תשובות הרשב"א/חלק ד/רצד
סימן רצד
עריכהלסרקוסטה.
שאלת: ראובן שדך עצמו בבת שמעון, וקבעו זמן לנשואין. ונשבע ראובן לקיים את זה וזה נוסח השטר השבועה: בפ"ע (בפני עדים) הנזכרים למטה, נשבע ראובן ע"ד (על דעת= המב"ה )המקום ברוך הוא=, וע"ד המשביעין אותו, בלא עלילה ובלא ערמה, שינשא עם פ' בת ש', לר"ח תמוז הבא לקראתנו. ועתה תובע שמעון לראובן, שישא בתו שהגיע הזמן. השיב ראובן: שלא נשבע אלא על לשון השטר. ואין בשטר שישאנה, אלא שינשא עמה, וינשא ע"י אחרים משמע. ושמא ע"י קרוביו הדבר תלוי, ושהם אינם רוצים. ועוד, שלא פי' לאיזה תמוז. שלא אמר לר"ח תמוז זה, הבא ראשון. השיב שמעון: כי הוא נשבע על דעת המשביעין אותו, והיו שלשה, ודעתם היה שישאנה, ושישאנה לר"ח תמוז הבא ראשון. וא"א לו לישאל על שבועתו, שהרי נשבע ע"ד אותן הג' שהשביעוהו. השיב ראובן: שאין זה קרוי נשבע ע"ד רבים, שהם ידועים ונזכרים בשטר. ועוד, שלא נשבע על דעתם, רק לקיים מה שכתוב בשטר, שלא יערים. ואין בלשון השטר הכרח לישא אותה, ולא לישא אותה תמוז ראשון. הודיעני: הדין עם מי.
תשובה: הדין עם שמעון, אבי הבת. ומה שתלה עצמו ראובן במה שכתוב בשטר השבועה: שינשא עם פלונית; ושהדבר תלוי ביד אחרים, אין בדבריו כלום. שאפי' לפי טענתו דלשון: ינשא; ע"י אחרים ממש, הרי כמה אחרים מצויין שם, שרוצים להשיאו עמה: ילך וינשא על ידיהם. שהרי נשבע שינשא עמה לאותו זמן, ואם נשבע שינשא ע"י אחרים, לא נשבע שלא ינשא אלא ע"י קרוביו. אבל באמת, לשון שינשא אינו לשון מדוקדק. ולא מן הצד הזה שטען, אלא מצד אחר, והוא שאין האיש נישא, אלא נושא. דכתיב: כי יקח איש אשה. ואז"ל כי יקח, ולא שיקיח את עצמו. ומ"מ, זה לא נשבע שינשא לפלוני', והרי במשמע שיהא נשוי עמה. והרי נשתמשו רז"ל בלשון זה, הרבה פעמים. הרי שנינו בפרק ארבעה אחים (דף כ"ו ע"א): ארבעה אחים, שנים מהם נשואין שתי אחיות. ג' אחים, שנים מהם נשואין שתי אחיות. שני אחים נשואין ב' אחיות, ואחד נשוי נכרית. וכן רבים, אין להם מספר. שהרבה נשתמשו בו חכמים. ואין הכונה להם, שיהא נשוי ממש, שהוא אינו נשוי אלא נושא, רק שהכניסו הפועל בלשון, שהרי נעשו שניהם נשואין זל"ז, בפועל. אבל כשבאו לדבר ממש, בענין שיהא הפרש בו לענין הדין. דקדקו בלשון, באמרם (יבמות פ"ב ע"ב): אנדרוגינוס נושא, ולא נישא. ואמרו: לא נושא, ולא נשא. ואמרו (כתובות דף נ"ז ע"ב): הגיע זמן ולא נישאו. ודקדקו בגמ' (שם (כתובות) ב ע"ב): נשאו, לא קתני, דמשמע אינהו, אלא נישאו כו'. לפי שבכל המקומות האלו, דברו בעניינין שיש בהן הפרש, בין זה לזה, לענין הדין. ולפ"ז דקדקו בלשון, להוציא בדקדוקו ועיקרו. אבל בשאר המקומות, לא הקפידו אלא בשמירת הענין, לא בדקדוק הלשון. ויקרה להם ז"ל גם כן במקומות אחרים, באמרם: בכל מקום החולץ ליבמתו (יבמות ל"ה ע"א), חלץ ועשה בה מאמר. (שם (יבמות) נ' ע"ב): קטן וקטנה לא חולצין. נתן גט, וחלץ. וכאלה רבים אין מספר. ואף על פי שאין האיש חולץ, אלא נחלץ. אלא שלא אמרו דקדוק הלשון, אלא הענין. ומה שטען, שלא הגיע הזמן, לפי שלא אמר בשטר השבועה לתמוז הבא ראשון, אין בדבריו כלום. שהרי אמר: לתמוז הבא לקראתנו. ואיזה תמוז בא לקראתנו, זה ראשון, או הבא אחר זה? באמת, הבא ראשון, הוא שבא לקראתו, שהאחר אינו בא לקראתו, ולקראת לקראת (שמא מלה זו מיותרת) הוא. ולפי דבריו, לשוא עשה מעשה, יפתח בבתו. שהרי לא אמר היוצא מדלתי ביתי לקראתי ראשון, אלא מקרא מלא כתיב: (שופטים יא) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום, והעליתיהו עולה כו'. וכיון שלא פירש היוצא ראשון לקראתי יניח את בתו (ויצאו), [יוציאו] לקראתו שור או כבש או עז. ועוד, כולה מכילתין דנדרים, לא תני בחד מינהו ראשון. דתנן (נדרים נ"ז ע"א): קונם שאת נהנת לי עד הפסח, אם את הולכת לבית אביך עד החג. (שם (נדרים) ס ע"א): קונם שאיני שותה יין עד הפסח, אסור עד שיגיע. ולא אמרו: שיהא אסור עד שיגיע פסח אחרון, עד לעולם. ואפי' למ"ד מעיל אינש נפשיה לספיקא, לפי שאין במשמע אלא פסח ראשון. ועוד שנינו (שם (נדרים) ס"ג ע"א): עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר, עד סוף אדר הראשון. ותניא (שם, שם) נמי לגבי ממונות: אדר הראשון, כותב: אדר ראשון. אדר ב', כותב סתם. ור' יהודה אומר: אדר ראשון, כותב סתם. אדר ב' כותב: תניין. אלמא: אף על גב דכתב אני מחייב עצמי ליתן לך כו"כ לאדר, אדר ראשון משמע לכו"ע, בשלא נתעברה השנה. ואפי' נתעברה השנה, קאמר רבי יהודה, דאדר סתם אדר א' משמע. ואפי' ר"מ לא פליג, אלא ביודע שנתעברה השנה. הא אינו יודע, אדר סתם אדר א' משמע, כדאיתא בנדרים בשלהי פ' קונם יין. אלמא: לכ"ע כל שקובע זמן סתם, הזמן הראשון במשמע. ועוד, אפי' במקום שאפשר להסתפק, קי"ל כר' יוסי דאמר: דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא. דתנן בפ' קונם יין (ס ע"א): לפני הפסח. ר"מ אומר: עד שיגיע. ר' יוסי אומר: עד שיצא. ואמרינן עלה בגמ': למימרא דר"מ סבר: לא מעייל אינש נפשיה לספיקא. ור"י סבר: מעייל איניש נפשי' לספיקא. ורמינהו: מי שהיו לו שתי כיתי בנות, מב' נשים, ואמר קדשתי את בתי הגדולה; ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, ואם גדולה שבקטנות, ואם קטנה שבגדולות כו'. כולן אסורות; דברי ר"מ. ר"י אומר כולן מותרות. ופריק רב חנינא בר אבדימי משמיה דרב: מוחלפת השיטה. כלומר מתני' דקונם מוחלפת. והכי קתני: אסור עד שיצא; דברי ר"מ. רי"א: עד שיגיע. כלומר: דלא מעייל נפשיה לספיקא. דהא תניא: זה הכלל: כל שזמנו קבוע, ואמר עד פני הפסח, רמ"א: עד שיצא; רי"א: עד שיגיע. וקי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י. ואפילו למאן דלא מחליף לה, כדאיתא בקידושין (ס"ד ע"ב) גבי קדשתי את בתי הגדולה; התם קא יהבינן טעמא, משום דלפני עד דיתפנה פיסקא משמע. הא בעלמא, מודה ר"י דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא. והלכך, זה שנשבע לישא לר"ח תמוז, לא מעייל נפשיה לספיקא, וראשון קאמר. וכ"ש שכבר כתבתי, דהכא לכ"ע ראשון משמע, דלא נכנס זה על דרך האמת, בכלל מחלוקת. אי מעייל אינש נפשיה לספיקא.
גם איני רואה שיהא היתר לשבועתו. שהרי נשבע ע"ד הג' שמשביעין אותו, שחתומים באותו השטר. ומה שטען שאין זה קרוי נשבע ע"ד (על דעת) רבים, כיון שנזכרו בשטר. וסבור: שאין קרוי ע"ד רבים, אלא במוציא בפיו לשון דעת רבים. אין בדבריו ממש. דאדרבה, כל שפרט אותם הרבים, זהו הנכון, ושהסכימו עליו הכל. ובשלא פרט הרבים, י"ל מגדולי החכמים שאמרו, שאין זה דעת רבים, עד שיפרט. וממקום שבאנו ללמוד דעל דע"ר (דעת רבים) אין לו היתר, אתה למד שהעיקר בשפרט הרבים, שנשבע על דעתם. והוא שכתוב: ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית כו'. ואז"ל: שכך אמר להם משה לישראל דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המב"ה, ועל דעתי. ואין אני רואה בזה שום פקפוק.