). עד שבעבור זה, לא מצאו טעם בבירור על מה שחייבה התורה שומר חנם (חייב) בפשיעה, הואיל ואין צד הנאה מגיע לו מן השמירה. וההכרח הביאם לומר בטעמו של דבר, כיון שקבל עליו בפיו שמירת החפץ, והנפקד נשען על שמירתו [ואם] נאבד בפשיעתו, הרי הוא קרוב למזיק. ולפי שיש לאומן וחבירו הנז' תועלת בשמירת החפץ, לכן נעשו שומרים מבלי הזכרה. כי המלוה דרך משל, אחד אשר נדבו לבו להלוות לעני את כספו, במצוה על ככה מפאת תורתנו הקדושה, הנה הוא לקיים ממונו, שישמור את משכונו. כי אם יאבד אותה, יאבד את מעותיה, כנגד שיווי המשכון. ואולי כולם, אם הלוה הוא מן הכופרים בכל, לדעת שמואל דאמר בפ' השוכר את האומנים (פ"ב ע"ב): אבד קתא דמגלא, אבד אלפא זוזי. לפי שעל תנאי זה, קיבל עליה שמירתו. ואיך לא ישמרנו יפה, והרי הוא כאחד מקניניו, לדברי ר' יצחק שהלכה כמותו! וכמו כן, האומן אם לא ישמור הכלי שנתנו אליו, ועליו לתקנו, יאבד שכרו, והיו חייו תלוין לפרנסתו. וכן הטעם בשותף, שמפני חלקו בחפץ צריך לשמור את כולו. לפיכך ראוי לומר בכל אלה הנפקדים, שכמו שהותרה שמירת החפץ ולתועלתו, סתמן כפירושן. וזהו הטעם בלוקח כלי לשלשים יום, שיש לו דין שומר חנם אחרי עוברן. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו, בפ' השואל לפי שכבר הוטל עליו, משא משמירה מחמת עצמו. אבל מי שאין ממונו מתרבה, ולא מתקיים ונשמר מצד קיום החפץ ושמירתו, כמו שהוא הענין במלמדות, צריך הוא בטרם שיהיה לו דין שומר, שיטיל עליו המפקיד משא השמירה, ושגם הוא יקבלנה בפירוש. או שיאמר דברים מורים על קבלתה, כמו הנח לפני. אבל הנח סתם, בעיא ולא איפשיטא בפ' האומנין (פ"ו ע"ב), ולקולא. ואין לכמו זה הנפקד, דין שומר ואם לא הטיל בעל החפץ משא השמירה על בעל הבית, חיוב שמירה רק מן הנזק שיגיע להם מחוץ. וזה לדעת חכמים. אבל לדעת ר', אפי' מכמו הנזק אינו חייב, אלא אפי' יקבל עליו לשמור, אין לו דין שומר חנם לחייבו על הנזק הבא מן החוץ, הואיל ובעל החפץ לא הזכיר לו שום שמירה. ונתבאר כל זה בפ' שור שנגח את הפרה (מ"ז ע"ב). ואמרו במכילתא (בס' משפטים): כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ר' ישמעאל אומר: עד שיפקיד אצלו, ויאמר לו: הילך ושמור לי כלי זה. אבל אם אמר לו: תן עיניך בו; פטור ע"כ. ובנדון שלפנינו, אפי' תן עיניך בספר, לא אמר לו מעולם למלמד, והדבר [מובן] שאין לו דין שומר כלל. ואין להשיב משומר אבידה, שהתורה הטילה עליו שמירה בפירוש, וגם הוא קבלה עליו כשהגביה האבידה

והטעם השני, הנה הוא שהאומן, דרך משל, אין לו מונע ימנעהו ויערכהו מלהניח הכלי אשר הפקד אתו במקום המשתמר. ועל כן, היו בידו לשומרו השמירה המיוחדת לו מפי חז"ל. או אם ירצה, יצרנו כאישון עינו. וזה מפני שהמפקיד לא שייר אצלו בכלי שום תשמיש, כל ימי היותו בבית האומן. וכמו כן הענין, בכל המופקדים שבעולם, שיש להם דין שומרים. אבל המלמד, אין לו כח ורשות לשמור את הספר, בכמו זאת השמירה המעולה, ולא אפי' הגרועה שבגרועות. כי ראובן אבי הבן, לא יתיר למלמד, ולא ירשה אותו, שיצניע את ספרו וישימהו בבית גנזיו, אפי' כהרף עין, כי למען ילמוד בו בנו תמיד, נתנו בידו, לא לתתו בכלי חרש, למען יעמדו ימים רבים! ולא עוד, אלא שהבן עצמו מפאת אביו, שפעמים בשבת יביא הספר אל ביתו, לבעבור נסות אותו בדרך למודו. וא"כ, איך יתכן לומר: שהמלמד קבל עליו מן הסתם, שמירת הספר? ואין זה, אלא כאומר: שבור חבית זאת, ושמור את יינה (כדאיתא בפ"ק דב"ב ט"ז ע"א). כי הנה ראובן שם הספר בידו, לא יוכל המלמד לפקוח עין בשמירתו, כיום תמים, אף כי שנה תמימה. ומשונה היא שמירה זאת, מכל שמירות שבעולם. עד שמפני זה, יתכן לומר שאפילו הטילה בעל הספר עליו את השמירה, והוא קבלה על עצמו, אין בקבלתו ממש, כל שלא נטל המלמד קנין עליה. והראיה לזה, משומרי הקדשות וקרקעות, שהעלה בפ' הזהב (דח"ן (נ"ח) ע"א), שאינו מתחייב להיות לו דין שומר, אלא בקנין, הואיל והתורה פטרתו מן הכל. וכבר הקשו שם המפרשים, על מה שהצריך ר' יוחנן קנין, ממ"ש שם בפ' השוכר את הפועלים (צ"ד ע"א), גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל. דאקשי תלמודא: במאי? אמר שמואל: בשקנו מידו. ר' יוחנן אמר: בההיא הנאה דקא מהימן ליה, גמר ומשעבד נפשיה. ותי': דש"ח שהוא אף בד' שומרים, יכול לחייב את עצמו כדין שואל, בדברים, מטעם הנאת הנאמנות. אבל שומר בהקדשות, שאינו בתורת שומרים כלל, אי אפשר שיתחייב בדין השומרים, אלא א"כ קנו מידו. והרי הדברים ק"ו, במי שאין המציאות אל שיהיה לו תורת שומר. וגם התורה לא הזכירה, ולא עלה על לבה, כמו שהוא הענין במלמד. ששורת הדין מחייב, שלא יהיה לו כח לחייב את עצמו בדין השומרים, בדברים לבד, רק בקנין חזק. ועדיין, אולי.

ועוד אפשר לדון בפטור המלמד מצד אחר, ולומר שאם הבן הוא קטן, ואין בו דעת לשמור (הושמטה הערת בעל רחמים לחיים), אפי' הטיל ראובן שמירת הספר על המלמד, והוא קבלה על עצמו, כל שהתנה ראובן שישתמש בנו כחפצו, וספרו כרצונו, וישארו עמו, כשירצה, פטור המלמד אפי' מפשיעה. שהרי היא כאילו א"ל ראובן: שמור לי ספרי, ואם תרצה תתיר קשריו, ועשה מעליו או הקלף או הנייר שבו, שמשים לקונטריסין הטובים. וכדברו אליו כדברים האלה, הרי נתן לו רשות לפשוע בשמירת הספר. דומה לאותה שאמרו. בפ' החובל (צ"ג ע"א): לשמור, ולא לקרוע. לשמור, ולא לאבד. ורמי מינה, למתני'. ומשני: לא קשיא. הא דאתא לידיה בתורת שמירה, הא דאתא לידי' בתורת קריעה. ופי' הרשב"א ז"ל, בחי' לשם, וכתב וז"ל: הא דאתא לידיה בתורת קריעה, אם בשעת שהוא מוסר לשמור כסותו, אומר לו: אם תרצה תקרענו, או תאבדנו. אף על פי שלא א"ל, ע"מ לפטור, פטור. דבשעה שנעשה שומר עליו, על תנאי כן בא לידו. שאם ירצה לקרוע, יקרענו מן הסתם, ע"מ לפטור, קאמר, ועל דעת כן, קבלה שומר זה, ומפני זה פטרתו התורה עכ"ל. וכענין זה, כתב הרא"ש ז"ל, בתוספות. אלא שלא האריך כל כך. וכ"ש, שאם פשע השומר בשמירת הכסות, שהוא פטור, אחר שיש לו רשות לקורעו. ואף כאן, כיון שיש לו רשות למלמד, לשום ולתת הספר ביד הנער, אשר באולי יתננו בעד שני אגוזים. או אם יראה את רעיו במחול, משחקים, ישליכנו מידו, וילך אחריהם. כ"ש שיש לו רשות לפשוע בשמירתו, לא יגרום לחייב אותו בתשלומי הספר, הנה הוא מכל הטעמים הנזכר, פטור המלמד ושלום לו. לא יירא ולא יחת.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסז · >>

סימן קסז

טוליטולא. להר' שלמה י"א.

אמרת: בענין השטרות העולים בערכאות של כותים, וחותמיהם, ואמרו בפנינו הלוה מנה, דלא מרעו נפשייהו ועשויין בכל חיזוקי שטרותינו. ובאותו שטר, נתחייב ראובן לכותי, ומת הלוה בחיי המלוה. ומכר הכותי המלוה, השטר לישראל אחר. ואמרת: שאינו גובה בו ישראל הקונה; מנכסים משועבדים. דכיון דצריך לישבע, ושבועת העובד כוכבים כמו שאינה, ואבד שטרו. וכ"ש אם מת אחר מכאן המלוה, קודם שזכה בו הישראל, אמרינן (בשבועות מ"ז): דאין אדם מוריש שבועה לבניו.

תשובה: עמדתי על השאלה, ויראה לי ממה שלקחת שני דרכים, ובכל אחת אתה בא להפסיד על הלוקח, שלא יגבה מן הלקוחות. לפי שבתחילה אמרת, דאינו גובה ממשעבדי, מפני שצריך לישבע, ושבועת עובד כוכבים כמו שאינה. וכיון שחלקת בין משעבדי לבני חרי, נראה שדעתך לומר, שאפי' דליתא לדרב ושמואל (שם (מ"ז) בשבועות), אפי' הכי הלוקח מפסיד, דאילו לרב ושמואל אין חילוק בין משעבדי לבני חרי. אלא כיון שחלקת בהן, אתה סבור דאפילו ליתיה לדרב ושמואל, הפסיד הלוקח מפני דאינו יכול לישבע שלא נפרע, ושבועת העובד כוכבים גם כן אינה כלום, כמו שאמרת. ותנן (בכתובות דף פז:): מנכסים משועבדים לא יפרע, אלא בשבועה. נמצא לפי דברים אלו, דאפילו לא מת לוה, אינו גובה מן הטעם שאמרת, שהוא אינו יכול לישבע. וגם המלוה אינו יכול לישבע. וזה אינו! לפי שאילו היה חייב ראובן לשמעון מנה בשטר, ומכרו שמעון ליהודה, הרי יהודה גובה בלא שבועת המלוה, שאם לא כן, אבדת כל שטרי חוב שירש יורש מאביו, וזה נראה ברור

ועוד באת בטענה אחרת להפסידו, שלא ליפרע מן הלקוחות, מדרב ושמואל. שכך כתבת, וכ"ש. אם מת אחר מכאן. המלוה, קודם שזכה בו הישראל. דאפילו בישראל אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. וגם זה אינו נראה לי, דגם רב ושמואל לא אמרו, אלא ביורשין מן היורשין, דמיד דמת הלוה, מיד חלה עליו השבועה, ואינו ניצול ממנה לעולם, ואינו יכול להורישם. אבל במוכר שטר חוב שיש לו על אחד, ואותו לוה מכר נכסיו, ואף על פי שמת המלוה, לא חלה עליו השבועה מחמת הלקוחות, דשמא יהיו לו עוד נכסים ללוה, שיפרע מהם. וכך קבלנו מרבותינו נ"נ. אבל ראיתי שלקחת בשאלתך ענין אחר, שאינו מכלל טענות אלו. והוא שאמרת: מת לוה בחיי מלוה. ולפי זה, לרב ושמואל חוזר דין הלקוחות, כדין היורשין, לפי שמיד שמת הלוה, אין לו לגבות אלא בשבועה מן היורשין, או מהלקוחות. ואפ"ה, אם יש בו בשטר נאמנות, אין כאן עסק שבועה, ואין כאן דרב ושמואל, וכן הסכימו הראשונים ז"ל. ומן הלשון שכתבת, שעשוי בכל חיזוקי סופר, ככל חיזוקי שטרותינו, נראה שיש בו נאמנות, לפי שכן דרכן לכתוב בשטרות וכיון שכן, ששעבד את עצמו ראובן זה לכותי, ודרך המשתעבדין לכותי בשטרותיהן, לגבות אפי' מת לוה בחיי מלוה, הרי הסתם, כאלו פירש שיגבה ממנו בין כך ובין כך. דהו"ל כעין לשון הדיוט, דאע"ג שלא התנה, כאילו התנה דמי, כיון שהורגלו בכך, כדאיתא בפ' המקבל. והו"ל כתנאי כתובה, דאע"פ שלא כתב, כמו שכתב דמי, כדאיתא בירושלמי. דפרק נערה שנתפתתה.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסח · >>

סימן קסח

שאלת: ראובן הוציא שטר על ביתו של שמעון, כתוב בסופר השררה, וחתום בחותמו. ומגיד הכתב, שזה הבית נמכר בהכרזות, מפני מעות שהיה חייב למלך, ושנעשה כל זה בפני דיין פלוני מבני העמים, כשהיה יושב על מושבו, לדון הדינין הבאים לפניו. אבל כל זה לא נודע לנו, אלא מכתב הסופר וחותמו. וטוען ראובן: שנדע הדבר מן הדיין הכותי, שעדיין הוא קיים, ושנדע ממנו אם נעשה הכל לפניו, כמו שכתוב בכתב הסופר. ועם זה, יהיה לזה הכתב דין ערכאות, ולא דין הדיוטות. ע"כ השאלה, תיבה בתיבה.

תשובה: לשון השאלה בא בסתם מאד, ולא ירדתי פה לסוף כוונת הר' שלמה בזה (עיין סימן הקודם). וזה, שממה שכתב בה: וטוען ראובן: שנדע הדבר מן הדיין כותי; ואז יהיה אל הכתב דין ערכאות, ולא דין הדיוטות. נראה דהדבר פשוט בעיניו, כי כל עוד שלא יחקור הדבר מן הדיין, השטר פסול. וא"כ מי יתן ואדע, מה יועילו דברי הדיין? שהרי כל המפרשים השוו, דאין לכל דיין דין ערכאות, רק לאשר נתמנה מצד ומפאת המלך, לפקוח עין בדבר השטרות, לבלתי יתערב עמהם שוא ודבר כזב, ולא ימצא בהם לשון תרמית. ואולי בא שם תיבת: שראובן; בטעות העט, וראוי לבא עליה תיבת: שמעון? ומ"מ, עדיין הקושיא במקומה עומדת, דמה בצע בדברי הדיין? והנני רואה בשכבר עמדתם על דברי המחברים, ועל המחלוקת שנפל ביניהם, בשטרות הנעשים בערכאות של עובד כוכבים. ומדעתי יפה השיב כבודך, מדברי הרמב"ן ז"ל. והחילוק שכתב הר' שלמה יצ"ו, כבודו במקומו מונח, אבל גבי שטרות הנעשים על יד הכתבים העומדים בחוצות העיר וברחובותיה, הכשיר הרב ז"ל (הרמב"ן) בשני תנאים. האחד, שיהיה לכותב רשות מפאת המלך, להתנהג במלאכת הספרות והשני, שיהיה כעין ערכאות. רצוני, שיהיה ידוע אצלנו, שאינו מקבל שוחד, ואז יש לו דין ערכאות, משום דינא דמלכותא. ועל פיו (הרמב"ן), ועל פי הרשב"א, נהגו להכשיר בגלילות קטאלונייא, בשטרות הנעשות ע"י כתבים כאלה. כותב, עושה רצונו, בספר חיים יכתוב ידו, להניח ברכה הרבה באהלך עולמים. כיש את נפשך החשובה, ונפש נח מעט מעצבי, בזכרו ידידות נפשכם, עם יגון, בעלות על לבו שעשוע חברתכם. אני הצעיר, נכון למלאות את שאלתכם. אחיכם, זרחיה הלוי.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קסט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קסט · >>

סימן קסט

שאלת: מי שלוה בשטר, ושעבד נכסיה מטלטלי אגב מקרקעי, ויפה כחו של מלוה לברור מאיזה נכסים שירצה, יגבה. ואח"כ מכר הלוה קצת מן המטלטלין שהיו לו, והמלוה בא לקחת אותם מיד הלוקח. (ואף על פי) שהלוקח טוען: הנחתי לך מקום לגבות משאר נכסים. [היינו] מפני שהלוקח אומר לו, כשם [שמן] הלוה [לא] היה יכול לתבוע חובו, מאיזה נכסים שירצה, הואיל ואין לך ברירה, כך אני שלקחתי ממנו. אבל כשיש למלוה ברירה, כי היכי דאין הלוה יכול לדחותו, כך הלוקח. דמימר אמר: אתה לקחת שעבוד זה, ואני בורר. או דילמא, בין הכי ובין הכי, יכול לדחותו אצל בני חורין?

