ויקיטקסט

תרומת הדשן/א/דיני נדה

< תרומת הדשן | א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמה

עריכה

אשה שלא שמשה עם בעלה תוך ז' ימים או שלא היה בעלה בעיר וראתה צריכה אעפ"כ להמתין שלא תתחיל לספור ז"נ כשיעור אשה ששמשה ביום ראייתה או יכולה היא להתחיל לספור מיד אחר שתפסוק מראייתה:

תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר מתוך דברי הגאונים ולפי המנהג כמה צריכה אשה להמתין ששמשה ביום ראייתה ואח"כ נבאר שאלתינו ברוב החבורים כתב דאשה ששמשה עם בעלה וראתה בו ביום לא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום ה' לשמושה משום דשש עונות שלימות בעינן לפליטת ש"ז ושמעתי דיש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל לספור עד יום ו' לשמושה כגון ממוצאי שבת עד יום ו' שאם תתיר לה שתתחיל ימי הספירה מיום ה' שכבר כלו ו' עונות שלימים ומה שתפלוט עוד אינו סותר איכא למיחש דזימנין תשמש בין השמשות במוצאי שבת והיא תסבור דעדיין יום הוא ונמצא יכולה להתחיל לספור ליום ד' שהיא חמישי לשימושה ואינו כן אלא לילה היה כששמשה ונמצא דעדיין פלטה בתחילת ליל ד' דו' עונות שלימים בעינן ולכך מחמירין עד יום ו' לשימושה ותו ליכא למיחש למידי. עוד שמעתי שהר"ח א"ז כתב שנוהגין נשים באושטריי"ך שלא להתחיל ז' נקיים רק שכלו כבר ז' ימים מתחילת ראייתה אפי' לא ראתה אלא יום אחד או מצאתה כתם ביום אחד ולא שמעתי שום טעם בדבר כי מטעם פליטת ש"ז אי אפשר נחוש לה טפי מה' ימים כדפרי' לעיל אמנם אמת הוא שרוב נשים באושטריי"ך נוהגים הכי אך ראיתי ג"כ מקצת שלא חשו להאריך כ"כ ג"כ לשון הרמב"ם כך הוא וז"ל תמצא במקצת מקומות שהאשה שראתה דם יושבת ז' ימי נידה ואח"כ סופרת ז' ימים נקיים אפילו לא ראתה אלא פעם אחת וטעות הוא ממי שהורה להם כך ואין לפנות לדבר זה כלל אלא אם ראתה יום אחד סופרת ז' נקיים וטובלת ביום שמיני לראייתה עכ"ל ונראה דאפשר הוא דמנהג בנות אושטריי"ך בא מאותן מקומות מתלמידי אותם בעלי הוראה ולכך נהגו להמתין לעולם ז' ימים מתחלת ראייתה עד שיתחילו ז' ימים הנקיים ולא מטעם פליטת ש"ז ואי הוה הכי לא היה למחות ביד הנשים המקילות בדבר ומתחילים לספור מיום ו' לשימושה דאז אזלא לה חששא דפליטת ש"ז מאחר דרמב"ם כתב בפשיטות דטעות הוא ואין לפנות לדבר זה ושמעתי אבל לא בברור שאחד מן הגדולים התיר פעם אחת לאשתו שהיתה מתחלת יום ג' לראייתה לפי שלא שמש עמה כבר תוך ג' או ד' ימים וגם הדבר היה לעת הצורך כי היה רוצה ללכת לישיבת רבו ולא היה פנאי להמתין אך לבי מהסס על זה דמצאתי בא"ז גדול דהאידנא נשים שלנו צריכים לישב ז' ימים נקיים לבד מיום שראתה בו וטובלת בליל י' לראייתה ונותן הטעם משום פליטת ש"ז וכתב עליו דבין שמשה ובין לא שמשה סמוך לראייתה לא פלוג רבנן דגזרינן לא שמשה אטו שמשה ביום ראייתה או יום אחד קודם ראייתה ע"כ אלמא דגזרינן לא שמשה אטו שמשה אע"ג דא"ז מתיר להתחיל ולספור מיום ג' ואילך ואנו לא קי"ל הכי נראה די"ל דסבר הלכתא כר' אלעזר בן עזריה דאית ליה פ' ר' עקיבא דפולטת ש"ז ביום ג' טהורה דאפי' אי ליכא אלא ב' עונות שלימות כדפרש"י והתוס' התם ואיכא מ"ד דמוקי מתני' התם כוותיה אבל אנו קי"ל כהא דא"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים ו' עונות שלימות בעינן מ"מ נקיטינן סברא מהא דא"ז דגזרינן לא שמשה אטו שמשה ולעולם לא תתחיל עד יום ה' לשמושה כמו שכתבו רוב החבורים. ונראה קצת דאפילו לפי מה ששמעתי שמוסיפין עוד יום אחד משום חששא דבין השמשות כדפרישית לעיל בהך חומרא נמי י"ל דאין לחלק בין שמשה ללא שמשה משום דחששא דבין השמשות חששא פשוטה וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתא במס' נידה ובפ"ב דשבת קרוב בסופו מייתי מתני' דמטילין עליו חומרת שני ימים ואין נראה לומר דאדרבה אין להחמיר כולי האי בחשש פליטת ש"ז משום דכתב אשירי פ' בנות כותים דר"ת והראב"ד סברי דלא סתר כלל בספירת הנקיים אשה לבעלה דהא מ"מ מסיק דנכון להחמיר כדברי ר"י וכן נוהגין באשכנ"ז ובצרפ"ת ונראה דודאי יש להחמיר כר"י דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ש באיסור כרת וחומרות יתירות נוהגין בו בנות ישראל בהלכות נידה:


שאלה רמו

עריכה

אשה שהרגישה בעצמה שנפתח מקורה להוציא דם והלכה ובדקה את עצמה מיד ומצאתה על העד לחלוחית לבן ולא לבן לגמרי אלא כמראית בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו יש לטהר האשה או לאו:

תשובה יראה דצריך להתיישב בדבר דסמ"ק כתב דבדורות הראשונים לא היו מטמאין רק חמשה דמים אבל בדורות האחרונים שנתמעטו הלבבות טמאו אף מראות אחרים ע"כ ובהלכות נידה כתב הספר מונה חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור כו' עד זה היה בימים קדמונים אבל השתא כל מיני דמים טמאים שאין אנו בקיאין בדמים ע"כ ובאשירי פ' כל היד כתב ובדורות הללו אין בקיאין לראות דם לישען על חכמתו ואין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב ע"כ. ועתה צריך לדקדק בדברי סמ"ק והלכות נידה אם רוצה לומר אף משאר מראות וכל מיני דמים דהיינו אפילו ירוק ולבן או רוצים לומר כמו האשירי שאר מראות ומיני דמים הנוטים לצד אדמומית אע"פ שאינה ממראה חמשה דמים הטמאים ורמב"ם נמי כתב דאף בזמן הזה אין להחמיר בלבן וירוק. וכ"ת דבנ"ד הואיל ואינו לבן לגמרי יש לומר דנוטה לצד שחור שהוא מחמשה מראות הטמאים ובסמ"ג כתב בשם רבינו שמואל דעמוק מכאן טמא דתנן השחור פי' שהוא לבן יותר משחרורית דמתניתין ודיהה מכאן טהור פי' שהוא שחור יותר, מ"מ נראה דמראה כזה אינה כלל מצד שחרורית וטפי ראוי לחושבו ממראה לבן ואין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית, ותלמודא קאמר דהא דתנן דמראה שחור טמא דהיינו משום דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה. ואי לאו דדם נידה איסור כרת היא היה נראה הואיל ורמב"ם ואשירי כתבו בהדיא היתר בירוק ולבן וסמ"ק והלכות נידה לא פירשו דבריהם דאיירי גם בלבן וירוק נלמוד מן המפורש ולא מן הסתום (הגה"ה: קצת משמע בהלכות נידה דאין לחוש אלא למראה אדמומית, דכתב גבי בדיקת האשה בימי נקיים שצריכה לדקדק יפה בעד אם נראה בו שום אדמומית, משמע אם נראה לובן או ירוק אין קפידא. ע"כ). וא"ת בנ"ד יש לטמאות טפי מטעם אחר שהרי הרגישה, ונראה דאשה דהרגישה ובדקה אח"כ ולא מצאתה כלום יש לטמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה סברא דאורייתא היא היכא דליכא למיתלי ההרגשה במידי אחריני כדמוכח בפרק הרואה כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטורין מן הקרבן אי דארגישה אמאי פטורין אלמא דסברא דאורייתא היא מדחייב עלה קרבן וכיון דסברא דאורייתא היא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאתה טהורה טמאה כדאיתא פ' כל היד, מ"מ בנ"ד הואיל ומצאת ליחלוחית דלובן על העד אמרינן דההיא טיפת לובן היא דארגשה דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתא פ' כל היד וכ"כ הרמב"ן וז"ל לא כל משקה החדר טמא אלא הדם בלבד לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או ירוק אע"פ שסמיכתה כדם טהור ע"כ וכיון דנוכל למיתלי ההרגשה במידי תלינן כדאמרינן פ' הרואה כתם אימור הרגשת עד אימור הרגשת השמש כל שכן דפתיחת המקור גופא כך נראה לפי' התלמוד ומתוך ההלכה. אמנם ירא אנכי להקל אם נמצא על העד ליחלוחית דסמיך ושיש בו מישוש קצת אע"ג דלובן הוא מפני הטועים שאינם יודעים להפליא בין דם לדם אבל אם אינו אלא מראה וכמו צבע בעלמא וגם לא ארגישה דלפעמים כה"ג בא מלכלוך זוהמות בית החיצון הואיל ומראה טהור בודאי כגוון לובן יש לטהר:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמז

עריכה

אשה שרגילה לראות בענין זה שלעולם לא בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר ארבע עשרה ימים אין לה קבע לפעמים בט"ו או בט"ז או י"ז ולפעמים בכ"א בכ"ג בכ"ד לאחר טבילה אין לה קביעות לדלוגים הללו כלל אי חשיבי בכה"ג אשה שאין לה ווסת להצריכה בדיקה לבעלה בכל תשמיש או לאו:

תשובה יראה דזו אינה צריכה בדיקה כלל לכל אשר תשמש קודם ארבע עשרה יום לטבילתה, ואפי' לפי' ר"ח ור"ת דפסקו דאין לה וסת בעי בדיקה לבעלה וכתב א"ז ואשירי שיש להחמיר כדבריהם, מ"מ נראה דהך אשה לאו אין לה וסת מיקרי קודם הארבע עשרה ימים. ואע"ג דבפ"ק דנידה לא משמע תלמודא הכי דקאמר התם עברה עליה שלשה עונות וראתה ועוד עברה עליה ג' עונות וראתה ועוד עברה שלשה עונות וראתה מטמא מעת לעת ולא שכיונה אלא שפיחתה והותירה ופירש רש"י פיחתה כגון שראתה בתחילה ליום תשעים ושלש ואח"כ לתשעים ושנים ואח"כ לתשעים ואחד ומפורש התם דבכה"ג הרי היא כאשה שאין לה וסת שמטמאה מעת לעת והיינו משום דחיישינן דילמא מאתמול ביום תשעים ראתה דם לבית החיצון והשתא אמאי חיישינן להכי הא אשה זו לא ראתה כלל תוך תשעים יום ותיהוי כיש לה וסת לענין זה שלא תחוש לראיית דמים תוך תשעים יום ואמאי מטמאין מעת לעת טפי בפיחתה מבכיונה דמסיק תלמודא דאם כיונה קבעה לה וסת ודייה שעתה כרבי דוסא אע"כ הואיל ואין אורח שלה בזמנה בא אע"פ שיש לו זמן שאינו מקדים כלל לבא בו לא חשבינן יש לה ווסת. אמנם נראה דאין ראייה כלל דודאי לענין מעת לעת דטהרות אחמור רבנן טפי ובעינן טעם וסברא ברורה דלא אתי דם כגון שיש לה וסת מכוון דודאי אין אורח בא אלא בזמנו כה"ג דייה שעתה לרבי דוסא אבל לענין בדיקה לבעלה לא בעינן אלא סברא בעלמא דראוי לומר דלא קאתי דם ותדע דהא רבנן דר' דוסא מטמאין מעת לעת אפי' באשה שיש לה וסת ובדיקה לבעלה תנן דכל הנשים בחזקת טהורה לבעליהן וההיא ע"כ ביש לה וסת לכל הפחות איירי וליכא מאן דפליג אההוא מתניתין אע"כ במעת לעת מחמירינן טפי וה"נ מוכח פ' בנות כותים דתנן התם כל אחד עשר יום בחזקת טהור הן וקאמרינן בגמרא למאי הלכתא אמר רב חסדא לא נצרכא אלא לרבי מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש הנ"מ בימי נידה אבל בימי זיבה מותרת אלמא שאפילו לרבי מאיר דמחמיר טפי באין לה וסת דאסורה לשמש אפילו ע"י בדיקה בימי זיבה לא חייש ולענין מעת לעת מייתי ברייתא התם תיובתא לרבא דאפילו בימי זיבה מטמא מעת לעת כל שכן דלרבי חנינא בן אנטיגנוס דמתירה ע"י בדיקה דאית לן לחלק בין לבעלה למעת לעת. ונראה דטעם יפה לחלק דלענין מעת לעת הרי דם לפניך אלא דלא ידעינן אימת קאתי וכיון דאיכא ריעותא לפנינו מטמאין למפרע אבל בדיקה לבעלה אינה אלא משום שמא תראה בשעת תשמיש. ואהא ליכא ריעותא לפנינו. והיכא דאיכא סברא בעלמא אמרינן דאינה צריכה בדיקה ואינו נגד הסברא לחלק ולהקל שהרי רשב"ם והרבה גאונים פסקו דלכל לבעלה לא בעי בדיקה ואפילו אי בעי לאחמורי לא שבקינן לה משום דלבו נוקפו ופורש ומהאי טעמא אין דוחק לחלק ולהקל אפילו לאינך גאונים המחמירין. ולענין לפרוש מאשה שדרכה לראות בענין זה עונה אחת סמוך לראייה מבואר שילהי פ' האשה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמח

עריכה

הא דמסקינן יום שפוסקת בו אינה עולה לספירת שבעה נקיים ובעינן שבעה שלמים שאינם חסרים אפילו משהו אם כבר התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול יכולה להפסיק באותה שעה ולא אמרינן הואיל ועשו הקהל ליום זה לילה לענין ערבית יחשב נמי כיום של מחרת ולא תועיל לה הספירה ביום זה או דלמא תועיל דהא מ"מ לאו לילה הוא יועיל או לאו:

תשובה יראה דיש להחמיר דלא תפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית אבל לאחר תפילת ערבית הואיל והתפללו כבר או אפי' אם היא לא התפללה אלא הקהל התפללו כבר עשו אותו מקצת היום לילה לענין תפילה שוב אין לעשותו יום לענין הפסיק בטהרה שהרי לעולם צריכה להפסיק במהרה קודם הלילה של יום תחילת הספירה שאם תמתין אפי' רגע אחד בלילה שוב אין היום עולה למנין ז' כדמוכח קצת בפירש"י בטועה דפ' המפלת ובנ"ד נמי חשבינן לאחר תפלת ערבית לילה וכעין זה כתב מהר"ם בהלכות שמחות שלו לענין אבילות דמי שהתפלל ערבית ועודנו יום קודם צה"כ ושמע שמועה על מתו אינו מונה אלא מיום של מחרת ואותו יום אינו עולה לו הואיל וכבר התפלל ערבית תרי קולא לא עבדינן ע"כ. וכן ראיתי אחד מהגדולים שפסל גט שנתן לאחר שהתפללו קהל ערבית אע"פ שהיה עודנו יום דיי וכן כתב לי אחד מן הגדולים בתשובה שגדול אחד רבו פסל גט שנתן לאחר ערבית והטעם משום דכתב בתשובת א"ז דאשה שקבלה גיטה בלילה אינה מגורשת ואע"ג דאחד מהגדולים שכתב לי בתשובה לא רצה לדמות נ"ד לדין אבילות וגט וחילק משום דאותו שעה דמתפלל ערבית עד הלילה אינו אלא כמו סניף ותוספת ליום שלאחריו ואינו עיצומו של יום ולכך לענין אבילות וגט לא חשבינן ליה כיום דהא סניף הוא ותוספת ליום שלאחריו אבל לענין ספירה לא קפדינן אלא אעיצומו של שבעה ימים ולא על התוספת ע"כ דעתו. ונראה דדוחק הוא לחלק הכי למיעבד שעת תפילת ערבית סניף ותוספת של יום שלאחריו ולא שיהא מעיצומו של יום דהא כתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה ומיניה ילפינן שלשה תפילות לכל יום ערבית ושחרית ומנחה ולדברי אחד מן הגדולים לא היינו מתפללין רק שתי תפלות בגוף היום ותו בגט נימא נמי דלא פסלינן אלא כשנתן בעיצומו של לילה והוה ניחא טפי לומר הכי משום דהסניף ע"כ לאו לילה הוא כמו שעינינו רואות ונתינת הגט דפסול מגזירת הכתוב בלילה היינו דוקא לילה ממש אבל לגבי שבעה ימי הספירה איכא למימר דכל מאי דסניף להו קפיד עליה רחמנא דשלמים גמורים בעינן. עוד רצה אחד מהגדולים שכתב להביא ראייה מהא דאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות מילה לעניין הבן שנולד סמוך לחשיכה דלא אזלינן בתר תפילת ערבית בין להקל בין להחמיר אלא הכל תולה בצה"כ והתם נמי הטעם משום דלא בעינן אלא עיצומו של יום. אמנם אחד מהגדולים דלעיל שראיתי ממנו שפסל את הגט חלק יפה דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו ואין שייך לומר כאן הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד משא"כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה דכולו בידי אדם הן ימתינו עד למחר ליתן הגט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית והמגיד שמועות האבילות ג"כ בידו היה להקדים או לאחר עכ"ל. ונראה דאין להפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמט

עריכה

הא דכתב [ס'] התרומה ובמרדכי ובהגה"ה במיימון מייתי לה דשלשה ימים הראשונים של ספירת שבעה נקיים צריכין טהורים לגמרי ואם מצאתה בהן כתם אע"פ שיכולה לתלות אותה במכה או בחבורה אינה תולה ואם מצאה פחות מכגריס יכול לתלות בדם מאכולת או לאו:

תשובה יראה דדוקא אמר ספר התרומה דאינו תולה בחבורה או בדם צפור והיינו כתם שהוא כגריס ועוד דפחות מכאן אינו צריך לתלותו בחבורה וכה"ג אלא תלינן אותו בדם מאכולת וא"כ סברא לומר דווקא כתם גדול דלא שכיחי כולי האי ואפשר ליזהר בו לא תלינן בשלשה ימים הראשונים אבל כתם פחות מכגריס ודאי תלינן ליה לעולם דאל"כ אין שום אשה יכולה לטהר והכי תניא פ' הרואה כתם אמר רשב"ג לדברי אין קץ דאין לך אשה שהיא טהורה לבעלה לעולם שאין כל מיטה ומיטה שאין עליה כמה וכמה טיפות דם מאכולת פי' לדברי שאני אומר דאם לא הרגה מאכולת אינה תולה בה אפילו פחות מכגריס ועוד טמאה וא"כ אין לך אשה טהורה הא קמן דאין אדם יכול ליזהר ממאכולת וא"כ אי לא תלינן במאכולת בשלשה ימים הראשונים אין אשה יכולה לספור שבעה נקיים:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנ

עריכה

בעונה שסמוך לוסתה שרי לאדם לחבק ולנשק את את אשתו או לאו:

תשובה יראה דאסור ולא מבעיא לדעת הגאונים דסבירא להו דסמוך לווסתה דאורייתא מוהזהרתם דדרשה גמורה היא וא"כ ודאי אסור מהא דכתב הרמב"ם וסמ"ק המחבק ומנשק את הערוה דרך תאוה לוקה מן התורה וכיון דחיבוק ונישוק דאורייתא הן אסורין בסמוך לוסתה כמו תשמיש לא מבעיא למ"ד וסתות מדאורייתא דלא מחלקו בין לאו לאיסור כרת אלא אפילו למ"ד וסתות דרבנן ופסקו התוספות בפ"ק דנידה וכמה גאונים כמותם וא"כ סמוך לוסתה נמי דרבנן כדמוכח בתוספות פ' הבא על יבמתו ובמרדכי פ"ק דנידה וא"כ היינו יכולין לומר דרבנן לא אחמור אלא בתשמיש דאיסור כרת אבל באיסור דלאו לא וכה"ג אמרינן פ' חרש שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן ויו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן וכן בסמ"ק כתב דחמץ אינו במשהו עד הלילה משום דאז הוא בכרת אבל מחצות ואילך קודם הלילה אע"ג שהוא בלאו אינו במשהו*). מ"מ י"ל דאין לסמוך על זה לחלק בין לאו דכרת דאין לדמות גזירות דרבנן זו לזו דלפעמים החמירו טפי באיסור חמור ולפעמים לא חלקו כדאיתא פ' בתרא דיבמות רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א"ל רבא מכדי האי דאורייתא והאי דאורייתא מ"ל לאו ומ"ל כרת ואמרינן נמי ריש מס' ביצה שבת דחמירא להו לא אתי לזלזולי ביה ולכך לא גזרינן יו"ט דקיל אתי לזלזולי ביה ולכך גזרינן והיינו ממש איפכא מההיא דפ' חרש אמנם ההיא דפ' בתרא דיבמות יש לדחות כדפרש"י התם בהדיא כיון דספיקא היא ולא הרחקה וגזירה מ"ל לאו ומ"ל כרת דהא תרווייהו דאורייתא אינון כי היכי דחשו שלא יכניס עצמו לספק כרת ה"נ יש לחוש שלא יכניס עצמו בספק לאו אבל לעולם נוכל לומר דרבנן גזרו ומחמרי טפי בכרת מבלאו וצ"ע על זה פ' הערל דלא משמע התם כפרש"י דמשני נמי רבא התם דיש חילוק בין כרת ללאו לענין העלאה באחד ומאה דאינו נמי אלא מדרבנן כמו משהו דחמץ ופריך תלמודא עלה דרבא והא רבא דאמר בדאורייתא לא שנא לאו ול"ש כרת ופרש"י דהיינו רבא דפ' בתרא דלעיל אלמא דסבר תלמודא דאין חילוק לרבא בין ספיקא לגזירה ותו דבהגה"ה במיימוני איתא וז"ל כתב הרמב"ם הורו מקצת בעלי הוראה שאינה אסורה בסמוך לווסתה אלא בתשמיש אבל שאר פרישות לא החמירו עליו שאין כאן אלא חשש בדבריהם ע"כ נראה דר"ל שאר פרישות כגון שלא יגע בה או שלא יאכל עמה ומזיגת הכוס וכה"ג דהן הרחקות ופרישות לאפוקי חביקות ונשיקות דנהנין מהן כמו מתשמיש ולא מיקרי פרישות ובכלל תשמיש הן ומדלא שרי אלא לשאר פרישות משמע בהדיא דחיבוק ונישוק דאורייתא אינון אסירי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנא

עריכה

אשה נידה מהו שתשב עם בעלה על העגלה ללכת מעיר לעיר בדרך זה שלא יגע בה כלל כגון הוא לפנים והיא לאחור:

תשובה יראה דשרי וכמדומה לי קרוב לודאי שהתיר לי אחד מהגדולים וכן ראיתי מועתק מספר אגודה דשריא ואע"ג דכתב מרדכי בפ"ק דשבת בשם ספר הפרדס משמו של רש"י שאסור לישב על ספסל אחד שאשתו נידה יושבת עליו והך נמי דמי להאי נראה דאין לדמות להוראה זו אלא מילתא דדמיא לה לגמרי שאין בה סברא לחלק דבהלכות נידה כתב עליה דהוראה זו חומרא בעלמא היא וא"כ נוכל לחלק דדוקא ישיבה על הספסל ביחד נראה בדרך חיבה דרך אוהבים להתקבץ יחד ולהתוועד בכה"ג אבל בישיבה בעגלה שדרך בני אדם נכרים להתקבץ כמה פעמים לבא יחד ולהצטרף לשכור עגלה בין כולם ללכת בה מעיר לעיר לאו מילתא דחיבה היא כלל דאפילו אם עכשיו אין בעגלה אלא האיש ואשתו וגם עגלה שלהם היא מ"מ לאו דרך חיבה הוא וכן שמעתי שחלק אחד מהגדולים דלעיל והיה נוהג להתיר לישב יחד על הספסל כשהוא מחובר בכותלי הבית כמו שרגילים לעשות באצטבאות בבית החורף ובבתי הקיץ והיה אומר דאין לאסור אלא כשהספסל חלוש אמנם ללכת בעגלה עם אשתו נידה דרך טיול לגנות ולכרמים וכה"ג לא ברירנא להתיר:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנב

עריכה

אשה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה כדי לשמשנה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה שרי או אסור:

תשובה יראה דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה ואע"ג דכתב ביורה דיעה דאשירי כתב בתשובה דאם הוא חולה ואין מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשנו ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה ע"כ מהכא היה משמע דשרי דסתמא קאמר דמותרת לשמשו אמנם נוכל לומר דר"ל שימוש בלא נגיעה כגון להושיט לו דבר מידה לידו וכן שאר שימושין שהן בנגיעה על ידי דבר אחר ואפי' אם ת"ל דר"ל כגון להקימו ולהשכיבו ולסומכו ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו וכהצעת המיטות בפניו אלא מילי דעבדות נינהו מ"מ אין ללמוד היתר משם לנ"ד די"ל דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי כיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו ואין האיש מתקשה אלא לרצונו ואין דרך להתאוות בחוליו ולהרגל דידה לא חיישינן דאין אשה תובעת בפה ואף אם היתה תובעת אין בו כח להתאוות ולהתקשות אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יצרו מתגבר עליו ויפייסנה ובחולי דידה אין קפידא כל כך דאפשר לשמש עמה בחליה וכה"ג תנן פ"ק דשבת לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה ודייק התם במרדכי דדווקא הוא אסור לאכול ממה שאכלה היא אבל היא אינה אסורה ממה שאכל הוא אלמא דאין הרגל עבירה תולה אלא בו וכן העתיק אחד מהגדולים בשם גדול דאשה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק וא"כ כ"ש בנ"ד דמשוש הדפק לאו דרך חיבה הוא כלל אלא דרך אומנות אע"ג דבפ"ק דכתובות משמע איפכא כאן באבילות דידיה אסור כאן באבילות דידה שרי ופרש"י משום דאבילות דידה אינה שומעת ומנחת לו אף אם תתגבר יצרו עליו שפיר יש לחלק בין מניעה דאבילות ובין מניעה דתשש כח הגוף ואין להאריך:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנג

עריכה

בחור כנס בתולה והיתה טהורה בשעת החופה וכמה לילות אח"כ ומכל מקום לא בעל אותה עד שחזרה ופירסה נידה אסורים הן עוד להתייחד בלי שומר אצלם או לאו:

תשובה יראה דצריך להתיישב בדבר דבהוראה זו איכא פלוגתא דרבוותא אחד מן הגדולים הורה לאסור הואיל ולא בעל עדיין כדמשמע לישנא דתלמודא בסתמא לא שנו אלא שלא בעל כו' וחד מרבוותא התיר ואמר דמה שאמר הספר דבלא בעל אסור להתייחד היינו דווקא היכא דלא הוות חזיא לבעול בתחילת החופה חיישינן דילמא תקיף עליו יצרו אבל בנדון דידן דחזינן דלא תקיף ליה יצריה באשה זו אפילו בשעת החופה ולא בא עליה מעולם וראויה היתה לו לא חיישינן לייחוד דידה דודאי לא יעבור דלא תקיף יצריה. והיה נראה להביא סעד לסברא זו מהא דשור המועד חוזר לתמותו כדחזינן דראה שוורים ג' פעמים ולא נגח אע"ג דאיהו נמי תקיף יצריה ליגח כדאיתא פ' כיצד הרגל מ"מ כי חזינן דנח יצריה דיינינן ליה בתם ולא אמרינן דבהא זימנין הוא דנח יצריה והיום או למחר הדר ליה יצריה ה"נ בנ"ד אע"ג דקים להו לרבנן דבסתם אדם תקיף ליה יצריה באשה שלא בא עליה מעולם היכא דחזינן דהאי גברא לא תקיף ליה יצריה דיינינן ליה כמי שנתייחד עם אשתו נידה שבא עליה כבר ומ"מ המחמיר תע"ב. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנד

עריכה

בהרבה עיירות ומקומות נוהגים הנשים לטבול בנהרות כל השנה ואין מוחים בידם ולמה לא נחוש לדברי כמה גאונים דפסקו דחיישינן לרביית נוטפין על הזוחלין וא"כ לא עלתה לה טבילתה והרי היא עדיין בכרת:

