תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק מח

<< · תפארת ישראל (מהר"ל) · פרק מח · >>

אחר שהתבאר לך המדרגה העליונה שהגיעו ישראל אליה, הנה לפנינו שאלה עצומה מאד איך תיכף ומיד סרו מהר מן הדרך ועשו להם עגל מסכה, ודבר זה שאלה גדולה מאד כי באין ספק שעם המעלה הגדולה אין ראוי דבר זה שימצא. וכאשר חפשנו בדברי חכמים בע"א (ד' ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא היו ישראל ראוים לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו לומר לך אם חטאו רבים אומרים להם כלך אצל רבים שעשו תשובה ואם חטא היחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה וצריכא דאי אשמועינן יחיד משום דלא מפרסם חטאיה אבל צבור דמפרסמא חטאייהו אימא לא ואי אשמועינן צבור משום דנפישי רחמייהו אבל יחיד אימא לא צריכא, והיינו דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה ע"כ. ורש"י פירש כי גזרת מלך היה לשלוט בהם יצר הרע כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה ע"כ. ותימה איך יהיה גזרת מלך שיחטאו ויבא עליהם כל המעשים הגדולים המבוארים, אבל אין דעתו ז"ל שיהיה גזרת מלך על ישראל אשר יצאו ממצרים שיהיו חוטאים ויעשו תשובה וכן על דוד בעצמו שיהיה חוטא, דבר זה אינו כלל שיהיה השם יתברך גוזר על אדם פרטי שיחטא, אבל דעת רש"י ז"ל כי גזר השם יתברך שיחטאו בני אדם ויעשו תשובה ולא על אדם פרטי זה, לפיכך אם חטא אדם זה נחשב לחטא גמור כמו שאר החוטאים. ומכל מקום עדיין קשה כי יגזור השם יתברך לחטא על מי שאינו ראוי שיחטא מצד עצמו ודבר זה רחוק מן הדעת, ועוד אם יגזור לחטא כדי להראות לאדם שאלו החוטאים עשו תשובה למה היתה הגזרה על הצדיקים שיחטאו ויעשו תשובה יגזור על מי שחטא כבר שיעשה תשובה, ועוד אם בא להראות לאדם שיעשה תשובה הלא נמצא דבר זה בתורה מבואר במקומות הרבה מאד שהזהיר על התשובה ולמה צריך להראות לך אצל רבים שעשו תשובה או לך אצל יחיד שעשה תשובה. והנה נשיב על השאלה הראשונה כי לא גזר השם יתברך שיהיה נמצא בעולם שיחטא האדם ואח"כ יעשה תשובה, רק היתה הגזרה מן השם יתברך על התשובה שתהיה נמצאת לא על החטא כלל, ואף על גב שאי אפשר שלא יהיה תשובה בלא חטא מכל מקום עיקר הגזרה מן השם יתברך לא היה על החטא רק על התשובה אל השם יתברך, ודבר זה שהוא התשובה היא מדרגה עליונה לעולם ולפיכך לא יקשה כלל מה שגזר השם יתברך שיהיה נמצא חוטאים בעולם שאין זה כך רק שגזר שתהיה נמצאת התשובה בעולם. ועוד יש לפרש כי מה שאמר לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה וכו' לא שהשם יתברך גזר על החטא, רק ר"ל כי השם יתברך רגלי חסידיו ישמור ושומר אותם מן החטא ומפני כי תהיה נראה התשובה בעולם לא היה שומר אותם מן החטא כמו שהיו ראוים לזה עד שבאו לידי חטא. ואין הפירוש כדי להראות לאדם שאלו היו חוטאים ועשו תשובה שגם הוא יעשה תשובה, שבודאי לדבר זה לא היה צריך להראות כי מבואר הוא בכתוב, אבל הפירוש בזה כי התשובה שיעשה האדם מן החטא ויקבל