ויקיטקסט

תרומת הדשן/א/דיני עדות אשה ויחודה

< תרומת הדשן | א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רלט

עריכה

יהודים לנו בפונדק אחד בכפר של נכרים והיו לשם נכרים הרבה וכשישבו הנכרים על השולחן לאכול ולא ידעו שהיה יהודים עמהם בפונדק שמעו היהודים שנכרי אחד ספר לחביריו איך שהגיד לו נכרי אחר שסמוך לזה הכפר נהרג יהודי אחד והיה לו לאותו יהודי רק עין אחת רואה והשני עורית וסתומה ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה ובאו היהודים והעידו לפני החכם מה ששמעו דברי הנכרי שסח לפי תומו כי ראובן יצא מביתו כמו לפני חצי שנה ונאבד ולא נודע מה היה לו ואילו הסימנים שסיפר נכרי היו בו. שריא אשתו לאינסובי ע"פ עדות זאת או לאו:

תשובה יראה דהך איתתא שרי כמו שאבאר בא"ז כתב וז"ל כשהגידו הנכרים מצאנו הרוג וקברנו אותו והגידו לפי תומם על פרצופו ופדחתו וחוטמו ושערו ועל חוטמו היה גבשושית וכן היה כמו שהגידו ביהודי הנאבד השיב אבא מורי זצ"ל שהאשה מותרת דגבשושית על חוטמו סימן מובהק הוא וסמכינן עליה אפי' למ"ד סימנין דרבנן עכ"ל מכאן נראה ראיה לנ"ד דאיכא למסמך על דברי הנכרי שהיה מסיח ל"ת דאותו יהודי שנהרג היה לו עין אחת סתומה ועורית ופצע וצלקת מאותו עין עד הפה וכן היה לאיש הנאבד דהני סימנים מובהקים טפי מגבשושית על החוטם ואע"ג דכתב א"ז במקום אחר וז"ל ועוד כתב רבינו שמחה זצ"ל ורבינו נתן דאין מל"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דל"צ טביעות עין אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך טביעת עין וכל ט"ע צריך עיון וטביעת עין זה דמל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינן עלה דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו טביעות עין בכוונה עכ"ל. לכאורה משמע מכאן דנכרי מל"ת ע"י סימנים לא סמכינן עלה דהא ה"ק הנכרי שמצאו הרוג עם סימנים מסתמא ר"ל עם הסימנים מובהקים דאי סימנים שאין מובהקים מאי איריא נכרי אפי' שני עדים נמי למ"ד סימנים דרבנן אמנם כי דייקי שפיר נוכל לומר לעולם עם סימנים שאינם מובהקים קאמר ורוצה לומר דע"י אותן סימנים הכירו בטביעות עין דכה"ג גבי ישראל המתכוין להעיד מהני והכי משמע הלשון דרוצה לומר טביעות עין עם הסימנים ועוד נראה דאפילו אם רוצה לומר סימנים מובהקים מ"מ אין ראיה מהכא לנ"ד דהלשון מוכיח דאיירי בענין זה שהנכרי הכיר אותו כבר בחייו ועכשיו כשנמצא הרוג נסתפק והכירו ע"י סימנים וטביעת העין ולכך לא מהני אפי' סימנים מובהקים משום דכיון דאינו מכוין להעיד אמר דילמא לא נתן עיניו לדקדק יפה אם אותם סימנים מובהקים ומכוונים ממש כמו שראה אותו באיש הזה בחייו ואפשר כשראה הדומה לאותו סימנים היה סבור בודאי שהוא האיש שהכיר בו בחייו בסימנים הדומים לאלו. אבל בנ"ד שנכרי לא היה מל"ת שהכיר היהודי אלא אמר שפלוני שהיו בו אלו הסימנים נהרג ודאי סמכינן עלה דאמאי נימא לא דקדק יפה באותם סימנים ואמר האותות באומדנא דדעתא הואיל ולא הכירו כבר ולא נסתכל בו להכירו וק"ל וכה"ג איירי נמי ההוא עובדא דלעיל גבשושית על החוטם. אפס אכתי יש לחלק בנ"ד דכיון דלא שמע שוה ישראל מן הנכרי שהיה מל"ת בהריגת גופו ובסימנים מובהקים אלא שנכרי אחר מל"ת מפי אותו הנכרי ומאן לימא דמל"ת מפי מל"ת מהני. אכן נראה דכיון דאשכחן בשאר פסולין לעדות דמהני פסול מפי פסול לעדות אשה כגון אשה מפי עבד ועד השומע מן האשה מעיד להתיר האשת איש כדאיתא בהדיה בספר הרמב"ם. וה"נ איתא בכל הספרים שלנו במשנה דפרק בתרא והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ונראה דכיון דמהני מפי אשה אפי' שפחה כל שכן דמהני מסל"ת מפי מסל"ת דהא תנן בפרק בתרא ולא תהא כהנת כפונדקית כו' פירוש אם האמינו לפונדקית בת נכרי לא נאמין לכהנת בתמיה פירוש כהנת בת ישראל מיוחסת אמר להו לכשתהא כפונדקית נאמנת כלומר הפונדקית נמי לא מהימנה אלא מפני שהיתה מסיח לפי תומה אלמא לרבי עקיבא דלא מהני עדות אשה כהנת מהני נכרי מסיח לפי תומו. ונהי נמי לדידן דמהני נמי עדות אשה מ"מ אין סברא דעדיפא מנכרי מסל"ת. ובתשובת מור"ם במיימון המתחלת חזרנו על כל צידי צדדים כתב וכלל דבכל מאי דמהימן ישראל בעדות אשה מהימן נכרי במסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי נכרי מסל"ת אהני ה"ה נכרי מפי נכרי מסל"ת ואל תקשה לדברינו האלו מהא דכתבו התוספות וא"ז ואשירי בשם רבינו חננאל דאשה וע"א בספינה ונטבע והכירוהו מת אח"כ לא מהימני וכ"ש נכרי מסיח לפי תומו עכ"ל מדקאמר וכל שכן מסל"ת אלמא דגרע מאשה ולעיל הוכחנו אדרבה דנכרי מסל"ת עדיפא לא קשיא כלל דהתם איירי באשה שהוא אשת המת כדמוכח הסוגיא ואיהו ודאי עדיף מסברא מנכרי מסל"ת דר' עקיבא דלעיל לא פליג אלא אהימנותא דאשה ועבד אבל בעד אחד כשר מודה כדאיתא בהדיא במתניתין דפרק בתרא. וא"ת התינח אי הוה עובדא דידן בכה"ג שהנכרי האחרון שממנו שמעו היהודים שהיה מספר שהנכרי חבירו הגיד השמועה בדרך מסל"ת כמו שהיו שניהם הולכים בדרך סמוך לאותו כפר והתחיל מעצמו לומר לו זאת השמועה כה"ג הוי מסל"ת מפי מסל"ת אבל אחרי שהנכרי האחרון לא פירש דבריו היאך שמע אותה שמועה מחבירו ניחוש דלמא הנכרי הראשון לא סיפר כמסיח לפי תומו אלא מחמת איזה אמתלא מפני רשע או בדרך התפארות או כה"ג ואנן לא סמכינן אדברי נכרי אלא במסל"ת. וי"ל דלא חיישינן להכי דתלמודא לא מפיק ממסיח לפי תומו אלא במתכוין להעיד או להתיר א"כ לא דייקינן אשאר אמתלאות ואפילו לפי הירושלמי דמייתי המרדכי התם דרשב"ל אית ליה דכששואלין אותו והוא משיב לא חשיב מסל"ת ומשמע התם לפי הדקדוק דרבי יוחנן מודה לו בזה ובתלמוד דידן נמי משמע הכי דפריך והא איה חבירנו קאמר וא"כ נ"ד דילמא ע"י שאלה ספר הנכרי הראשון מ"מ נראה דהיינו כששואלין אותו ישראלים תו לא חשיב מסל"ת משום דמרגיש שיש להם נפקותא בדבר ומשקר אבל אם שואל אותו נכרי שלא בפני ישראל והוא משיב חשיב שפיר מסל"ת ותו נראה דכיון דנכרי האחרון לא ביאר דבריו אם הנכרי הראשון ספר דבריו מעצמו או ע"י שאלה לא תלינן להחמיר ולומר ע"י שאלה ספר והכי איתא בתשובת מור"ם במיימון דאפילו אומר הנכרי אני הרגתי את פלוני מהני במסל"ת ולא אמרינן דלמירמא אימחא קא עביד אא"כ מוכח מדבריו ומסיק שם דה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצוא חן קמתכוין לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח וא"כ ה"ה נמי לענין שאלה דידן. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמ

עריכה

ראובן הולך בספינה על המים שאל"ס ויצא הקול שהטביעוהו הנכרים שהלכו עמו בספינה כי לא בא אל העיר שרצה ללכת שמה וגם לא נודע להיכן בא ומה היה לו כי נאבד ונתכסה מן העין כמו לאחר חדש ימים בא נכרי א' לשוק בעיר שישב בה ראובן וכשראה הנכרי יהודים אמר להם היאך אתם סופדים אותו ראובן השיבו לו היהודים מה לנו לספדו לא ידענו מה היה לו ואמר הנכרי אני ידעתי מה היה לו ואני מתאונן שבא עבור חיותו חנם כי מקדם הכרתיהו שהיה יהודי הגון הייתי עמו בספינה והיו שאר נכרים צוררי יהודים עמנו די דר טרענקטין אים ולא הייתי יכול להציל אותו בשום פנים והלכו היהודים והעידו לפני החכם מה ששמעו מפי הנכרי מי מהני הך עדות למשרי אשת ראובן להנשא או לא:

תשובה יראה דהך מילתא תליא טובא בפלוגתא דרבוותא כמו שאבאר התוספות פרק האשה שלום כתבו וז"ל פירש רבינו חננאל ש"מ אשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהני בלא סימנים וכל שכן בנכרי ואפילו מסל"ת תימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעת עין בלא שום הכרת סימן ושמא איירי הכא כשנשחתה צורת הפנים דאכלו כוורי ולא נשאר אלא מה ששנוי במשנה פרק בתרא וכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד שלשה ימים שכשנשחתה צורת הפנים איירי כמו שמפורש במשנה אבל אם צורת פנים שלימה שרי אפילו אחר כמה ימים עכ"ל התוספות. ובא"ז כתב ג"כ דברי ר"ח וכתב עוד מדברי רב אלפס דאפילו שני עדים באים במים שאין להם סוף צריכין לומר דאסקוהו לאלתר מן המים לפניהם ואישתמודע להו שפיר דאיהו הוי ואי לא הסהידו הכי לא סמכינן עלייהו ע"כ. ובאשירי כתב נמי דברי ר"ח ורב אלפס כדלעיל ומסיק עלה ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרת טביעת עין בלא סימנים ונותן טעם לחלק כמו התוספות בין גופו שלם לחסר ותו מסיק ולמאי דפרישית דיש חילוק בין אותו שראו הטביעה לאחרים ניחא ע"כ רוצה לומר דאותו שראו הטביעה אמרו טפי בדדמי ולכך אשה ועד לא מהימנא בלא סימנים משום דאמרינן לפי שראו אותו נופל וטבע במים שאין להם סוף בדבר מועט יאמרו שזה שנפל למים ומת שם אפי' אם לא יכירוהו יפה אומר הכי מכח מסתמא אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שהוא מכירו בטביעות עין נאמן ואין מדקדקין אחריו וכתב שכן פירש ר"י וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל. והשתא לדעת ר"ח ורב אלפס לא מהני הך עדות מידי דאפי' אומר בהדיא הטביעוהו וראיתוהו מת אח"כ לא מהני דאמר בדדמי וכן לדעת רמב"ם דכתב דבמים שאין להם סוף צריך שיאמר מת וקברתיו. אמנם משמע מן התוספות שמנהג הוא להתיר ע"י טביעת עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם וסתמא כתבו משמע דאפי' באותו שראו הטביעה אך מסקנת האשירי משמע דלא שרי אפילו בגופו שלם אלא באותו שלא ראו הטביעה והכי מוכח בס' אשירי. ואפילו אם נפרש המנהג כמו שמשמע מדברי התוס' מ"מ בנ"ד צריך עיון שפיר דכיון דהנכרי לא סח שראהו שמת אלא שאמר שבא עבור חיותו וגם אמר און זיא דער טרענקטן אים נוכל לומר שלפי סברת והסכמת רוב העולם דבר כך כי כן הווה ורגיל מי שרואה אחר טובע בנהר גדול ונתכסה מעינו ואינו שומע כלל שעלה מן המים קורא עליו שמת וראיה גדולה על זה מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות ההוא דאמר מאן איכא ביה חסא טבע חסא א"ר נחמן האלהים אכלו כוורי לחסא מדברי רב נחמן אזלה דביתהו דחסא ואינסבה לה ולא אמר לה ולא מידי אמר ר"א ש"מ מדרב נחמן הא דאמרי רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי אינסיבא שריא וכתב בתשובת המיימון מספר אביאסף וז"ל ואין לתמוה על רב נחמן דאישתבע הכי כיון דאשתו אסורה אלמא מספקינן אי מיית אי לא י"ל דרובן אינם ניצולים ורב נחמן מישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא דבעריות החמירו ור"נ לא היה מתכוין להתיר אלא היה מתאונן כך ודבוריה אטעייה ואזלה ואינסיבת עכ"ל והשתא לקמן דרב נחמן היה אדם גדול וצדיק וחסיד אשתבע על