תרומת הדשן/א/רסה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה רסה
עריכהשמיני של מילה שאירע בשבת ואבי הבן יודע למול אבל לא מל כבר רק פ"א ויש כאן אומן אחר שמל כבר כמה פעמים שבקינן ליה לאב למול בשבת בכה"ג או לאו:
תשובה יראה דהוראה זו צריכה דקדוק גדול כתב בספר יורה דיעה בהלכות מילה וז"ל כתב הר"ר אלעזר הלוי אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שהוא יודע למול דהא מילה היא פסיק רישיה לגביה שהוא מתכוון לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מיקרי מתקן ושרי ומיהו אם אין אחר שיודע לימול ימול עכ"ל ובמרדכי פרק כיסוי הדם כתב תשובת רבינו שמחה והרבי משולם ברבי דוד דאדם שלא מל מעולם פשיטא דלא ימול בשבת דחיישינן שמא יקלקל המילה ונמצא מחלל שבת כדאמרינן במס' ביצה מפני שצריך לבודקו ע"כ. ואני שמעתי בדרך שמועה שאחד מהגדולים הזהיר לאבי הבן שמל כבר כמה פעמים שלא ימול בשבת אם יש שום מוהל אחר ועל אדם שמל רק פעם אחת השיב בתשובה אחת שהוא מסופק אם יכול למול בשבת הואיל ולא איתחזיק בתלת זימנא. ומהשתא נבאר שאילתינו ונראה דההוא פסק דיורה דיעה תמוהה הוא כמו שאבאר לקמן ואין נראה להביא ראייה לדבריו מהא דאיתא פ' ר"א דמילה גבי מילה בצרעת אליבא דאביי דמוקי רבוי' דקרא דבשר אליבא דר' יודא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור להכי איצטריך בשר לרבות דאפילו היכא דאיכא בהרת ימול ופריך א"כ לר' שמעון דסבר דבר שאינו מתכוין שרי למה לי קרא שהרי אינו מתכוין אלא למול ולא לקוץ את הבהרת והך פירכא דתלמודא קיימי מקמי דסבר אביי דמודה ר"ש בפסיק רישיה ומשני באומר לקוץ בהרת בנו קמכוין איצטריך קרא ומקשה עלה ואי דאיכא אחר דלא מכוין לקוץ הבהרת ימול ויקיימו שניהם העשה והלאו כדר"ל ע"כ שיטת הגמ'. לפום ריהטא משמע מכאן ממש כדפסק היו"ד דלעיל דהיכא דאיכא אחר לא שבקינן ליה לאב לעבור שום לאו משום מצות מילה אע"פ שהתורה התירתו היכא דליכא אחר. אמנם כי דייקינן בה אין ראייה כלל מכאן דהתם ודאי לגבי קציצת הבהרת איכא למימר דהאב אע"פ דהי' אומר שאינו מכוין לקוץ בהרת בנו מ"מ אי אפשר הוא שלא יכוין לכך אבל אחר י"ל שפיר שאינו חושש כלום על קציצת בהרת ואינו מכוין רק למצות המילה אבל לענין חלול שבת אי נימא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת דהיינו מטעם חובל ועושה חבורה ואע"ג דמקלקל הוא אשמועינן דמקלקל בחבורה חייב אם כן היאך נוכל לומר דהאב מכוין לתקן את בנו אבל אחר לא בין אב בין אחר תרווייהו ודאי מכווונים שיהא נימול דאל"כ אפי' אחר אמאי קאתי ותרווייהו לא מכוונים כלל שיתחלל השבת האב כמו אחר אלא דהחלול שבת פסיק רישיה הוא וזהו לאחר כמו לאב ומהך סברא נמי אין ראיה מההיא דקציצת בהרת דהא מסיק התם דאביי גופיה סבר דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ול"ש אב ול"ש אחר ולגבי חילול שבת נמי אע"ג דבעינן מלאכת מחשבת ואפי' פסיק רישיה פטור מן התורה לר"ש במלאכת שבת משא"כ לגבי קציצת בהרת ושאר איסורים