תקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה) מתוך

תקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), התשמ״א–1981

ק״ת תשמ״א, 1020; תשמ״ב, 190, 782.

בתוקף סמכותי לפי סעיף 13 לחוק אכיפת פסקי־חוץ, התשי״ח–1958, סעיף 14 לחוק עזרה משפטית למדינות חוץ [נוסח משולב], התשל״ז–1977, ושאר סמכויותי על־פי כל דין, אני מתקין תקנות אלה:

1.

הגדרות

בתקנות אלה –

”האמנה“ – האמנה בין מדינת ישראל לבין גרמניה בדבר הכרה הדדית בהחלטות בתי המשפט בענינים אזרחיים ומסחריים ובדבר ביצוען ההדדי של החלטות אלה, שנחתמה בירושלים ביום ה׳ באב התשל״ז (20 ביולי 1977), שנכנסה לתקפה ביום כ״ה בטבת התשמ״א (1 בינואר 1981) ושנוסחה העברי ניתן בתוספת;

”גרמניה“ – הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, לרבות הלאנד ברלין;

”החלטה“ – כמשמעותה בסעיפים 2 ו־4 לאמנה;

”רשם“ – כמשמעותו בחוק בתי המשפט, התשי״ז–1957, או שופט בית משפט שלום לגבי בית משפט שלום.

2.

ביצוע החלטות גרמניות [תיקון: תשמ״ב־2]

(א)

החלטה של בית משפט בגרמניה שמבקשים לאכפה בבית משפט בישראל על־פי האמנה תיראה כהחלטה שאינה ניתנת עוד לערעור ושהיא בת־ביצוע אם אושרה ככזו על ידי הרשות המוסמכת הגרמנית בהתאם לדין גרמניה.

(ב)

נחלקו הדעות אם הרשות שנתנה את האישור לפי סעיף־משנה (א) היתה אמנם מוסמכת לעשות כן, תהא תעודה על כך של הנציג הדיפלומטי או הקונסולרי של גרמניה בישראל ראיה לדבר.

(ג)

בית המשפט בישראל הנזקק לבקשה לאכוף החלטה של בית משפט גרמני יהא קשור בממצאים העובדתיים והמשפטיים שמכוחם קבע בית המשפט הגרמני את סמכותו.

3.

ביצוע החלטות ישראליות

(א)

החלטה של בית משפט בישראל שמבקשים לאכפה בגרמניה על־פי האמנה, ושוכנע רשם בית המשפט בו ניתנה ההחלטה כי ההחלטה אינה ניתנת עוד לערעור וכי היא בת־ביצוע בישראל, יתן על כך אישור על־פי בקשתו של האדם שלטובתו ניתנה ההחלטה.

(ב)

האישור יינתן על גוף העתק מאושר מההחלטה.

4.

פטור מאגרה או דחייתה

אדם שלטובתו ניתנה החלטה בבית משפט בגרמניה והוענק לו שם מעמד של נזקק בשל ההליכים לקראת אותה החלטה, יהא פטור מתשלום האגרה לפי תקנה 16 לתקנות בית המשפט (אגרות), התשל״ו–1976, או יידחה לו תשלום האגרה לפי תקנה 22 לאותן תקנות כאילו הוענקה לו תעודה של לשכת סיוע משפטי, הכל לפי הענין, בשל הליכים בבית־משפט בישראל לביצוע ההחלטה.

5.

צירוף מסמכים לבקשת ביצוע

על אף האמור בתקנה 333 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ״ג–1963, יצורפו לבקשה לביצוע החלטה גרמנית על־פי האמנה המסמכים המפורטים בסעיף 15 לאמנה.

6.

סייגים לביצוע [תיקון: תשמ״ב]

לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביצוע לפי האמנה של החלטת בית משפט גרמני –

(1)

שניתנה לפני כ״ה בטבת התשמ״א (1 בינואר 1981), או שנושאה אירועים שהיו לפני ט׳ בטבת התשכ״ו (1 בינואר 1966);

(2)

אם עברה תקופה של עשרים וחמש שנים או יותר מתום המועד שבו ניתן היה להשיג עליה בדרכי השגה רגילות.

7.

הכרה בהחלטות

הוראות תקנות אלה יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, גם על בקשה להכיר בהחלטה של בית משפט גרמני.

התוספת

(תקנה 1)

אמנה בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדראלית גרמניה

בדבר הכרה הדדית בהחלטות בתי־המשפט בענינים אזרחיים ומסחריים ובדבר ביצוען ההדדית של החלטות אלה,

מדינת ישראל והרפובליקה הפדראלית גרמניה

ברצותן להבטיח על בסיס של הדדיות את ההכרה בהחלטות בתי־משפט בענינים אזרחיים ומסחריים ואת ביצוען,

באו לידי הסכם כאמור להלן:

פרק ראשון: עיקרון של הכרה וביצוע

סעיף 1

בענינים אזרחיים ומסחריים יוכרו ויבוצעו החלטות של בתי־המשפט של בעלת האמנה האחת בתחום בעלת האמנה האחרת בתנאים הקבועים באמנה זו.

סעיף 2

(1)

רואים כהחלטות לענין אמנה זו כל ההחלטות של בתי־המשפט, יהא כינויים אשר יהא (פסקי־דין, החלטות, צווי ביצוע), ואין נפקא מינה אם ניתנו בהליך של שיפוט על ריב או של שיפוט שלא על ריב; עם החלטות אלה נמנות גם הפשרות שבבית־המשפט. ברם, יוצאות מן הכלל הן אותן ההחלטות בשיפוט שלא על ריב שניתנו בהליך שאין בו אלא בעל דין אחד.

(2)

במיוחד נמנים עם החלטות בית־המשפט גם אלה –

1.

החלטות של Rechtspfleger, שבהן נקבע שיעור המזונות המגיע לקטין, ההחלטות של פקיד רושם במזכירות או של Rechtspfleger, שבהן נקבע סכום ההוצאות של הדיון במועד מאוחר יותר וכן צווי ביצוע;

2.

החלטות הרשם בדיון שלא בפני הצד, בדיון מקוצר, בעניני הוצאות ובענינים הנוגעים לדיני העבודה.

פרק שני: הכרה בהחלטות בתי־המשפט

סעיף 3

החלטותיהם של בתי־המשפט במדינה האחת שניתנו בתביעות של בעלי הדין בענינים אזרחיים או מסחריים ושלא ניתן עוד להשיג עליהן בדרכי השגה רגילות, יוכרו במדינה האחרת.

סעיף 4

(1)

הוראות אמנה זו לא יחולו –

1.

על החלטות בעניני נישואין או בענינים אחרים הנוגעים למעמד המשפחתי ועל החלטות שנושאן המצב האישי או הכשרות המשפטית של בני אדם, וכן על החלטות בענינים של יחסי ממון בין בני זוג;

2.

על החלטות בתחום דיני הירושה;

3.

על החלטות שניתנו, בהליכים פליליים, בתביעות שעילתן ביחסים שחלים עליהם דיני ממונות או דיני מסחר;

4.

על החלטות שניתנו בהליכי פשיטת רגל, בהליכי פשרה למניעת פשיטת רגל או בהליכים כיוצא באלה, לרבות ההחלטות שבהן הוכרע לענין הליך כאמור על תוקפן של פעולות משפטיות כלפי הנושים;

5.

על החלטות בעניני הבטחון הסוציאלי;

6.

על החלטות בעניני האחריות לקרינה גרעינית;

7.

על צווים והוראות זמניים ועל עיקולים זמניים ועל צווי מאסר זמניים.

(2)

על אף האמור בהוראות סעיף קטן (1) תחול אמנה זו על החלטות שנושאן חוב במזונות.

סעיף 5

(1)

אין לסרב להכרה אלא –

1.

מקום שלבתי־המשפט של המדינה שבה ניתנה ההחלטה אין סמכות כמשמעותה בסעיף 7 או מכח אמנה ששתי בעלות האמנה צדדים לה;

2.

אם ההכרה בהחלטה נוגדת את תקנת הציבור של המדינה שבה מבוקשת ההכרה;

3.

אם יסודה של ההחלטה הוא ממעשי מרמה שהיו בשעת הדיון;

4.

