תרגום:לקט משלים גרמניים

לקט משלים גרמניים, מתורגם מהספר "An argosy of fables" שיצא ב-1921. חלק מהמשלים מבוססים על ספר המשלים של גוטהולד אפרים לסינג.

עץ האשוח והדקל

עץ אשוח בודד עמד,

על רמה בה רוחות צפוניות נושבות;

ישן בבגד מלובן,

אפוף בקרח ושלג.

הוא חלם על עץ-דקל,

הרחק במזרח הארץ

בודד ושקט מקונן

על מדף של חול בוער.

(היינריך היינה. על פי תרגום לאנגלית מאת ויליאם סטורי.)

התרנגול והעורב

עורב בעל נטייה לגניבה,

הלך בניתורים לפה ולשם לסחוב,

מתנות אלוהים קטנות, בין זהב ובין כסף,

ככל שיכל למצוא.

חותמות, שרשרות שעונים, תכשיטים, טבעות,

וחמישים דברים קטנים יפים אחרים.

לבסוף תרנגול רציני,

שראה מספר פעמים,

את מפר החוק השחור שלנו,

מבצע את אלה הפשעים;

יום אחד פנה אליו ואמר:

"במטותא, למה אתה לוקח איתך את השמונצעס האלה?

איזו תועלת יכולים אלה להיות לך?"

"כלום," ענה הגנב הוותיק בקול צרוד,

אני לוקח אותם, ראה אדוני,

להפוך אותם לשלי."

(רבנר.)

החמור הירוק

טיפש אחד צבע את חמורו ירוק - כלומר, הוא צבע את הגוף ירוק ואת רגליו אדום - והחל להוליכו ברחובות. כולם, נער וגם זקן, באו לראות במחזה. "איזה פלא!" קראה העיר כולה, "חמור ירוק-דשא עם רגלי ארגמן! הנה סיפור לספר לנכדינו כאחד מפלאי דורנו!" המונים נהרו ברחובות, מתנגשים ודוחפים כדי להצליח לראות. הם מילאו את החלונות והתקהלו בדלתות; שכן כל אחד רצה לפחות לראות את החמור הירוק, אפילו אם לא יכלו לזכות ללכת לצידו.

בשני הימים הראשונים הם עקבו אחרי החמור, מביטים בו בפליאה. אפילו החולים שכחו מכאוביהם כשדיברו על החמור הירוק. ואפילו האומנות הפסיקו לשיר לילדים בשיר הערש "בה בה כבשה שחורה" ושרו חמורים ירוקים במקום.

היום השלישי בקושי חלף וחידושו של החמור פג. כולם איבדו כל חשק לראות חמור צבוע מכל צבע. לא משנה כמה נפלא הוא נראה בהתחלה, במהרה לא היה בעיר אדם שאי פעם יאמר מילה עליו.

(כריסטיאן פירכטגוט גלרט.)

הקוקייה

יום אחד הקוקייה במעופה מעלה ומטה פגשה בזרזיר יוצא מהעיר:

"ציפציף, מה הדיבור?" פתחה בעודה באוויר;

"ציפציף, מה אומרים על שירינו בעיר?

ציפציף, מה הם חושבים על הזמיר שם?"

- "העיר כולה מאוהבת בשירתה."

- "וציפציף, מה מוסרים שם על העפרוני?"

- "גדול שמה אצל מחצית העיר."

- "אמנם כן! טוב, ובאשר לשחרור?"

- "גם הוא. מהולל מאוד, פה ושם, בקרב מעטים."

- "ובכן, כעת עלי להוסיף שאשמח מאוד אם תאמר לי את מגוון הדעות שמסתובבות, המכבדות אותי ואת יתרונותי וכן הלאה?"

- "ובכן זאת," אמר הזרזיר, "בקושי אוכל לעשות. בקושי אדם אי פעם דיבר עלייך."

- "כפויי טובה! -בסדר, הם לא נתנו לי שום שבח, אני אריע בעצמי עד סוף ימי."