מ"מ כיון דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אע"ג דאיכא מלאכת מחשבת כדאיתא בתוס' פ"ק דכתובות מפרק ספק אכל. ותו דלשון פסק י"ד דלעיל לא משמע הכי דמשום האי טעמא שרי אחר טפי מן האב דהא כתב לגבי אב הוי פסיק רישיה משום דמתכוין לתקן את בנו משמע דלגבי אחר לא הוי פסיק רישיה והאי ליתא דפסיק רישיה הוא ודאי לענין חבורה. אמנם נראה דכך דעת ספר יורה דיעה ור"ל דסבירא לן כר' יודא דמקלקל בחבורה פטור והא דאיצטריך למישרי מילה היינו כדמשני רב אשי פ' האורג דמילה לא חשיב קלקול דמה לי לתקן גברא ומ"ל לתקן מנא ומוכח התם התוס' לפרש"י דאין הטעם הוא דמילה חשוב תיקון משום קיום מצוה דא"כ מה היה צריך לפרש אהא דקאמר נמי התם מה לי בישול פתילה כו' שאינה מקלקל את האבר אלא מתקן וצורף ותיפוק ליה שהוא תיקון משום מצות מיתת ב"ד אע"כ סבר רש"י דמש"ה חשיבה מילה תיקון משום דע"י כך נעשה התינוק ישראל שלם והוי כמו הממעט ענבין של ההדס ולולב דחשיב תיקון מנא אע"ג שאין מיעוט זה מוריד ומעלה להדס אלא שע"י כך מתכשר לולב ולפ"ז האב ודאי קמכוין לתקן את בנו כדי שיהא נקרא שלם ופסיק רישיה לגביה לענין תיקון גברא אע"ג דעיקר כוונה למצוה וחיובא אבל אחר דלא איכפת ליה בתיקון התינוק הההיא דפ' הבינה דקאמר לא צריכא בארעא דחבריה אע"ג דפסיק רישיה הוא אינו חייב מדאורייתא ע"ש. אמנם התוס' פליגי התם ארש"י בההיא דבישול פתילה להבערה דבת כהן והוכיחו בהוכחה גמורה דמשום תיקון המצות דמיתת ב"ד חשיב תיקון ולא קילקול לר' יהודה וה"ה שאר מיתות ב"ד שאינו ע"י בישול פתילה כולהו חשיבי תיקון משום המצוה ולפי זה נראה דה"ה לענין חבורה דמילה לא חשיב מקלקל משום מצות מילה והכי איתא בהדיא התם בתוספות פ' האורג בההוא שמעתא דלר' יוחנן אליבא דר' שמעון חשיבי קלקול חבורת מילה תיקון משום המצוה ע"ש וא"כ מ"ש אב ומ"ש אחר דלתרוייהו פסיק רישיה הוא לענין חבורה דהא ע"כ תרווייהו למצוה קמכוונו ותו דאפילו לפי מה דתריצית לעיל דברי הרב ר"א ביו"ד היינו אי סבירא לן כר"י דמקלקל בחבורה פטור ומילה חשיב תיקון כפרש"י משום דהוא כמתקן מנא שהבן נקרא שלם עי"כ ומלשון התוספות התם משמע דלא קי"ל כר"י דכתבו אהא דמשני רב אשי מ"ל מתקן מנא כו' דלאו משום דס"ל לר' אשי כר' יודא משני הכי אלא אליבא דר' יודא משני משמע דסבירא להו דלית הלכתא כר' יודא דאל"כ מה הוי קשה אי רב אשי ס"ל כוותיה ובהגה"ה באשירי פ"ק דכתובות כתב בשם מהרי"ח בדרך ספיקא ואת"ל הלכה כר' שמעון במקלקל בחבורה אפס הרמב"ם פ"א דהלכות שבת פסק בהדיא כר' יודא. ומהשתא יש לנו ליישב הטיב על שני דרכים מה שנהגו העולם שלא ליזהר בזה שהאב מל את בנו אפי' היכא דאיכא אחר ואע"ג דבספר יו"ד לא פסק הכי י"ל דההיא פסק אליבא דרש"י וכר"י כדפרישית לעיל והעולם נוהגים כדברי התוס' דלפי סברתם אב ואחר שוין כדפרישית לעיל א"נ דפסק יו"ד כרמב"ם דהלכה כר' יודא ואליביה חיוב דמילה משום תקוני גברא ויש לחלק בין אב לאחר אליבא דרש"י כדפרישית ומנהג העולם סובר אפילו אי סבירא לן בהא כרש"י