אם ההכרה בהחלטה עלולה לפגוע בריבונותה או בבטחונה של המדינה שבה מבוקשת ההכרה;

5.

אם בפני בית־משפט של המדינה שבה מבוקשת ההכרה עומד ותלוי הליך בין אותם בעלי הדין, ובשל אותו נושא, ואם פנו לבית־משפט זה תחילה;

6.

אם קיימת כבר במדינה שבה מבוקשת ההכרה החלטה שניתנה בין אותם בעלי הדין ובשל אותו נושא ושלא ניתן עוד להשיג עליה בדרכי השגה רגילות.

(2)

לא התייצב הנתבע בהליך, ניתן לסרב להכרה בהחלטה גם אם –

1.

הומצא לנתבע המסמך המשמש לפתיחת ההליך –

א.

שלא כהלכה כאמור בדיני המדינה שבה ניתנה ההחלטה; או

ב.

תוך כדי הפרה של אמנה בין־לאומית; או

ג.

שלא בעוד מועד כך שיאפשר לו להכין את הגנתו;

2.

הוכיח הנתבע שמבלי שהיתה אשמה מצדו, לא היה יכול להתגונן מפני שהמסמך המשמש לפתיחת ההליך לא הגיע לידיעתו כלל או לא הגיע בעוד מועד.

סעיף 6

(1)

אין לסרב להכרה מחמת זה בלבד שבית־המשפט שנתן את ההחלטה החיל, לפי דיני ברירת הדין שלו, דינים אחרים מאלה שהיה עליו להחילם לפי דיני ברירת הדין של המדינה שבה מבוקשת ההכרה.

(2)

ברם, ניתן לסרב להכרה מהטעם האמור בסעיף קטן (1), אם יסודה של ההחלטה בהכרעה ביחסים שבדיני הנישואין או שבדיני משפחה אחרים, בהכרעה בכשרות המשפטית, בשליחות מכח הדין או בהכרעה ביחסים המשפטיים שבדיני הירושה. הוא הדין לגבי החלטה שיסודה בהכרעה בכשרות המשפטית של תאגיד, שותפות או אגודה, בתנאי שאלה הוקמו על־פי דיני המדינה שבה מבוקשת ההכרה ושמושבם, לפי תקנונם או למעשה, או מושבם הראשי, נמצא במדינה זו. ברם, יש להכיר כהחלטה אם היתה נכונה אף אילו החילו את דיני ברירת הדין של המדינה שבה מבוקשת ההכרה.

סעיף 7

(1)

יכירו בסמכותם של בתי־המשפט במדינה שבה ניתנה ההחלטה כמשמעותה בסעיף 5, סעיף קטן (1), מספר (1) –

1.

אם, בשעת פתיחת תהליך, היה במדינה שבה ניתנה ההחלטה מקום מגוריו או מקום שהייתו הרגיל של הנתבע, או, כשמדובר בתאגיד, בשותפות או באגודה – מושבם, לפי תקנונם או למעשה, או מושבם הראשי;

2.

אם במדינה שבה ניתנה ההחלטה היה לנתבע מקום לניהול עסקים או סניף, ואם נתבע בשל תביעות הנובעות מניהולם של אלה;

3.

אם הסכים הנתבע, בהתניה לגבי יחסים משפטיים מסויימים, לסמכותם של בתי־המשפט של המדינה שבה ניתנה ההחלטה, זולת אם התניה כאמור אינה מותרת לפי דיני המדינה שבה מבוקשת ההכרה; התניה כמשמעותה בהוראה זו אינה קיימת אלא אם דבריו של צד אחד נערכו בכתב והצד האחר קיבל אותם, או אם התניה שבעל־פה אושרה בכתב על־ידי צד אחד בלי שהצד האחר התנגד לאישור;

4.

אם נושא התביעה הוא תשלום מזונות, ואם מקום מגוריו או מקום שהייתו הרגיל של הזכאי למזונות בשעת פתיחת ההליך היה במדינה שבה ניתנה ההחלטה, או אם הסמכות היתה קיימת בשים־לב לקשר עם הליך בעניני נישואין או מעמד משפחתי;

5.

אם עילת התביעה היתה עוולה או מעשה שדינו, לפי דיני המדינה שבה ניתנה ההחלטה, כדין עוולה, אם המעשה נעשה בתחום הריבוני של המדינה שבה ניתנה ההחלטה ואם המבצע שהה בתחום הריבוני של המדינה שבה ניתנה ההחלטה שעה שעשה את המעשה המזיק;

6.

אם עילת התביעה היא עוולה בעסקי מסחר או הפרה של פטנט, מדגם שמושי, סימן מסחרי, זכות מטפחים בזנים, מדגם או דגם המשמשים בעסק, או זכות יוצרים שבוצעה במדינה שבה ניתנה ההחלטה;

7.

אם נושא התביעה הוא זכות בנכסי דלא ניידי או זכות בזכות בנכסים כאמור ואם נכסי דלא ניידי אלה נמצאים במדינה שבה ניתנה ההחלטה;

8.

אם באף אחת משתי המדינות לא היה לא מקום מגוריו של הנתבע ולא מקום שהייתו הרגיל, והיה לו, בשעת פתיחת ההליך, רכוש במדינה שבה ניתנה ההחלטה;

9.

אם מדובר בתביעה נגדית וקיים קשר משפטי בין נושא התביעה הנגדית לבין התביעה שהוגשה בהליך הראשי, ואם יש להכיר, לגבי בתי־המשפט במדינה שבה ניתנה ההחלטה, בסמכותם במשמעות אמנה זו לענין ההכרעה בתביעה שהוגשה בהליך הראשי;

10.

אם נושא התביעה הם פיצויים או החזרת רכוש ועילת התביעה ביצוע החלטה של בית־משפט במדינה האחרת כשהחלטה זו בוטלה במדינה זו או תוקנה בה;

11.

אם התייצב הנתבע בפני בית־המשפט במדינה שבה ניתנה ההחלטה וטען לגופו של הענין ולא היתה לבית־המשפט סמכות שיש להכיר בה לפי אמנה זו*; ברם, הוראה זו לא תחול, אם לפני שהנתבע התייצב וטען לגופו של הענין, הצהיר שהתייצב כך בהליך אך ורק ביחס לרכוש שבמדינה של בית־המשפט שבו נתבע.

* על־פי הוראה אחרת שבה.

(2)

ברם, אין להכיר בסמכות בתי־המשפט במדינה שבה ניתנה ההחלטה אם לבתי־המשפט של המדינה שבה מבוקשת ההכרה, לפי דיניה, הסמכות הייחודית לדון בתביעה שבעקבותיה ניתנה ההחלטה.

סעיף 8

(1)

נטען באחת משתי המדינות שניתנה החלטה במדינה האחרת, אין לבחון אלא אם קיימת אחת העילות לסירוב כמפורט בסעיפים (5) או (6), סעיף קטן (2).

(2)

בית־המשפט במדינה שבה נטען שניתנה ההחלטה, בבואו להכריע בסמכותו של בית־המשפט במדינה שבה ניתנה ההחלטה (סעיף (5), סעיף קטן (1), מספר (1)), יהא קשור בממצאים העובדתיים והמשפטיים שמכחם קבע בית־המשפט את סמכותו.

(3)

פרט לאמור לעיל לא תבוקר עוד ההחלטה.

סעיף 9

(1)

ההחלטות שניתנו באחת המדינות, בעלות האמנה, יוכרו במדינה, בעלת האמנה האחרת, ללא כל צורך בהליך מיוחד.

(2)

היה עצם השאלה אם להכיר בהחלטה נושא של מחלוקת, רשאי כל צד הטוען להכרה לתבוע, בהליכים לפי הפרק השלישי, מתן החלטה הצהרתית שיש להכיר בהחלטה.

(3)

נדרשת ההכרה במשפט שבפני בית־המשפט של אחת מבעלות האמנה וההכרעה בו תלויה בהכרה, רשאי בית־המשפט להכריע בדבר ההכרה.

פרק שלישי

I. ביצוע החלטות סופיות ופשרות שבבית־המשפט

סעיף 10

החלטות בתי־המשפט באחת המדינות שעליהן חלה אמנה זו ניתנות לאכיפה במדינה האחרת אם –

(1)

הן בנות ביצוע במדינה שבה ניתנה ההחלטה;

(2)

יש להכיר בהן במדינה שבה יש לבצען (מדינת ההוצאה לפועל).

סעיף 11

על ההליכים שבהם תותר האכיפה ועל האכיפה עצמה יחולו דיני מדינת ההוצאה לפועל, ככל שלא נקבע אחרת באמנה זו.

סעיף 12

הוענק במדינה שבה ניתנה ההחלטה לבעל הדין המבקש את אכיפתה המעמד של נזקק, יהא לו, ללא תנאי נוסף, המעמד של נזקק כפי שנקבע בהוראות של מדינת ההוצאה לפועל, לענין ההליכים שבהן יוחלט על התרת האכיפה ולענין האכיפה עצמה.

סעיף 13

כל אדם שבמדינה שבה ניתנה ההחלטה רשאי לתבוע מכח ההחלטה, רשאי להגיש את הבקשה להתיר את אכיפתה.

סעיף 14

(1)

הבקשה להתרת האכיפה תוגש –

1.

ברפובליקה הפדראלית גרמניה – ל־Landgericht;

2.

במדינת ישראל – לבית־המשפט המחוזי בירושלים המוסמך, הן מבחינת הענין והן מבחינת המקום.

(2)

מבחינת המקום מוסמך ברפובליקה הפדראלית גרמניה ה־Landgericht שבתחומו מקום מגוריו של החייב או, בהעדר מקום מגורים כאמור, רכוש של החייב, או שבתחומו יש לבצע את האכיפה.

(3)

כל אחת מבעלות האמנה רשאית לקבוע, באמצעות הצהרה כלפי בעלת האמנה האחרת, שבית־משפט אחר יהא מוסמך במשמעות סעיף קטן (1).

סעיף 15

(1)

בעל הדין המבקש להתיר את האכיפה, יצרף –

1.

העתק מאושר של ההחלטה שנערך על־ידי בית־המשפט במדינה שבה ניתנה ההחלטה;

2.

ראיה שההחלטה היא סופית;

3.

ראיה שההחלטה היא בת ביצוע לפי דיני המדינה שבה ניתנה;

4.

אם המבקש איננו הנושה ששמו נקוב בהחלטה – ראיה לזכותו;

5.

המקור או העתק מאושר של תעודת ההמצאה או של מסמך אחר שנראה מהם שההחלטה הומצאה לבעל הדין שלגביו יש לאכפה;

6.

המקור או העתק מאושר של המסמך שנראה מהם שהתובענה שבה נפתח ההליך, ההזמנה או מסמך אחר המשמש לפתיחת ההליך, הומצאו לנתבע לפי דיני המדינה שבה ניתנה ההחלטה, אם הנתבע לא התייצב ולא טען לגופו של הענין בהליך שבו ניתנה ההחלטה;

7.

תרגום המסמכים האמורים לשפה או לאחת השפות של מדינת ההוצאה לפועל, שיאומת כנכון על־ידי מתורגמן שמינתה הרשות או שהושבע, או על־ידי נוטריון של אחת משתי המדינות, המוסמך לכך.

(2)

המסמכים המפורטים בסעיף הקטן הקודם אינם טעונים אימות או קיום פורמליות בכפוף לאמור בסעיף קטן (1) מספר (7).

סעיף 16

(1)

בבואו להחליט על הבקשה להתיר את האכיפה יצטמצם בית־המשפט המתבקש לבחון אם צורפו המסמכים הדרושים לפי סעיף (15) ואם קיימת אחת מעילות הסירוב המפורטות בסעיפים (5) או (6), סעיף קטן (2).

(2)

החייב רשאי להתנגד להתרת האכיפה גם בנימוק שיש לו טענות נגד התביעה עצמה בעילות שנולדו לאחר מתן ההחלטה בלבד. על ההליכים שבהם יטענו טענות אלה יחול דין המדינה שבה תבוצע האכיפה. מעבר לאלה אין להעמיד את ההחלטה לביקורת.

