תשובות הרשב"א/חלק ד/רנז
סימן רנז
עריכהשאלת: באשת ראובן שהעיד עליה שמעון, שהיא אמרה לו: ששכב אותה כותי. ולוי העיד, כי שמע בעיר כי כותי אחר שכב אותה. וראובן רצה להוציא את האשה מחמת כך, ואין האשה רוצה לקבל גיטה, אא"כ נותן לה כתובתה. והוא טוען: שאין בידו כלום לפרוע, אלא תצא ויפרע לה לכשיהיה לו, כתוב דעלמא. ויש לקהל תקנה וגדר, שלא להוציא אשה בגט, כי אם ברשות ברורי הקהל. מה יעשה לזה שחושש לזה, או מה נעשה לאשה שאינה רוצה לצאת בלא כתובה?
תשובה: לפי עיקר עדות אלו, אין אני רואה שתהא האשה זו אסורה לבעל, אם אין דברים אחרים שם, אלא דברי עדים אלו בלבד. כי מה שהעיד שמעון שהיא אמרה לו, מן הדין אינו כלום, כי שמא צחקה בו, שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בזנות בלא כלום. ולא עוד, אלא אפי' אמרה כן לבעל עצמו, ושהיא מראה בעצמה שאומרת לו כן, כדי להתרחק מן האיסור, א"נ אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, אינה נאמנת. שאנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר, כדאיתא בהדיא בשלהי פ' בתרא דנדרים (צ ע"ב). ואם מפני העד הב', שהעיד ששמע שכותי אחד שכב אותה, אני אומר שאותו שמעון הוציא הקול, והוא הקול אשר שמע. וכדאמרינן ביבמות פרק כיצד (כ"ה ע"א): אי איכא אויבים, [אויבים] הוא דמפקי לה לקלא. ועוד אמ"ר, לא מפקינן. ולא עוד, אלא [אפי'] ברוכל נכנס, ואשה חוגרת (בסנדל), [בסינר], ומנעלים הפוכים, ורוק למעלה מן (הפה), [הכילה], אין מוציאין מן הבעל, ומן הטוען בלחוד הוא דמפקי' לה בהני. אבל אם מאמין בדברים אלו, אפשר שתהא אסורה לו. וכעובדא דההוא סמיא, קידושין (ס"ו ע"א), בהוה מסדר מתניתא קמי' דשמואל, דא"ל חד: אשתו זינתה, וא"ל שמואל: אי מהימן לך כבי תרי, זיל אפקה. ואי לא, לא תפקא. ואף על פי שיש לחלק קצת, דדילמה שאני התם, דאיכא סהדא דמהימן מדינא בשאר איסורין בעלמא. ובערוה נמי, היכא דקדמה לעד עדי קנוי וסתירה. אבל הכא, דליכא עדות כלל, ואפילו לגבי איסורין, עד לא חיישינן בכי הא, לגבי עריות, לאסור על הבעל לא1 שאם אתה אומר כן, אפילו במי שלבו נוקפו על אשתו, יוציא אפי' בלא קנוי. וכבר אמרו: שאין האשה נאסרת על בעלה, אלא ע"י קנוי וסתירה. ומי שמקנה לאשתו, ואומר: אל תסתר עם פ', לבו נוקפו, ואפ"ה אינה אסורה לו. ומ"מ, הכל לפי מה שהוא ענין. אם רואין שהוא (שמא צ"ל: שהיא) פרוצה ביותר, ושהקולות אמת, ראוי להוציאה, ואין אומ' קיים רשעה בתוך ביתך, עד שתפרע. ואם לאו, הדין עמה, שאינה יוצאה בלא כתובה. ויותר מזה כתב רבינו האי ז"ל בתשו', שאפילו נשבע שיוציאנה, אין שבועה חלה עליו, כאילו נשבע שלא יפרע את בעל חובו, שאין בדבריו כלום.