כך אמרה ועפה אל היער. ומאז ועד היום היא צועקת "קוקו!"

(כריסטיאן פירכטגוט גלרט.)

הסיח

סיח שמעולם לא הרגיש משקלו של רוכב, הסתכל על רסן ומתג כסימני הצטיינות. תחת רושם זה רדף אחרי כל סוס עליו ראה אדם רכוב, והשתוקק בחוסר סבלנות לזמן שהוא יכובד כמותם.

לבסוף הונחו על הסיח הסממנים שחמד; והוא הובל בעדינות מעלה ומטה, כדי שיתרגל לרסן. הסיח צעד בגאווה מעלה ומטה והיה מאוד מרוצה מעצמו.

שמח בכבוד החדש, חזר לאורווה וצוהל בקול רם סיפר לכל הסוסים על מזלו הטוב. "שובחתי על ידי כל רואי," אמר לסוס הקרוב ביותר. "רסן אדום נשתלשל מפי ונח בחן על רעמתי השחורה."

כבר ביום למחרת הסיח חזר מלא כאב, עם קצף לבן של זיעה, ואמר: "החיים מלאי אכזבות! בלי ספק, הרסן שלי נאה; אך הוא לא נעשה לשם כך. הוא הומצא לטובת הרוכב, כדי להפוך אותי לעבד ממושמע."

(כריסטיאן פירכטגוט גלרט, משלים.)

הזאב על ערש דווי

זאב שכב על ערש דווי ובנשימותיו האחרונות נזכר באירועים רבים מחייו שחלפו. "אמת, חוטא אני," אמר, "אך תנו לי עדיין לקוות, איני אחד מהגדולים ביותר. עשיתי נזק, אך גם הרבה טוב. פעם אחת, זכורני, כבשה גועה שאבדה מהעדר באה כה קרוב אלי שיכולתי בקלות לחונקה; אך עם זאת לא פגעתי בכבשה. באותו זמן, הקשבתי ללעג ולקלס של כבשה זקנה באדישות מפתיעה, למרות שלא היו כלבי רועים בסביבה לפחד מהם."

"אני יכול להסביר את כל זה," התפרץ חברו השועל שניחם אותו בשעותיו האחרונות. "אני זוכר בבירור את כל הנסיבות. היה זה בזמן שבביש מזלך עצם נתקעה לך בגרון, שהעגור טוב הלב הוציא אחר כך!"

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ב', מספר 4.)

השור והעגל

שור חזק תלש את החלק העליון של הפתח עם קרניו, כשדחף עצמו דרך הכניסה הנמוכה לתאו.

"ראה, אדון!" צעק עגל צעיר חוצפן, "אני לא מזיק לרכושך כמו השור המגושם!"

"כמה שמח הייתי," ענה האדון, "אם היית כבר גדול וחזק מספיק להיות מסוגל לעשות כך!"

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ב', מספר 5.)

התרנגולת העיוורת

תרנגולת שאיבדה את מאור עיניה, שהייתה רגילה לנקר באדמה בחיפוש אחר מזון, המשיכה גם כעיוורת לנקר בחריצות.

איזו תועלת צמחה מזה לטיפשה השקדנית? תרנגולת אחרת, חדת עין ששמרה על רגליה העדינות לא זזה מצידה, ונהנתה בלי ניקור מפרי עבודתה. כל פעם שהתרנגולת העיוורת מצאה גרגר שעורה, אחותה פקוחת העין טרפה אותו.

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ב', מספר 9.)

החמורים

פעם אחת התלוננו החמורים ליופיטר על היחס האכזרי של בני האדם אליהם.

"גבינו החזקים," אמרו, "נושאים מטענים שכל חיה אחרת והאדם עצמו היה קורס תחתם. בנוסף לזה, הם מנסים להכריח אותנו בעזרת הכאה חסרת רחמים ללכת במהירות שנעשית בלתי אפשרית בגלל המטען הכבד, אפילו אם לא היה זה נמנע מאיתנו על ידי הטבע. אסור עליהם, יופיטר הגדול, להיות כה חסרי היגיון. אנו רוצים לשרתם, שכן ככל הנראה נבראנו למטרה זו, אך אנו מסרבים להיות מוכים ללא סיבה."