מ"מ היינו דווקא אליבא דר' יודא ואנן קי"ל כר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב ולדידיה אין חילוק בין אב בין אחר כדמבואר לעיל ומלשון התוספות משמע בפשיטות דס"ל דהלכה כר' שמעון ולא אשכחן כלל דרש"י פליג אהא. ואע"ג דפ' ר' אליעזר דמילה משמע קצת לפום ריהטא כדפסק יו"ד דקאמר התם רב אדא הוה ליה ההוא ינוקא דאתיליד מהול והיה יום ח' בשבת והוי מהדר ליה אתליסר מוהלי עד דעביד ליה כרות שפכה פירוש היה מהדר אי"ג אומנים ולא רצו למולו משום דהוו סבירא להו נולד מהול אין מחללין עליו את השבת עד לבסוף מל בעצמו ועשאו כרות שפכה ואמר רב אדא תיתי לי דעברית אדרב פירוש נענשתי על דעברתי על דברי רב דסבר התם נולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית ע"כ שיטת הגמרא מהכא משמע קצת דרב אדא הוה מהדר אמוהל אחרינא. ואע"ג דאיהו נמי אומנא הוי דאי לא הוי מל מעולם א"כ היאך היה מל לבסוף הא אסור בכה"ג לימול כדכתיבנא לעיל מן המרדכי ותו במה הרגיש שהיה נענש דילמא משום דלא הוי אומן ויודע וא"כ למה היה מחזר אי"ג מוהלים ולא מל מיד בעצמו אע"כ משום דהיכא דאיכא אחר אין לאב לימול בשבת. אפס יש לדחות דמש"ה הוי מהדר אאחרינא דלא הוה ניחא ליה למיעבד בידים לעבורי אדרב א"נ משום דנולד כשהוא מהול צריך אומנות יתירה לכן היה מחזר אמוהלים בקיאים ואיהו הוי נמי מוהל אבל לא היה בקי בהפלגה כולי האי. והשתא דאיתבריר לן דיש סעד וסמך יפה למה שנהגו שהאב מל בשבת א"כ נ"ד דלא מל האב רק פעם אחת אין קפידא דלא בעינן איתחזיק בתלתא זימנין כההיא דאין מוחזקין דשחיטה דבעינן ג' זימנין דחייש התם לעילופי דהכי משמע לשון המרדכי דמיקרי מוחזק בפעם אחת דכתב אדם שלא מל מעולם משמע הא פעם אחת לא מיבעיא ליה לרבינו משולם. והכי משמע נמי מלשון התלמוד במס' ביצה פ' המביא דמינה מייתי רבינו שמחה ראיה דקאמר הכא ברעפים חדשים עסיקינן מפני שצריך לבודקן ומשמע דווקא חדשים לגמרי שלא הוצת בהן האור מעולם כההיא דפרק כל שעה חדש יותץ ישן יוצן דאיירי בחדש לגמרי שעל ידי היסק זה נגמר כדפרש"י התם אהא מפני שצריך לחוסמו וחסום דרעפים לא שייך אלא בחדשים לגמרי. ותו דאי בעינן הכא חזקה גמורה כמו גבי שחיטה א"כ אמאי לא מייתי רבינו שמחה מהתם דדמיא ממש לדהכא דחיישינן שמא יתבהל מחמת מכת חרב שירא ויתקלקל אפי' למ"ד דלא חייש התם לעילופי איכא למימר דהיינו דוקא במכת חרב דבהמה ועוף אבל דאדם חיישינן ועוד דהתם את"ל שיתעלף ירגיש בדבר ויודע שקלקל ושוב אין תקלה ולא חיישינן שמא יתעלף כ"כ שלא ירגישו בקלקול אבל הכא אם יקלקל המילה נעשה תקלה שאין תקנה שוב אע"כ לא דמי להתם דהתם איכא למיחש לעילוף כל דהו ועי"ה ישהא או ידרוס או יחליד ולכך בעינן מוחזק בתלתא זימנין אבל הכא אין חששא אלא משום דשמא לא יוכל לאמן את ידיו לחתוך ולפרוע כדחזינן בחד זימנא דמאמן את ידיו שפיר סגי בהכי ולכך שרי לאב למול בשבת אע"ג דלא מל רק פעם אחת ואע"ג דאיכא אחר דמל זימנין טובא דהני תרי חומרי לא שייכי אהדדי לצרפם כלל והמחמיר יחמיר: