תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון על שמות ב ה

| תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון על שמות • פרק ב' • פסוק ה' |
• ה •

וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ׃

תחילה כי פתר את "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ" שפשטה: אַמָּה שלח.

וזה טעות מכמה פנים:

כי אֲמָתָהּ רפי הוא, ואילו היה "אַמָּה" ממש כשפתר היה דגש אַמָּתה כמות: חַמָּה, חַמָּתָה, תַמָּה, יונתי תַמָּתִי - מיכן נתברר לנו כי אֲמָתה כמות הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה. וביאור זה: כי מתחילת הפרשה נאמר "ונערותיה הולכות על שפת היאור", והם אמהותיה, וכשראתה התיבה שלחה אמתה אחת מהנה ולקחתה, ולא יתכן לנו לפרשה בלתי כך.

ולא נאמר "אמתה" - אמש ממש, כי ה"אַמָּה" היא שם הנמדדת בזרוע, כמו שתאמר: זרת וטפח - שהן שמות הנמדדים בהן ולא תמצא בכל המקרא כלה מלשון מדידה: וישלח את אמתו, או את זרתו, ולא את טפחו - אלא וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וכמו וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, ולא נאמר אמתם ולא זרתם ולא טפחם.

ודע, כי אם חשבנו אַמָּה כמו "אֲמָתָהּ", עשינו חַמָּה - חֲמָתָה, ויונתי תַמָּתִי - תמתי, וזהו חרבן לשון העברית חלילה לנו מלפרוץ בפתרון מלה אחת מדברי אלים חיים לריק, מבלי דין ודיקדוק ושיקול כל מילה - שלא נהא ענושין, חילוף הזריזים המדקדקין את דבריהן - והן זכאין.

ראה עוד בספר שפת יתר מה שהשיב לו אבן עזרא.