הרוב ועל דבר ההווה ורגיל כש"כ הנכרים דבלאו הכי פיהם דבר שוא ולשונם עולה שסומכין על הרוב ודבר הרגיל לדבר ולעשותו כודאי וא"ת שסח הנכרי לשונות שהן כלולות המיתה לית לן למידק אבתריה באיזה ענין ידע מיתתו אלא אית לן למימר שראה שהטביעוהו וכבשו עליו מים והחזיקוהו בידים תחת המים עד שיצאתה נשמתו כדי שלא ישוט ויצא. וכה"ג לא היינו צריכים לסימנים אפי' לפירוש ר"ח ורב אלפס וכה"ג איתא בתשובת מור"ם דאם העיד העד לאחר שלשה ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר שלשה ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראהו מיד והכירו או שהיה עם ההורגים וראה חבריו שהרגוהו ע"כ אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא וי"ל שאין לדמות נ"ד לההיא דמור"ם דהתם כשמסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילי עלמא למימר בהו בדדמי אלא שאנו באין לחוש שמא לאחר שלשה ימים ראהו כיון דהשתא לאחר שלשה ימים הוא מעיד ודאי כה"ג סמכינן אסתם דבריו דכיון שמעיד שנהרג תלינן דידע בודאי שנהרג ולא חיישינן למילתא אחריתי. אבל בנ"ד דבגוף העדות איכא למיחש שהרי סיים דבריו מה שאמר שבא עבור חיותו היינו הטביעה שראה ובטביעה רגילי אינשי כי חזי ליה טובע בנהר גדול קורין עליו שם מיתה כדפרישית לעיל ולא סמכינן אסתם דבריו למימר דודאי ידע שמת אלא תלינן לחומרא שסח במאי דרגילי עלמא למימר. וא"ת כיון דאמר הנכרי בזה הלשון אונ זי דר טרענקטן אין ולא אמר השליכוהו אל המים משמע שרצה לומר שכבשוהו תוך המים עד שמת כדפרישית לעיל י"ל דמשום הא אין לדקדק הכי דאי אמר השליכוהו אל המים היה משמע אפי' במקום שאין עמוקים שאפשר בקל לצאת משם ולצעורי בעלמא הוו בעי ולכך אמר אונ זי דר טרענקטן אין. שהשליכוהו במקום עקולי ורדיפי ועמיקי מיא שאין רגילות להנצל משם. ונראה להביא ראיה על זה מספר אביאסף דלעיל דכתב ורב נחמן לא מתכוין להתיר אלא שהיה מתאונן כך ודבוריה אטעייה ומאי קאמר פשיטא דרב נחמן לא טעה להתיר דבר השנוי במשנה להדיא דנפל במים שאין להם סוף אשתו אסורה ותו מוכיח הכי מדקאמר בתר הכי ואזלא ואינסיבא ולא אמר לה ולא מידי ואי איהו נתכוין להתירה מאי הוי ליה למימר והא עבדה כמו שהתיר לה אלא על כרחיך דעת אביאסף לפרש לשון התלמוד דקאמר מדבוריה דרב נחמן אזלא ואינסבא דמשמע התירה ומפרש אביאסף דלא מתכוין להתירה אבל איטעותה וסברה דהתירה ולכך אזלא ואינסיבא משום דשמעה דאמר רב נחמן האלקים אכלי כוורי לחסא לא רצתה לדקדק יותר מסתם דבריו וסברה דאינה צריכה עדות יותר ואע"פ כן היתה צריכה לחקור בר"נ היאך ידע דאכלי כוורי מ"מ לא היה זה טעות כ"כ דמסתמא ידעה היא דע"פ דההוא דאמר טבע חסא אר"נ כך אכלי כוורי שהרי הוא לא ידע כבר כלום מטביעתו אבל מה שהיתה סבורה שנתכוין להתיר הוי טעות לגמרי דלמה היה צריך לישבע או לומר שאכלוהו כוורי אלא על כרחיך כה"ג היתה יותר טעותה שהיתה סומכת על סתם דבריו של ר"נ דכיון שהוגד לו שטבע רגילות הוא לומר שאכלו כוורי ואע"ג דלא ידע בודאי מדבר כדרך דברת בני אדם ולכך היה נשבע על כך לפי שסמך על הרוב והואיל ואפילו היכא דלא מוכח שדבר בדדמי לא סמכינן אסתם דבריו כל שכן היכא דמוכח ואע"פ שהוכחה קלישא היא זאת מ"מ נראה דראוי להורות כן כי הדברים הללו הדעת נוטה והלב מסכים להורות כן. ולפי זה נראה ג"כ אם ראובן טבע במים שאל"ס ואשתו רחוקה הימנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע אח"כ כתב בחור אחד לחבירו דרך שמועת או דרך התאוננות על ראובן הלזה מת והזכיר עליו בכתיבה להדיא מיתה והטביעה לא הזכיר אין אומרים נתיר את אשתו דהא כתב בא"ז מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בלשון נכרים פלוני מת מתירין את אשתו דהכא אמרינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זהו מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר ובעבור שלא שמע מעלייתו מן המים ואין ידוע אנה הוא בא החזיק אותו בוודאי מת כדאישתבע רב נחמן בכי האי גוונא*):


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמא

עריכה

חבורות אנשים ונשים והרבה נפשות הלכו מעיר לעיר לשמחת נישואין ועברו דרך עיר אחת של מושל רשע וכל משרתיו רשעים והעלילו עליהם לחייבם מיתה והריגה ותפשום כולם וחלקום העירונים בכל העיר בבתיהם כל איש וכל אשה לבד ויסרו אותם בתפיסות חמורות ובשאר יסורין וגם פתו בהן תמיד הכל כדי להמיר דתם ויהי אז פטורין גופם וממונם והיו בתוך התפיסה כמה זמן איש ואשתו ויהי כי ארכו להם צרה המירו מקצתם מי האנשים ומן הנשים יש עם בעליהן ויש בלא בעליהן ומקצתן נמלטו ביהדות מן התפיסה גם אותם שהמירו חזרו כולם לדת האמת אלא שמקצתם שהו לברוח והיו בהן נשים שכבר המירו פעם אחת וחזרו לדת האמת ונמסר הדבר והכירו בהן הנכרים הללו שתפשום והוסיפו עלילה על אותן נשים בשביל כך ורוב מן החבורה אנשים ונשים עמדו בנסיון ונהרגו על קה"ש ית' מה משפט הנשים הן כהנות הן נשי ישראל לבעליהן שנמלטו ביהדות או אותן שהמירו וחזרו:

תשובה יראה דצריך דקדוק יפה בדברים הללו דאיכא לפלוגי בהן טובא כמו שאבאר בפ"ב דכתובות תנן החשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה ופירשו שם התוספות וכן באשירי ומרדכי שם דהא ע"י נפשות אסורה היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה ומקשו התוספות א"כ צנועות לישתרי דקמסרי נפשייהו כדאמרינן בריש מכילתא ונראה דהכא חיישינן על כל אחת שמא אינה צנועה ע"כ. ובסמ"ק כתב נמי דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל וכתב שם בהג"ה ונראה דדוקא ע"י נפשות כגון בגניבה אבל חבשה ע"י נפשות כגון קדושת השם מותרת לבעלה ישראל דודאי לא נתרצית ע"כ ובתשובת א"ז כתב ריבה שנאנסה בגזירת ורנקבור"ט והיא ארוס' והשיב א"א ז"ל דהיא אסורה דע"י נפשות אסור' לבעלה דשיערו חכמים דעתה של אשה ודאי נתרצית ואפילו בפה תובעתו עבור הצלת עצמה ועי"ל כיון שלא יוכלו להוציא עד חדש ימים יש לחוש שנתרצית לאחד מהן דסברא מינסיב קנסיב לה כבן נצר ואין אומרים יוכיח סופה על תחילתה שלבה היה לשמים דהא בבן נצר לא אמרינן הכי אפי' שלבסוף יצאו האיך שיצאו הילכך אין להתירה אלא בעדות ברורה עכ"ל. ואחד מהגדולים העתיק מתשובה אחת וז"ל בתולה ארוסה שנאנסה בגזירה והארוס נשא אשה אחרת וכתב הר"ף ידוע לי שאחד מחשובי העיר רצה לישאנה ואמרה אני מאורסת לעברי ונסתה הרבה פעמים לברוח ולא יכלה עד עתה ונראה דהא דנחבשת נתרצית היינו דוקא שחבשה בדין אבל שלא בדין מותרת כהנהו נשי דגנבי והאי כיון שתפשו בה להמיר לא נגעי בה דדתם להמית המאנס את הבתולה וכן הסכים הר' משולם והרבי דוד דאפילו לכהן מותרת אשה שהמירה בגזירה וכאשר מצאה יד לברוח ברחה מיד מותרת לבעלה ולא הפסידה את כתובתה. דעוברת על דת צריכה התראה וכתב רבינו שמחה כל מקום שסבורה להחזיר ע"י פדיון מותרת ע"כ. ובהגה"ה במיימון פ' י"ח דאיסורי ביאה כתב וז"ל נפלאתי בישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזרו בהן היאך הוא מותר בה מכיון שהפקירה עצמה לעבור על כל מצות שבתורה ודאי זונה היא אישתמטיך ההיא דפרק אלו הן הנשרפין דכי אתא רבין אמר בב"ד של חשמונאים גזרו על הבא על נכרית משום נשג"ז ואידך כלומר רב דימי דלא חשיב זונה סבר נשייהו לא מפקרי אלמא רב דימי דלא חשיב זונה סבר הנכרי שומר אשתו ואפי' רבין לא קאמר אלא מכח גזירת חשמונאי וכיון דבעלי תשובה הן מסתמא לא עברו על כל התורה כיון שחזר ואין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה ואע"ג שנשתמדה בלא בעלה מודינא לך שהיא אסורה לחזור לו דההוא ודאי כמו עדים דמיא אבל נשתמדו שניהם מותרות ושלום שמשון ברבי אברהם ז"ל ע"כ. הנה כתבתי מה שמצאתי בפסקי הגאונים ובתשובת הקדמונים השייך להך מילתא ותו ידעינן עובדא מגולה ומפורסמת בעו"ה בתפיסה ובגזירת אושטריי"ך שהיתה ביום י' סיון שנת ק"ף לפרט עד קפ"א ט' ניסן נמצאו נשים שהיו שבויות יחידות כמה ימים כי חלקום בבתים אנה אנה והפרידום בשביל שיהיו נוחים להתפתות ולסור מן הדרך יש מהן בעו"ה סרו מן הדרך עם בעליהן יש בלא בעליהן כלל או קודם בעליהן כמו חדש או יותר או פחות יש מהן שחזרו מיד לדת האמת כאשר מצאו יד לברוח יש ששהו בלא בעליהן כמו תקופה ויותר ויש שברחו בלא המרה ואתא ההוא עובדא לפני כל גדולי הדור שהיו בימים ההם והותרו כולם קרוב בעיני דהא דהותרו כולם ולא חלקו בין שהו לחזור בין ללא שהו לא היה שהותרו ע"פ עיקרי הגדולים כמו נשי כהני שהמירו ידעינן בודאי שעיקרי הגדולים לא התירו ואעפ"כ אחד מהגדולים התירו ואפשר גם מקצת מורים הגדילו ההיתר כאשר יצא הדבר להתיר בסתם מפי עיקר הגדולים לא חלקו הן בדבר והוסיפו להן סברות מדעתם להקל. מעתה נבאר מה ראו הגדולים להתיר בכל אחת ואחת אותן שהיו שבויות ביחידי ויצאו בטהרה ע"י שברחו מתוך התפיסה לבעליהן ישראל ודאי מותר כדכתב סמ"ק לעיל דאין לך נתפש על קדושת השם גדול מזה עובדא שהיו מסיתים בהן יומם ולילה והרבה פעמים היו מייסרין אותם בייסורים כדי להסירם מן הדרך ונראה דמן התוספות נמי יש לדקדק דשרי כה"ג דמקשה צנועים לישתרו ומתרץ משום דלא ידעינן הי צנועות היו כדלעיל משמע הא ידענו שרי וכאן איכא הוכחה גמורה דצנועה היתה מדמסרה נפשה על קדוש השם ועמדה בנסיון ואע"ג דמחויבים בכך דיהרג ואל יעבור צותה תורה כאן ומסקנת פ"ק דנדה דמקיים דברי חכמים לא מיקרי צנועה וכ"ש דהמקיים ד"ת וי"ל דהיינו שמקיים שלא מתוך הדחק כה"ג לא מיקרי צנועה אבל העומד בנסיון ומוסר נפשו על קדושת השם קדוש איקרי וכ"ש צנוע ולפ"ז היה נראה דשרי אפי' לכהונה והא ליכא למיחש דשמא אנסוה דהא צנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה כדמוכח בההוא דולדרוש להו דאונס שרי ובסמ"ק דלעיל משמע דלא שרי אלא לבעלה ישראל דכתב בהדיא על ידי קידוש השם שרי לבעלה ישראל הא לבעלה כהן לא והוי דוחק לומר דפליג סמ"ק אדברי תוספות ומההיא