(3)

מתן ההחלטה על הבקשה להתרת האכיפה יידחה, אם הוכיח החייב שיש להפסיק את הליכי ההוצאה לפועל נגדו ושנתקיימו בו התנאים שבהם מותנית ההפסקה.

סעיף 17

בית־המשפט רשאי גם להתיר אכיפתו של חלק ההחלטה בלבד –

(1)

אם ההחלטה נוגעת לתביעה אחת, או ליותר מתביעה אחת ובעל הדין המבקש ביקש להתיר את אכיפתה של ההחלטה רק ביחס לתביעה אחת, או לתביעות אחדות או ביחס לחלק מהתביעה;

(2)

אם ההחלטה נוגעת לתביעה אחת, או ליותר מתביעה אחת, והבקשה בדין יסודה רק לגבי תביעה אחת או לגבי תביעות אחדות או לגבי חלק מן התביעה.

סעיף 18

הותרה אכיפתה של ההחלטה, יורה בית־המשפט, במקרה הצורך, בד בבד על נקיטת האמצעים הדרושים לביצוע ההחלטה.

סעיף 19

על אכיפתן של פשרות שבבית־המשפט יחולו סעיף [צ״ל: סעיפים] 10 עד 18; ברם, אין להחיל את הוראות סעיף 15, סעיף קטן (1), מספר (2) ו־(6).

II. ביצוען של החלטות לא סופיות בעניני מזונות

סעיף 20

החלטות שנושאן חייבים במזונות, תותר אכיפתן אפילו אינן סופיות, וסעיפים (10) עד (18) יחולו בשינויים המחוייבים.

III. ביצוען של החלטות אחרות שאינן סופיות

סעיף 21

החלטות אחרות שעדיין אינן סופיות, תותר אכיפתן על־פי הסעיפים (10) עד (18), שיחולו בשינויים המחוייבים. ברם, לא יותרו במקרה זה אלא אמצעים המשמשים להבטחת זכויות הנושה המבקש.

פרק רביעי: הוראות נוספות

סעיף 22

(1)

בתי־המשפט של אחת המדינות ידחו תביעה על־פי בקשת אחד מבעלי הדין, או, אם יראו את הדבר כמועיל, יפסיקו את ההליכים, אם בין אותם בעלי־הדין, ובאותו נושא, תלוי ועומד הליך במדינה האחרת ואם בהליך זה עשוייה להינתן החלטה שיש להכיר בה במדינתם לפי הוראות אמנה זו.

(2)

ברם, במקרים דחופים רשאים בתי־המשפט של כל אחת משתי המדינות להורות על נקיטת אמצעים זמניים על־פי דיניהם, לרבות אלה שמטרתם הבטחת זכויות, וזאת מבלי להתחשב בכך בפני איזה בית־משפט מתקיימים ההליכים לגופו של הענין.

סעיף 23

לא תוכר ולא תבוצע על־פי אמנה זו החלטה בדבר הוצאות המשפט אלא אם האמנה היתה חלה על ההחלטה לעצם הענין.

סעיף 24

ניתן שלא להכיר בהחלטה או שלא להתיר את אכיפתה אם עברו 25 שנה מתום המועד שבו ניתן היה להשיג עליה בדרכי השגה רגילות.

סעיף 25

(1)

אמנה זו לא תפגע בהוראות אמנות בין־לאומיות אחרות שהן בתוקף בין שתי המדינות והמסדירות את ההכרה ואת הביצוע של החלטות בתי־המשפט בתחומים מיוחדים של המשפט.

(2)

על הכרתם וביצועם של פסקי בוררים יחולו האמנות הבין־לאומיות שהן בתוקף בין שתי המדינות.

סעיף 26

(1)

הוראות אמנה זו לא יחולו אלא על החלטות של בתי־משפט ועל פשרות שבבית־המשפט, שניתנו או נעשו אחרי תחילתה של אמנה זו ושנושאן אירועים שהיו אחרי יום 1 בינואר 1966.

(2)

על הכרתם וביצועם של מסמכים המשמשים ראיה לחוב ושאמנה זו או אמנות שהן בתוקף בין שתי המדינות, או שיהיו בתוקף בעתיד ביניהן אינן חלות עליהם, יחולו גם בעתיד ההוראות הכלליות.