תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק יג
ספר תפארת ישראל פרק יג
בזה הפרק נבאר לך, כי אותם שחשבו כי יתרון החכמות החיצוניות על התורה במה שהחכמות החיצוניות מעיינות בדברים החשובים, כמו הגלגלים, והם נמצאים החשובים. ואילו דברי תורה מעיינת בדברים השפלים הפחותים, ולפיכך חשבו כי ההצלחה היא בהשגת הנמצאים החשובים. וכבר אמרנו (לעיל פרק יא) כי מה שחשוב בעיניהם ובדעתם אינו כך, אבל החשיבות היא התורה, במה שהיא גזרות השם יתברך הישרים והברורים, כמו שהארכנו. ובזה הפרק נוסיף לך ביאור.
דע כי התורה התמימה תקיף גם כן בכל ההשגות, ולא תחסר כל בה. ועם כי נראה בעיני האדם כי דברי התורה הם כדברים פחותים ושפלים, אין בזה תמיה. כי קרה לתורת האדם מה שקרה אל האדם. כי האדם עומד בתחתונים, עם שיש לו נשמה שהיא חצובה מתחת כסא כבודו יתברך ממדרגה עליונה. גם זורח עליו צלם אלהים, שהיא המעלה העליונה. כך הם מצות התורה, עם שהם דברים גשמיים, יש להם סוד פנימי שהוא עומד ברומו של עולם. ומעתה אל יתמה האדם איך יזכה האדם לעולם הבא על ידי התורה, שהיא בדברים הקטנים והפחותים. כי השאלה הזאת גם כן כמו השאלה על האדם, איך יזכה בעל חומר לחיים הנצחיים. שהתשובה בזה, עם שהאדם הוא בעל גוף וחומר, 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' (אבות פ"ד מ"כ). כי יש בו רוח אלהים נשמה קדושה, אשר הנשמה הזאת חצובה מתחת כסא הכבוד. ובשביל הנשמה הזאת זוכה האדם אל חיים הנצחיים. וכך, עם שמצות התורה נראה שהם בדברים הפחותים, יש במצות דברים עליונים על הכל, מגיעים עד עולם הבא. עד שמצות התורה שמחויב האדם לפעול, הם דומים לגמרי אל האדם ונשמתו. ולפיכך כמו האדם עצמו, אשר הוא עומד בעולם הזה, ונשמתו מגיע עד עולם הבא. וכך התורה והמצות שמחויב האדם לפעול, הם בדברים שהם בעולם הזה, ותכלית מדרגתם עומדים ברומו של עולם.
ולכך סבירא ליה לתנא (קידושין לט ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כי למעלת מדרגת המצות ופנימית שלהם, אין ראוי שיהיה תשלום שכר מצות בעולם הזה. זולת מצוה שהוא טוב לבריות, כמו כל אותם שאמרו (פאה פ"א מ"א) כבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום. מתוך שהם טובות האדם שהוא בעולם הזה, ראוי שיאכל פירות בעולם הזה. ולא כן שאר מצות, שאין שכרם רק בעולם הבא.
במדרש הנעלם (זוהר בהעלותך קנב א), אמר רבי שמעון, ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי. דאי הכי, אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד באורייתא, מלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מלה דעלמא, אפילו אינון קפסירי דעלמא, אית בינייהו מלין עלאין יתירה. אי הכי נזיל אבתרייהו, ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא. אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין ורזין עילאין. תא חזי, עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו. ישראל לתתא, מלאכי עלאי לעילא. מלאכי עלאי כתיב בהו (תהלים קד, ד) "עושה מלאכיו רוחות", האי באתר עלאה. בשעתא דנחתין לתתא, מתלבשי בלבושא דהאי עלמא. ואי לא מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא, לא יכלין למיקם בהאי עלמא, ולא סביל לון עלמא. ואי במלאכי כך, אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו, וקיימין בגינה, על אחת כמה וכמה, כיון דנחתת להאי עלמא, אי לאו דמתלבשא בבלבושא דהאי עלמא, לא יכיל למסבל. ועל דא האי ספורא דאורייתא, לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דהאי לבושא איהו אורייתא ממש, ולא מילי אחריתי, תיפח רוחיה, ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. בגין כך אמר דוד (תהלים קיט, יח) "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מה דתחות לבושא דאורייתא. תא חזי, אית לבושא דאתחזי כלא, ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאיתחזי לון שפירא, לא מסתכלין יתיר. חשיבו דהאי לבושא גופא חשיבותא דגופא נשמתא. כהאי גוונא אורייתא, אית לה גופא, ואינון פקודי אורייתא דאקרון 'גופי תורה'. האי גופא מתלבשא בלבושין, דאינון ספורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בהאי לבושא, דאיהו ספור באורייתא, ולא ידעי יתיר, ולא מסתכלי במה דאיהו תחות האי לבושא. אינון דידעין יתיר, לא מסתכלין בלבושא, אלא בגופא דאיהו תחות האי לבושא. חכימין עבדי דמלכא עלאה, אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא, דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש, ולעלמא ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא. תא חזי, הכי נמי לעילא אית לבושא, וגופא ונשמתא, ונשמתא לנשמתא. שמייא וחיליהון, אלין אינון לבושא. וכנסת ישראל דא גופא, למקבלא לנשמתא, דאיהו תפארת ישראל. ועל דא איהו גופא לנשמתא. נשמתא דמארן דא תפארת ישראל, דאיהו אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא, וכלא אחיד דא בדא. ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא דעלמא, ואינון מסתכלי בלבושא דא ולא יתיר. זכאין אינון צדיקייא למסתכלי באורייתא כדקא יאות. חמרא לא יתיב אלא בקנקן. כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא. ועל דא לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא, ועל דא כל אינון מילין, וכל אינון ספורין לבושין אינון, עד כאן לשונו.
ואף על גב דהוא לא אמר שהתורה היא לבוש למלין עלאין רק בשביל הספורין שהם בתורה, שלא יבזה אותם האדם. מכל מקום בכלל הזה גם כן מצות התורה. שאי אפשר שיהיה בעולם החמרי הזה רק בגוף, והם המצות הגשמיות. וכמו שברא האדם שיהיה בו הצלם האלהי הנבדל, כך זאת תורת האדם, עם שכל דבריה דברים עליונים, הם עומדים בדברים הגשמיים. וכאשר משיג בדברים הגשמיים, הלא הדברים ההם נמשכים אל הדברים שהם סודי התורה, וכאילו האדם דבק באותו שכל האלהי, כי התורה היא אחת.
ובפרק בני העיר (מגילה לב א), אמר רבי פרנך, האוחז ספר תורה ערום, נקבר ערום. ומוקי ליה שם 'ערום' בלא אותה מצוה. ויש לשאול, למה נקבר ערום בלא אותה מצוה בהא מלתא דוקא. אבל הטעם, כי כשם שהתורה בעצמה לא באה בעולם אלא במלבוש, ולא היה אפשר שיהיה האדם אוחז בתורה כי אם על ידי מלבוש התורה. כשם שהנשמה אי אפשר שתהיה בעולם כי אם על ידי גוף, שהוא מלבוש הנשמה. גם כן האוחז ספר תורה הכתובה בלא דבר אמצעי, אין אחיזה לאותה מצוה, כיון שאין אחיזה לתורה כי אם על ידי מלבוש גשמי. ולכך נקבר ערום בלא אותה מצוה. שהאחיזה לתורה בלא מלבוש גשמי - אין זה אחיזה. כיון שהתורה שהיא בעולם, אינה עומדת רק על ידי מלבוש, ועל ידי זה הוא האחיזה. וכך התורה שהיא לפנינו, אין ראוי שיהיה לה אחיזה כי אם על ידי המלבוש. ואם אוחז בתורה ערום בלא מלבוש, נקבר ערום בלא מצוה. והנה הדברים האלו כמו דברי המדרש הזה, שיש לתורה לבוש שהיא מתלבש בה. וכל דברי תורה הם דברים פנימים, עומדים ברומו של עולם.
ובפרק קמא דברכות (ח א), אמר רב הונא ברבי יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, אפילו "עטרות ודיבון" (במדבר לב, ג), שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. וביאור ענין זה, שיש לתורה ג' מדרגות; המדרגה האחת, מדרגה הנגלית לכל אדם. המדרגה השנית, הוא הנסתר בתורה, שאינו מובן רק לחכמים ולנבונים. המדריגה השלישית, הוא שיש בתורה דברים מורים על עולם הבא, ודבר זה לא יושג לשום אדם, כי "עין לא ראתה אלהים זולתך" (ישעיה סד, ג), וכל (הנבראים) [הנביאים] לא ראו רק עולם הזה, לא עולם הבא, שהוא עוד יותר במעלה, שעליו נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך". ולפיכך יש לקרות התורה שנים מקרא ואחד תרגום. תרגום הוא הנגלה, שהרי התרגום הוא לשון שהכל יודעים. ושנים מקרא; האחד, על מדרגה שהיא לחכמים, ולפיכך הוא בלשון הקודש. השני, הוא על מעלה יותר עליון, והוא הפנימי, שאין לשום אדם השגה עד עולם הבא. וזהו שאמר 'כל המשלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום מאריכין לו ימיו ושנותיו', כי מן עולם הבא, ששם אריכות ימים ושנים, באים לו אריכות ימים ושנים.