"ילדי," ענה יופיטר, "בקשתכם צודקת. אבל אני לא רואה דרך אפשרית לשכנע את המין האנושי שאיטיותכם הטבעית אינה עקב עצלנות. כל עוד הם מאמינים כך, תהיו מוכים. אך מצאתי דרך אחת להקל על צערכם. מרגע זה והלאה אטשטש את התחושה שלכם; עורותיכם יוקשחו לעמוד בפני חבטות, והדבר יתיש את ידו של הרוכב." "יופיטר האלמותי," צעקו החמורים, "אתה תמיד חכם ורחמן," והם עזבו מלפני כס מלכותו בשמחה.

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ב', מספר 10.)

עץ תפוח בר

נחיל דבורים התיישב ובנה את כוורתו בגזע חלול של עץ תפוח בר. במהרה מילאו את החלל עם אוצרות דבשם ועץ התפוח נעשה כה גאה שהוא הסתכל מטה בבוז על שכניו.

בתגובה שיח ורדים פנה אל העץ: "באמת גאוותך היא מהסוג העלוב שמבססת את עצמה על מתיקות שאולה! האם פריך הגרוע חמוץ מעט פחות בגלל שהדבורים בנו את ביתם בגזעך החלול? המתיקהו בדבשם אם תוכל; כל עוד לא תעשה כן, תמשיך להיות חסר ערך למין האנושי!"

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ב', מספר 25.)

האוכמנית

"התוכל להסביר לי בבקשה," אמרה הערבה לאוכמנית, "למה את כה להוטה למשוך בבגדיהם של כל איש, אישה או ילד שעוברים לידך? איזו תועלת בגדיהם עשויים להביא לך?

"שום תועלת," אמרה האוכמנית. "ואף איני מעוניינת לקחת את הבגדים מהם. אני רק רוצה לקרוע אותם."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ב', מספר 27.)

הקשת וקשתו

לקשת פעם הייתה קשת מצוינת עשויה עץ שחור, שתשלח חץ ישר למטרה ממרחק גדול. הוא העריך אותה מאוד בשל כך. יום אחד, כשבחן אותה בתשומת לב, דיבר עם עצמו: "את עדיין קצת עבה מדי; ואין לך עיצוב קישוטים מלבד הציפוי שלך. רחמנות!" במחשבה שנייה הוסיף, "אך זה ניתן לתיקון. אני אלך לאמן החכם ביותר שאוכל למצוא ואצווה עליו לחרוט על קשתי צורות נוי."

בלי לבזבז רגע, הקשת יצא לדרך למצוא אמן; והאמן במהרה חרט סצנת צייד שלמה על הקשת; ומה יכול להיות מתאים יותר על כלי הצייד?

הקשת היה מאושר. "הו! קשתי היקרה," אמר, "את ראויה לעיטורים הללו!"

מקווה שוב לבחון את כוחה, מתח את הקשת והיא נשברה.

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 1.)

רוח שלמה

איש זקן ונערץ, למרות גילו וחום היום היה חורש בשדהו בידו ומפזר את הזרעים באדמה, בתקווה לקצור את יבולה.

לפתע מתחת לצל חשוך של אלון גדול, התגלות אלוהית עמדה לפניו! האיש הזקן נתקף פחד.

"אני שלמה," אמר הרוח בעידוד. "מה מעשיך כאן, חבר ותיק?"

"אם הינך שלמה," אמר בעל השדה, "מדוע אתה שואל? בנערותי למדתי מהנמלה להיות חרוץ ולצבור הון. מה שלמדתי אז אני מיישם עכשיו."

"למדת רק מחצית משיעורי," המשיך הרוח. "לך פעם נוספת אל הנמלה, והיא תלמד אותך לנוח בחורף חייך וליהנות ממה שהרווחת."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 3.)

הכבשה והסנונית

סנונית נחתה על גב של כבשה כדי לתלוש מעט צמר בשביל הקן. הכבשה לא רצתה לאבד כלום ממעילה וניסתה להתנער מהפולשת.

"מה גורם לך להיות כה עוינת כלפי?" שאלה הסנונית. "את מרשה לרועה לגזוז אותך מכף רגל ועד ראש; ועלי את מתרעמת על פיסה קטנה. מה הסיבה שלך?"

"הסיבה היא," ענתה הכבשה, "שאין לך את היכולת להסיר את צמרי באותה קלות שהרועה גוזז אותי."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 5.)

הדוב והפיל

"אילו יצורים מוזרים הם בני האדם!" אמר הדוב לפיל. "מה לא יצפו מאיתנו, החיות העליונות? כופים עלי לרקוד לצלילי המוזיקה, ממני, הדוב הרציני! הם יודעים טוב מאוד שתעלולים טיפשיים כאלו לא מתאימים לטבע המכובד שלי. אחרת מדוע הם צוחקים כשאני רוקד?"

"גם אני רוקד לצלילי המוזיקה," ענה הפיל החכם והזקן, "ואני מחשיב את עצמי רציני ומכובד כמוך. יחד עם זאת, הצופים לעולם לא צוחקים עלי; כל שניתן לראות על פניהם זו תדהמה מהנה. האמן לי, חברי הדוב, האנשים צוחקים עליך לא בגלל שאתה רוקד, אלא בגלל שהם רואים שאתה מרגיש מטופש."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 11.)

היען

האייל מהיר כחץ ראה פעם יען ואמר: "אין שום דבר מיוחד בדרך בה היען רצה. אך די הגיוני שהיא עפה הרבה יותר טוב."

פעם אחרת ראה הנשר את היען ואמר: "מה שבטוח, לעוף היא לא יכולה. אני מנחש שהיא רצה די טוב."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 12.)

המועילים

"האם יש לך בבריאה יצור מועיל יותר ממני?" שאלה הדבורה אדם.

"ללא ספק," ענה האיש.

"אמור את שמו!"

"הכבשה! צמרה היא צורך עבורי, בעוד דבשך הוא רק מותרות. ואתן לך סיבה נוספת, גברת דבורה, מדוע אני מחשיב את הכבשה למועילה ממך. הכבשה נותנת לי את צמרה ללא כל בעיה או סכנה; אבל כאשר אני לוקח את דבשך, אני תמיד חושש מפני עוקצך."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 13.)

הצבי הזקן והצבי הצעיר

צבי זקן, שהטבע בנדיבותו איפשר לו להגיע לגיל של מאה שנים, אמר פעם לאחד מנכדיו: "אני יכול עדיין להיזכר בזמנים לפני שהאדם המציא את רובה הציד הרועש."

"אילו זמנים טובים הם בטח היו למין שלנו," נאנח הצבי הצעיר.

"אתה קופץ מהר מדי למסקנות," ענה הצבי. "הזמנים לא היו טובים משהם עכשיו; הם רק היו שונים. במקום לרובים לאנשים היה חץ וקשת והיינו נהרגים אז בדומה לעכשיו."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 26.)

הטווס והתרנגול

הטווס פעם אמר לתרנגול החצר: "הקשב נא לי! האם אי פעם חשבת שלא משנה כמה התרנגול צועד בשחצנות, אנשים לעולם לא מתייחסים אליו כאל 'התרנגול הגאה'? והם תמיד מתייחסים אלי כאל 'הטווס הגאה!'"

"הסיבה לזה," ענה התרנגול, "היא שאנשים סולחים על כבוד מוצדק. התרנגול גאה בגבריותו ובעמידתו הנאמנה על המשמר. אבל על מה לך יש להיות גאה? צבע ונוצות!"

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך ג', מספר 27.)

האריה והארנב

אריה פעם כיבד ארנב בחברותו.

"האם נכון הדבר," שאל הארנב, "שקרקור תרנגול אומלל מספיק כדי להפחיד אריות ולהבריחם?"

"זהו ללא ספק המצב," ענה האריה. "וזה נכון באופן כללי שלנו החיות הגדולות, כמעט לכולנו, יש חולשה אחת מטופשת. למשל, אתה עצמך בטח שמעת שחרחור החזיר ידהים ויפחיד פיל."

"אכן!" התפרץ הארנב. הו! עכשיו אני מבין למה אנו הארנבים כה מפחדים מהכלב."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 3.)

יופיטר והסוס

"אבי אדם ובהמה," אמר הסוס, פונה לכס יופיטר, "אומרים שאני אחד מהיצורים האצילים ביותר בהם קישטת את העולם, ויהירותי אומרת לי להאמין לזה. אך האם אינך חושב שיהיה עדיין אפשרי לשפר את צורתי?"

"ואיך אתה מציע לשפר אותה? דבר, אני פתוח להצעות," ענה יופיטר, מחייך בחינניות.

"אולי," ענה הסוס, "אהיה מהיר יותר אם רגלי תהיינה ארוכות יותר ורזות יותר; צוואר ארוך כשל הברבור יוסיף ליופיי; חזה רחב יותר יגדיל את כוחי; ומאחר שקבעת לי לגורל לשאת על גבי את בחירך, האדם, יהיה טוב אם האוכף שרוכבי הנדיב מספק לי יעשה אחת ולתמיד חלק מגופי."

"מצוין," ענה יופיטר, "חכה רגע!"

ואז, בכובד ראש, אמר את מילת הבריאה. העפר קיבל נשמת חיים, חומר קיבל את צורתו היעודה; ולפתע עמד לפני הכס גמל מגושם. הסוס ראה, נסוג אחור ורעד בחלחלה ופחד.

"הנה," אמר יופיטר, "יש לו רגליים ארוכות ורזות יותר; צווארו ארוך כשל הברבור, חזהו רחב יותר ויש לו אוכף מוכן. זוהי הצורה שאתה רוצה לקבל בעצמך?"

הסוס המשיך לרעוד בשקט.

"לך," המשיך יופיטר, "ובפעם הזו די באזהרה ללא עונש. אך כדי להזכיר לך מפעם לפעם את איוולת חוצפתך, היצור החדש הזה ימשיך להתקיים!" ובהביטו על הגמל במבט מזין ומקיים הוסיף, "ואף סוס לא יסתכל אי פעם על גמל בלי פחד ורעד."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 5.)

הזמיר והטווס

זמיר חברותי מצא בקרב הזמרים האחרים של החורשה רבים שיקנאו בו אך אף לא חבר אחד. "אולי," חשב, "אמצא חבר בענף אחר של משפחת הציפורים," ועף בחשאי לבית הטווס.

"טווס יפהפה! כמה אני מעריץ אותך!" אמר.

"לא פחות משאני מעריץ אותך, זמיר נהדר," ענה הטווס.

"אז בוא נהיה חברים," הצהיר הזמיר, "שכן לעולם לא נצטרך לקנא אחד בשני. אתה תענוג לעיניים כפי שאני לאוזניים." ובמהרה הזמיר והטווס נעשו חברים.

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 7.)

הזאב והרועה

רועה אחד איבד את כל עדרו ממגפה נוראה. הזאב ששמע על כך בא להביע את הזדהותו.

"רועה," אמר, "האם זה נכון שקרתה לך הצרה המצערת הזו ואיבדת את כל העדר? כזה עדר עדין וצייתני! אני מצטער בצערך ויכול כמעט להזיל דמעות של דם."

"רוב תודות אדון זאב," אמר הרועה, "אני רואה שיש לך לב מלא חמלה."

"אכן יש לו," הוסיף כלבו של הרועה, "אבל רק כאשר הוא עצמו סובל ממר גורלו של שכנו."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 8.)