אותו השם יתברך בתשובה הוא דבר גדול מאד המדרגה העליונה שיש לעולם כי אחר שחטא האדם ישוב אל התחלתו כאשר היה בראשונה. ובשביל כך אמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"א) ובמסכת נדרים (ל"ט ע"ב) שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם וכמו שבארנו בחבור גבורת ה' ושם מבואר שהיא על כל העולם. ולפיכך התשובה בריאה חדשה בעולם וכאשר לא היה התשובה נמצאת בעולם רחוק היה התשובה מן האדם אף כי הכתוב מזהיר על התשובה הלא דבר רחוק היא התשובה שהיא בריאה חדשה בעולם לצאת לפעל, אבל כאשר נמצא שהראשונים פתחו שער התשובה עד שנמצא מעלה הזאת בעולם ועל ידם קנה העולם המעלה העליונה היא מדרגת התשובה שוב אין נחשב בריאה חדשה שכבר נמצא התשובה בעולם, כי הם פתחו פתח התשובה בעולם במה שהיו ישראל אשר יצאו ממצרים והם היו התחלת ישראל בכלל ולפיכך היו הם עיקר בעולם, ולכך כאשר הם עשו תשובה פתחו פתח תשובה לכל העולם ולא היו נחשבים כמו שאר אדם שהוא אדם פרטי ועל ידו לא היה נמצא התשובה בכל העולם, ואף דוד המלך הרי הוא עיקר בעולם אשר ממנו מלכות בית דוד, וכאשר עשה התשובה פתח פתח התשובה לכל העולם ומפני כך על ידם נמצא מדרגת התשובה בעולם והם פתחו פתח התשובה והוציאו מדרגה זאת לפעל אשר לא היה נמצא מקודם המדרגה העליונה כל כך בפעל. ולא היה ראוי לזה רק דור שיצאו ממצרים ודוד המלך ולא שאר בני אדם, כי כבר אמרנו כי מדרגת התשובה מדרגה עליונה מאד שהיא על העולם ולא נמצא זה על ידי קטני ארץ שאינם נחשבים בעולם, ויותר מזה כי אלו הם מוכנים לפתוח פתח התשובה בעצמם ודבר זה ידוע למבינים איך אלו היו מוכנים לתשובה לפי מעלתם ולפיכך הם פתחו פתח התשובה שעל ידם יש דביקות לעולם בתשובה. והשאלה שהיה ראוי לבא הגזרה על מי שחטא כבר שיעשה תשובה, דבר זה אינו שאם כן היה התשובה בעולם תולה בחטא שיחטא האדם ואם לא חטא לא היה התשובה אם כן התשובה באה לעולם במקרה כי החטא הוא מקרה, ולפיכך התשובה באה לעולם ע"י מי שהוא מוכן לתשובה וישראל שיצאו ממצרים בפרט הם מוכנים לתשובת הרבים ודוד בפרט מוכן לתשובת היחיד כאשר תבין דברי חכמה איך אלו מוכנים לזה. וזה שאמר נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על ואמרו שהקים עולה של תשובה, ביאור זה כי זכה למדרגה העליונה הזאת של תשובה שעל ידו יאמר שהתשובה היא נמצאת בעולם, כי אין התשובה כמו שאר המדות כמו הצדק שאין לומר שאברהם הוא שהקים הצדק בעולם אף על גב שהיה צדיק הראשון כי הצדק אין זה בריאה חדשה כלל בעולם ואין זה שהקים דבר, אבל התשובה הוא דבר חדוש בעולם שהוא מדרגה למעלה מן העולם שמפני זה אמרו שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם כמו שבארנו בחבור גבורת ה', ומדרגה זאת יצאת לפעל על ידי דור המדבר ודוד המלך כי ישראל דבקים בתשובת הרבים ודוד בתשובת היחיד ונחשב זה שהקים מדרגת התשובה בעולם, כי לפני זה אף שהיה אפשר לאדם לעשות תשובה לא היה זה רגיל אבל על ידי אלו היתה התשובה מצויה ורגילה. ואמרו כי לא היו ישראל ראוים לאותו החטא ולא היה דוד ראוי לאותו חטא, שאם היו ראוים לחטא לא היו ראוים שתצא לפעל התשובה בעולם על ידם כי החטא דבר מקרי והתשובה מסודרת מששת ימי בראשית, ואיך אפשר שתבא התשובה על ידי מי שראוי אל חטא שהוא דבר אינו מסודר מן השם יתברך ובודאי אין לומר שהשם יתברך גזר על אלו שיחטאו כדי לקנות מדרגת התשובה דאם כן למה ענש אותם אחר שגזר עליהם שיחטאו אבל בודאי הפירוש שגזר שתמצא התשובה בעולם ולא גזר על פרטים אלו שיחטאו כי בודאי אפשר שיהיה על ידי אחר מוכן לזה. ומפני גודל מעלת ישראל של דור המדבר לא היה [ראוי] החטא בהם, רק מפני שאחר שקבלו ישראל התורה והגיעו למדרגה העליונה הזאת היה היצר הרע והשטן מגרה בהם לחטא על דרך שאמרו ז"ל (סוכה נ"ב ע"א) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והדבר הזה הוא מפני שהגיעו למדרגה העליונה שלא הגיעו שאר הנבראים ולכך היצר הרע הוא השטן מבקש להפילם ממדרגתם, כי יותר דבק ההעדר כאשר יש מדרגה העליונה לאדם במה שאין ראוי לכל אדם מדרגה זאת ממה שהוא דבק ההעדר במדרגה הפחותה השפלה שהיא נמצאת לכל (ולא שייך ההעדר במי שהגיע למדרגה עליונה,) וכמו שאמרו שם ג"כ ובישראל יותר מהכל ודבר זה בארנו בחבור נצח ישראל ע"ש ותמצא מבואר ואין כאן מקומו. ולפיכך כאשר הגיעו ישראל למעלה העליונה בסוף מ' יום כאשר נתן השם יתברך הלוחות למשה כאילו זכו ישראל בהם ואז היה המדרגה העליונה לישראל שאין על זה עוד, ואז היה שולט בהם השטן הוא היצר הרע ולכך באו אל החטא ומכל מקום אין לומר כי זהו סבת החטא לישראל דכיון דכתיב מי יתן והיה לבבם זה כל הימים היה ראוי שיהיו דבקים בו יתברך ולמה נתן אותם ביד השטן, רק מצד התשובה שרצה השם יתברך שתהיה בעולם וכן דוד היה זה מעשה שטן וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין ק"ז ע"א) והיה זה, קודם שקבלו הלוחות ולא אחר שקבלו לגמרי הלוחות שאז לא היה שולט בהם השטן כי התורה בעצמה מבטלת ליצר הרע:

אמרו בפרק קמא דקידושין (ל' ע"ב) תני רבי ישמעאל אומר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע וכו'. והדברים בזה מבוארים כי ההעדר הזה שהוא השטן דבק בחומר כאשר ידוע כי ההעדר דבק בחומר, ושתי בחינות יש אל הדבר שדבק בו ההעדר שהוא דומה לאבן קשה כי מה שראוי לקבל ולעשות אינו עושה כמו שהוא האבן שהוא קשה לקבל, ועוד לו בחינה אחרת שהוא כברזל שהוא מחתך ומשבר כך על ידי ההעדר הזה האדם משבר ומחתך המצות אשר אין ראוי לשבר ולעבור עליהם, וכאשר יתחבר אל זה התורה השכלית כי התורה היא שכל ברור היא מבטלת ההעדר הזה שהוא נמשך אחר החומר דוקא וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך אם היה לכל ישראל התורה ונתן להם לוחות הברית והיה נמצא עמהם המדרגה השכלית לא היה שולט בהם השטן שהוא כח ההעדר, רק כאשר לא הגיעו ישראל אל מדרגה הזאת היה השטן מקטרג. ובפרק רבי עקיבא (שבת פ"ט ע"א) מאי דכתיב וירא העם כי בושש משה אל תקרי בושש אלא באו שש בשעה שעלה משה למרום אמר להם לסוף ארבעים בתחלת שש אני בא לסוף ארבעים יום בא השטן וערבב את העולם אמר להם משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להם בא שש ולא השגיחו עליו מת ולא השגיחו עליו הראה להם דמות מטתו והיינו דאמרי ליה לאהרן כי זה משה האיש ע"כ. הנה ביארו כי הדבר הזה היה מעשה שטן הוא יצר הרע אשר היה מגרה במדרגת ישראל ומזה בא ההטעה להם, ותחלת ההטעה שאמר להם כבר בא שש והיה לו לבא ובודאי הוא מת כך היה תחלת ההטעה שלהם ועל כל זה היה גובר השכל ולא השגיח השכל בזה, ואח"כ היה ההטעה מצד השטן כי מת משה וגם על זה לא השגיח השכל עד שהראה להם מטתו. וביאור ענין זה כשאין הדבר פשוט אצל האדם שיהיה משיג הדבר מעצמו רק מתחייב מדבר שנקרא שאמר לו כך, ומתחלה לא היה הדבר נראה פשוט כל כך רק היו מחייבים דבר זה מדבר ולכך דבר זה נקרא שאמר להם שהוא מת שהרי כאשר היה מתחייב מדבר אחר שאין הדבר כל כך פשוט היו גוברים על זה ולא קבלו הטעות, אבל אח"כ היה הטעות להם כמו מושכל ראשון ודבר זה נקרא שרואה הדבר בעצמו מבלי שום אמצעי, כלל הדבר כאשר הדבר רחוק אצל האדם ומשיג אותו על ידי דבר אחר נקרא זה שאמר לו כך וכך, אבל כאשר הדבר קרוב בהשגת האדם והוא אליו מושכל ראשון נקרא זה שרואה הדבר, ואז קבלו הטעות על ידי דבר שנקרא ראיה שראו בעצמם, ובכמה מקומות כאשר יראה דבר אחד אל האדם יאמר רואה אני את דבריך כאשר הדבר הוא קרוב לקבל וזה שאמר שהראה להם את מטתו. ומכל מקום התבאר לך כי החטא הזה היה פועל השטן הוא היצר הרע, ומצד עצמם של ישראל לא היה זה כמו שהתבאר רק בשביל גודל מדרגתם היה מגרה בהם השטן. ומה שהוצרכו לומר כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה ולא שהיה דבר זה מעשה שטן שהוא מגרה במדרגת ישראל, כי דבר זה לא קשיא שאם לא היה בשביל כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה היה השם יתברך עוזר להם מן השטן שהוא יצר הרע, כדאיתא בפרק החליל (סוכה נ"ב ע"א) אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ע"כ. וביאור ענין זה כי היצר הרע באדם הוא החסרון וההעדר הדבק בנמצאים והעדר זה מבקש להעדיר ולהחסיר האדם לגמרי, אם לא השם יתברך אשר הוא מעמיד הנמצאים ומקיים אותם לכך לא יתן לכח ההעדר לשלוט ודבר זה מבואר. ואם לא היה הדבר הזה כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כדי שיהיה נמצא מדרגת התשובה בעולם לא היה כח לשטן לגמור דבר זה, ובשביל מדרגת התשובה שהוא דבר שהוא הכרח לעולם ביותר כמו שהתבאר בשביל זה לא עזרם הקדוש ברוך הוא, כי העזר בשביל לקיים המציאות. והתשובה הוא גם כן קיום המציאות. והנה התבאר לך ענין החטא הזה שהמעשה הזה בשביל הקטרוג במדרגת ישראל העליונה שלא היה כדאי לעולם הזה וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה שאלמלי לא חטאו היו חיים לעולם, ולפיכך כתיב (שמות ל"א) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלקים וירא העם כי בושש משה וגו', הרי סמך החטא לנתינת הלוחות אשר הם מעשה אלקים שזהו מדרגת ישראל העליונה ומזה בא ענין זה שחטאו בעגל. ובירושלמי עוד סמכי הדבר שחטאו בעגל בעת הנתינה ממש לא לפני זה ולא אחר זה, וכן אמרו בירושלמי (דשקלים) (תענית פ"ד ה"ח) ר' שמואל בר נחמני אומר הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן ששה טפחים והיה משה תופס בטפחיים והקדוש ברוך הוא טפחיים וטפחיים ריוח באמצע וכיון שעשו ישראל אותו מעשה בקש הקדוש ברוך הוא לחטפן גברה ידו של משה וחטפן ממנו הוא שהקדוש ברוך הוא משבחו לכל היד החזקה יהא שלמא על ידא דגבר על ימינא ר' יוחנן אמר הלוחות היו מבקשים לפרוח והיה משה תופשן היינו דכתיב ואתפוש בשני הלוחות ע"כ. ופירוש זה מה שהיו שני טפחים ביד הקדוש ברוך הוא ושני טפחים ביד משה ושני טפחים חלק, כי התורה יש בה שלשה חלקים דכתיב (דברים ו') מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם, חקים הם נעלמים ונסתרים לגמרי מבני אדם והוא יתברך יודע דרכם, העדות שהם גם כן נעלמים מבני אדם אבל אם מלמדים אותם לאדם אז ידע ויבין אותם על אמתתם רק צריכים להודיע אותם אליו, משפטים הם מצות ידועים שאף אם לא נאמרו דין הוא שיהיו נאמרים כמו כבוד אב ואם וגניבה ורציחה וכיוצא בהם, ואותם שנקראים עדות כמו שבת שהוא עדות על שהשם יתברך ברא הכל בששה ימים אבל לא נודע דבר זה מעצמו וכן כמה וכמה מצות, ולכך שני טפחים הם בידו של הקדוש ברוך הוא דהיינו החקים שלא נודעו לנו ולא נגלו לאדם כלל, ושני טפחים בידו של משה הם המשפטים והם גלוים לאדם מעצמם והם ביד האדם, ושני טפחים הם אותם מצות שאין ידועים ומכל מקום אם נאמרים הם ידועים ולכך אינם ביד השם יתברך דסוף סוף שייכים לאדם כי יש לאדם בהם ידיעה כאשר נאמרו לו וגם אינם ביד משה כיון שאין ידועים אלו המצות מעצמו ולפיכך שני טפחים חלק שאינו לא ביד זה ולא ביד זה. ולפיכך בשעה שהשם יתברך נתן הלוחות למשה בהתחלת הקבלה היה השליש ביד משה כי המשפטים תכף ומיד יש קבלה להם כי האדם משיג אותם, אבל העדות שאי אפשר שידע אותם מעצמו אין להם קבלה מיד ולפיכך כאשר התחיל לתת להם הלוחות לא היה השליש לא ביד הקדוש ברוך הוא ולא ביד משה דכיון שאפשר להבין ולדעת אותם אין לומר שהם ביד הקדוש ברוך הוא וגם אין לומר שהם ביד האדם מאחר שאין ידועים לו, אבל החקים שאין לאדם בהם הבנה כלל הם ביד הקדוש ברוך הוא בתחלת הקבלה כי אותם המצות אינם קרובים כלל אל האדם כאשר אינם נגלים, ולכך על קבלת הלוחות אמר כי טפחיים היו ביד הקדוש ברוך הוא וטפחיים חלק וטפחיים שהם השליש ביד משה וכל זה כאשר התחיל לתת הלוחות למשה, וקאמר עם שהתורה אינה ביד משה רק טפחיים התחתונים וטפחיים חלק ושני טפחים עליונים ביד הקדוש ברוך הוא שנמצא שיש למשה חבור וצירוף אל התורה דהיינו המצות שהם משפטים בלבד ויש למשה הכנה לקבל התורה כך היתה הכנתו לקבל התורה כל כך עד שגברו ידיו של משה כמו שיתבאר בסמוך. ועוד יש לפרש כי התורה היא החבור בין השם יתברך שהשפיע התורה ובין האדם הוא המקבל את התורה, ולכך אמר כי השם יתברך היה תופס בשני טפחים עליונים ומשה המקבל היה תופס בשני