וכן האדם גם כן יש לו מדרגות אלו; האחד, הגוף הנגלה. השני, הנשמה הנעלמת. השלישי, המדרגה שיש באדם, שהוא מוכן לעולם הבא. וזה שאמרו חכמים (ב"ר יד, ה) "וייצר ה' אלהים" (בראשית ב, ז), שתי יצירות; אחת בעולם הזה, ואחת בעולם הבא. וזהו מדרגה אחרונה. והכל בכח בריאה זאת, והוא צלם אלהים שנברא בו האדם (בראשית א, כז), ועל ידי זה יש בו המעלה האחרונה, היא עולם הבא. ודבר זה בארנו במקום אחר ביותר.
ויותר נראה, והוא נכון, כי מלמטה למעלה נאמרו. כי התרגום הוא למעלה העליונה, היא מדרגת עולם הבא. וזה כי התרגום אינו נחשב לשון כלל, כמו שאמרו (מגילה י ב) "והכרתי לבבל שם ושאר" (ישעיה יד, כב), אלו כשדים, שאין להם כתב ולשון. ובארנו זה במקומו, כי לשון ארמי, שהוא לשון בבל, אינו נחשב לשון. וכאשר אינו נחשב לשון, המחשבה הוא עיקר. והמחשבה היא המדרגה היותר עליונה, היא מדרגת עולם הבא. לכך 'אחד תרגום'.
ועוד, שאין מלאכי השרת מבינים זה הלשון, כחז"ל, שהרי אמרו (שבת יב ב) ישראל ששואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאינו לשון המלאכים. ולכך פעם שלישית הוא תרגום, כי הוא כנגד עולם הבא, שאין שייך למלאכים עולם הבא, כי אם לישראל, כמו שהוא ידוע. והוא דבר מבואר ברור למשכילים, שאין ספק בזה כלל למי שיודע ברזי תורה, ונתבאר במקום אחר.
מכל מקום הדברים מבוארים, כי התורה הזאת גבוה על גבוה, ומדרגה על מדרגה יש לה, עד עולם הבא. והרי התבאר כל הדברים, שאף אם נראים דברי תורה כדברים פחותים מאד, עם כל זה מגיעים עד עולם הבא. והרי למוד התורה מתיחס אל האדם; כי כמו שהאדם, אף שהוא בעולם הזה הגשמי, [ו]הוא בשר ודם, זוכה לעולם הבא שהוא מסולק מן הגשמי. כך התורה, עם שהאדם מתעסק בדברים שהם גשמיים, והם המצות, יגיע על ידי זה אל המעלה העליונה, שהוא פנימית התורה, ודבק בשם הזה, הם סודי התורה. ולפיכך העוסק בתורה, העסק הוא בדברים גדולים. כי אין לך לומר כי כאשר יעסוק בדברים הגשמיים, כמו נזק שור ובור וכיוצא בזה, שאין לו עסק בדברים הפנימים. שאם כן האדם שהוא עומד בעולם התחתון, אין לו חלק בעולם העליון הנבדל. רק שצריך לומר כי הנשמה הנבדלת עומדת בגוף, ומכל מקום יש לה דביקות למעלה עד עולם העליון. וכך כאשר עוסק בדברים הגשמיים, יש לו דבקות בפנימיות התורה, ומגיע עד עולם העליון.
ועם כי לפי מחשבותיהם שיש יתרון לחכמות מה שהם מעיינים בדברים הגדולים והחשובים, ואילו התורה אינה מעיינת בדברים החשובים. הרי התבאר הפך זה, כי התורה עם שנראים דבריה בדברים השפלים, הרי התורה הזאת מתקשרת עם פנימיות התורה, והנה עיון התורה בדברים הגדולים על כל שאר החכמות. ואף אם אין הדברים הגדולים ידועים אל המשיג, מכל מקום המלבוש קרוב אל הגוף, והגוף הוא קרוב אל הנשמה, עד שהכל מתחבר ומתדבק בהשגה עליונה. ובזה יש דבקות לאדם במדרגה היותר עליונה, היא מדרגת עולם הבא. ויש לאדם למוד כפי ערך האדם; אשר הוא גם כן האדם גשמי, ועם כל זה מצד הנשמה יש לאדם דבקות למעלה למעלה. וכן כאשר עוסק בדברים שהם גוף, מתחבר תורה זאת בהשגה עליונה, ובזה הותרה השאלה גם כן. הרי לפניך דברים נכבדים ויקרים מאד, ששוב לא יהיה לך ספק כי מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר נתן השם יתברך לנו העסק בתורה.
אך הדבר הברור אשר בו יודע לך מעלת למוד התורה ביותר, הוא אשר התבאר לך ראשונה. כי התורה הזאת מוציאה את האדם מן הטבע, עד שיש לו דבקות בו יתברך. שאם לא היו המצות מן השם יתברך, היה האדם משותף עם שאר הנבראים הטבעיים. והמצות הם מוציאים את האדם ממדרגת הטבעיים. והוא צירוף וזיכוך נפשו, עד שיקנה האדם הדבקות בו יתברך, כמו שהתבאר למעלה. כי המצות הם צירוף וזיכוך נפש, עד שהוא דבק בו יתברך. ומפני זה למוד התורה, שהוא קנין השכל מן המצות שהם צירוף נפשו, הוא עוד יותר, עד שהוא דבק בו יתברך. לכן חכמי המשנה, וחכמי האמוראים, ואחריהם כל חכמי לב, האחרונים, לא בחנם טרחו בהוויות דאביי ורבא, בדבר שנראה קל אצל בני אדם, כי המצות כלם הם צירוף נפש האדם, ולפיכך החכמה בהם הוא הצירוף הגמור. ולא כך הדבר שאינו מגיע לשום מצוה, אף אם הוא השגה גדולה בדברים הגדולים ועליונים, הרי הדבר הזה אין צירוף הנפש שעל ידו ידבק בו יתברך כמו שהוא המצוה, וכדכתיב (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוה צרופה", כמו שאמרנו למעלה. וכמו שהמצוה בעצמה היא צירוף נפשו עד שעל ידי זה הדבקות בו יתברך, כל שכן הלמוד בתורה הוא צירוף הנפש יותר, עד שיקנה הדבקות בו יתברך. שכל חכמה היא צירוף הנפש.
וזה אמרם בסוף נדה (עג א) ובפרק בתרא דמגילה (כח ב), תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר (חבקוק ג, ו) "הליכות עולם לו", אל תקרי "הליכות" אלא 'הלכות עולם', עד כאן. וביאור ענין זה, כי ההלכה הוא בירור וצירוף הדין. ומפני זה ראוי שההלכה היא צירוף האדם גם כן, עד שהוא בן עולם הבא, וכמו שיתבאר בפרק שאחר זה (ס"פ יד). ואם יש לך לב להבין, אז תבין מה שרמזו במה שאמרו 'זה ששונה הלכות', הם הדברים שאמרנו. כי השונה הלכות, אף כי שונה בדבר קטון, דבר זה הולך ועולה עד למעלה. ולכן אמרו 'זה ששונה הלכות', ואי אפשר לפרש יותר.
ולכך בני שמע בקולי לאשר איעצך, תלך בעקבות אבות העולם, שהם עשו עיקר - למוד התורה ומצותיה, ודקדוקי המצוה, ודקדוקי דקדוקיה. ושאר חכמות, אף כי כל ראתה עיניהם, ולא נעלם מהם דבר, מכל מקום דבקו בדרכי התורה, בדיניה ובמשפטיה, קטון וגדול שם הוא. כי אמרת השם יתברך במצות בם הצירוף, עד שיגיע האדם אל הדבוק בו יתברך. ולפיכך כתוב (תהלים יח, לא) "מגן הוא לכל החוסים בו", ודרשו (תנחומא שמיני אות ח) מגין עליו סוכך עליו, והוא הדבוק בו, כמו שנתבאר למעלה. והידיעה במצות הוא הצירוף הנפש עוד יותר. והבן הדברים האלו, וקשרם על לבך, ועשה אותם עטרה לראשך, ואל ילוזו מהם עיניך, כי הם דברי אמת ויושר ברורים מאד.