תשובה: הדין עם הלוקח. ולעולם, אין נפרעין מנכסים משובעדים, במקום דאיכא בני חורין והטענה שאמרת, אינה! שאינו מן הדין, שיכול המלוה (ליתן) [לגבות] לו מאיזה שירצה, דאין נפרעין מן המשועבדין, אפי' במקום דליכא אלא זיבורית, אף על פי שהלוה לא יכול לדחותו מן הבינונית, אצל הזיבורית. ולא יהא כח נתינת רשות והברירה, חמור יותר מכח הדין שנתן לו ברירה אצל הבינונית. ועוד, דאפילו שוייה ניהליה אפותיקי, שהיא ברירה מבוארת משעת ההלואה, הלוקח דוחה אותו אצל בני חורין אחרים. וזה נראה לי ברור

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קע (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קע · >>

סימן קע

שאלת: מלוה לזמן קבוע, וללוה אין לו מטלטלין, ומבזבז אותם הנכסים, או שרוצה לילך למדינת הים, והוי זמן החורף קרוב, שאינו יכול לבא משם קודם הזמן. מי חיישינן דילמא שמיט, ואכיל להו, ומחייבינן ליה להעמיד הממון ביד שליש, או בב"ד?

תשובה: כבר מצאתים לרב נטרונאי גאון ז"ל שכתב: שהמבקש לילך למדינת הים, אין למלוה לדוחקו ולעכבו, ולא להעמיד הממון ביד שליש, אלא כשיגיע הזמן, הדין ביניהם אבל רבינו הגדול, כתב בתשובה אחרת בענין זה, בראובן שמכר שדה לשמעון, ונטל ממון, ויצאו עליו עסיקין, ובא לב"ד וטוען חוששני שמא תאבד ממוני, ואם תצא השדה מידי לא נמצא לך כלום, על כן קנה באותו ממון, קרקע שיוכל לטרוף אותו. והשיב הרב ז"ל: טענה זאת, יפה היא והביא ראיה ממ"ש: כותבין אדרכתא למקרקעי, אבל למטלטלי לא, דילמא שמיט ואכיל להו, וליכא לאשתלומי. אלו דבריו של רבינו הגדול ז"ל ואף על פי שאימת חכמתו מוטלת עלינו, אין משוא פנים בדין, שלא מצינו בתלמוד, במי שאינו חייב עדיין כלום, שנעמיד ממונו בב"ד משום חשש שמא יזכו אחרים בממונו. ומה שהביא ראיה מאדרכתא, התם מעשה ב"ד הוא, ואין ב"ד מוציאין מידם דבר שאינו מתוקן. ואי שמיט ואכיל, וליכא לאישתלומי, ב"ד הוא שהפסידו ממונו, והזיקו נכסיו בגרמא שלהם. לפיכך, אין כותבין עד שיהא מעשה ברור, שלא יבא על ידם תקלה לאחרים, שלא כדין. אבל מלוה למי שאין לו נכסים, וכן הלוקח קרקע ממי שאין לו קרקע אחר, הוא [אינו] רצה להזיק בנכסיו, מה נעשה לו לכשיבא הזמן לגבות חובו, הרי הדין ביניהם. ותמה על עצמך! אם כדעת רבינו, אית ליה למלוה מקרקעי, ניחוש דילמא מיכספן, כדחיישינן גבי אדרכתא, ויעמיד הממון בב"ד. אלא שאין הנדון דומה לראיה. ולא מצינו דבר זה, אלא בדיני נפשות, דכתיב: ונקה המכה. ואמרינן (בכתובות דף לג:): מלמד דחובשין אותו. אבל בדיני ממונות, עד שיתחייבו אין תופסין ממנו כלום וסוף הדין גבי מלוה ולוה, אין ב"ד נזקקין להם עד שיגיע זמנן. אבל גבי מוכר ולוקח, שמא יש לדון כדברי רבינו, מפני שהוא קרוב למקח טעות וכ"ש היכא דאיתנהו לזוזי דיהיב ליה כדאמרינן: עד שלא החזיק בה, יכול לחזור בו. ועוד נתיישב בדבר

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעא · >>

סימן קעא

שאלת: לוה אלם, שהתירו הגאונים להתרעם ממנו בחצר המלך, מאחר שהתרו בו ב"ד של ישראל, ולא רצה לבא לפניהם, אף על פי שהוא משלם שליש למלכות, מותר? או דילמא במקום שמפסיד, לא?

תשובה: היתר זה, איני יודע! גאונים הללו, איני מכיר! אבל לוה אלם שלא רצה לבא לב"ד, אסור להביאו לפני עובדי כוכבים לדון. אלא ב"ד של ישראל כותבין אדרכתא על נכסיו, ואם הוצרך לכך לדון לפני עובדי כוכבים, והם מכריחין אותו, למה שדנו לו דייני ישראל, מותר. דבכי האי, ליכא לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, כדאיתא בגיטין (דף פח:). אבל אם היה אנס, וב"ד של ישראל מתייראין מלכתוב עליו אדרכתא, זה בכלל רשעים הוא, ומתרעם ממנו בב"ד של עובדי כוכבים, ואינו חושש לשל ישראל, שהוא מתחייב למלכות חדא, דדינא דמלכותא דינא. ועוד, כדאמרינן התם (בב"ק דף כז:), מאה פדני בפאדנא למחייא. וכיון דלא ציית, וליכא תקנתא בישראל, כמציל מן הלסטים דמי, ובין על ידי ישראל ובין על ידי כותי, מותר להציל עצמו וממונו מן האנסין. ואם בא להפסיד, רשעו הביאו לכך

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעב · >>

סימן קעב

עוד שאלת: עדי קיום ודייני קיום, אם צריכין להיות רחוקים זה לזה, אם לאו? וכן עדי השטר, אם הם עצמן מעידין על חתימת ידם, אם צריכין להיות רחוקים מדייני הקיום? זהו תורף שאלותיך, לפי מה שהעלתי מתוך לשונך

תשובה: דע כי הרב בעל המאור, והר"ב העיטור ז"ל כך הסכימו, דעדי קיום צריכין להיות רחוקים מדייני הקיום. והוכיחו כן מהירושלמי, לפי שיתכן להיות הזמה בעדי קיום, כגון שאמרו ביום פ' ראינו שחתם, ומתורת הזמה הוא פיסולן של דיינין, כשהם קרובים זה לזה, וכדאיתא בירושלמי. וכיון שכן, אף אנו נאמר כן בעדי קיום, כיון דשייכא בהו הזמה. ואני, אין דעתי כן שוה לדעתם בדין זה לפי קיום שטרות דרבנן, ואם הכשירו להיות הדיין בעצמו להיות מעיד, כל שכן שנכשיר לקרובו. שאני אומר: עד נעשה דיין בקיום שטרות, אפילו בבת אחת, כלומר שיעיד הוא בעצמו בפני חבירו הב"ד, ובפני עצמו. וכן הוכחתי בראיות גמורות לפי דעתי. אלא שאין זה מקומם, כדי שלא יאריך הענין. ואף על גב דאפשר להיות הזמה בעדי קיום, אפ"ה כיון דמדאורייתא עדים החתומים על השטר, נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, כל שאין פיסולן אלא מחמת הזמה, הכא לא חששו, לפי שאין הזמה מצויה בעידי קיום, שיאמר בפנינו חתם ביום פלוני, ועוד, שמא ימצא זומם. לכולי האי לא חיישינן, כיון דעדי הקיום כשרים לעדות דעלמא, ודייני הקיום כשרים לעלמא. וממנה יש לדון ולהכשיר, אפי' עד החתום בשטר, להיות אחד מדייני הקיום, למסקנא דאסיקנא בפ' האשה שנתאלמנה (כ"א ע"א), דעד ודיין אין מצטרפין. ואם עדי השטר, הם בעצמן הם מעידין על חתימת ידיהם, ה"ה. והוא הטעם כי לדברי הראשונים, צריכין להיות רחוקים מן הדיינים. ולדברי כשרים. אבל אם הם בעצמם אינן מעידים על חתימת ידם, אלא שאחרים מעידים עליהם, אף על פי שעדי השטר קרובים לדייני הקיום, כשרים. ולזה, אפילו הרב בעל המאור ז"ל מודה בו, ממ"ש וז"ל: אבל אם קרובים לעדי השטר, לא שנא עדי קיום, ולא שנא דייני הקיום, כשרים. וראיה לדבר, ממ"ש (שם בכתובות כ"ח ע"א): נאמן אדם לומר: זה כתב ידו של אבא, זה כת"י של אחי. וזו ראיה לעדים, וה"ה לדיינים, שאין לחלוק בדבר. וטעם הדבר, שלא תתכן להזמה לעולם בעדי השטר, שיש לומר איחרוהו וכתבוהו. ועוד, שאין הזמה לעולם לשלם ממון, אלא בעדותן על פה עכ"ל. ומ"מ, מה שכתבתי לך במה אני חולק עליהם ז"ל, בעדי קיום ודייני קיום, אין אני מורה לך הלכה כן למעשה, שאיני עושה מעשה במה שנחלקו עליו גדולי הדורות ז"ל. וקצת שאלות אחרות ששאלת בענין זה, יתבארו לך מתוך מה שכתבתי לך.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעג · >>

סימן קעג

שאלת: שמעון תפוס בכוס של כסף, וראובן טוענו: שלי הוא והשאלתיו לך. ושמעון משיבו: לא כי אלא מאבי ירשתי אותו. והלך ראובן, והביא עדים שהוא השאילו לשמעון זה בפניהם. וכוס זה, הוא מהדברים העשויין להשכיר ולהשאיל. טען שמעון: עדי שקר הם, ששכרם ראובן להעיד בכך. והביא עדים, והעידו שראו כששכרם ראובן להעיד בכך. אח"כ, הביא ראובן עוד עדים אחרים, והעידו: שהכוס הזה הוא של ראובן, והשאילו לשמעון זה בפניהם. הודיעני: אם נדון כאן, כאותה שאמרו בפ' אלו נערות (ל"ו ע"ב): כיון דטרח לזייופי, אימא זייופי זייף א"ד התם בדידיה, הוא דאמרינן דטרח וזייף. אבל הכא אמרינן, אם אלו הוחזקו בפיסול, כל העולם מי הוחזקו. וגדולה מזו אמרו: נהי דאיתכחוש באכילתה, באהבתו מי איתכחוש. אלמא: אפי' בעדות אחד לא אמרינן. כ"ש בשני כתי עדים, שלא בפסול לאחרונים, אעפ"י שנפסלו הראשונים.

תשובה: דבר ברור הוא, דאפי' נתברר דשכר לראשונים להעיד לו בשקר, אין לפסול לאחרונים בכך, שאם הוא הוחזק, כל ישראל מי הוחזקו. ומחלוקת ר' יוחנן ורשב"ל בפ"ק דמכות (ה ע"ב) הוא, דגרסי' התם: ההיא איתתא דאייתי סהדי, ואישתקור. אייתי סהדי, ואישתקור. ארשב"ל: הוחזקה זו. א"ל רבי יוחנן: אם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו? וקי"ל כר' יוחנן. וכ"ש בזה, דאפשר כששכרם זה, לא להעיד לו בשקר שכרם, אלא להעיד לו על מה שראו. ונהי דעדותן בטלה, מדתנן (בבכורות כ"ט ע"א): הנוטל שכר להעיד, עדותיו בטלות מ"מ הענין אינו מתברר בכך, שהוא שקר. ועד שיעידו אלו שהוא שכרם להעיד לו בשקר, אין ראובן זה מוחזק בשקרן. ואפילו לא באו עדים אחרים על השאלה, מוציאין הכוס מיד שמעון, ונותנין לו, כיון דהוא מהדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. דדל העדים מהכא, הו"ל כלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכל שראה, מוציאין ונותנין לו, ואף על גב דליכא עידי שאלה. כההיא דספרא דאגדתא, וזוגא דסרבלא (בב"מ קט"ז ע"א). ואף על פי שאין אנו צריכין לדון זה בנדון שלפנינו, כתבתי לך להתלמד ממנה למקום אחר.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעד · >>

סימן קעד

עוד השיב: נראה שהדבר ברור, שחתן ראובן פסול ליעקב אבי ראובן, שהוא לו אבי אבי אשתו. וק"ו מאח חמיו, ואחי חמותו, דקתני במתני': אחיו ואחי אביו, והם ובניהם וחתניהם. ורב נחמן אמרה (שם בפ' זה בורר דז"כ (דף כ"ז) ע"ב): אחי חמותי, לא יעיד לי. וכל שאח חמותו לא יעיד לו, אך הוא לא יעיד לאחי חמותו, ולאחי חמיו! וכ"ש לאבי חמיו, דקרוב אליו יותר. דלא קי"ל כדמר בר רב אשי, דמכשר באבא דאבא, כדאי' ביש נוחלין (קט"ז ע"א).

וא"ת: וכי מר בר רב אשי לא ידיע ליה מתני', דפסיל באחין וחתניהן, ואפ"ה מכשר באבא דאבא? דאפשר דאגב חורפיה, דסבר למילף מדרבא דמכשר דשני בשלישי, לא עיין בה. ואל תתמה, היאך אפשר דלא דייק למאי דתנינן במתני'. הרי יש לנו כיוצא בזה בתלמוד, דאגב חורפיה לא מעיין בדיוקא דמתני'. ואחד מהם, הוא בפ' יש נוחלין (שם (קט"ז)) דבעי רמי בר חמא: אבי האב, ואחי האב, כגון אברהם וישמעאל, בנכסי עשו, איזה מהם קודם. אמר רבא: תא שמע. האב קודם לכל יוצאי ירכו. ורמי בר חמא, אגב חורפיה לא עיין בה. ולעולם האב קרוב יותר מן האח, דאח מכח מאן קאתי? מכח דאב פסול הוא, ובנו, וחתנו, ובן אינו פסיל, אלא הוא לבדו, ולא בנו. ואתמוהי אתמה. וזהו שאמרת שם: ולית הלכתא כמר בר רב אשי. ולא הוצרכו לפרש בו טעם, לרוב פשיטותו. ואיכא מאן דמפרש התם, דאפי' באבא דאבא עד יעקב, שכל יוצאי ירכו כראשון כראשון הם לו. הא דקתני בפ' זה בורר, בפיסול עדות: וחורגו לבדו; קשיא להו לרבוותא ז"ל. דכשאתה עושה בעל כאשתו, הו"ל ב' בראשון. ומ"ש מבן אחות אשתו, שפסול מפני שאתה עושה בעל כאשתו, והו"ל ב' בראשון. ותי' הראב"ד ז"ל: דבן חורגו, אין בו קירוב דעת, דמיסנא סאני אהדדי. משא"כ בבן אחות אשתו, וחתן גיסו, אליבא דרבי יוסי, דאמר לבדו. היינו משום דלא מקרבי, אלא בתר קידושי, ותרי בעל כאשתו לא אמרינן. אלא א"כ, שתי הנשים במדרגת פיסול ערוה אהדדי. אם היה הא' זכר, והשנית נקבה, בבעלי שתי אחיות ואשה ובתה. אלא שהוא תמה, אפי' לטעם הזה, שהרי פיסול הקורבה לאו בטעמיה דאיקרובי דעתא תלה ליה רחמנא, דהא עיקר קרא בפיסול עדות לחובה כתיב, דכתיב: לא יומתו אבות, על בנים. ואי משום קירוב הדעת לחובה, ולהכשר ולזכות לפסול, כענין נוגע בו בעדות דעלמא, דלזכות ולחובה כשר. אלא גזרת הכתוב הוא. וכדאמרינן בפ' מי שמת (קנ"ט ע"א): אטו משה ואהרן משום דלא מהמני הוא אלא גזרת הכתוב: וכיון שכן, כל שפסול בזה, בזו ובבנו ובחתנו, יפסל. בכיוצא בזה, במי שהוא עמו באותה מדרגה עצמה. ואפשר לומר: דמד"ת (דמדברי תורה), יש הפרש בין בעל כאשתו, ובין אשה כבעל. דמדאורייתא לא שמענו פיסול, אלא באשה כבעלה, כדילפינן מדודתך היא. אבל בעל כאשתו, לא שמענו פיסול מד"ת. והיינו דאמרינן בפומבדיתא: אשה כבעלה ובסורא הוסיפו ואמרו: בעל כאשתו. וחדשו לומר: דבעל חורגתו פסול. וטעם רב אשי הוא, דכשאתה אומר אשה כבעלה, עשיתה לאשה כנכסיו, דהא אשה קנין כספו של בעל הוא, וכדאמרי' בפ' אלמנה לכ"ג (ס"ז ע"ב–ס"ח ע"א). וכגופו דמיא, כדאמרינן בפ"ק. דסנהדרין (י ע"א). אבל הבעל, אינו כנכסי האשה, דלא מקני נפשיה, אלא מדרבנן עשו בעל כאשתו. אלא במקומות האחרים, ששתי הנשים בגוף אחד במדרגת איסור ערוה להדדי, כשתי אחיות, ואשה ובתה, וכמו שאמרנו. ומשום דמדאורייתא, אשה כבעלה, דכגופו היא, לא שנו במשנתנו: ונשותיהן והדר תני: וגיסו; לאשמועינן, דאף בעל כאשתו, אמרינן, ומדרבנן. ואפי' תרי בעל כאשתו, משום דתרי אחיות כגוף אחד הן, וכדאמרינן. וה"ה והוא הטעם, בבעל חורגתו ובאשת חורגו. אלא מפני ששנינו: וחורגו לבדו. ולא ידענו למעוטי מאי: אם בנו, אם אשתו? שאלו מרב, מהו שיעיד אדם באשת חורגו? ואמרו: שלא בא למעט, אלא בנו, אבל אשה כבעלה. ובסורא אמרו: אף בעל כאשתו. ולרבי יוסי, אפי' גיסו לבדו. ולא לבדו ממש כחורגו, דבנו אסור, דהוא לו בעל אחות אמו. אלא למעוטי חותנו, משום דלא מקרבי אלא בתר קידושי. וכי קאמר: גיסו לבדו; ה"ה לכל דמקרבי בתר קידושי, לבר מגיסו. ובגיסו פסלו, אף על גב דלא מקרבי, אלא בתר קידושי, תנא ליה ר' יוסי לבדו. והוא הדין לכל מאן דמקרבי בתר קידושי, לבר ממאן דהוו כגיסו, דהוי אשה ובתה וכמו שאמרנו. וזה כדעת רבותי' הצרפתים ז"ל, ורבים מגדולי הראשונים ז"ל, שלא אמרו: תרי בעל כאשתו, אלא באחיות, ואשה ובתה, ומן הטעם שכתבו.

ולענין ארוסה, מסתברא שאין לה קרובים. חדא, דאפי' בקרובי אשתו, אינו פסול אלא מדרבנן, כמ"ש דבעל כאשתו לאו דאורייתא, ודי אם אסור לה. ולא מן הדין, אלא משום איקרובי דעתא. אבל בקרוביה, אפילו איקרובי דעת ליכא, עד שעת נישואין. ועוד, דרבה בר רב הונא אמר: דמעיד אף לאשתו ארוסה עצמה. ואף על גב דדחינן: משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא דעתא לגבה, די לנו שנדחה דברי רבה בר הונא בהא. אבל שנוסיף עוד, שיהא אסור אפילו בקרובותיה, אין לנו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב בתשו' להרי"ף ז"ל, אשתו ארוסה להעיד לקרוביה לא מכשרי לכתחלה. ואי מסהיד, לא פסלינן ליה ע"כ. ויש לחוש לדבריו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעה · >>

סימן קעה

עוד השיב. הא דקי"ל: אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, ומשמע דאם קבלו, אין דנין ע"פ אותו עדות; ואפ"ה אמרינן בפרק הגוזל בתרא (דף קיב:), שאם היו עדיו חולים, או שהיו רדופים ללכת למדינת הים, מקבלין. מסתברא דאין אומרים כן בקבלת עדות בלילה, לפי שקבלת עדות הוי כתחילת דין הוא, ותחילת דין לעולם אינה אלא ביום. ואם דנו, אין דיניהם דין.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעו · >>

סימן קעו

שאלת: בשני נערים יהודים, אחד בן י"א שנה, והשני בן י"ב שנה. העידו עליהם, כמו עשרים כותים, שהיו מקלקלין זה עם זה. תאיר עיני: אם אם הם פטורים, או חייבים, על פי עדות הכותים? או אם ח"ו יהיה הדבר אמת, אם הם פטורים או חייבים בדיני ישראל. וכמו כן, תאיר עיני אם יהיה הגדול מבן י"ג שנה ויום אחד, מה דינם בדיני ישראל, ומה עונשם ע"כ?

תשובה: מה אתה שואלני על עדות הכותים, אין צריך שאלה ולא תשובה. ואם היה הדבר אמת, ששאלת מה דינם. דע: כי קטן פחות מבן י"ג שנה ויום אחד, וקטנה פחותה מבת י"ב שנה ויום אחד, אינן בני עונשין, ואינן מומתין בב"ד. ואפילו היו שם עדים והתראה, שכך שנינו במס' נדה, בפ' יוצא דופן (דף מד:): בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה. ואם בא עליה יבם, קנאה. וחייבין עליה משום אשת איש וכו'. ואם בא עליה אחד מן העריות האמורות בתורה, מומתין עליה, והיא פטורה. ובת ג' ויום א' דקתני, הוא הדין לכל הפחותה מבת י"ב ויום א', לענין פיטור שלו. ולא נקט ג' שנים ויום אחד, אלא מפני שאר הדינין ששנינו באותה משנה, ולומר שאילו היתה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, אין ביאתה ביאה, ואינה מתקדשת בביאה. ואם בא עליה יבם, לא קנאה. וכדקתני בסיפא דמתני': פחות מכאן, כנותן אצבע בעין. ותנן בסנהדרין, בפ' (זה) בן סורר ומורה (דף סח:): מאימתי נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות. וכן איש, ולא (יש למחוק) ולא קטן שלא בא לכלל מצות. ואמרינן שם בגמרא: קטן דפטור כדקתני, טעמא שלא בא לכלל מצות. ותו, היכא אשכחן דענש הכתוב, דהכא ליבעי קרא למיפטריה? ומאותה משנה שבפ' יוצא דופן שכתבנו, אתה למד גם כן מה ששאלת. שאם היה אחד מבן י"ג שנה ויום אחד, והשני בן יו"ד שנים, שהגדול חייב ע"י הקטן, והקטן פטור. שהרי שנינו (שם (מ"ד:) בפ' יוצא דופן): אם בא עליה אחד מן העריות האמורות בתורה, מומתין ע"י, והיא פטורה. אתה למד מכאן, שהגדול נענש ע"י ביאת הקטן. אבל הקטן, אינו נענש ע"י ביאת הגדול, שאין קטן בר עונשין. ולפי שלא בא לכלל מצות, וכמו ששנינו באותה משנה, שבפרק בן סורר (שם). ואם היה קטן שבא על הגדול, והקטן פחות מבן תשעה שנים ויום אחד, אף הגדול אינו מומת על ידו. שאין ביאת פחות מבן תשעה שנים ויום אחד, ביאה. וכמו ששנינו שם, בפ' יוצא דופן (דף מה): בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו, קנאה, ואינו נותן גט עד שיגדיל וכו'. ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח, ונסקלת על ידו. ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, מומתין ע"י, והוא פטור. ומ"מ כבר ידעת, דאפילו גדול אינו מומת בב"ד, עד שיהיו שם עדים והתראה. וזה אין צריך לפנים.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעז · >>

סימן קעז

שאלת: יהודי שמסר לחבירו ביד כותי אנס, וכגון דאמר לו: בא עמי חוץ לעיר, וסייעני לשאת משא על החמור. וזה בתום לבבו, הלך עמו, וכשיצא מחוץ לעיר דרך מיל, זימן עליו אנסין לתופסו, ותפסוהו במאמרו. תאיר עיני, בדינו של מוסר זה.

תשובה: אם נתברר הדבר שהוא כמו שאמרת, קורא אני עליו: משיב רעה תחת טובה וגו'. ואיש זה, מוסר גמור הוא. שאם על עסק ממון נקרא מסור. על עסק נפשות לא כ"ש. וחייב הוא לשלם לו כל הנזק שהגיעו מחמת כך. שאילו הראה ממון חבירו, חייב לשלם. וכדתנן (בפ' הגוזל בתרא קט"ז ע"ב): הגוזל שדה מחבירו, ונטלוה מסיקין, אם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה. ואוקמו': באחווי אחווי. כ"ש בנושא ונותן בידו, הרי זה כנושא ונותן ביד, וחייב הוא לשלם כל הנזק שהגיע לו בכך, וכל ההפסד שהפסיד.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעח · >>

סימן קעח

שאלת: ראובן הדר בינינו, הוא וביתו, וממונו בעיר אחרת, שאינו מן המקומות הפורעים מס ממנו, ולא מן המקומות שתחת אדוני הארץ שלנו. והקהל תובעין אותו, שיפרע מס עמנו, מכל אשר לו בין בעיר, בין בשאר המקומות. והוא טוען: דאין עליו לפרוע עמנו על הממון שיש לו במקום אחר, מאחר שהוא פורע שם באותו מקום, אשר ממונו הוא שם, שהוא נושא ונותן שם במעותיו, ומתעסק שם בממונו. והקהל טוענין: דאינו חייב לפרוע, אלא במקום שהוא דר עם אשתו. ואם פורע מס שם באותו מקום, לאו כל כמינה לאבד זכות אנשי העיר אשר הוא דר שם. ונתקשה בעיני: היאך יהא פורע זה מנת המלך, שתי פעמים? אלא דחזאי ביה קטרי, דסוף סוף, ממוני' בתר דידיה גריר. ועוד, שהמסים מתרבים ברבוי הדרים. ועוד, שאילו היה יודע האדון, דאינו פורע עמנו, היה תובעו לבדו, והיה לו ליתן בע"כ אפי' מן הממון שיש לו במדינה אחרת. א"כ, נמצא שהקהל פודין אותו. ודמיא לההיא דאמרינן בס"פ חזקת הבתים (נ"ה ע"א): פרדכת מסייע מתא. ועוד, שהרשות ביד הקהל, לעשות חקים ודינים, שלא יצא אדם חפשי. וכההיא שאמרו (בפ"ק דב"ב ט ע"א (צ"ל: ח ע"ב)): ורשאין בני העיר להסיע לקצתן (בנוסח שלפנינו: על קיצתן) ועוד טוענין עליו הקהל: היאך יפטור מס מועט שאתה פורע במקום אחר, את המרובה שלנו. ולכן תפרע עמנו, ואנו מנכין לך מה שאתה פורע במקום אחר.

תשובה: נ"ל שורת הדין, דאין פורעין מס בשום מקום, על ממון הקבוע לאדם שיש לו במקום אחר. אף על פי שהוא עומד כאן, הוא ואשתו וביתו, שהכרגא הוא כסף גולגלתא, והטסקא דברים מוחלקים. הכרגא נותן במקום שהוא דר, לפי שהוא אקרקפתא דגברא מנח. אבל הטסקא, אינו אלא על הממון. והממון משועבד לבעל הקרקע, דהיינו אדוני הארץ אשר הוא שם בעירו. וה"ה והוא הטעם, לשאר עסקי ושאר נכסים אשר יש לו לאדם במקום אחד, והוא שיהיה אותו הממון קבוע שם. ואם אתה אומר, שאילו היה יודע אדוני הארץ הזאת, שהוא אינו פורע מס כאן, היה תובע לו לבדו. אין זו טענה. שאילו היה עושה כן, דינא דמלכותא בכי האי, לאו דינא. ואם אתה אומר כן, אפי' מי שיש לו קרקעות במלכות אחרת יהא פורע כאן, שאילו היה יודע המלך שזה עשיר במקום אחר, יתבע ממנו. אלא שאין זה משורת הדין, אלא אנסין. וכן היא מנהג קהלותינו מימי קדם. ואין הנדון דומה לראיה. דפרדכת דהתם, הוא דהמלך שואל אותו, ובני העיר מצילין אותו, וטוענין עליו שאין לו, ומתוך כך מרבה המס בני העיר. נמצא הצלתו גורמת להם ריבוי המס. ולפיכך מסייע להם עמהם. אבל כאן, שלא תבעו ממנו כלום בפרט, והמלך אינו תובע אלא בכלל לכל בני העיר, סתמא דמילתא דאיני תובע אלא לפי ממון, ולפי ממון אנו פורעין. והטענה שאמרת, דיש לקהל לעשות חוקים ודינים בדבר זה. נראה לי, שאין זה אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות. ומ"מ, אם התנו כל בני העיר בכך, וקבלו עליהם כל הקהל, תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי, ולבאים אחריהם. אבל אם היה אחד בעיר, שלא רצה באותו תנאי, אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו של קהל לגזול את ממונו של זה, ולקח אותו לעצמן. גם הטענה שאמרת, שהקהל ינכו לו כנגד מה שהוא פורע אחר, ויפרע להם השאר. זה ג"כ נראה לי, שהוא כנגד האמת. שאם אותו ממון פטור, הוא פטור לגמרי, ולמה יפרע עמהם עליו, אפי' פרוטה! אין זה שורת הדין, אלא א"כ התנו כל הקהל תחילה על הדבר הזה, וזה מדרך התנאים, והוא שיסכים זה עמהם כמו שאמרתי. וכן אנו נוהגים מקרוב, מדין הסכמת כל הקהל, שהתנו כולם בכך, ולא ערער שום אדם בדבר (עיין שו"ת מהרי יואל קל"ג).

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קעט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קעט · >>

סימן קעט

לוולינסייא.

החכם הנעלה, ר' שמואל הכהן, הגיעני כתבך הנכבדת, ועמדתי על שאלותיך, והנני כותב אליך מה שהראוני מן השמים. שאלת: בן עיר שמעולם לא נכנס בפנקס המס, ונשא אשה, והביאה לו נדונייא ממקום חיוב המס של בני עירו. והיו הקהל חייבין באותו המס, סך ממון מן המסים שכבר הוטלו על הצבור, היתחייב זה לפרוע להם כלום במה שקבל.

תשובה: כבר נתעורר זה הענין בתוכנו, זה כמה, ונתחבטו בו הקהל הרבה, כת נוטה לחיוב, וכת אחרת נוטה לפטור. המחייבין אומרים: שהכל הולך אחר שעת וזמן גביית המסול"א, אחר שעת החיוב. וכת זאת מחייבין הנכנסין, ופוטרת היוצאין, רוצה לומר שאם היו הקהל חייבין מעט או הרבה, והיה אחד מבני העיר רוצה לצאת ולעקור דירתו מן העיר, ולקבוע דירתו בעיר אחרת, לא היו הנאמנים מחשבין עמו על שום דבר, מכל מה שהיו חייבין, אלא נוטל כל אשר לו, ויוצא והולך לו. לפי שאי איפשר לתפוס את החבל בשני ראשיו, ולחייב הנכנסין בשעת הגבייה, ולחייב היוצאין בשעת החיוב. ששני דינין אלו, זה הפך זה. וכת אחת היתה פוטרת הנכנסין ומחייבת היוצאין. ונותנת טעם לדברי', שאין הכל הולך אחר שעת החיוב, שנתחייבו הקהל, כשאר ב"ח דעלמא. מי שהיה אז בפנקס הקהל חייב, שעליו לוו. ומי שלא היה אז בפנקס פטור, שלא לוו עליו כלום. וסוף דבר, ירדו למנין ודרשו וחקרו משאר הקהלות, ונמצא בפי כל הקהלות והנהגתן, כדברי מי שפוטר לנכנסין ומחייב ליוצאין. ומן אז והלאה, נתבטל המחלוקת. וכך אנו דנין בכל הקהלות אשר סביבותינו, לפטור הנכנס, ואשר הביא ממקום אחר דפטור. ומחייבין למי שרוצה לצאת, לחשוב ולפרוע חלקו מכל מה שחובת הקהל חייבת בעת יציאתו. על כן אני רואה לפטור למי שלקח נדונייא, ובא אחד שלוו הקהל. וכ"ש אם נהגו הקהל לחייב היוצא, כי באמת אי איפשר לחייב ליוצאין, אלא מי שפוטר הנכנסין, וכמו שאמרתי, וכן אנו דנים במקומנו. ואיני רואה הפרש בדין זה, בין מי שבא מחדש ממקום אחר, וממונו בידו, ובן עיר שנולד כאן ודר כאן, ועדיין לא היה לו ממון מחוייב למס, בשעה שלוו הקהל. שהדין שוה בשניהם, בלי שום ספק. וגדולה מזאת, בבן עיר שמכר קרקע פטור מהמס, כמי שמוכר ביתו וכיוצא בזה, ואנו פוטרין אותו ממון מכל מה שחייבין הקהל בשעת המכרו, וזה דין אמת. האמת והשלום ילוו עליך, ועל כל הנלוים אליך, כלבב נאמן אהבתך, שלמה בר אברהם בן אדרת ז"ל.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפ (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפ · >>

סימן קפ

שאלתם: בני הקהל שפטרו לראובן ג' מאות זהובים, קרקע ופירותיהן, ופטור זה הוא בשטר חתום, ובחרם ובנידוי ובקנס ובאחריות עליהם ועל כל נכסיהם ואותו האיש שפטרוהו, קנה מן הפירות של קרקע הפטור, קרקע אחר, והשביחו אותן הקרקעות, כפלי כפלים ממה שהיו שוין. ועתה טוענין ותובעין בת (שמא צ"ל: בה) הקהל, מס מאותו השבח. וטוענין: שהם לא פטרו לו לראובן, אלא ג' מאות זהובים. וראובן טוען, אפי' הפירות פטרתם. ומה שקניתי, מן הפירות קניתי, והכל בכלל הפטור. וכן מה שהשביחו הקרקעות, הכל בכלל פירות, והרי הן כגוף הג' מאות זהובים. הדין עם מי?

תשובה: אם פטרו לו קרקע, כגון שסיימו לו באותו זמן קרקע שוה ג' מאות זוז, ואמרו לו: קרקע זה אנו פוטרין לך, או שאמרו לו: הקרקע שתקנה לג' מאות זהובים, אנו פוטרין לך. אף על פי שהשביחו אותן הקרקעות, ועמדו על אלף, הכל פטור, לפי שאותן הקרקעות הידועים פטרו לו, ששמו אותן בעת ובעונה ההיא, לשלשה מאות זהובים. אבל אם לא סיימו ופטרו לו קרקע ידוע, אלא קרקע שוה ג' מאות זהובים, הדין עם הקהל בכל מה שהשביחו הקרקעות. שהרי לא פטרו לו מקרקעותיו, אלא קרקע שוה ג' מאות זהובים. והרי קרקע זה שוה עתה, יותר מג' מאות זהובים. והם לא אמרו: קרקע שוה עכשיו ג' מאות זהובים. וכן, כל מה שלקח מפירות קרקע הפטור, חייב, ואפי' אם בירר, שמפירות אותם הקרקעות קנה אחרים, אינו פטור מגוף הקרקע, לפי שפירותיהם פטרו, ולא פירי פירות. ודמיא לאותה ששנינו בפ' הכותב (דף פג): כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיך. רבי יהודה אומר: לעולם הוא אוכל מפרי פירותהן, עד שיכתוב לה: דין ודברים אין לי בנכסיך, ובפירותיהן, ובפירי פירותיה עד עולם. ותניא (שם): אלו הן פירות, ואלו הן פירי פירות. הכניסה לו קרקע, ועשה פירות, הרי הן פירות. מכר פירות, ולקח מהם קרקע, הרי הן פירי פירות. אבל דיני המס מחולקים הם, לפי מנהגי המקומות, דיש מקומות דפוטרין כל דבר שבא ממקום פטור, והכל לפי המנהג.

גם עיקר פטור הזה בקרקעות השוין ג' מאות זהובים, תלוי במנהג המסים, כי מעיקר הדין יראה שאין הפיטור הזה שוה כלום, מדין התורה. לפי שאין הקרקעות הללו חייבין לקהל, ואין להם עליהם כלום, שיפטרו מה שיש להם עליהם, אלא כשהמלך תובע מסין דרך כלל תובע, לכל הצבור. וכל אחד מהם חייב לפרוע במס המלך, כפי מה שיש לו. וא"כ, מהו חייב אחד מן הצבור, שיפטרו אותו. והרי זה כרבים שחייבין מנה או מאתים לאחד, שאם פטרו כולם לאחד מהם מאותו חוב, שאין בדבריהם כלום. לפי שאין פיטור, אלא במה שיש לו בו זכות חוב ושעבוד, ואלו כבר פרעו המס למלך. ויש לצבור תביעה על זה, מצד מה שכבר פרעו בשבילו כערב או קבלן שפרע למלוה, בכך ודאי מחילתם מחילה, ופטור שעשו היינו כמחילה. ולא עוד, אלא שאם פטרוהו מכל מה שיתבע המלך, ושיפרעו הם בשבילו, אין בדבריהם כלום. לפי שאין אדם מוחל ופוטר דבר שלא בא לעולם. ולפיכך דבר תורה, אין בדבריהם כלום, אלא א"כ יתחייבו הצבור את עצמן ונכסיהם לו, בכל מה שיגיע לחלקו לפרוע במס המלך, דעכשיו מועיל מדין חיוב ושעבוד שנשתעבדו לו. וכל זה, שלא כדעת הרמב"ם ז"ל (בפי"א מה' מכירה הט"ז), שכתב: שאין אדם יכול להתחייב בדבר שאין לו קצבה ומה שכתבו לו בו אחריות, אינו כלום. שאם אין בפיטור ממש, אין עסק לאחריות זה כאן, ודבר בטל הוא דאמרו. ואפילו תאמר דהאחריות מועיל, היינו כשכבר פרעו בשבילו, והוא חייב לשלם לצבור. ואם בא אחד מבני הקהל, שהיה בענין הפוטרים, ותבעו וזכה עליו בדין כלום, הם חייבין לשלם לו מדין האחריות. אלא שכל אלו תלוי במנהגי המס, שבכל מקום ומקום.

וכן במה שבני הפוטרים באים לערער עליו, הוא הדין והוא הטעם, שהאבות לא נתחייבו בכלום, כדי שיהיו נכסיהם שירשו הבנים משועבדים לפרוע מס המלך בשבילו, אלא הכל תלוי במנהגי המס. וברוב המקומות, מה שפטרו הקהל, הרי הוא פטור עד הזמן שיקבעו הם, ופורעין חלקו בשבילו, כאילו נתחייבו לו

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפא · >>

סימן קפא

שאלת: ראובן עקר דירתו מעירו לעיר אחרת, וחשב עמהם כל קצבי המס שהטילו עליו עד היום ההוא, ופרע להם משלם כל מה שגזרו והטילו עליו, לפי חשבונן. וכתבו לו שטר הקבלה, שנפרעו ממנו משלם כל המס המגיע לו, עד היום ההוא. ואחר זמן מה, חזר ראובן הנזכר לעירו, ותבעו ממנו מוקדמי הקהל, שלא פרעם משלם כשיצא משם, ועדיין נשאר עליו לשלם קצת מעות, וגם הרבית הבא מחמתם, עד היום הזה. ואומרים: שכשעמדו לחשבון עמו, טעו בחשבון, ויש לו להחזור (להחזיר) להם הטעות, כדין שותפים שטעו בחשבון, שחוזרין את טעותם. וראובן הנזכר טוען: כבר פרעתי לכם הכל משלם, על פי שבועתי, כל מה שגזרו עלי מוקדמין הקהל, כצאתי מן העיר. וגם השובר שבידי מוכיח, שפרעתי לכם הכל משלם, ונתרצו בי לגמרי. ואיני חייב לכם, לא המעות ולא הרבית, והשובר שבידי מוכיח שכבר פרעתי כל מה שהייתי חייב, באותו זמן, והוא מספיק בו מחילה מכם.

תשובה: אם ראובן זה כופר בכל, ואומר בבירור: שפרע להם כל מה שהוטל עליו; נאמן, מפני שהשובר בידו, ושהמוקדמין הראשונים מודים לו, שפרע הכל ונתנו לו השובר. ואף על פי שהמוקדמין שניים מצאו טעות לפי חשבונם, אולי פרע למוקדמין הראשונים, ושכחו מלכתוב תשלום הפרעון, שהשובר מוכיח, והמוקדמין השניים אינן יכולין לטעון כן בבירור, ולפיכך ראובן פטור. אבל אם ראובן מודה בטעות חשבונם דעכשיו, אין השובר מועיל כלום לזה, ואפילו קנו מידם, משום דקי"ל טעות חוזר, כדאיתא בשלהי פ"ק דגיטין (דף יד), בעובדא דהנהו גנאי

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפב · >>

סימן קפב

לירידא.

שאלת: כתוב בתיקוני המס: דכל חוב בטוח או מסופק, ישער אותו ביושר ובאמונה, ויפרע פשוט לכל מאה דינרין, בכל פיסקא ופיסקא. ומצד אחר, כתוב בפרק אחר: כרמים וגנות ושאר הקרקעות, חוץ מן הבתים, ישער אותם כמה הם שוים ביותר, ובאמונה, ויפרע בכל השנה לכל פיסקא. ועכשיו, קנה ראובן כרם אחד מהכותי, בשטר מכירה גמורה כתיקונה, בלא שום שיור ותנאי. ואח"כ היטיב חסדו ראובן לכותי הנזכר, ועשו כתב הודאה מידו. וז"ל: מודה אני הח"מ, שאם ירצה פלוני הכותי לקנות הכרם שיש לי בגבול ובמקום פלוני, לזמן פלוני, שאמכרנה לו בסך כך וכך דינרין, ובלבד שיפרע ויתן לי יותר על הסך הנזכר, כל ההוצאות שעשיתי, ושאעשה מכאן ועד אותו זמן, בתיקון הכרם. ועכשיו ראובן הנזכר, חשב לכרם הנזכר, באלפים דינרין בהודאתו, ופורע המס בעד אלף דינרין, כדין מס הכרמים, מפני שטוען שיש לכרם זה דין קרקע, מאחר מקבלה בלא שום שיור ותנאי. ואם הוא אח"כ רצה להיטיב לכותי, וכתב בכתבים כנז"ל, לא מעלה ולא מוריד. כי אולי לא יראה הכותי לעולם. ואפי' יחזור לקנותה הכותי לזמן הנזכר, תהיה מכירה גמורה כשאר מכירות שאדם עושה מקרקעותיו. ולפיכך, אינו חייב לפרוע מס, אלא בשביל החצי, כדין הכרמים. והקהל טוענין ואומרים: דכיון דרצה והטיב לכותי, ועשה לו הודאה מכת"י כנזכר, א"כ יש לכרם זה דין חוב, וחייב ראובן לשלם המס בעד כל האלפים דינרין שחשב כדין חוב. הדין עם מי?

תשובה: אם לא הוי תנאים ביניהם בעת ובשעת המכירה, שיחזור וימכרנה לו לזמן פלוני כנז"ל, הרי זה נידון כקרקעותיו של ישראל, אילו התנה למכור אחד מקרקעותיו. אבל אם בתחילה בעת המכירה, הוי התנאים ביניהם, אין לו דין מכר כלל, בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח, (בין) קודם המכירה. וכענין זה לענין רבית, הדין דין. וכמו ששנינו בברייתא, בפ' איזהו נשך (דף סה:): מכר לו בית, מכר לו שדה, ואמר לו לכשיהיו מעות, תחזירם לי, אסור. דאינו כמכר אלא כמשכונא. לכשיהיו לך מעות, אחזירם לך, מותר. ואמרינן עלה בגמרא: מ"ש רישא, ומ"ש סיפא? ואמר רבא: סיפא דא"ל לוקח מדעתיה. ופרישנא: נעשה כמ"ד ליה, מדעתו, איתמר. כלומר: כיון דא"ל לאחר גמר המכירה, ואין ההפרש בדאמר ליה הלוקח למוכר, או המוכר ללוקח, דאין הכל תלוי אלא בתנאי, אם היה קודם המכירה, ואמר: לכשיהיו לי מעות, מורה לאחר קיום המכירה. והוא הדין והוא הטעם, לנדון שלפנינו

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפג · >>

סימן קפג

שאלת: ראובן ושמעון שפטרם המלך בחותמו מכל מסים וארנוניות, ואח"כ עשו הקהל הוצאות מרובות, בצרכי הצבור ושמירתם, כגון חילוק השוחדים ביום אידם של עובדי כוכבים, וכיוצא בזה, ובתיקוני העיר, וכן בענין הסימנין שצוה אדונינו המלך ללכת כל יהודי בסימנים גדולים, ולהחזירם לכותיים כל הרבית שלקחו מהם יותר על מאמרו, ויפסיד כל החוב, כל שיתברר ע"פ שני כותיים. והוציאו הקהל על זה הוצאות רבות, עד שפחתו מן הסימן המחצית, ושלא יצטרך לסימן אם ילבש גלימא. וכן, שלא יפסיד החוב, אלא שיחזירם, כל מה שנטל יותר ממאמרו. ועכשיו תבעו הקהל שיפרעו חלקם, בכל ההרצאות (שמא צ"ל: ההוצאות) האלו, כיון שהם לתועלתם ושמירתם, ולתיקוני העיר. שלא פטרם המלך, אלא מן המסים וארנוניות, ולא מן ההוצאות העשויות לצורכיהם ולשמירתן ולתיקוני העיר. והם אומרים שהם פטורים. והראיה, שלא תבעו מהם מעולם עד היום, ואפילו דיש להם תועלת ושמירה בדבר זה, הם פטורים, דה"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו. ואפי' היו חייבין לפרוע בזה, אין להקל עליהם כלום, שכבר פרעו כל ההוצאות, והרי זה כפורע חובו של חברו שלא מדעת. והקהל טוענין: דלא שייך לומר בענייני הקהל, מבריח ארי, ולא פורע חובו של חבירו, שכל הקהל ערבין זה לזה וקבלנין. וקבלן (ופרען) שפרע, לא הפסיד. ועוד, שהרי אי אפשר להמתין עד שיעמדו עמהם בדין. ומעשים בכל יום, כשיש לקהל לעשות הוצאות, שהעשירים פורעים, ואח"כ גובין מן האחרים. יודיענו: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם הצבור. שאע"פ שהמלך פטרם ממה שהוא תובע לצבור, לא חייב את הצבור לפדות את ממונם של אלו, מכל מה שיארע להם מחמת מעשיהם, שעוברים על חוקי המלך, לקבל ברבית יותר ממה שגזר. וכן נמי, לא חייבם לסלק מעליהם נזק החותמות. והמלך על הכל גזר, ואפי' במסים ותשחורת אם הטיל עליהם, כיון שבפי' הכניסם, אין על הצבור לפדותם. ותדע לך, דהא רבנן פטירי מכרגא. דכתיב: מנדא בלו והלך, לא שליט למרמא עליהון; כדאיתא בריש בתרא. ואפ"ה, לכריא דפתיא, חייבין עליהם, מפני שהם צריכין לו. וחומת העיר נמי, אפי' מיתמי ורבנן נמי חייבין ליתן, אלא משום דלא צריכי נטירותא. הא כולהו אינשי, אף על גב דפטירי ממס המלך, צריכי נטירותא. והלכך להוצאות יום אידם, ותיקוני העיר, וסימנים, דכולם צריכין להם, חייבים. ומה שבאים לפטור את עצמם, מדין מבריח ארי מנכסי חבירו, ופורע חובו של חברו. אם כן, דבכלל דברים אלו הצבור הם, והרי הם כשאר בני העיר, ואין שאר בני העיר יכולין לומר לפרנסי הקהל, אין אנו חייבין ליתן, מפני שאתם מבריחין ארי מנכסינו, או פרעתם חובותינו שלא מדעתנו, לפי שהפרנסין ממונים הם, וכאפוטרופוסים או שלוחים להם. אבל בעיקר המס, איני מכניס את עצמי בדבר. זו מחלוקת שנויה היא, ועדיין היא מחלוקת, עד שישאלוני הב"ד

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפד · >>

סימן קפד

ומה שאמרת, בתקנה שחותמים מבני העיר כמנהג העיר, ועבר אחד מבני העיר עליה. והברורים רוצים לענוש אותו העובר כפי התקנה. היש יכולת ביד העובר לומר: דאין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, החתומים בה, לפי שהעדים החתומים באותה תקנה, נהנין באותה תקנה.

תשובה: הדבר ברור הוא בעיני, דאין בדבריו כלום. שאם אי אתה אומר כן, לא הנחת תקנה וגדר לכל הקהלות, שכן נהגו, ומנהגן של ישראל תורה היא. ולא עוד, אלא ששורת הדין כך. דלא גרע (ממ"ש בסנהדרין דף כד): נאמן עלי אבא, ונאמן עלי אביך. וכבר הסכימו כל הקהל, להאמין עליהם כל העדים החתומים, בכל התקנות שיתקנו, בין מגדרים ובין במסין ותשחורת, ואין צריך כל יחיד לקבל עליו בכל פעם ופעם, אלא מן הסתם הם מקבלין כך. שאם כן, אין להם תקנה בכל ענייניהם, ולא היה אחד מן הקהלות שערער על דבר זה מעולם

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפה · >>

סימן קפה

וששאלתם: הא דאמרינן (חגיגה טו, ב) אשכחיה שמואל לרב יהודה, דתלי וקאי בעיבורא דדשא, וקא בכי א"ל: שיננא, אמאי קא בכית? אמ"ל: מי זוטר מאי דכתיב בהו, איה סופר איה שוקל! ובסופא (ובסנהדרין ק"ו ע"ב), אמר ר' אמי: ארבע מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר וכו'. מאי ניהו: מגדל הפורח באויר?

תשובה: מגדל זה של בנין, כאותה ששנינו (בעירובין ל"ד ע"ב): נתנו במגדל, ונעל בפניו, ואבד המפתח, הרי זה עירוב וכו' ואמרינן עלה (שם (עירובין) ל"ה ע"א), רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו. הכא במגדל של עץ עסקינן, (ובאין) [ואין] בנין וסתירה בכלים וקמיפלגי (שמא צ"ל: קמיפלגי). מר סבר כלי [הוא], ואין בנין וסתירה בכלים ומר סבר: אהל הוא. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: הקיש על הדלת וכו'. וזה שהיו דואג ואחיתופל מוציאים ענפים ושאלות במגדל, כגון חלוקות אלו של רבה ורב יוסף, לענין [אי] אהל הוא, או כלי הוא, והיסטו ורעדה שמחמת כחו.

וזה אשר נאמרה: כי הוא פורח באויר, דבר שאינו מצוי אלא בתורת מעשה נס הוא, או בשם. או כמו שמעמידין את הברזל באבן השואבת, הנק' מגניט"ה, וג"כ נק' קאלאמיט"ה. כדאמרינן (בסנהדרין ק"ז ע"ב): אבן שואבת תלה לה למטת ירבעם, והעמידה בין הארץ ובין הרקיע. אף כי יכול להעמיד מגדל של עץ, שמחפה את עציו בברזל, ותולה כנגדן אבנים שואבות, ונמצא עומד באויר.

א"נ, בשם המפורש, כדאמרינן בבכורות (דף ח:), משום ר' יהושע בן חנניא. אמר שם, וסליק באויר העולם. וכן דרך לשון חכמים, על דבר שהוא עומד באויר העולם, שלא על העמוד, ולא תלוי בחוט, ולא על שלשלת, אומרים פורח באויר. ומנין, שכן שנינו (בחגיגה י ע"א): היתר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמוכו. כלומר: שעומדים באויר, כשאין תלוים בכלום ובסופא שנינו שם, הלכות שבת חגיגות ומעילות, כהררין התלויין בשערה. הרי דימה את אלו כהרים גדולים, כענין שכתוב: ומהרריה תחצוב נחשת; שתלויין בנימא של שער. ודימה לראשונים, כפורחין באויר, כלומר שאין להם על מה לסמוך, אפי' מסמך קטן. וכן הוא זה המגדל הפורח באוייר (שמא צ"ל: באויר). ומשנה שלימה שנינו, ברפ"ד דאהלות מגדל העומד באויר, טומאה בתוכו, כלים שבעוביו טהורין וכו' והרי מפורש, כי יש הפרש בינו לבין הארץ, ובינו לבין הכותלים, ובינו לבין הקורות, והוא עומד באויר הבית, כעוף הפורח. ואלו העיקרים שבמשנתנו, יש להם ענפים וענפי ענפים, שיכולין בהם דואג ואחיתופל להוציא מהם כמה שאלות. ועל הא דאמרינן, אמר ר' אמי: ארבע מאה בעיי, בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. אמרינן, אמר רבה: גברוותא למיבעא בעיי, והא בשני דרב יהודה וכו'.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפו · >>

סימן קפו

שאלה: שנים שנשתתפו בכל רווח שיגיע להם מבית המלך, בין מתנה שיתן להם המלך, או המלכה, או אחד מן השרים, ונשבעו על כך. אם קנו כיון דהתנו באומנותם, שהרי נעשו שכירים זה לזה, וכדאמרינן (פ"ק דבב"מ דף יב:) גבי פועל ששכרו ללקט מציאות. אם נאמר שלא קנו, הואיל והתנו בדבר שלא בא לעולם?

תשובה: הנח לה לשבועה, שאם נשבעו, ודאי חייבים הם לקיים שבועתם. וכדתניא (בכתובות דף פו) בד"א, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו: עשה סוכה; ואינו עושה; לולב; ואינו נוטל כו'. והכא נמי, איכא עשה: ככל היוצא מפיו יעשה. אלא אפי' בלא שבועה נמי, נראה שהם חייבין לחלוק, כמו שהתנו. והראיה, מאותה ששכרו ללקט מציאות שאמרת. וכן הסכימו הראשונים, וראייתם מהתם. אבל אין להביא ראיה גמורה, ממגביה מציאה לחבירו, למ"ד קנה חבירו, וקי"ל כוותיה (כדאיתא בב"מ דף י). דאי מההיא, נאמן לומר הוא: לעצמי הגבהתיה; ואין צריך להביא ראיה. אדרבה! על חבירו הראיה, כיון שלא נשתעבדו. זה לזה, אלא לשעתן הן זוכין זה לזה. ומאין לו לזה התובע, שחבירו זכה לו בשעתו. אבל מההיא דפועל, שנעשו כשכירין זה לזה, חייב הוא ממילא, עד שיחזור בו, כדין פועל. והלכך, עד שיביא ראיה שחזר בו, אינו נאמן, וחייב לחלוק לו, כמו שהתנו. אלא מיהו, אם מביא ראיה שחזר בו, ואפילו שלא בפני חבירו, רשאי דלא גרע מפועל שחוזר בו, אפי' בחצי היום.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפז · >>

סימן קפז

שאלה: ראובן הפקיד ממון ביד שמעון, להתעסק בו ברבית, שיהיו שלשת חלקי הרבית לו לראובן, והחלק הרביעית יהיה לבן שמעון, והוא גדול ואינו סמוך על שולחן אביו. ולא קיבל עליו שמעון אחריות העסק הנזכר. והיה לו לשמעון, עסק משל עצמו. ופעמים שהיה שולח שמעון יד בעסק ראובן לעצמו. וכשהיו לו מעות, היה מחזיר לעסק ראובן קרן ורבית. ולזמן חזרת העסק, טוען שמעון: אחר ששלחתי יד בעסק, על כרחך נתחייבתי באחריות. וכיון שכן, אין לי לתת לו רבית. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: שאלתך לא נתבררה, על איזה רבית אתה בא לשאול. אם על רבית כל העסק, ולומר: שכיון ששלח בו יד, עמד הכל באחריותו. ומעתה, רבית כל העסק, הרי הוא שלו, ולא יחזיר אלא קרן, משתלם בראש. או לא נתכוין, אלא על אותו רבית ששלם לעסק, ממה שלוה לעצמו. או על רבית שעשה קרן, שנטל והחזיר בו. שלשת הענינים נכללין בלשון שאלתך, ואיני יודע אם על אחד מהם, או על שלשתם. על כן, אצטרך להאריך ובדרך כלל, כי יארך הענין הרבה, אילו באתי להשיב על כל אחד כדינו. ואומר אני: אם על רבית כל העסק הוא אומר, אין בדבריו כלום, אף על פי ששלח יד במקצתו, ונתחייב באחריותו, לא זכה הוא בכולו, דלאונסין אוקמי' רחמנא ברשותיה, ולא למיזכי ביה. וזה דבר ברור, וכדאיתא בהדיא בסוף פרק המפקיד (דף מג). ואם על רבית ששילם מחמת מה שלוה לעצמו, זה ודאי צריכה רבה, לפי שאין זה אלא אבק רבית. והרי זה, כרבית מאוחרת בשביל מעות של ראובן, שהיו בטלות אצלו. וכיון שלא התנה עם ראובן מתחילה, בשעת ההלואה, אין כאן רבית דאורייתא, וקילא טפי מרבית דרבנן. ולפיכך יש לומר, כיון שנתן אותו רבית לתוך עסק של ראובן, מיד זכה בו ראובן, ושוב אינו נותן לחזרה, ואפי' לצאת ידי שמים. וי"ל דשאני הכא, שלא ניתן אותו רבית, לא ליד ראובן, ולא ליד אחר, שיזכה בו בשביל ראובן, אלא הוא עדיין בתוך העסק שהוא בידו. והרי זה כאילו ייחד בכיסו רבית, לתת אותו לראובן, ונמלך ואינו רוצה ליתן. וזה ודאי יותר קרוב. וכן נראה לדון בדבר זה. וכל שלא נתנו לראובן או לאחר בשבילו, נוטל מתוך העסק מה שנתן לתוכו. ודוקא קרן, מה שנתן אותו מחמת רבית. אבל כנגד הרבית שעשה אותו רבית, לא. לפי דכשנתעסק בו, הרויח לצורך ראובן הריוח, ונעשה כשלוחו. וכאותה שאמרו (מסכת ערכין דף כד) בכסות אשתו ובניו, ובצבע שצבען לשמן. וכ"ש שאין בדבריו כלום בדרך השלישי. אם בא לומר, שאפילו רבית קרן העסקה יטול לגמרי, כי זה דבר בטל לגמרי, ואינו צריך לפנים. ומה שבא בשאלתך, שבן שמעון הוא גדול, ואינו סמוך על שלחן אביו, ושמעון לא קיבל עליו אחריות, לא ירדתי בהם לסוף שאלתך, מה עניינם בשאלה זאת, עד שתודיעני.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפח · >>

סימן קפח

לירונדא.

שאלתם: ראובן ושמעון הלוו מאתים דינרין ללוי, על בהמה על ידי לוי, והיתה עומדת בחצרו של לוי. ולוי זה, הוצרך ללכת לפקח על עסקי קרובו, שנתפס למלכות. ושאל ראובן: שישאיל לו אותה בהמה; והודה לו, ובלבד שיתרצה שמעון בכך, שהוא שותפו. והלך אחד מקרובי לוי והנתפס, ופייסו לשמעון, שיתרצה גם הוא להשאיל חלקו, ורצה בכך. וא"ל המפויס (המפייס) לשמעון: אנו נשכור הבהמה לצורך ללכת לקלדי"ש, ליומא דשוקא. וחזר המפייס אצל לוי, ורכב לו והלך לו. ובדרך, תפסוהו אנסין, לו ולבהמה. ועתה תבע ממנו שמעון, שיחזיר לו הבהמה, דשואל היה וחייב באונסין. טען לוי: דין ודברים אין לי עמך. שאני לא שאלתיה ממך, אלא קרובו של נתפס והוא מסר לו. ועוד, שלא שאולה היתה, אלא שכורה. שבפירוש אמר לך: שישכרו לך בהמה לרכוב, אך ליומא דשוקא. השיב שמעון: מי שפייסני בא אלי משמך, ולכך נתרצתי. ומה שאמר אלי: שישכור לו בהמה; לא מדרך שכירות היה, אלא לאחר שנתרציתי להשאילך לך, היה כמגיד שישכור לי בהמה. ועוד, שאותו שפייסני, בשמך, אמר אליך שלא תלך באורחא דפונטי"ש, שהוא נודע למקום ליסטים ואנסים. ואתה הלכת בדרך פונטי"ס. ואפי' מי ששכר ממני, לפי דבריך, לא היה לו לעבור באותו הדרך. זהו תורף הטענות. הודיעני: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם שמעון התובע, מכמה צדדין. הא', שהבהמה שהיתה נתונה ברשותו של לוי, מרשות עצמו לקחה, והוליכה עמו. והוא אינו יכול לטעון בבריא, מה שהוא טוען, ששמעון השכירה לאותו המפייס. שאילו היתה בחצרו של שמעון, ונתנה ללוי אותו המפייס, היתה הראיה על שמעון, שלא השכירה לזה שמסרה לו, דשכירות כמכר. ואפי' הודה עכשיו, אותו המפייס בדברי שמעון, הי' לוי פטור. וכדתניא בתוספתא: הלוקח מחמת הלוקח, אף על פי שהלוקח הראשון אומ' גזולה היא בידי, לאו כל כמינו לאבד זכותו של זה. וכן הדין במטלטלין, שיש בהם דין חזקה לאלתר. ומשום דאמרינן: אי לאו דמסרת אתה זה לזה, היאך באה לידו! אבל עכשיו שהיתה נתונה ברשותו של לוי, והוא לקחה מרשות עצמו של לוי, להביא הראיה, ששמעון השכירה לאותו המפייס. וכל שאינו מביא ראיה, שמעון נאמן. שהרי אומר לו: אתה רכבת עליה, והבהמה שלי. או לקחתה בדרך שאלה, כמו שאמרת לי. או שאלת אותה שלא מדעתי, ושואל שלא מדעת, גזלן הוי, וחייב באונסין. ואף על פי שאותו המפייס אמר לך: שאני השכרתיו לך; לא היו דברים מעולם, ועליך להביא ראיה. וכאותה שאמרו בריש פרק חזקת הבתים (דף כט), ואוקימנא חזקת הבתים, בדאתו תרי ואמרו: אנא אוגרנא מיניה, ודיירנא ביה תלת שנין, ביממא ובליליא. ואקשי': והא נוגעין בעדות הן? כלומר: שאילו לא העידו כן, היו חייבין להעלות שכר למערער, שהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון, מעלה שכר לשמעון. פי' דלפי דבריהם, מ"מ הרי נעשה שואל בחלקו של ראובן, ובין הכי ובין הכי, חייב בחלקו של ראובן.

ועוד, שאפי' לפי דבריו, כבר הודה, שהוא הזהיר אותו שלא יאמר לשמעון בשמו. וא"כ, אפילו אם שכרה אותו המפייס משמעון, לפי שהוא לא שכרה, אלא שואל מאותו המפייס. והו"ל כאותה ששנינו (בפרק המפקיד לה:): השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה, השוכר נשבע לבעל הפרה שמתה כדרכה, והשואל משלם פרה לשוכר. אמר ר' יוסי: היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. ואמר ר' יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. ובעל הפרה דן עם השואל, ומוציא ממנו, אפילו השואל נעשה כשומר של בעל הפרה. ועוד דבין הוא ובין השוכר חייבין באונסין, אם הוליכוה במקום גדודי חיה ולסטים. וכ"ש אם הזהירו אותו המפייס, שהיה שוכר לפי דבריו, שלא ילך באותו דרך. וכאותה שאמרו, בההוא דא"ל לא תזול באורחא דנהר פקוד, דאיכא מיא וכו'.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קפט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קפט · >>

סימן קפט

חזר עוד השואל בדין הבהמה, וכתב עוד תורף הטענות (עיין סימן הקודם). ואמר: שכך היו, שלוי אשר רכב על הבהמה, נטען כיוצא שאלת מעולם, אלא יהודה הוא ששלח לו אותו שליח, שישאילה ושישכור לו בהמה, ליום ב', ללכת ליום השוק. ושוכר הוא, ופטור מאונסין. והשיב שמעון בעל הבהמה, ובלשון הזה טען בב"ד: בא אלי נער אחד, בנו של פלוני, שתשאיל לו הבהמה עד פונטיס. ואדוני אבי, ישכור לך הבהמה למחר, ללכת בה יום שני לשוק. והודיתי לו. ולמחר, מצאתי לאותו פלוני, אבי הנער, ואמרתי לו: תמסור לי בהמה לצורך מחר. אמר לי: הן, והי לך פשיטין לשכירות הבהמה לצורכן. זהו לשון הודאתו וטענותיו. ועתה ראה, אם לדון לשכירות בהמה ותלונתו. אלא שהוא טוען, ומייפה טענתו, שכונתו היתה להשאילה לרוכב, מפני פקוח נפש, אפי' בלא שכר. כי השליח, מעצמו הוא שויתר לו, להשכיר לו בהמה ליום שני. ועוד, כי הוא טוען, כי הוא השאילה ללוי, ופלוני הוא שנתן שכר. והוא, אין לו דין ודברים עם לוי. והרי הוא מודה, שכך היו הדברים. השאיל לפלוני הבהמה, ופלוני יתן לך שכר, ועל מנת כן הודה. וגם למחר, תבע ממנו שכרו. זהו נוסח שאלתך.

תשובה: עדיין במקומי אני עומד, ואומר: כי לוי חייב בתשלומין, לפי שגם הוא מודה שהוא לא שכרה. אלא שאותו פלוני שכרה, והוא רכב עליה, אף לפי טענתו, אותו פלוני היה שוכר, והוא היה שואל מאותו פלוני. ואפילו היה שמעון התובע מודה בכך, היה לוי חייב, דקיימא לן כרבי (יוסף) [יוסי], דאמר דהשואל משלם (לשוכר) [לבעל הפרה], וכמו שאמרתי לך מעיקרא. ועוד, שכבר אתה מודה, כי לפי טענותיו של לוי, חייב הוא. אלא שאין כאן עכשו, לדקדק אחר טענותיו של שמעון התובע. והרי הוא טוען שללוי השאילה, מפני פקוח נפש. אלא שאותו השליח, ויתר מעצמו להשכיר. ואם היה כן באמת, כמו שטען, לא יצא לוי מידי חיובו, בהודאה זאת של שמעון. וכן יש לדון בדברי הנער, שאמר לו: מחלה פניך, שתשאיל לו הבהמה עד פונטי"ס, ואדוני אבי ישכור לך הבהמה למחר. הנה כאן שתי אמירות. האחת בשם לוי: שהוא מחלה פניו שישאיל בהמתו. ועוד אמירה אחרת, כמדבר מעצמו, ואומר: אדוני אבי ישכור לך בהמה. שהרי אביו אינו כאן, שישכור ממנו, ולא לוי שיאמר לו: השאילה בתנאי שישכור לך פלוני בהמה. ושמעון לא הלך אצל אותו פלוני לשכור ממנו, אם ישכור לו הבהמה, כמו שאמר הנער, שישאיל הבהמה ללוי. ומה שאמרת בסוף דבריך, שהוא מודה שע"מ (שעל מנת) כן הודה, איני רואה בטענותיו. אדרבה! הפך הדברים הוא טוען, שהרי טען בפירוש, שכוונתו היתה להשאילה לרוכב בלא שכר. והיאך נאמר אנחנו: שע"מ (שעל מנת) שישכור אותו פלוני הודה. ועוד, שעדיין שאתה עושה אותו בפשוט. שאם אמר לו לשמעון: תשאיל לי בהמתך; ויהודה אומר: לא (לו): השאילה לו, ואני אשכיר לך בהמה; שבהמה זו שכורה ללוי, אינו פשוט בעיני. אלא אני אומר: כי שאולה היא אצל לוי. ואינו דומה להשאילני והשאילך, שנעשים שומרי שכר זה לזה. דהתם, כשהמשאיל מקבל בעין, שכר מן השואל עצמו, שמשאיל גם הוא בשכר, גם מה ששאל ממנו, ואין כל ההנאה של שואל. אבל כאן, שכל ההנאה של שואל, אלא שאדם אחר מהנה את המשאיל, למה יפטר השואל הזה מן האונסין? והלא כל ההנאה שלו היא! ואתה שבאת לדמותה (למ"ש פ"ק דקידושין ו:), לתן מנה לפלוני, ואתקדש אני לך. אינו דמיון כלל. דהתם, בדין הוא שתהא מקודשת בנתינת המנה לזה, נתקיימו התנאים, והרי היא מקודשת מדין ערב. וכן בתן מנה לפלוני, ויקנו לך כל נכסי. ואף כאן, נתקבלתי השכר מיהודה, נתחייב המשאיל ללוי, מ"מ מדין שואל לא נפיק לוי, ואינו כאילו הוא עצמו הוא השוכר. ותדע לך, דגרסינן בפרק איזהו נשך (דף סט:). אמר רבא: שרי ליה לאיניש, למיתב ד' זוזי לחברי, ומימר ליה זיל ואוזיף זוזי לפלניא. מ"ט, לא אסרה תורה, אלא רבית הבאה מלוה למלוה. אלמא: לא הו"ל כאילו זה מלוה מעותיו ברבית, וכאילו קבלם מיד הלוה. ואל תשיבני, דהתם דוקא לקולא, ומשום טעמא דקאמר, דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. דהא לאו למימרא, שיהא דין הרבית קל מדינין דעלמא. אלא אדרבה, משום חומר הרבית, הוא שהוצרך ללמדנו זה. וה"ק, שרי ליה למימר לחבריה הכי, דאע"ג דהחמירה התורה בהלואת המעות שלא יתרבה בכך, ולא יהנה ממנה שום הנאה, ואפי' הנאת דברים, מה שלא נאסר בענין אחר דעלמא. מ"מ, לא החמירה אלא במה שיבא מלוה למלוה. ומשום דלא תחמיר בו, אף בענין זה הוצרך להשמיענו זה. ובתרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה ולויה, אמרו בבכורות (דף כו:) ובכולן טובת הנאה לבעלים. כיצד: ישראל שהפריש תרומה למכיריו, מצאו ישראל אחר, וא"ל: הילך סלע זה, ותנם אותם לבן בתי כהן, מותר. ואם היה כהן לכהן, אסור. ר"ש בן אלעזר אומר: אומר אני אף מתנות כהונה. כיצד ישראל שהפריש מאתים זוז למתנות כהונה. מצאו ישראל אחר, וא"ל: הילך סלע זה, ותן אותם לבן בתי כהן, מותר. אלמא: מי שנותן לחבירו, כדי שיתן לו, שישאיל, או שילוה לאחר, אינו כאילו נותן לו אותו המקבל או הלוה או השואל. והגע עצמך! אילו האומר לחבירו: תן שדה זו לפלוני, ואני אתן לך כך וכך, ונתנו לו, וטרפוה ממנו, היתחייב באחריות אותה מתנה, כאילו מכרה למקבל. זה ודאי אינו נכון, ואף זה כמוהו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצ (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצ · >>

סימן קצ

(עיין בסימנים הקודמים) עוד אמרת: שאותה טענה, שהוזהר שילך לפונטי"ס משאלתך, אינה אלא שניתוספה מיד אחרים. אלא שיש לעיין, אם בלא התראה הוי כמותרה ועומד, לפי שאותו הדרך מוחזקת בעוברים ושבים, המתפרצים ושוללין ובוזזין כל עוברי דרך. אלא שבאותו הפרק, היה אדונינו המלך בפי' גי"ראש ועוברי דרכים מצויין בדרכים. ועם כל זה, יש קול שהגיע הדבר לבירור, כי בעוד שהיה שם המלך, בזזו ושללו קצת מעוברי דרכים.

תשובה: גם בזה אני אומר, כי ברור הוא בעיני שהוא פושע, שכבר ידוע שמלסטין בדרכים כזו, וראה שאפי' מתוך המקום שהיה המלך לן שם, יצאו משרתיו. כ"ש בדרך המסוכן. ויש דרכים אחרים, שהוא יכול ללכת בהם, והלך בדרך הזה, ודאי פשיעה הוא, ואיני רואה בזה שום ספק /כעין זה, עיין ב"ק כ"ט ע"א, בקושיה על דברי רב אחא/.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצא (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצא · >>

סימן קצא

(עיין בסימנים הקודמים) עוד אמרת, ותמהת על מה שאמרתי בראשונה, דמ"מ, הרי נעשה שואל בחלקו של ראובן ע"כ. ואמרת, לא השיגה דעתנו להבין, דמה איכפת ללוי אם נעשה שואל אצל ראובן השותף, שיעשה שואל לחלק שמעון, שלקח שכר ממנו, או משלוחו?

תמה אני, איש כמוך מי גריס העלמה הזאת, ואין מפרשים לחכם! אני לא כתבתי זה, שיוסיף או יגרע בדינו של לוי ושמעון, אלא בדין לוי וראובן, כדין שלא יטעון בדבר זה לומר: כיון שהבהמה משותפת בין ראובן ושמעון, ולוי טוען ששכורה היתה לו משמעון, איכא למימר שוכר הוא בחלקו של ראובן, שהשותף שיורד ברשות, והשוכר מן האחד, כאלו שכר משניהם, והשכירות א' הוא לפי שאמרתי שכבר הודה, ששאל מראובן חלקו, ונתחייב לו כשואל, ולא נפטר מחמת שכירותו, של שמעון.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצב (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצב · >>

סימן קצב

שאלת: ראובן ושמעון היה להם שטר חוב על כותי. והשטר חוב היה יוצא על שם ראובן, והיה בידו של ראובן. והפקידו ראובן ביד לוי, עם שטרות אחרים. והלך לו ראובן מחוץ לעיר, ושלח כתב ידו ללוי. וזה לשון הכתב: תתן לשמעון שטר חוב פלוני, והוא יתן לך כלי כסף שיש לי אצלו. ונתן לוי את השטר, ולא לקח מידו כלי הכסף. ואח"כ, החזיר שמעון ללוי אותו השטר, לתבוע אותו בכח ההרשאה שעשה ראובן ללוי, בעת שהפקיד בידו את השטרות. והלך לוי בכח הרשאתו, והוציא המעות מיד הכותי. ולא נתן המעות ליד שמעון, לפי שא"ל: יש לי כנגדם בידך. ועתה, בא ראובן ותבע מלוי, מחצית המעות שגבה. טען לוי: אני נתתי לשמעון השטר מחמת כתבך ששלחת לי. השיב ראובן: לא היה לך ליתן השטר לידו, עד שיתן לך את כלי הכסף, ופשעת בשליחותך. ועוד, כי אני לא צויתיך להוציא המעות בהרשאתו. ולולי הרשאתי, לא היה מועיל השטר לשמעון, אלא לצור על פי צלוחיתו. הודיענו: הדין עם מי?

תשובה: הדין עם ראובן, ובדין טען כל מה שטען, שלא היה לו למסור ללוי השטר ליד שמעון, עד שיתן לו את כלי הכסף. וכמו ששנינו בגיטין בפרק כל הגט (דף כט): המביא גט בארץ ישראל, וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר. ואם א"ל: טול לי ממנה חפץ; לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. וכששלח לו ראובן: שיתן לו השטר לשמעון, והוא יתן כלי כסף. כן אמר לו: והוא שיתן לו כלי כסף. וא"כ, לא היה לו ללוי ליתן לו תחילה השטר, ואח"כ לקבל כלי כסף. אלא שיקבל כלי כסף תחילה, ואח"כ שיתן לו השטר, שכן דרכן של בני אדם לומר בלשון בכענין זה. ואם לא עשה כן, עוות שליחותו. ויכול לומר לו ראובן: לתקוני שדרית, ולא לעוותי. וכמעשה דאבימי, דפרק הכותב (דף פה). דגרסינן התם: אבימי בריה דר' אבהו, הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. שדרינהו ביד חמא בריה דרבא (בריה) [בר אבהו]. אזל פרעינהו א"ל הבו לי שטרא. אמרי סיטראי נינהו. אתא לקמיה דר' אבהו. א"ל: אית לך סהדי דפרעתינהו. א"ל: לא. מגו דיכול לומר להד"מ, יכול לומר סיטראי נינהו. לענין שלומי מאי? אמר ר' אשי: אי א"ל שקול שטרא, והב זוזי; משלם. הב זוזי, ושקול שטרא; לא משלם. ולא היא! בין כך ובין כך, משלם. דא"ל: לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי. ומה הפרש יש, בין א"ל: קבל השטר; ובין שא"ל: קבל כלי הכסף. ואף על פי שלא א"ל: טול ממנו; היינו טול ממנו; והיינו: והוא יתן. דבין כשא"ל: טול ממנו החפץ; או: שקול שטר. וכן כשא"ל: והוא יתן; אין כאן תנאי מפורש, לא בזה ולא בזה. שלא א"ל: על מנת; ולא: על תנאי. אלא שמשמעות של דברים הוא כן, שכל הנותן לחבירו, ויש בידו חפץ או שטר, ע"מ כן נתנו לו, שיחזור (שמא צ"ל: שיחזיר) לו החפץ שיש לו בידו. וכשא"ל לשלוחו, על דעת כן א"ל, ולתקנתו הוא משלחו, ולא לקלקלתו. ועוד, שהרי זה הוציא מעות בהרשאתו של ראובן. ומי צוה לו כן, שיוציא מעות בהרשאתו, ויתן המעות לשמעון. ועוד, שהכותי כשנתן לו המעות, בשם ראובן נתנם לו, ולראובן זכה מיד הכותי. ולוי בשם ראובן הוציאם מיד הכותי, ובשמו קיבלם, וחייב הוא ליתנם לראובן.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצג (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצג · >>

סימן קצג

שאלת לוי אמר לשמעון: אם תשא את דינה בת ראובן, אתן לך ולאשתך הנז', מאתים דינרין לצורך מזונות. ועמד שמעון, ונשאה ובשעת הנישואין, עמד לוי וכתב לו לשמעון, שטר חוב על אותם מאתים דינרין. וזהו טופס השטר: מחמת שרציתי ברצון נפשי, והתנתי לפלוני הלז, שאם ישא בתו של פלוני, שאתן לו ולאשתו הנז', מתנה גמורה בקנין גמור, מנכסי כך וכך מעות לצורך מזונותיהן. ועכשיו שנשאת, יפיתי כחו וזכותו של פלוני ואשתו הנז', ונתחייבתי להם חוב גמור, עצמי ונכסי בסך זה. וקבעתי להם זמנים לפרעם, להם ולבאי כחם, בלי שום סירוב ועיכוב וכו' ע"כ. ולימים, מתה דינה הנז', עד שלא מלאו זמני הפרעונות כולם. ועתה תובע שמעון זה מלוי, כל אותם המעות שחייב לו עצמו באותו שטר אשר בידו. ולוי משיבו: שלא נתחייב, אלא לצורך מזונות. ואחרי שמתה דינה אשתו, פסקו מזונותיה, ואינו חייב בכלום. הדין עם מי?

תשובה: ראיתי נוסח השטר, וראיתי שלא קבל לוי זה עליו, לזון לשמעון ואשתו דינה הנז', זמן ידוע. אלא שקבל על עצמו לתת להם סך מעות, לצורך מזונות סתם, וחייב עצמו חוב גמור ובקנין גמור, באותו סך הנזכר. אלא שקבע זמנים מחולקין, לפרעון החוב הנז'. לפיכך, אותה טענה שטוען לוי זה, שאין חייב באותם מזונות שקבע עליו לזונם, מכיון שמתה דינה הנז', אין באותה הטענה ממש! שאילו קיבל עליו לוי זה, לזון אותם חמש שנים, או שחייב עצמו בממון ידוע למזונות חמש שנים, ומתה דינה לסוף ב' שנים, בכענין זה לא היה מתחייב לוי זה, לפרוע ליורשי האשה, אלא כנגד מזון ב' שנים שעברו, ועד שלא מתה דינה. הא מאותן ג' שנים הנותרות, אינו חייב כלום, לפי שהוא, מזון זמן קבוע וידוע קבל עליו, ודינה איננה בעולם לקבל מזונותיה. וכן מפורש בירושלמי, בפרק הנושא את האשה. דתנן: הנושא את האשה, ופסקה עמו, כדי שיזון אותה ואת בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים וכו'. נשאת, הבעל חייב במזונותיה, והם נותנים לה דמי מזונות. וגרסינן עלה בירושלמי: הוא רוצה שתבא אצלו, והיא אינה רוצה, הדין עמה דתנינן: והם נותנין לה דמי מזונות. חלתה, כמי שנשאת. מתה, כבר מתה. אבל עכשיו, שלא קצב זמן למזונות, אלא שקבל עליו סך ידוע לצורך מזונות סתם, אילו רצו הם, שמעון ודינה, להוציא אותו סך ביום אחד, הרשות בידם. וגם הוא שלא קצב זמן באותו ממון, הוא שחייב עצמו מעכשיו, והם יזונו את עצמם במה שירצו. ונמצא, כי מצד טענתו, הוא מתחייב עצמו (שמא צ"ל: מחייב) בכל אותו סך הממון, בלא ספק. אלא שיש לו טענה אחרת, יפה ממנה כנגד הבעל, בכל מחצית אותו ממון שהוא חייב עדיין, בין באותו שהגיע כבר זמנו לפרעון בחיי דינה, בין באותו שלא הגיע הזמן לפרעון בחיי דינה. והוא שזה שחייב את עצמו לשמעון ולדינה אשתו, הרי הוא כאילו חייב עצמו לשנים דעלמא, דזה זוכה במקצת החוב, וזה זוכה במקצתו. וגם זה, לא נתחייב לשמעון אלא במחצית, ולדינה אשתו במחציתו. ואילו גבאוהו בחיי דינה, היה זוכה שמעון במחציתו לעצמו, ובמחציתו האחד היה זוכה מצד דינה אשתו, ככל נכסי מלוג דעלמא. ועתה שלא הספיקה דינה לגבות אותו החוב, ומתה, הרי חלק דינה היא כמלוה. והו"ל ראוי, ואין הבעל יורש ונוטל בראוי כבמוחזק. כדאמר ר"פ בפרק יש נוחלין (דף קכה:): הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה. וכן דעת הרי"ף ז"ל, ור"ח ז"ל. ורב אחא משבחא, ז"ל בשאלתות, דס' בלק: בעל ירית מלוה, או לא? ת"ש: דאמר ר"פ: אין הבכור נוטל וכו'. ואין הבעל נוטל במלוה, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. קתני מיהא, אין הבעל נוטל וכו'. אלמא: ראוי הוא. ע"כ הוה כתוב בגירסת הרב ז"ל (רב אחא משבחא), מפורש בלשון הגמרא: אין הבעל נוטל במלוה. ואף על פי שהרב ר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל חלוק בדבר, מ"מ גם הוא כתב בפירושיו: שלא (היה) [עשה] מעשה כדבריו, ומיחש חייש לדברי רבותיו ז"ל, שאמרו דאינו נוטל.

ומעתה, במחצית החוב, שהוא חלק שמעון חייב, ובמחצית האחר שהוא חלק דינה, ראוי ואינו חייב ליתן לשמעון, ואפי' מה שהגיע זמנו בחיי דינה אשתו. אבל מ"מ, ליורשי דינה הוא חייב ליתן כל חלקה, ויורשיה הם זוכים בכל מה שחייב עצמו לה, ואפי' במה שלא הגיע זמן הפרעון עדיין.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצד (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצד · >>

סימן קצד

שאלת: ראובן תבע משמעון שני שטרות, ואמ': שני שטרות הפקדתי בידך. השטר הא', שטר משכונא מג' מאות דינרין, בקנין שמעון חמי ואשתו, על בית האופה שלהם. השטר הב' מחמשים דינרין, שלקחתי בקנין לחמי. ופקדון הזה, הפקדתי אותו אצלך, בתנאי שאפדה באותם המעות הגן שהיה לי, שהיה ממושכן אצל יהודה. ושטר של נ' דינרין, שלקחתי אותם בקנין לחמי, היה על תנאי, שאם אצטרך לתת לכותי יותר מג' מאות דינרין, לפדות הגן שלי, שיכופוני באותו השטר לפדות הגן, וליתן המותר. ובתנאי זה, היו השטרות הנז' מופקדות אצלך. ואני היום חוץ מביתי ומגינתי, בסיבת איחור השטרות בידך, שעכבת אצלך. והפסדתני פירות הגן, יותר מת"ק דינרין, מלבד יגיעתי, והוצאות אחרות. השיב שמעון: אתה עושה רצונך, שאתה תובע לי בתביעות שאינן. שאתה יודע, שלא הפקדת אצלי לעולם כלום, ואין לך בידי שום פקדון. השיב ראובן: השטרות הנפקדות הפקדתים בידך, להיות מוכנים לפדיון כותי. ואתה פשעת בכל זה, ואני הפסדתי בסבתך ובפשיעתך הת"ק דינרין, ויותר, מפירות הגן. ועוד, שאותו השטר הנז' של המשכונא, שיש לי על בית האופה של חמי, שאתה הוצא' אותו, יום ברכת חתונה של בנו, (להוראת) [להראות] זכותו על בית האופה. ואותו השטר שהראית על שמי, אני תובע ממך, והשטר האחר של נ' דינרין. השיב שמעון: מה שאתה אומר, שיש לך אצלי שטר פקדון, לא היו דברים מעולם, שלא הפקדת אצלי כלום. ואין לך אצלי שום פקדון. ועוד אני אומר לך, שאפי' היה השטר הנז' אצלי כדבריך, בפקדון, הנה חמיך שמעון בא אלי באונס, והוצרכתי להחזירו לו במצות אדונינו המלך, והנה כתבו אצלי. ואם תרצה לראותו, אתה או הב"ד הנה, הוא מזומן, וידינו בין שנינו, אם אני חייב לך כלום, הואיל ובאונס החזרתיו לחמיך. ושטר החמשים דינרין שאתה אומר הושלש בידי, ועשיתי שלישותי, והנני מוכן לעשות מה שידונו ב"ד. ע"כ תורף הטענות. ואף שדינא דמלכותא דינא, אבל אדונינו המלך לא נהג לעולם להוציא (מדין ישראל) שום ממון יהודי. ומה שטען הנפקד, ואמר: כי באונס כתב אדונינו המלך, החזיר השטר לשמעון, תבאר לנו אם טענתו כזה טענה, כי באונס היה. או אין טענתו, טענה, ואין זה אונס הואיל, והמלך אינו נהוג בכך. והיה לו ללכת לפניו קודם חזרת השטר, או להודיע באונסו לקהל, והו"ל בהחזרת השטר כשורפו בידים. ויש לחייבו, מההוא עובדא דאגבייה רפרם לרב אשי ככשורא לצלמי (בב"ק דף צ"ח ע"ב).

ועוד, שהוחזק כפרן בטענותיו, שכפר בתחילה בפקדון, ואח"כ הודה, כמו שמתבאר מטענותיו הכתובות לעיל. על הכל תעמידני בראיות ברורות. ע"כ נוסח שאלתך.

תשובה: הנני משיב על אחרון ראשון, מפני שהוא יסוד כלל השאלה. והוא, שאמרת שזה הוחזק כפרן בטענותיו, שכפר בתחילה, ואח"כ הודה בפקדון, כמו שמתבאר מטענותיו. ואיני רואה זה מתוך הטענות. ולא עוד, אלא אפי' כפר מתחילה לגמרי באותו פקדון, וחזר מעצמו וטען: הפקדת אצלי, אבל החזרתיו לך, או נאנס, אין זה הוחזק כפרן. שלא נקרא הוחזק כפרן, אלא בעדים, וכאותה שאמרו בפ"ק דמציעא (דף יז ע"א). אמר רבה בר בר חנה, א"ר יוחנן: מנה לי בידך; והלה אומר: אין לך בידי כלום; והעדים מעידים אותו, שיש לו. וחזר ואמר: פרעתי; הוחזק כפרן לאותו ממון. ובהדיא אמרי' ברפ"ק דב"מ (דף ד' ע"א): מה להצד השוה שבהן, כלומר בפיו ובעד אחד, שלא הוחזר כפרן. תאמר בעדים, שהוחזק כפרן. הנה לך, שע"י הודאת פיו לא הוחזק כפרן, אלא דוקא ע"פ עדים. מעתה, נחזור לעיקר טענותיהם, שזה תובע שיחזיר לו שטרותיו שהפקיד בידו, וזה משיבו שלא הפקיד בידו כלום. ונראה שמתכוין לומר, שלא באו לידו בפקדון מוחלט, אלא בשלישית. מ"מ, הרי הוא מודה שיש לראובן זה זכות באותם השטרות, אלא שהוא בא לפטור את עצמו בטענה אחרת, ואומר שהחזיר שטר המשכונא לחמיו, באונס המלך. ואתה מסתפק בדבר, אם זה אונס, אחר שאדונינו המלך אינו נוהג להוציא יהודים מדין יהודים, והיה לו ללכת לפני המלך, או להודיע באונסו לבני הקהל. דבר זה שאמרת, שהיה לו להודיע באונסו לקהל, איני יודע מה הצלה היה לו בכך, וכי יש כח ביד הקהל להצילו מיד המלך. גם מה שאמרת: שהיה לו ללכת לפני אדונינו המלך, אינה טענה, שאפי' היינו אומרים, שאילו היה הולך היה מציל, אינו חייב ללכת, לפי שזה שומר חנם, ואין לו להוציא הוצאות על ההצלה, ולחזור ולגבות מן המפקיד, אלא שאם יכול להצילו בחנם, היה לו להציל. וכמ"ש בפ' השוכר את הפועלים (דף צ"ג ע"ב). דשמע קל אריה ועאל. א"ה, אומדין אותו, ומאי הול"ל הו"ל לקדם (בעצים) [ברועים] ובמקלות א"ה, מאי איריא שומר שכר, אפי' שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר: ש"ח שה"ל לקדם ברועים ובמקלות, ולא קדם, חייב. א"ל: שומר חנם, בחנם, ושומר שכר, בשכר. מעתה, אין זה פושע גם מצד זה. אלא שיש לדון מצד אחר, לפי מה שהסכימו הראשונים ז"ל, בדינא דמלכותא, וכמו שכתבת אתה שזה דמי שאנסוהו להביא ממון חבירו, והביא. והגאונים הראשונים ז"ל הסכימו דבין אנסוהו להראות ממון חברו והראה, בין שאנסוהו להביא והביא, פטור, דאנוס הוא. והביאו ראיה לדבריהם, ממעשה דפ' הגוזל בתרא (דף קי"ז ע"ב), דההוא גברא דהוה מפקיד (ביה) [ליה] כסא דכספא, וסליקו גנבי עילויהו, ושקל לכסא דכספא, ויהב להו. אתו לקמיה דרבא. פטריה א"ל אביי: האי מציל עצמו בממון חברו הוא. אלא א"ר אשי: חזינן אי אמיד הוא, אדעתא דידיה אתי. ואי לא אמיד הוא, אדעתא דכסא דכספא אתי, ופטור. וכ"ש כשא"ל: תן לנו ממון של פלוני אבל הרי"ף ז"ל כתב: דכל הנושא ונותן ביד, חייב, כל זמן שלא היה האנס יכול לקחת אותו ממון, אלא א"כ הכאו זה, מפני שזה כמזיק בידים, ומציל עצמו בממון חבירו. והחזקה שבראיותיו, מדקתני (שם (קי"ז) בפ' הגוזל בתרא) בברייתא. א"ל האנס: הושיט לו פקיע עמיר זה; והושיט לו, חייב. ואוקימ' דקאי בתרי עברי נהרא. והראב"ד ז"ל, כתב: דכל שאנסוהו אונס ממון, להביא ממון חבירו, והביא, חייב, לפי שזה כמציל עצמו בממון חבירו. והיינו ברייתא (דפ' הגוזל בתרא), דא"ל האנס: הושיט לי עמיר זה. אבל אנסוהו אונס הגוף, להביא ממון חבירו, והביא, פטור. והיינו כסא דכספא דרב אשי. ולזה דעתי נוטה, שהוא הדרך הישר, שכל אותה השמועה דפ' הגוזל ב', ודברי כל אותה השמועה בכך מעתה, אם אנסוהו לשמעון זה הנפקד אונס הגוף, כגון שהפחידוהו לייסרו בגופו, וכיוצא בזה, אף על פי שנתן להם השטר, פטור הוא, דאנוס הוא. אבל אם לא אנסוהו בגופו, אלא בממון, הרי הוא כמזיק בידים, וכשהביא השטר בידו, הו"ל כשורף שטרותיו של חבירו, דמאן דדאין דינא דגרמי, מגבי ביה דמי שטרא מעליא וכיון שכן, יש לשמעון זה לברר טענותיו מזה, בפני הב"ד שטוען: שלא הפקיד שטר זה בידו, אלא כיצד בא לידו. כי שמא הושלש השטר בידו, מפני שנפרע מקצתו בו לענין אחר. ולפי מה שיטעון, יחייבוהו בו, יפטרהו, ב"ד. ואם נפל עכשיו המחלוקת בין ראובן המפקיד, ובין שמעון הנפקד, והנפקד טוען דאנסוהו והפחידוהו באונס גופו, וראובן אומר: איני מאמין; הנפקד נאמן לגמרי בלא שבועה. לפי שאין נשבעין שבועת שומרים, לא על שטרות ולא על הקרקעות. ואף על פי שנשבעין מדרבנן, כדמוכח בפ' הכותב (דף פ"ז ע"ב), מדתנן: הפוגם שטרו, נשבע ונוטל. ואסיקנא: שבועה דרבנן, ה"מ בטוען טענת בריא. אבל מפקיד זה, אינו טוען אלא שמא, ואין נשבעין הסת על טענת שמא.

ולענין השטר של חמשים דינרין, שראובן טוען שהפקיד ביד שמעון, ושמעון משיב שהושלש בידו, והשליש שלישותו, צריך הוא לבאר טענתו, לאיזה דבר הושלש בידו, לפי שאין ב"ד מקבלין טענה מסותמת. כי מתוך בירור הטענות, יצא הדין לאמיתו. ומ"מ, כדי לפתוח לך דלת בעיקר הדין, אני אומר: כי נראה מתוך טענתו של שמעון בסוף טענתו, שהושלש בידו בתנאי כך, ומתוך התנאי החזירו. ואילו היה הפקדון דבר שגופו ממון, וזה אומר הושלש בידי בתנאי כך, ומתוך כך נתתי לפלוני, נראה שהיה חייב בשורת הדין, שבועת הסת, ככל כופר בכל. ואף על פי דשליש דעלמא נאמן לגמרי, ואפילו בלא שבועה, שכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכל נפקד בכלל זה, דנפקד היינו שליש. וכדמוכח בהדיא בגמרין בפ' התקבל (דף ס"ד ע"א), בפלוגתא דבעל אומר: לפקדון נתתי; ושליש אומר: לגירושין; אפ"ה, הכא משתבע. דלא אמרו שליש נאמן, אלא כשהשלישות יוצא מתחת ידו. אבל כשאין השלישות יוצא מתחת ידו, הרי הוא ככל אדם וכדתניא בהדיא בברייתא בקידושין וכמו שאינו נאמן לגבי אחרים, כשאין שלישות יוצא מתחת ידו, נראין הדברים שאפי' לפטור את עצמו בכך, מידי שבועה, נמי אינו נאמן. אבל כאן, אינו טוען לא ממון, וגם לא שטר מלוה שיש לי על אחרים, אלא שטר חוב שנתחייב בו לאחרים. ולפיכך אומר אני: שאפי' היה מודה הנפקד שהפקידו בידו, פקדון מוחלט, והחזירו למלוה, ושלא מן הדין, אפי' הכי אינו מתחייב בכך כלום בדיני אדם, לפי שאין זה אלא כגרמא בנזקין דפטור, אלא דחייב בדיני שמים. דהו"ל כשוכר עדי שקר לחברו, דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כדאיתא בפ' הכונס צאן לדיר (דף נ"ו ע"א)

ומיהו מסתברא, דכל זמן שלא הספיק המלוה לגבות את החוב בשטר זה, דהיו משמתינן ליה לנפקד הזה, לקבל כל אחריות דהפסד דאתי ליה מחמת, דהחזיר את השטר למלוה, דבכל גרמא מחייבין לגורם שיסלק את הנזק וכדאמרי' בפ' לא יחפור (דף כ"ב ע"ב), גבי מרחיקין את הסולם מן השובך. אמר רב טובי בר מתנא: זאת אומרת: גרמא בנזקין אסור. וכשאין בידו לחלקו, עכשו מחייבין אותו לקבל עליו כל היזק דמתיליד ממנו, וכדאמרי' בפ' הגוזל ב' (דף קי"ד ע"א). א"ר אשי: האי בר ישראל דזבין ארעא לאנס אמצרא דחבריה, היו משמתינן ליה, עד דמקבל עליה, כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. דא"ל: אריה ארבעה לי אמצראי. אבל אם קדם המלוה, וגבאו, אין מחייבין אותו לשלם, דגרמא בנזקין פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ואפי' המוכר לאנס סמוך למצר חברו, דמשמתינן ליה, אם קדם האנס והזיקו לבן המצר, קודם שיקבל עליו מוכר זה כל אונסא דמתיליד, פטור מאותו נזק. שאם חייב לשלם בנזק שהזיקו האנס, לא היינו משמתין מתחילה, דאומר לו כי מזיק לך, משלימנא לך. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

ומ"מ, זה שטוען שהחזירו, מן הדין פטור לגמרי, כיון דאפי' אם החזיר שלא מן הדין, פטור מדיני אדם, עכשיו שאינו מודה, אינו חייב אפי' שבועה שאין משביעין אותם, אלא על דבר שאם הודה, היה מתחייב בתשלומין בהודאתו. כך נראה בעיני, והשם יצילנו מעונש הדין.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצה (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצה · >>

סימן קצה

שאלת: ראובן שיש לו שטר על שמעון, שחייב לו מנה, ופרעו ונמחל שעבודו. ושמעון תובעו: שיחזיר לו את השטר. וראובן טוען: אתה חייב לי חמשים ממקום אחר, ואני מעכב השטר במשכון, עד שתפרע לי החמשי' הנז'. והלה טוען: אין לך בידי. ואם יש לך בידי, תבעני בדין. אבל שטר שנמחל שעבודו, אין לך לעכבו על זה. הדין עם מי? אם יכול ראובן לעכבו במשכון, כדין ראובן שנתחייב לשמעון מנה, והוא טוען: אבל אתה חייב לי כנגדן? או דילמא האי שטר, שנמחל שעבודו הוא, ושטר אינו אלא לראיה בעלמא שבו, והרי נמחל, ואין לו למשכנו, דמשעה שפרעו היה לו להחזירו, ושלא כדין עשה במה שמעכבו?

תשובה: נ"ל שהדין עם שמעון, ולא מטעמיה. דאע"פ דאין השטר אלא לראיה, מ"מ הנייר יכול לעכב מחמת משכון. אלא שיש טענה אחרת גדולה, והוא שאסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו, משום ואל תשכן באהליך עולה. ואינו רשאי לעכב בידו דבר שאפשר שיבא לידי תקלה, ואם לא בא על ידו, בא ע"י בנו או בן בנו. ואף על פי שהוא טוען, שהוא מעכבו בשביל ממון אחר, כיון דאותו ממון לא נתן ליתבע בשטר זה, כי זה כבר נמחל שעבודו, יש לחוש שמא ימלך למחר, ויתבע בו. וכתיב: אם און בידך, הרחיקהו. וראיה לדבר, ממה שאמרו בפ' האשה שנתאלמנה (דף י"ט ע"ב). א"ר כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו, שנאמר: אל תשכן באהליך עולה. ואריב"ל: אסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו, שנא': אל תשכן וכו'. ואמרי' עלה. מאן דאמר שטר פרוע, כ"ש שטר אמנה. ומ"ד שטר אמנה, אבל שטר פרוע לא, דזימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. אלמא, לריב"ל דאמר: דאסור לאדם שישה' שטר פרוע, אפי' דטוען עלה דמעכבי אפשיטי דספרא, אסור. ומכאן אתה למד, דכל שטר שנפרע חובו ממש, אסור לשהותו משום תביעת ממון אחר. וקי"ל כריב"ל.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצו (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצו · >>

סימן קצו

שאלת: שטר מכר או מתנה, שנתן ראובן לשמעון שדה או כרם או מטלטלין, ונכתב ונחתם השטר. ואחר זה, נמצאה ביד הסופר, לאחר שמת הסופר. ושמעון המקבל, הרי הוא מחזיק בקרקע או מטלטלין, זה כמה שנים. ועכשיו, שמעון תובע השטר מיורשי הסופר. ויורשי ראובן באין ומעכבין וטוענין: כי על תנאי נשאר השטר שם, ואין להם ראיה על זה. הדין עם מי? מי הוי כשטר שאיני יודע בו, מה טיבו; ויהא מונח עד שיבא אליהו. או דילמא, כיון שהחזיק זה, והרי הוא מוחזק במה שכתוב בשטר, ואין מוחה זה כמה שנים. וגם, כי מנהג בני העיר להניח שטריהן ביד הסופר, ככתוב: ומסור הוא ביד המקבל מתנה או הלוקח.

תשובה: מה ששנינו (בסוף פ"ק דב"מ דף כ): נמצא לאחד שטר בין שטרותיו, ואינו יודע מה טיבו, יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ואין הפרש בין נמצא ביד הסופר ובין נמצא ביד אדם אחר. דאפי' נמצא ביד הסופרים, יש לחוש שמא לא נגמר הענין, וכאותה דאיתא בפ' שנים אוחזין (שם (כ')). רשב"ג אומר: שלשה שלוו מאחד, יחזיר למלוה. דאי ס"ד מלוה, מאי בעי גבי הדדי. ואקשי': ודילמא למכתבינהו אזל, ונפל מידא דספרא. אלמא: אפי' נמצא ביד הסופר, כתוב וחתום, חוששין לו שמא לא נגמר. ומ"מ בשטרי מכירה ומתנה, אם כתוב בהם קנין, מסתברא דיחזיר ללוקח, או למקבל מתנה, ולא אמרי': יהא מונח עד שיבא אליהו, אלא בשטרי חוב ודומה לו, העומד לפריעה, דחיישינן לפרוע. ושמא פרע לו הלוה מקצת חובו, והשליש את שטרו. ואי נמי, בשטרי מקח וממכר, ואין כתוב קנין. דאני אומר: דשמא כתובין היו, ונמלך עליהן שלא ליתנן. אבל בשטר מקח וממכר, דכתוב בהם קנין, יחזיר דמאי שנא מנמצא בשוק, דבשטרי אחלטאתא ואדרכתא, דליכא למיחש לפירעון, יחזיר. ושטרי מקח וממכר, דיש בהם קנין, כשטרי אחלטאתא ואדרכתא נינהו, ויחזיר. דאי משום דכתב ליתן ולא נתן, הא כתוב בהם קנין. ואי הדר זבינה מיניה, איבעי ליה למיכתב עליה שטרא אחרינא. דקי"ל, כמ"ד הנותן מתנה לחבירו, והחזיר לו השטר, לא חזרה מתנתו. וא"כ, אף בנמצא ביד אחר, למאי ניחוש לה, דאין הדעת מכרעת דנחמיר בנמצא ביד אחר, יותר מנמצא בשוק, דכל מה שאתה יכול לחוש בנמצא ביד אחר, כמו כן יש לחוש בנמצא בשוק. ויותר יש לחוש בנפל, מנמצא ביד אחר. דהתם, כיון דנפל, איתרע ליה חזקתיה, ואפ"ה לא חיישינן. כ"ש בנמצא ביד אחר, דלא איתרע, די"ל דדילמא הפקידו, שכן נהגו. וכ"ש כאן, שהחזיק הלוקח במקחו. מאי אמרת, שמא חזר בשטרו, אף על פי שלא חזר בשדה. וכאותה שאמרו: זכה בשדה זו לפלוני, וכתבו לו השטר. חוזר בשטר, ואינו חוזר בשדה. אין אנו חוששין לזה כלל! דא"כ, שמואל שאמר: המוצא שטר הקנאה, יחזירנו לבעליו; אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה, הא כתוב בה קנין. ואי משום פרעון, לא חיישינן לפרעון. אכתי אמאי לא חייש [שמא] חזר בו בשטר, ואינו רוצה שיהא מלוה בשטר. אלא דלהכי, לא חיישינן.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצז (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצז · >>

סימן קצז

שאלת: בענין השומא, אי שמין תחילה ואח"כ מכריזין, ואם לא מצאו שומן מקבלה המלוה כשומתן? א"ד, אם מצאו קונה, מחליטין אותה בין רב למעט שהכרזה עיקר, ולא מצינו שומא קודם הכרזה?

תשובה: בודאי כך הוא מתחילה יורדין שלשה לשום ושמין מאותו קרקע על מלוה, כשיעור חובו. ואח"כ מכריזין עליו ואם מצאו מי שמעלה יותר על השומא, מוכרין לו. ואם לא מצאו שומתן, מחליטין אותו למלוה משומתו. וזהו שאמרו: כך וכך היא יפה, כך וכך היא שומא כלומר: כך וכך היא, שכך רוצים בני אדם לתת, וכך וכך היא שומא. מודיעין שומא שעשו לה ב"ד, יותר על מה שמוציאין בה. ואין בדבר ספק, דאין ב"ד מוכרין לעולם ולא מחליטין, אלא בשומא. ומיהו אין להם בשומתן, אלא מקומם ושעתם, שמין אותם לפי הזמן, ושדות הנמכרים עכשיו במדינה. והכי מוכח בפ"ק דב"ק (דף ז:).

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצח (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצח · >>

סימן קצח

ומה ששאלת: במלך ששינה המטבע, ופחת ממנה הרבה, וגזר על הכל שיהיה זה המטבע יוצא במקום הראשון, בפריעה וכל מיני הלואות.

תשובה: מתוך דבריך למדתי שאתה סומך על קצת חכמי הדור שלפנינו, שהיו מורים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בעסקי המלך לצורכו, כגון דקטלי דקלי ועבדי גשרי לעשות להם דרך, כמ"ש בב"ק (דף קיג:); וכגון בארעא דמסקי להו טסקא, דמלכא אמר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, כמ"ש בפרק חזקת הבתים (דף נד:). ובאמת דהסברא הזאת היא מסורה בידינו מפי קצת רבותינו. ועם כל זה איני מודה לדבריך בעסקי המטבעות, שאין לך עם גדול מזה, שהם בעלי המטבע, והם עושים אותם ומוציאין אותם בארץ שלהם; אם אין עסק שלהם בעילוי המטבע, נתקיים הפסדו. והדין הזה שוה הוא לדין הקרקע שמעלה הטסקא, שגזרתו של מלך מתקיימת בהם, כלומר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, ולמימר נמי: ליכא מאן דאכיל ארעא אלא בשטרא, ואריסא דפרסאי מ' שנין.

אבל אנו כבר עמדנו על הסברה זאת, וראינוה משתברא ומשתבשת בגמ' בההיא סוגיא דבפרק חזקת הבתים (שם). ומכאן נ"ל דכל השטרות העולות בערכאות של כותים בנוטרין של מלכים, שהם כשרין, בין שטרי מתנות בין בשטרי הלואות, וכ"ש שטרי מקח וממכר. ואפילו בשטרי הודאות והלואות, אי כתב בהו: "ואמר לסהדי אתם עדי", או דאמר להו לכותים גופייהו כתובו ליה, קנה, דשטרא מיקרי ואיכא הורמנותא דמלכא, דבלא"ה ליקני קנה. ואי ליכא הורמנותא דמלכא, איכא שטרי דכתיבין, ואיכא שטר דפסולין, ואין זה מקומן.

ולעניין מה שהוסיפו על המטבע, דגזר המלך שיהא מנה נפרע במקום מנה של מטבע הראשון, שאמרת אם יש בו משום איסור רבית? אף בזה דינו דין, שהתוספת הזה שלא בתנאי ושלא ברצון הבעלים הוא נפרע, ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית, אלא בכלל גזל. אלא שדינו של מלך דין והפקרו הפקר, ואין כאן גזל ואין כאן רבית. ומיהו אין המלכים נוהגין עכשיו כן, לפחות המטבע חדש מכדי שיוויו, אלא להעלותו.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/קצט (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קצט · >>

סימן קצט

עוד שאלת: ראובן נתן מתנה לאשתו, לחוד קרקעות ידועים, והכריזו עליהם בעירו, כדין תקנת עירם. ולקץ עשר שנים, נפטר ראובן הנזכר. ואחד מן הקרובים הוציא משם, כל שטרי חובות שהיה חייב ראובן הנזכר, מקודם המתנה, לבנו ולחתנו הדרים מחוץ לעיר באותו מלכות, מהלך יום אחד בקרוב. והבת הנז' היתה בחיים, ובא אותו קרוב ומסר השטרות לבעל אותה הבת. ועתה תובעת וטוענת האלמנה, שאותם השטרות הם שטרי הברחה, כמו שעושין הרבה בני אדם לבניהם או לקרוביהם. וראיה לדבר, שיצאו מתחת יד הלוה הנזכר.

ועוד, שכיון שהוא ברשות הלוה ואחר מיתתו ברשות האלמנה הנז', נמחל שעבודם. ואפי' שבאו עכשיו לרשותה, אין בכך כלום, כיון שיצאו מתחת יד הלוה, ונמחל שיעבודם פעם אחת, שוב אין בהם עיקר, ואפי' חזר ולוה בהם. וכ"ש שהכריז על הקרקעות, ולא קרא עליהם ערעור זה כמה שנים עד עתה. ואף על פי שהיה דר מחוץ לעיר, כיון דהוא במלכות אחד, וקרוב לעירו, חברך חברא אית ליה. וכ"ש בזמן ארוך כזה, שבודאי שמע וידע מזה, והיה לו למחות. והשיב בעל הבת: שמעולם לא יצאו השטרות מתחת ידו של לוה, ולא מתחת ידה, אלא לעולם היו ברשותו. והאלמנה בררה: שמקצת השטרות הוציא הקרוב הנזכר מן הבית אחר פטירת בעלה הנזכר, ואמרה: דהוחזק כפרן בקצתם, הוחזק כפרן על השאר. והקרוב, הוא אומר: שלא הוחזק כפרן על זה.

תשובה: יראה משאלתך, שבתו של ראובן הנזכר נפטרה, ולפיכך אפילו היה השטר ביד בעל הבת, כשנפטרה הבת, אין הבעל יורש מלות אשתו, לפי שאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק. ומלוה, ראויה היא אצל הבעל כדעת רב אחא משבחא, והרי"ף ז"ל, ורבינו הרמב"ן ז"ל וכן כתבתיה אני בארוכה, בפ' יש נוחלין. אבל מה שכתבת, אם נדון השטרות כדין שטרי מברחת, דבר ברור דאין דנין אותם בכך. חדא, דסתם שטרות אין מחזיקין אותם בשטרי אברחתא. ועוד, דאין דנין כן, אלא בשטרי מתנתא ולא בשאר הלואה. ואפילו בשטרי מתנתא, דוקא כשיכתוב כל נכסיו, כדאמ' רבא בפ' מי שמת: חמשה, עד שיכתבו את כל נכסיהן. וחד מינייהו, מברחת; דאמר מר, מברחת צריך שיכתוב כל נכסיה. ומה שאמרת, דכיון דהכריזו והיה מחוץ לעיר, כיון דהוא קרוב (לעיל) [לעיר], סתמא שמע, דחברך חברא אית ליה. מסתברא, דהכל כמנהג המדינה אם התקינו שכל שהכריז הפסיד בעל חוב, ואפילו לא היה בעיר, גם ב"ח זה הפסיד את חובו. ואם לאו, לא הפסיד מן הדין. דלא אמרי' בכי האי, חברך חברא אית ליה. שלא אמרו, אלא על מחאה ועל חזקה, לפי שגוף הקרקע שלו. ואדם עשוי לשאול: מי עומד בקרקעו. וכן הרואים אותו, דרשם יגידו לו. אבל לגבי שיעבוד לא אמרו כן, לפי שאין הכל יודעים בשיעבודין, ובמה שיש לאחד על נכסי חבירו. ועוד, דחוב לפריעה קיימא, שמא סבורין הם שפרעו או שיפרענו ממקום אחר, שלא מקרקע זה דוקא הוא נפרע, כדי שיודיעוהו. ומה שטענה האלמנה: שהשטרות כולם היו בידה, אלא שהוציאן הקרוב, ונתנה לשמעון בעל הבת, ובררה שמקצתם הוציא אותם מהבית, אחר פטירת הבת. ולפיכך הוחזק כפרן, גם על כל השאר. מסתברא שהוחזק כפרן, שכיון שהוציא מקצתם שלא כדין, כך הוציא האחרים. ולא דמי לההיא דבשילהי פ' כל הנשבעים (דף מז:), דאמרי' שם: מלוה ולוה ושני שטרות, יד בעל השטר על התחתונה. ואם יש לו שני שטרות, הא' של מנה והב' של מאתים, גובה של מנה, מיהא. שאני התם, דודאי אחד מן השטרות כשר. והא נמי, דאמרינן בפ' אלו נערות (דף לו:): אמר רב פפא: האי שטרא ריעא, לא מגבינן ביה. ופרישנא: כגון דאמרי, לדידן אמר זייפו האי שטרא. דמשמע, דוקא האי שטרא. אבל לשטרי אחריני, שיוציא, לא חיישינן. ולא אמרינן כיון דחיישינן דזייף האי, ה"נ זייף אחריני. דשאני התם, דלא ידעינן ודאי, אי זייף, אי לא זייף. אבל הכא, דודאי הוברר שגנב מבית האלמנה, וקא תבע בשטר שאינו, ודאי יש לחוש ג"כ לכל השטרות שיוציא. אלא דבזה, צריך להתישב בדבר ועל יתר השאלות ששאלת, איני משיב עכשיו. על מקצתן, לפי שאין לי עסק בנסתרות. ועל מקצתם שהקשית בהלכה, כבר הסכמתי בדעתי שלא אשיב לך על קושיות הגמרא, אלא מפה לפה. ואתה יעדת זמן לביאתך, לכשתבא אצלנו, תביא עמך שאלותיך, ובחסד ה' הגומר עלינו, נשא ונתן עמך בהלכה, עד דרויחא שמעתתא.

מתוך: תשובות רשב"א/חלק ה/ר (עריכה)

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · ר · >>

סימן ר

שאלת: תנן התם. השביעית משמטת המלוה בשטר ושלא בשטר. רב ושמואל דאמרי תרווייהו: [בשטר: שטר שיש בו אחריות כו'. ר"י רשב"ל וכו']. תניא אידך: סיים לו שדה בהלואתו, אינו משמט וכו'. קריביה דרב אסי, הו"ל ההוא שטרא וכו'. וחזינן בשטר שיש בו אחריות נכסים, דרבי יוחנן הדר ביה לגבי דרב ושמואל, ואמר: משמט; ועבד בה עובדא. אבל בסיים לו שדה בהלואתו, לא פליגי בה ולא מידי. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב בס' זרעים (בפ"ט מהל' שמיטה הלכה ו): שביעית משמטת את המלוה, אפי' מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמט. ואם סיים לו שדה בהלואתו, אינו משמט. ונראה לנו, דהאי סיים, ר"ל בתורת אפותיקי. וכ"ש בתורת משכונא, באתרא דלא מסלקי. דאי באתרא דמסלקי, הא גרסינן בפ' איזהו נשך (דף סז:), האי משכנתא באתרא דמסלקי, שביעית משמטת. ומאן דמשכן ליה בית לחבריה לחמש שנים בנכייתא, ע"מ שיפרענו בתוך הזמן, ואם לא יפרענו, שתשאר בידו המשכונא הנז', שנה אחר שנה, בנכייתא הנזכרת. ונהוג בההיא מתא, דאע"ג דאי עבר הזמן, אי לא פרע בתוך השנה, דלא מקבלין מיניה עד סוף שנה אחרת. ועשו עשר שנים, ולא פרע הלוה את חובו, ואכל המלוה פירות בנכייתא הנזכר. נראה, דכיון דהאי ביתא משכונא גבי מלוה לזמן, דאין שביעית משמטת אותו החוב, כיון דהוי המשכונא עד זמן מה, ולא יכול לסלוקי למלוה בתוך זה הזמן. וא"ת הרי עבר הזמן, והוי כאתרא דמסלקי ליה? הא נהוג בההוא אתר, דאי לא פרע בסוף השנה, דלא מצי לסלוקי למלוה, כל ההיא שנה, והוי כאתרא דלא מסלקי. וכ"ש האידנא, דאין שביעית משמטת, אלא מדרבנן. והשתא צריכין אנו למידע: אי פירושא דהאי הלכתא כדכתיבנא, ואי שביעית משמטת משכנתא באתרא כזו, או לא?

תשובה: לענין פירוש ההלכה שבגיטין, יפה פירשתם לדעת הרמב"ם ז"ל שם, שפסק כברייתא: דסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט. נראה דהוא מפרשה כשעשה לו אפותיקי. דאי לא, תיקשי ליה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דאמרי משכנתא באתרא דמסלקי, השביעית משמטת. וגם הוא סבור כמו כן, שלא חש ר' יוחנן לדברי רב ושמואל, אלא בשטר שיש בו אחריות. וברייתא דש"ח משמט, ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט, היא לבדה שחשש ר' יוחנן, שמא היא כב"ש. אבל אותה ברייתא דקתני: סיים לו שדה בהלואתו, אינו משמט; לא חש בה שתהא כולה רישא וסיפא כב"ש. אלא רישא, דהיינו סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, אפי' ב"ה מודה בה. וסיפא בלחוד, היא דאתיא דוקא כב"ש. וכן היא כתובה אצלנו, להעמיד דברי הרב ז"ל. ומ"מ על דרך האמת, אינם דברים נכונים במה שפסק. אלא אפילו סיים לו שדה בהלואתו, לא נעשה בו מעשה להקל, שהרי חשש ר' יוחנן, ואמר: וכי בשביל שאנו מדמין, נעשה מעשה! ואי משום הברייתא, דילמא ההיא כב"ש היא. וכיון שכן, אכולהו מתנייתא איכא למיחש, דילמא הן כב"ש. והיינו נמי דר"פ ור"ה בריה דרב יהושע, לא משכחי משכנתא דלא משמטת, אלא באתרא דלא מסלקי בלחוד, דהיא כמכורה אצלו לזמן. הא בעלמא, לא, ואפי' עשאה אצלו אפותיקי מפורש. דא"ל: לא יהא לך פירעון, אלא מזה; משום דאכתי אינה גבויה היא אצלו, ולאו כמכורה היא אצלו. והיינו נמי, דאפילו משכון דמטלטלי אי לאו דאמר ר' יצחק: ב"ח קונה משכון (בפסחים ל"א ובשבועות מ"ד) היה משמט. אף על פי שהוא תופס בידו. וכן הוא דעת רבותי ז"ל.

ומיהו לענין עיקר הדין, במה ששאלתם אם מנהג העיר כמו שאמרתם, דכל שנכנס בתוך שנתו גומר, ואינו יכול לסלקו בתוך שנתו. ואותו המנהג, מנהג אמיתי, הוא שהסכימו עליו בני העיר, או שב"ד שבעיר דנו על פי אותו מנהג. מסתברא שדין משכונא זו באתרא דלא מסלקי ליה דכל דאינו יכול לסלקו, הרי היא כמכורה אצלו, והוי מכר לזמן ואינו משמט. וכן נראה לי, דאפילו באתרא דמסלקי בשנה ראשונה של משכונא, אין שביעית משמטת אותה, לפי שסתם משכנתא שתא. ואמרינן עלה: למאי נפקא מינה? דלא מצי מסלק ליה. ודבר הלמד מענינו הוא, דבאותה השמועה שבפ' איזהו נשך (דף סז:), דאיירי ר"פ ור"ה בריה דרב יהושע, ופליגי בין באתרא דמסלקי, ובין באתרא דלא מסלקי, קא מייתו הא דאמר רב אשי. אמרו לי סבי דמתא מחסיא: סתם משכנתא שתא דאלמא: לענין מה שנאמר באותה שמועה, הביאוה כאן. ולומר: דכל תוך שתא, הרי היא בכל מקום כאתרא דלא מסלקי לכל הדינין. וממנה אנו למידין, לכל מה ששאלתם, לכל דאינו יכול לסלקו אינו משמט.