דלעיל שהסכים מהר"ר משולם ומהר"ר דוד דמותרת אפילו לכהן משום דכיון דתפסוה להמיר לא נגעו בה כי דתם להמית את כל המאנס את הבתולה כו' מהא אין טעמא להתיר לכהן הנתפשת על קדוש השם דהתם הטעם הוא כדמפרש משום דדתם להמית המאנס את הבתולה אבל הבעולה והנשואה לא אמרינן דדתם להמית. ותו דדוקא לאחר שהמירה ונכנסה לדתם איכא למימר שדתם להמית המאנס אותה אבל המאנס אחת העומדת בנסיון נגד דתם אפשר דניחא להו ולא פגעו ביה במידי ובאידך טעמא דכתב הר"ם והר"ד דמשום דנחבשה שלא כדין לא אסרינן לה ההוא טעמא נמי לא מהני אלא לבעלה ישראל כדמוכח מלשונם שכתבו דהא נחבשה והורהנה נתרצית כו' משמע דדוקא להתרצות לא חיישינן אבל לאונס י"ל דחיישינן וכן משמע הראייה דמייתי מנשי דגנבוה גנבי והנהו איירי דוקא באשת ישראל כדמוכח בסמ"ק וכל שכן אם המירה וחזרה אפילו מיד בלא שהות ואותו מורה שהתיר אפשר שחילק וצידד להתיר מהנהו טעמא דפרישנא. אבל אין נראה כלל להתיר אם המירה אפי' חזרה מיד כשמצאת יד לברוח אבל אם עמדה בנסיון ולא המירה כלל צ"ע הטיב להתירה לכהן ואותם נשי ישראל שחזרו מיד שהתירו אותם הגדולים התרתם מבוארת כדלעיל בתשובת אשירי ותו דבהגה"ה במיימון דלעיל כתב כיון דבעלי תשובה הן מסתמא לא היו עוברים על כל התורה כולה כיון שחזרו בהן ואין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה ואע"ג דמסיק התם דהיכא דנשתמדה לבדה אסורה דהוי כמו עדים איכא למימר דהנ"מ כשנשתמדה ברצון והפקירה עצמה לעבור על כל עבירות שבתורה אי לא דבעלה משמרתה הוי ודאי זנויי זנאי אבל זאת שנאנסה ע"י נפשות וכאשר מצאה יד לברוח נמלטה ודאי כה"ג לאו כעדים דמי. וא"ת דאין ראיה להתיר בנ"ד לא מתשובת אשירי ולא מהגה"ה במיימון דהכי גרע דאיכא נחבשת יחידי וגם המירה אח"כ ונוכל לומר דההיא דאשירי איירי שלא היתה נחבשת כבר יחידי דמטעם שבויה ע"י נפשות אין לאוסרה וההיא דהגה"ה במיימון ודאי לא איירי כלל בנחבשה שהרי במזיד המירה וא"כ בנ"ד נהי נמי דאין לאוסרה משעת המרה ואילך דשום תשובה לא היתה צריכה להתרצות כדי למצוא חן שלא יהרגוה שהרי הניחוה פטורה ע"י התמורה אבל יש לאוסרו בשביל שהיתה נחבשה ע"י נפשות יחידית כמה ימים דהא דכתב סמ"ק דע"י קדוש השם שרי י"ל דהיינו כשעמדה בנסיון אמרינן דודאי לא נתרצית אבל זאת שלא עמדה בנסיון והמירה מדאגת מיתה או ייסורין איכא למימר דמתחילה נמי מתרצה כדי למצוא חן שלא יהרגוה וכ"ש שיש לחלק הכי על מה שדקדקנו לעיל מן התוספות פ"ב דכתובות מ"מ נראה דיש להתיר מההיא דכתב הרי"ך לעיל דנחבשה והורהנה לא אסרו חכמים וחשו שנתרצה אלא שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת כהנהו נשי דגנבוה גנבי. ובנ"ד ודאי שלא כדין הוא שלא באו עליהם אלא בעלילה ומחמת רשע תפשום ואפילו מקצת נשים שהמירו כבר וחזרו ונמסר להם לנכרים שאילו הם לא חשיבי נחבשו כדין משום דבתחילה לא בשביל כך תפשום שהרי תפשו ג"כ אחרות שאינו כך ולכך אינם מתרצות דבוטחים מה שאירע לאחרות יארע גם להם ולכך אין לאוסרה מטעם נחבשה ולא מטעם שהמירה לפי שע"י אונס המירה וכאשר מצאתה יד ברחה אמרינן מסתמא לא עברה כלום אלא למה שהיתה אנוסה לכך ואע"ג דא"ז דלעיל אסר לה נראה דבשבויה יש לסמוך אגאונים דמקילי דבכמה דוכתא בתלמוד אמרינן בשבויה הקילו וטובא הקילו בה רבנן כדאמרינן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות ומסיק אשירי דלהקל היה להם לחכמים בדבר זה י"ל דהך איתתא נמי הואיל ובאונס המירה וברחה מיד שייך נמי מנוולת נפשה הרי מצאנו להתיר לאותם שברחו תכף כאשר מצאו יד לברוח אפילו נשתמדו לבדהן בלא בעליהן ואותן שנשתמדו עם בעליהן או בעליהן קודם לכן ולא שהו אחר בעליהן אז נמצא עמהן התרתם מפורש בהדיא בתשובת הרשב"א דלעיל אפילו נשתמדו במזיד כ"ש ע"י אונס משום דבעלה משמרתה ולא אשכחן גאון דפליג עליה בהדיא אהך סברא אמנם אותם ששהו שבועות וחדשים אף לאחר שהיה להם יד לברוח וגם היו בלא בעליהן לא ידענא להן שריותא שפיר כיון דהיה לה יד לברוח ולא יצאתה מטומאתה לטהרתה הוי לה כמזידה ולא אשכחן גאון דשרי כה"ג אכן ידענא שהיו באותם נשים ששהו יותר מימי התקופה לאחר שברחו כמה וכמה נפשות שהיו כיוצא בהן ולפי הנראה היה להם יד לברוח גם בעליהן לא היו להן עמהן והיה דומה ששהו בשביל ממון ואעפ"כ הותרו על פי מורה הוראה אפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם שלא היה להם יד לברוח מחמת הנכרים שהיו בשכונתם שהרגישו אחריהם יותר משאר נכרים אחר נשים אחרות והאמת כך שאשה אחת פיקחת וזריזה יותר לבקש תחבולות להמלט יותר מחברתה אך אין נראה להקל כולי האי כלל ומהך עובדא דנשי אושטריי"ך היאך הורה עליהן ואיך יצא משפטן וכמו שביארתי הדבר בטעמים וראיות וכאשר נשארתי במסקנא יתבארו משפטי שאלתינו יפה למבין:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמב

עריכה

אשה אחת אשת ישראל רגילה להתייחד בבתי נכרים לפעמים בלילה כמו ביום ע"י סרסרות ומשא ומתן שיש לה עם נכרים ודרכה ללכת לכפרים ולשהות הרבה פעמים יחידה בין הנכרים כמו ח' ימים ויותר ורגילה להקיף מן הנכרים מה שאין לה לפרוע ועי"כ באתה הרבה פעמים לידי תפיסה שנחבשה יחידית בין הנכרים ימים ושבועים שריא לבעלה או אסורה או נקראת לכל הפחות עוברת על דת או לאו:

תשובה יראה דאין לאוסרה על בעלה בשביל כל המעשים הללו שהריעה לעשות דמשום דנתייחדה מרצונה עם הנכרים גם לילה גם יום לא אסרינה מש"ה דכיון דאינה מסורה בידם כמו הנחבשת לא חיישינן אפי' לאונסין ושריא אפי' לכהן כמו שמחלקים התוס' פ"ב דע"ז וכן ספר התרומה בשם ר"י דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שכשירה לכהונה דאי אפשר שלא תתייחד עם הנכרים פעם א' וכ"ש לדעת אשירי דסבר דדיחוי דפ"ב דע"ז דשאני משום הפסד ממון לאו דיחוי הוא אלא קי"ל כשינוי דרבינא דכל דלא ע"י נפשות אפי' מסורה בידם בדיעבד מותרת והא דקתני ע"י ממון מותרת לאו דוקא אלא אפי' נשי דגנבוה גנבי דלא תפשוה כדי שיפדוה דליכא עליה ולא על בעלה תביעת ממון שרי בדיעבד ואפי' לכהן ולדעת רבינו אלחנן באשירי שם דמחלק בין נתייחד לזמן מועט ובין לזמן מרובה קיימי הדיחוי ודוקא היכא דחייש להפסד ממונא שריא הא לאו הכי אסורה י"ל דהיינו דוקא כשנחבשה שמסורה בידם כדמסיק בהדיא התם ורבינו אלחנן מחדש על חילוק דר"י דאפילו מסורה בידם לפי שעה מועטת שריא אך במרדכי שלהי קידושין משמע בהדיא שהא דקאמר אין אוסרין על הייחוד היינו דוקא ייחוד לפי שעה מועטת אבל לזמן מרובה אסורה ומש"ה נחבשה אפילו סתמא דלא ברירה אם ע"י ממון או נפשות אסורה אלמא אינו רוצה לחלק בין מסורה בידם לנתייחדה מרצונה אפילו עם ישראל כ"ש עם הנכרים שפרוצים בעריות. ובהגה"ה באשירי פ"ב דכתובות כתב דרא"ם פסק בספר יראים דאשת כהן שנתייחדה שעה אחת כדי ביאה עם הנכרי אסורה וראיה מריש פרק אין מעמידין ובע"ז פרש"י אפי' אשת ישראל וכן בסמ"ג בשם ה"ג שאם נסתרה עם הנכרי פסולה לכהונה מ"מ בנ"ד דבאשת ישראל אין להחמיר כלל דר"ם וסמ"ג לא איירי אלא באשת כהן דחיישינן דילמא תקיף יצרו דאיש ומאנס לה אבל למיחש שמא נתרצית לא חיישינן אפילו גבי נכרים כדאיתא בהדיא בגמר' פ"ב דכתובות דאשת ישראל סתמא מותרת ואינה אסורה אלא בנחבשה ודאי ע"י נפשות ומההיא דייק במרדכי שילהי קדושין כדלעיל כדאיתא התם ואע"ג דרש"י פי' אפי' באשת ישראל בסמ"ג כתב דר"י ור"ת וריצב"א כולהו מוקמו ההוא בבא באשת כהן דוקא וא"כ דיחוי דתלמודא דפרק אין מעמידין נמי לא קאי אלא אאשת כהן וכן התוס' ואשירי כתבו הא דקאמר אבל יד אומות העולם תקיפים על עצמם אפי' ע"י ממון אסורה לא איירי אלא באשת כהן דכיון דידם תקיפא חיישינן שמא אנסוה. ולפי זה נ"ד אע"ג דנתפשת היתה יחידה בין הנכרים והאידנא ידם תקיפא על עצמם כיון דאשת ישראל היא שרי דדוקא ע"י נפשות חיישינן ע"י הצלת נפשה נתרצית כדי למצוא חן אבל ע"י ממון לא ונראה דאפי' באשת כהן נמי היכא דנתיחדה מרצונה אפילו זמן יום או יומים ויותר ע"י סרסרות או רפואות שיש לה אמתלא מפני מה היא מתייחד עם הנכרים כיון דאינה מסורה בידם מאן דשרי לה בדיעבד וסמיך לי על התוספות ועל ספר התרומה בשם ר"י ואשירי נמי מתיר בתרי גווני לא מחינן בידם אי אזל במילי דשבוייה בתר המקיל דאשכחן דאקילו בה רבנן בכמה דוכתי. אפס נראה דהך איתתא דנ"ד נהי נמי דאינה נאסרת על בעל כדברירנא לעיל מ"מ עוברת על דת מיקרי הואיל ונתייחדה מרצונה כמה פעמים בין הנכרים דהא פריך תלמודא פ' המדיר הלכה בשוק וראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה כו' פרש"י אמאי קרית ליה דת יהודים דת משה היא ויחוד אשת איש נמי דאורייתא כדאיתא פ' אין מעמידין ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו ומסתמא ס"ל הא דפריך תלמודא דאורייתא ר"ל רמז דאורייתא יש לה וא"כ ה"ה יחוד נמי וכן משמע פרש"י נמי פ' ארוסה במס' סוטה דפריך תלמודא מישתא הוא דלא שתיא הא קנוייה מקניא לה מאי לאו להפסיד כתובתה אמר אביי לא לאוסרה עליו ופרש"י מאי לאו להפסיד כתובתה דזו היא העוברת על דת שנסתרה עם אנשים כלומר אע"פ שאינו אלא להפסיד כתובתה בעי קנוי והתראה ודחה אביי לא לאסרה כלומר דווקא לאוסרה בעי קנוי והתראה אבל להפסיד כתובתה לא הא קמן דמתייחדה מרצונה מקרי עוברת על דת כ"ש הנסתרת עם הנכרים דשטופי זמה הם ואין זה צריך פנים דא"צ כ"כ ראייה אפי' אי לא הוי נסתרה ומתייחדת מרצונה אלא שגרמה כמה פעמים ע"י הקפותה ובלבוליה שנחבשת בין הנכרים בלתי שומר ומעיד להחשיבה כמזיד להתייחד כדאמרינן פ' השולח גבי הנהו דבני מכסי דהוי יזפי מנכרים ואתי וגרבי להו ומסיק כיון דרגילי בהכי כמו שמסרו את עצמם מרצונם ושנו ושלשו וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת מצוה לגרשה ואם אינו מוציאה נקרא רשע ופשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון כדאיתא בהגה"ה במיימון ובמרדכי פ' המדיר בשם מהר"ם אלא דלענין להפסיד כתובתה בעינן התראה כדמסיק במס' סוטה פ' ארוסה דעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה. אמנם היה נראה קצת דאיתתא דכה"ג דרגילה להתייחד בין הנכרים שטופי זמה בכמה גווני קעבדית כמה מיני חוצפות יתירא לא בעי התראה להפסיד כתובתה ונראה ראייה לזה מפ' ארוסה דלעיל דקפשיט התם במסקנא מאשת מי שנתחרש או חבוש בבית האסורים דב"ד מקנין אותו לאשתו ולא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה אלמא בעי התראה ש"מ וקאמר תלמודא וכולהו מ"ט לא פשטא מהא דשאני התם דלית לה אימתא דבעל כלל ופרש"י דמש"ה לא חשיב פריצותא אא"כ התרה בה אבל איתתא דאית לה אימתא דבעל איכא למימר דבלא התראה איכא פריצותא מדלא אשגחה אבעלה הא קמן דטעם דהתראה משום פריצותא וחציפותא הוא נהי נמי דמסיק תלמודא ופשט מאשת שנתחרש ולא מפליג בין היכא דאיכא אימתא דבעלה ובין היכא דליכא אימתא נוכל לומר דהיינו משום דסבר דלא חשיב פריצותא כ"כ הא דלא אשגחה אבעלה אבל מ"מ סברו אמוראי קמאי דלא מדחינן לגמרי דבפריצותא חוצפה תליא מילתא ואימא כל היכא דאיכא פריצותא יתירתא נשארת הסברא דלא בעי התראה בכה"ג ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמג

עריכה

ראובן שגירש את אשתו ונשאה שמעון בעיר אחת קטנה שאין יהודים אחרים דרים שם רק אילו שניהם ובתיהם רחוקים זה מזה והרבה פעמים כשיש להם עסק ביחד נכנס ראובן לבית שמעון ושהה שם שעה אחת או שתים כפי רצונו שרי ליה למעבד הכי או לאו:

תשובה יראה דאין איסור בדבר במה שהם דרים בעניין זה ולא מבעיא לדברי התוס' פ"ב דכתובות דסבירא להו דבאשת איש הקילו טפי מגרושה פנויה לבעלה כהן דאסור לדור עמה באותה מבוי ואין איסור באשת איש אלא באותה שכונה דהיינו ג' בתים דהכא הבתים רחוקים זה מזה הרבה יותר אלא אפי' לדברי אשירי דסבר איפכא דבאשת איש החמירו טפי ושכונה גדולה ממבוי מ"מ אם יש ר"ה מפסיק בין הבתים שרי והכי כתב בהגה"ה באשירי שם וא"ת הואיל ואין בעיר הזאת רק אילו השני יהודים א"כ תהא נידון ככפר קטן כדאמרינן התם כפר קטן נידון כשכונה ומפרשים התוס' התם הטעם משום דכפר קטן אין בני אדם מצויין ורגיל הוא אצלה ודווקא כפר קטן אבל בכפר בינוני לא עכ"ל התוס' וא"כ ה"נ נימא אע"ג דהרבה נכרים מצוים בעיר מ"מ לית ליה צוותא בהדייהו אלא בהדי ישראל חברים וגרע מכפר קטן וי"ל דלא אמרינן הכי דאדרבה מוכח בתלמוד בכמה דוכתי שמא יהא ישראל הדר או המתעסק עם הנכרי רגיל אצלו וילמוד ממעשיו גבי עירוב וגבי ריבית וגבי למכור להם וכ"ש האידנא דכל מחייתם מהן בהלואה בריבית י"ל דבכה"ג עדיף מכפר בינוני ומה שרגיל ראובן ליכנס לביתו של שמעון בשביל עסקיו ושהה שם ב' או ג' שעות נראה דאין קפידא דלא אשכחן שאסרו חכמים אלא בדירה של קביעות או שהן מתעסקים ביחד האיש וגרושתו שדנין זה עם זה או באיזה עסק אבל בכה"ג בנ"ד לא וראייה מהא דאמרינן באגדות פ' ערבי פסחים ההוא גברא דגירש לדביתהו ואזלא ואינסיבא לחנוני כל יומא הוה אזיל התם ושתי חמרא וכו' עד ואפקתיה בזוגות ואיתזק הא קמן דשרי לכנוס בביתה ולשהות שם כההיא דשתי כמה כוסות לשם דמסתמא לאו בעבריינא עסיקינן דא"כ מאי מייתי תלמודא דאיתזק משום זוגות דילמא ההוא עבירה גרמה ליה כדקאמר תלמודא לעיל מיניה דרבא לא חש למילתיה דאיתזק רב' בר ליואי בזוגות אמר משום דאותבה בפירקא הוה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמד

עריכה

הא דאמרינן בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד אם קנא לה כבר מאותו האיש ונתייחדה כמו כשבעלה בעיר מי חוששין ליחוד כה"ג או לאו:

תשובה יראה כיון דקנא לה כבר מאותו האיש חוששין לה משום ייחוד אפי' כשבעלה בעיר דהואיל וקנא לה ועברה על דעתו חציפותא מיקרי וחוששין לה טפי מבאשה אחרת וכן מצאתי בתוס' במס' סוטה לעניין פתח פתוח לרה"ר דקאמר תלמודא דאין חוששין לה משום ייחוד ואי קנא לה כבר חוששין ונראה דכ"ש לעניין בעלה בעיר. הנראה לע"ד כתבתי:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תרומת_הדשן/א/דיני_עדות_אשה_ויחודה"