טפחים התחתונים, ואמר כי שני טפחים חלק ואותם שני טפחים חלק משותפים בהם השם יתברך הנותן והאדם המקבל ודבר זה מורה החבור הגמור שיש אל האדם עם השם יתברך על ידי התורה, כי הכי קיימא לן (בבא מציעא ב' ע"א) לענין שנים אוחזים בטלית מה שהוא ביד כל אחד הוא שלו והשאר חולקים בשוה ושניהם משותפין בו, כך יש לפרש. אבל עיקר הפירוש כי בא לומר כי בשעה שעשו העגל כבר התחיל קבלת התורה ולא היה עדיין גמר קבלת התורה והתחלת הדבר אינו עיקר הדבר וכן גמר הדבר אינו עיקר הדבר ועיקר קבלת התורה התחיל לצאת אל הפעל ולא יצא אל הפעל לגמרי, וזה שאמר כי היו שני טפחים ביד הקדוש ברוך הוא אותן שני טפחים העליונים שהם גמר הקבלה אותם היו ביד הקדוש ברוך הוא שלא היה גמר הנתינה, ושני טפחים ביד משה הם שני טפחים התחתונים והם התחלת הקבלה שכבר היה התחלת הקבלה ולפיכך היו שני טפחים ביד משה, ושני טפחים האמצעים והם עיקר הקבלה מפני שאלו שני טפחים אמצע הלוחות ואין זה התחלה וגמר הקבלה רק עיקר הקבלה הם חלק, כלומר שמפני שהתחיל לצאת לפעל הנה אין זה ביד הקדוש ברוך הוא ועדיין לא יצא לגמרי אל הפעל ולכך אין נחשב שהם ביד משה המקבל ולפיכך שני טפחים אינם ביד הקדוש ברוך הוא ואינם ביד משה ודבר זה מבואר. והנתינה בעצמה היא שהלוחות הגיעו מן ידי הקדוש ברוך הוא אל ידי משה, אי אפשר שלא יהיה נחלק קצת על מה שממנו וקצת על מה שאליו וקצת על אמצע שאינו מה שממנו ואינו מה שאליו כמו שידוע, ולכך אמר כי שליש מן הלוחות הגיעו לידי משה דהיינו מה שאליו ושליש ביד הקדוש ברוך הוא דהיינו מה שממנו ושליש ביני וביני ואם כן דבר זה עצם הנתינה, והיה חטאם בזמן עצם הנתינה כי אם לא נתן להם כלל לא היה השטן מגרה בהם כי עיקר הגרוי מצד עצם הנתינה, ואם כבר ניתנו הלוחות להם לא היה שולט בהם, אבל כאשר היתה עצם הנתינה היה שולט השטן. ואמר שגברה ידו של משה על ימינו, ביאור זה כי משה היה בכח לקבל לקבל האורה שהיא כל התורה ולפיכך גברה ידו של משה במה שהכח אשר יש לו לקבל דבר ולצאת אל הפעל המציאות הכח הזה הוא יותר במה שהוא לצאת אל המציאות שהמציאות יותר נחשב, אבל הכח לבטל דבר שלא יצא אל הפעל אין ראוי שיהיה הכח כל כך, ולפיכך גברה ידו של משה במה שכח משה להוציא התורה אל המציאות, ואם לא היה המקבל הזה שהוא משה מוכן אל קבלת התורה אף שראוי שיהיה נמצא בעולם התורה כיון שאין כאן מקבל מוכן שעל ידו תצא התורה אל הפעל לא היה יותר כח משה להוציא אל הפעל התורה, ולכך הכתוב משבח משה לכל היד החזקה מפני כח הכנתו אשר היה מוכן לקבל התורה. ולדעת ר' יוחנן לא היה ראוי שהשם יתברך יחטוף הלוחות כי השם יתברך נותן ואינו חוזר ולוקח אבל מדרגת הלוחות בעצמם אין ראוי להיות עם המקבל בשביל חטא המקבל, וזה שאמר שהיו רוצים הלוחות לפרוח הוא הסתלקות הלוחות דהיינו מדרגתן ומעלתן מישראל שכאשר אין ראוי שיהיו עם המקבל באין ספק שהיו מסתלקים הלוחות דהיינו מדרגת הלוחות מן המקבל והיה כאלו לא קבלו כלל הלוחות, רק מפני הכנת משה לקבל האורה שהיא כל כך גדול שהיה מכריח: