תשובות הרשב"א/חלק ה/א
סימן א
עריכהשאלה: אמרת לבאר לך, מה שאנו נוהגין לומר פסוק: ואני תפלתי לך ה' וכו'; בשבת במנחה. ואם שעת המנחה הוא עת רצון, למה אין אנו אומרים אותו ביום טוב?
תשובה: דע, כי שעת מנחה עת מרוצה בימים, וכמו שיש עתים מרוצים בשנה, כעשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ. והוא שאמרו בפרק קמא דברכות (דף ו): לעולם יהא זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. גם בדניאל כתיב: והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון, מועף אלי בעת מנחת ערב. ועוד הארכתי בזה שם, בפ"ק דברכות ואמנם, מה שנהגו לומר בשבת, ומה שנהגו שלא לאומרו בשאר ימים טובים, לדעתי הוא לב' כוונות. האחת, כי יום שבת מן הראוי להיות בו הרצון, יותר משאר הימים, לפי שבו נגמרה כל מלאכת מעשה בראשית, והוא חמדת ימים. כמו שכתוב: ויכל אלהים; והוא מלשון: ותכל דוד; כתרגום ירושלמי: ויכל: וחמיד. והוא אומרנו: חמדת ימים אותו קראת. ועל כן, הברכה בו יותר. וכאומרו: על כן ברך ה' את יום השבת; מצורף לזה עוד, כי יום השבת הוא יום מנוחה מכל מלאכה, ואפילו ממלאכת אוכל נפש. ועתות המנוחה מוכנים לבטלה, וירבו השותים במזרקי יין, ומשיחין בדברי הבאי, ונגינות שותי שכר. וכל שאחרים משיחין בדברי הבאי ובטלה, ומתוכם יפרוש מי שיפרוש, להיות נעצר לפני ה', ולהתפלל ולעסוק במצוה, יותר ראוי להתקבל תפלתו. וזה מבואר להם בכמה מקומות במדרש ובהגדה. ועל זה אמר דוד: ישיחו בי יושבי שער, ונגינות שותי שכר, ואני תפלתי וכו'. עוד יש טעם אחר, אפשר לאומרו, לפי דעת בעלי חכמת הככבים: לפי שכבר נודע, דמזלו של שבת הוא שבתאי, והוא המסבב ברצון הבורא ענינים קשים, כידוע לבעלי חכמה זאת. ואמר החכם ראב"ע (רבי אברהם בן עזרא): ע"כ נצטוו ישראל לנוח בו מכל מלאכה, כדי שיתעסקו למלאכת שמים ובעבודתו, ובזה ינצלו מפגעיו, מלבד הטעם המפורש בכתוב: כי בו שבת מכל מלאכתו. וע"כ תקנו לומר: ואני תפלתי וגו'; שנתפלל ונתחנן לפניו: יהי רצון מלפניו, שתהא תפלתינו בו בעת רצון, ושתקובל תפלתינו ועבודתנו לפניו.