הזאב, גיבור

"אבי זכרונו לברכה," אמר זאב צעיר לשועל, "היה גיבור אמיתי! הוא לימד את כל השכונה לפחד ממני. במהלך חייו הארוכים הוא פגש והביס יותר ממאתיים אויבים ושלח את נשמותיהם האומללות לממלכת המוות. מה הפלא שלבסוף הובס על ידי אחד מהם?"

"כך יכתוב חבר משוחד על קברו," הצטרף השועל. "אך ההיסטוריון הנייטרלי יוסיף שמאתיים האויבים שכבש במהלך חייו הארוכים היו רק כבשים וחמורים, ושהאויב האחד שהביסו היה השור הראשון שהוא העיז לתקוף."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 12.)

האווז

היה היה פעם אווז שנוצותיו התחרו בלובן של שלג טרי. בגאוותו על מתנת הטבע המסנוורת הזו, החשיב עצמו כברבור במקום מה שבאמת היה. בהתאם, הפריד עצמו מחבריו ושחה סביב האגם בבדידות מלכותית. הוא מתח את צווארו, ואת קוצר הזנב עשה כל מאמץ להסתיר. לאחר מכן ניסה לעשות את העיקול החינני אשר מהווה את הקסם שאי אפשר לטעות בו אצל ברבור יפה באמת. נסיונותיו היו לשווא, צווארו היה קשה מדי ולמרות כל הכאב הוא נשאר אווז מגוחך ומעולם לא גרם לאף צופה את המחשבה הקלה ביותר שהוא דומה לברבור.

כמה אווזים ישנם, ללא כנפיים, שבגלל יומרות דומות הופכים ללעג לשכניהם.

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 14.)

האלון והחזיר

החזיר הרעבתני זלל בלוטים שנשרו תחת עץ אלון גבוה. אפילו בעודו אוכל בלוט אחד הוא כבר שלח מבט תאוותני על משנהו.

"חיה כפוית טובה!" קרא לבסוף האלון, "האבסת את עצמך מפריי בלי לתת מחשבה אחת של תודה למקורו."

החזיר הפסיק את אכילתו לרגע וחרחר בתגובה: "תודותי אינן צריכות להיות נדרשות, אלא אם כן יכולתי להיות בטוח שנתת לבלוטיך ליפול בשבילי."

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 15.)

הדרורים

היה הייתה פעם כנסייה עתיקה שבחורים ובחרכים שלה דרורים בנו אינספור קנים. במהלך הזמן הכנסייה הישנה שופצה. כשעמדה עם כל הברק של האבנים והסיד החדשים, הדרורים חזרו לחפש אחר בתיהם הישנים; אך אלו מולאו בזהירות בלבנים.

"לאיזה צורך מעשי," אמר אחד הדרורים, "אפשר לנצל עכשיו את הבניין הגדול הזה? בואו, נעזוב את ערימת האבנים חסרת התועלת הזו לגורלה!"

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 17.)

השור והצבי

שור מגושם והצבי הקליל רעו פעם יחד באותו האחו.

"צבי," אמר השור, "אם האריה יתקיף אותנו, נתחייב לעזור אחד לשני; עם קרניך וקרני נוכל להרחיק אותו באומץ."

"עסק כזה לעולם לא יתאים לי," ענה הצבי. "מדוע שאבטיח להשתתף בקרב לא שקול עם האריה, כשרגלי הקלות מאפשרות לי בקלות רבה לברוח מפניו?"

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 27.)

איזופוס והחמור

"בפעם הבאה שאתה כותב משל עלי," אמר החמור לאיזופוס, "תן לי לומר משהו חכם ורגיש."

"משהו רגיש בשבילך!" קרא איזופוס; "מה יחשוב העולם? אנשים יקראו לך מטיף מוסר ולי יקראו חמור!"

(גוטהולד אפרים לסינג, משלים, כרך א', מספר 30.)