תשובה יראה דמן הדין היה לנו לחוש בדבר דגאונים קמאי ובתראי סבירא להו לחומרא זו קמאי הרמב"ם בשם ר"ח בתראי מהר"ם ואשירי כולם פסקו כאבוה דשמואל וכאידך דשמואל דחיישינן לרביית נוטפים על הזוחלין ואין הנוטפים מטהרין בזוחלין אלא באשבורן והטובלת בנהר ביומי ניסן דשכיחי נוטפים לא עלתה לה טבילה ואע"ג דר"ת פסק כאידך דשמואל דנהרא מכיפיה מיבריך ומייתי ראייה טובא לדבריו והתוספות פ' במה אשה כתבו דעל דבריו סומכין וטובלין בנהרות כל השנה כו' וכן סמ"ג וא"ז והמ"ק מסקינין הכי מ"מ תימא דבאיסור כרת כזה לא ניחוש לדברי ר"ח שכל דבריו דברי קבלה הם ולדברי מהר"ם דבתראי ובר סמכא הוא ואיהו נמי מייתי ראייה טובא לדבריו כדאיתא באשירי הלכות מקואות. אמנם מצאתי בא"ז גדול שכתב לשון רשב"ם וז"ל ומיהו אנו בזמן הזה לא קי"ל כאבוה דשמואל דעביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן משום שמא ירבה נוטפים על הזוחלים אלא טובלין בכל הנהרות משום דרביית נוטפין מילתא דלא שכיחא היא ע"כ מלשון זה משמע דבזמן הזה אפילו לאבוה דשמואל ליכא למיחש ואיהו דקעביד מקוואות ביומי דניסן היינו בבבל או בארץ ישראל דהוי שכיחא רביית נוטפין ואידך דשמואל נמי דקאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי קאי דווקא אכיוצא בו דפדת כגון שאר נהרות א"י ובבל דהוי שכיחא בהו רביית נוטפין. אפס תימא הוא שהרי עינינו רואות שרוב נהרות שלנו מתגדלות יותר מכפל כמה פעמים כשהגשמים מרובים וא"כ אינו אלא מימי גשמים או משום דמכיפיה מיבריך וגם מאידך סברת ר"ת דאין טיפה יורדת מלמעלה שאין שתים עולות כנגדם מלמטה כדקאמר פ' קמא דתענית ואהנך סברות דר"ת פליגי הגאונים כדפרישית לעיל וא"כ גם בזמן הזה יש לחוש והיינו צריכים לומר בדוחק דסבר רשב"ם דקים לן בזמן הזה דנהרות שלנו אין דרכן להתגדל מן הנוטפין רק ממקורם. ותו דבמרדכי כתב בשם רמב"ן דצריך לתת לב אם הנהר קטן כ"כ שאם היה כזה הנהר בא"י שאין הגשמים מצויין שם היה מכזב פעם אחת בשבוע יש לחוש בו לרביית נוטפים על הזוחלין ומשמע שם במרדכי דהך פיסקא אפילו לפירוש ר"ת קאמר לה והנה עינינו רואות שבשנה שחמה קצת שאין הגשמים מצוין רק כמו שהוא בא"י שכמה נהרות מכזבים אפילו בשנה אחת כה"ג לכך נראה מה שהקילו קדמונינו ולא מיחו בדבר משום דחשו לכמה עיירות ומקומות שנתפזרו שם היהודים לאחת ולשנים ולשלשה ואין ספק בידם לחפור להם מקואות והעיירות יושבין על הנהרות ואי הוי קאסרי להו לנשי לטבול בנהרות היו צריכים בכל טבילה לטרוח וללכת לאיזה קהל אשר תיקנו להן מקואות ומתוך רוב טירדא זו אתי לזלזולי בטבילה לגמרי כמו ששמענו שבמקצת ארצות הרחוקות דלא שכיחי בהו נהרות מזלזלי טובא בטבילה מפני הטורח ואפשר נמי הואיל ואין טבילת נידה מפורשת בתורה אלא שהגאונים דקדקו לה מן הדרשות יש לחוש דאתי לזלזולי ביה טפי ושמעתי מקשים מ"ש נוטפים דפסלין זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפוסלין לגמרי המקוה ואפ"ה אם היה כבר מקוה שלם של מ' סאה ונפלו לתוכו אפילו אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו ואין לומר דהיינו טעמא דשאובים הואיל ולא חשיבי כלל לטהר הטמא בשום צד בטילות הם לגבי מקוה שלם דמ' סאה אפי' רבו עלייהו טובא אבל נוטפים בזוחלין דנוטפים נמי חשיבי לטהר הטמא באשבורן מש"ה לא בטילין לגבי זוחלין היכא דרבו עלייהו וכיון דלא בטילי נמצא הטובל בנהר זה דרוב המים נוטפין הן וקטביל בהו דרך זחילתן לא עלתה לו טבילה ע"כ הך טעמא ליתא דא"כ לפי זה מים שרבו עליהם שאובים עדיין יהא מטהר בזוחלין מפני ששאובין דלא חשיב בטילי ביניהם ובאשירי מייתי מפ"ק דמקואות דתנן מעיין שרבו שאובין שוה למקום שוה למעיין שוה למקוה שאינו מטהר אלא באשבורן שוה למעיין לטהר בכל שהו ומפרש התם הטעם מ"ש אישבורן מכל שהו ולכן נראה לתרץ בטעם יפה כמו שהבנתי הדברים מדברי אשירי בהילכות מקוואות דמייתי כמה משניות להוכיח דמקוה של מ' סאים לא יפסלוהו אפילו אלף סאין שאובין וכתב לבסוף דא"צ ראיה כ"כ דהסברא נותנת דכיון דיש כאן כבר מקוה שלם כל השאובין שיפלו לתוכו נעשו כולן זרועין בתוכו והרי הם כמחוברים דכשרים לטבול בהן וכעין זה פרש"י פ' כל שעה דהא דמים טמאים נטהרים ע"י השקה במקוה משום דהיינו זריעתן כמו חיטין שנטמאו וזרען בקרקע ונשרשו נטהרו ומהשתא יתיישב שפיר מ"ש שאובין דלא פסלי מקוה ברבייתן ונוטפין פסלי זוחלין ברבייתן והיינו טעמא דפסול דשאובין הוא משום דתלושין הן ובאים ע"י תפיסת בני אדם כדאיתא במרדכי בהלכות מקוואות ומייתי לה מתורת כהנים ולהך פסול מהני זריעה דכשיפלו לתוך המקוה שלם יתחשבו כולם מחוברים אבל פסול דנוטפין שאינם מטהרים ע"י זחילה אינו מטעם זה כלל דנוטפים במקוה שלם חשובי שפיר מחוברין ואין בהן תפיסת ידי אדם שהרי נטפו כך להיות מקוה בידי שמים ואפ"ה אין מטהרין אלא באשבורן ולא ע"י זחילתן אע"כ טעם אחר הוא מה שהוא או גזירת הכתוב ולהך פסול לא מהני זריעה דזריעה לא מהני אלא לשוויה לתלוש מחובר*):


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנה

עריכה

יולדת שטבלה לאחר מ' של זכר או פ' של נקיבה או קודם זמנים הללו ורצונה לטבול בלילי שבת מפני שאז בקל לה למצוא רחיצה אבל מחמת נקיות היתה יכולה לטבול ליל ה' או ליל ו' שרייא בכה"ג שתטבול בשבת או לאו:

תשובה יראה דלפי משמעות התלמוד אין שום קפידא בדבר דמסקינן פ"ב דביצה דאדם טמא מותר לטבול בשבת משום דנראה כמיקר ואפילו בימות הגשמים שרי התם וכן כתב הרמב"ם בהדיא אמנם שמעתי מהרבה נשים שמחזיקים איסור בדבר לטבול בשבת כה"ג וכתב מרדכי ממש בשילהי נידה דר"ת אסר לטבול בשבת משום דפסק דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה ונ"ד דאינה טבילה בזמנה א"כ לכ"ע אסור ויש לדחות דהא דאסר ר"ת לטבול בשבת היינו אין בעלה בעיר ואינה טובלת אלא משום טבילה בזמנה ואהא פסק דלא קי"ל דמצוה היא אבל בעלה בעיר מודה נמי דשרי משום מצות קיום עונה ואפילו שלא בשעת עונה חשיבין מצוה מה שהאיש משמח אשתו בתשמיש המטה כדאיתא בהדיא בפסחים בפ' אלו דברים ובשילהי מסכת יומא מוכח דאפי' אי לאו טבילה בזמנה מצוה מ"מ יכול לטבול ביום הכפורים כדי להתפלל בנקיות דהיינו נמי בשביל מצוה מ"מ בנ"ד הואיל ואפשר הוא מאתמול ולא איחרה אלא בשביל הרחיצה או בכה"ג לא שרי ואע"ג דמוכח פ"ב דביצה דהא דשרי אדם לטבול בשבת משום דנראה כמיקר היינו אפי' היכא דאפשר לטבול בחול מ"מ נראה דהאידנא בזמנינו דכ"ע זהירי שלא לרחוץ כלל בשבת אפי' להקר בין בנהר בין במקוה אע"ג דלא מצינו איסור מפורש על זה דאפי' במרדכי פ' כירה בשם התוספות דמחמיר לרחוץ בבריכה מ"מ מתיר בהדיא בנהר ואפשר דה"ה נמי במקוואות שלנו דמעיינות נובעין הן ולא דמי כלל לכלי מ"מ המנהג הוא ליזהר ולמנוע וא"כ ליכא למימר דאדם נראה כמיקר דהא נזהרים להקיר ומוכח מילתא דליטבול מכוון ונראה כמתקן. ומטעם זה נראה דנהגו הנשים ליזהר שלא לטבול בשבת כלל אא"כ בעלה בעיר ולא היה אפשר קודם דבכה"ג הוי טבילת מצוה משום עונה לפי מאי דנהוג עלמא עתה איסור הרחיצה בנהרות או במקוואות:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנו

עריכה

יולדת שטובלת לאחר מ' יום של זכר או פ' של נקיבה או בתוך הזמנים האילו והוא בענין זה שהיתה יכולה לטבול קודם ז' או ח' ימים מצד הנקייה אלא שברצונה ממתנת לפי שאין לה כח הרבה עדיין יכולה לטבול כה"ג בשבת אע"פ שאפשר לה לטבול קודם או לאו:

תשובה יראה דלפי משמעות התלמוד אין שום קפידא בדבר דמסקינן פ"ק דביצה דאדם טמא מותר לטבול בשבת משום דנראה כמיקר ואפי' בימות הגשמים שרי וכן כ' הרמב"ם בהדיא אך בא"ז ראיתי ומשמע שם דלא שרינן לטבול בשבת אלא משום דטבילה בזמנה מצוה וה"נ מוכח בהדיא במרדכי בשלהי מסכת נידה ונ"ד לאו טבילה בזמנה היא שהרי אפשר לה מאתמול אבל היכא דלא אפשר לה כבר או ע"י אונס י"ל דאפילו לר"ת דפסק דלא קי"ל דטבילה בזמנה מצוה מ"מ שרי לאשה לטבול משום מצות קיום עונה ואפילו שלא בשעת עונה חשיבה מצוה שהאיש משמח את אשתו בתשמיש כדאיתא בהדיא פ' אילו דברים במס' פסחים ומוכח בשילהי מסכת יומא דאפי' אי לא טבילה בזמנה מצוה יכול לטבול ביוה"כ כדי להתפלל בנקיות תפילת נעילה הא קמן דלצורך מצוה שרי היכא דלא אפשר כבר. ותו נראה דהא דקאמר תלמודא דאדם מותר לטבול בשבת משום דמיקר ליתא לדידן דהא מנהג פשוט בכל מקום דאסור לרחוץ כל גופו בשבת אפי' במקוואות מאיזה טעם שהוא ואע"ג דמשמע בכל דוכתא בתלמוד דשרי וצ"ע בתוס' דפ' כירה על זה וא"כ מוכח מילתא דלשם טבילה קנחית במים ונראה כמתקן כמו שאסור לטבול כלים בשבת מהאי טעמא ולפי זה אין להתיר לטבול טבילה ראשונה שאחר הלידה בשבת:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנז

עריכה

כלי מתכות הלקוח מן הנכרי שצריך טבילה שרי לשולחו ע"י קטן לטבילה או לאו:

תשובה יראה דלא שרי למיעבד הכי כיון דטבילת כלים הלקוחים מן הנכרים דאורייתא היא לא מהימנינן עלה לקטן אע"ג דבידו הוא ומילתא דלית ביה טורח כדמוכח בתוס' פ"ק דפסחים אהא דקאמר הימנוה רבנן בדרבנן דדוקא נשים ועבדים נקטו התוס' דנאמנים באיסור דאורייתא אבל לא קטנים אכן אין נראה לאסור מטעם דפסק בהגה"ה דאשירי פ"ב דחולין דאשה לבעלה אע"ג דבעלה חולין הוא בעי כוונה לטבילה כר' יוחנן לגבי רב וא"כ נימא דקטן לאו בר כוונה הוא לטבילה דהא ליתא שהרי התוס' פ"ק דחולין הוכיחו דקטן בר כוונה הוא אם עומדין על גביו ומלמדין אותו אפי' לכתוב את הגט ונראה דלענין הך טבילה יכולין ללמדו שיכוין לטהר אפי' אם לא יעמדו ע"ג ותו מאן לימא לן דהך טבילה דאינה מטומאה. לטהרה ואינה אוסרת מה שבא לתוכה קודם הטבילה כדמסקין הגאונים אלא מגזרת הכתוב ומנלן דבעי כוונה. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רנח

עריכה

מקוה שנקוהו בכלים שאינם מנוקבים וחזרו המים מן הכלים לתוך המקוה לאחר שנחסר מארבעים סאה יותר מג' לוגין שיעור שפוסל את המקוה ורצו אח"כ לנקותו עד גמירא כדי להוציא אותן מים שאובים שנפלו לתוכן ולא היה אפשר להם כלל לנקותו כולו מפני רדיפת ותגבורת הנביעה וקודם שהעלו השאיבה מן המים חזרו אחרים במקומן מה תקנה יש בדבר:

תשובה יראה דבתחילה צריכין אנו לדקדק בעיקר הפסול בנ"ד אם ג' לוגין פסולים בכה"ג ודאי או לאו ואח"כ נדקדק בתקנתו. הא"ז כתב בשם רבינו שמחה דמקוה שהוא מעיין כמו כל המקוואות שלנו בארץ אשכנז שהן חפורין עד מוצאים מים אין ג' לוגין פוסלים בו כלל משום דמעיין מטהר בכל שהוא כמו מקוה במ' סאה ובמקוה במ' סאה קי"ל דיכול למלאותו בכתף אפי' אלף סאה שאובין ולא יפסל הואיל וכבר הוי ליה שם ותורת מקוה כשר ה"ה מעיין כ"ש דאית ליה נמי שם ותורת מקוה טהרה שאין כל השאובין יכולין לפוסלו וכ"ש אשירי בהדיא שאם המקוה מעיין אין לנקוב את הכלי שמנקין אותו בהו שאפילו יחזרו מן הכלים לתוכו אין שאובין פוסלים במעיין וכ"כ במרדכי בשם תשובת מהר"ם אמנם מסיק התם במרדכי דפעם אחת היו מנקין מקוה שהיה מעיין ברעגינש"פורק בכלים שלא היו מנוקבים וחזרו מים מהן לתוכו ופסלו הר' משה בר חסדאי ותמיה התם למה פסלו אחרי שהיה מעיין אמנם המנהג הוא בכל המקומות שראיתי דקפדין אפילו במקום שהוא מעיין אם חזרו מן השאובין לתוכו. ונראה דמש"ה מחמרינן ולא סמכינן אדברי רוב הגאונים שהזכרתי לעיל דבמרדכי כתב מדברי השאלתות דרגילין כשמנקין המקוה לפקק כל נקבי הנביעה לאחר שהוציאו כל המים וליבשו לגמרי שלא ישאר בו כלום ממים הראשונים מפני שיש לחוש שמא חזרו מן הכלים ששאבו בהן ג' לוגים לתוכו ושוב לא יטהר עד שיוציאם ע"כ ודקדק המרדכי מדברי השאלתות מדקאמר פוקקין נקבי הנביעה אלמא במעיין איירי ואפ"ה פוסלין השאובין בו והיינו דלא כרבינו שמחה וא"ז ומהר"ם ומעתה כיון דדברי השאלתות דברי קבלה הן וקדמון היה אין לזוז מדבריהם והכי כותבין התוס' ושאר המחברים בכמה מקומות דאין לזוז מדברי השאלתות וא"ת לפ"ה טעמא מאי דמ"ש גבי מקוה דמ' סאה קי"ל דאפי' אלף סאין שאובים לא יפסלוהו וגבי מעין כ"ש נמי דלא יפסלוהו הא משניות שלימות הן דמעיין מטהר בכ"ש י"ל משום דבאשירי ומרדכי כתבו בשם ר"י דהא דמעיין מטהר בכ"ש היינו דווקא לטבילת כלים אבל לטבילת בני אדם לעולם בעינן מ' סאה מים שכל גופו עולה בהם ואפי' קטן דסגי בפחות לכל גופו מ"מ לא עלתה לו טבילה אלא במ"ס ולפ"ז אפי' מעיין כ"ז שאין בהן מ"ס אין ראוין לטבילת שום אדם בעולם ואין עליהם שם תורת מקוה טהרה לאדם ולכך השאובים פוסלים אותו לטבילת אדם כמו שיפסלו מים מכונסין כ"ז שאין בהן מ"ס לכל דבר אדם וכלים וכ"כ אשירי פ' מרובה ההיא מתניתין דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת דפסול לטבול בשוקת ואף ע"ג דמחובר למעיין והמעיין מטהר בכ"ש משום דמעיין לא מטהר בכ"ש אלא דווקא לכלים ולא לאדם ולכך אין השוקת כשר לטבילת אדם אע"פ שמחובר למעיין כ"ש וה"ה נ"ד דמעיין כ"ש שירבו עליו השאובין או השאובין מחוברים לו חד טעמא הוא ותורה אחת להו כדאיתא שם באשירי. וגאונים המתירים דלעיל י"ל דס"ל דמ"מ לא דמי למי מקוה שאין בהם מ' סאה שמים שאובין פוסלין אותו דהתם אין עליו שם תורת מקוה כלל משא"ה במעיין כ"ש דאיכא עליו שם תורת טהרה לכל הפחות לענין כלים א"נ סבירא להו דמעיין כ"ש מטהר אפי' לאדם והכי סבר א"ז ורבינו שמחה בהדיא במרדכי בהלכות מקוואות וכן כתב האשירי בשם הראב"ד ולענין תחילת שאילתינו כבר בא מעשה לידי כה"ג והורתי הלכה למעשה לשפוך עפר על כל נקבי הנביעה בעובי ב' או ג' טפחים ונסתמו כל הנקבים ונתייבשו על פני קרקעות המקוה כמו יום ולילה עד שדחקו מי הנביעה ונקבו למעלה מן העפר ששפכו ובזמן מועט אח"כ חזרו המים על פני כל המקוה כשיעור העומק שהיה בתחילה ואמרתי בודאי כה"ג שפיר דמי חדא דלפי הנראה השאובין שנשארו במקוה קודם ששפכו העפר לא חזרו ובצבצו ונקבו עד למעלה מן העפר ששפכו אלא נבלעו בעפר ואת"ל דמי הנביעה העלו אותן עמהן מ"מ נמשכין דרך הקרקע ובודאי מי הנביעה רבו עליהן וקי"ל לכ"ע דשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה ואין המשכה טובה יותר מזו שהמים נבלעים לגמרי בקרקע וחוזרים ומבצבצין ממנה דרך כתוב במרדכי שצריך להמשיך ע"ג קרקע דראויין המים לבלוע שם ואז בטל שם שאובים מהן אגב הקרקע אלמא דבבליעה תליא מילתא ואם נפשך לומר וא"כ למה טורחים כ"כ לנקות המקוואות בכלים מנוקבין יעשו לכל מקוה בדרך זה י"ל דבכמה מקואות יש שאין מי נביעותן רדופים כ"כ ואם היינו שופכים עפר על ניקבי הנביעה היו נסתמים לגמרי ועוד דכמה זימנין הוא קל יותר ע"י כלים נקובים מבדרך זה אבל לעולם כשר גמור הוא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תרומת_הדשן/א/דיני_נדה"