תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק ז

<< · תפארת ישראל (מהר"ל) · פרק ז · >>

ספר תפארת ישראל פרק ז

אחר שבארנו לך כי מדות השם יתברך גזרות על ישראל, כמלך הגוזר על עמו. אין עליך לחשוב כמו שחשב הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"ג פמ"ח) בפירוש המאמר הזה, שדעת חז"ל שגזר עלינו המצות, ואין להם טעם, רק שהם גזרה לנסות ישראל ולצרף אותם אם ישמרו את מצותיו. והביא לזה מאמרם (במו"נ ח"ג פכ"ו) בב"ר וכי מה אכפת להקב"ה אם שוחט מן הצואר, או שוחט מן העורף, הרי לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן הבריות, שנאמר (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוה צרופה", עד כאן. ופירש הרמב"ם ז"ל בזה, כי השם יתברך נתן המצות לנסות ולצרף בהן הבריות. ודעתו ז"ל בהמשל, כי לכל מצוה ומצוה אין ספק שיש בה טעם למה ציוה במצוה זאת. אבל לדברים הפרטיים שהם במצוה, כי כל מצוה ומצוה יש בה דברים פרטיים, אין להם טעם. ועל זה אמר 'וכי מה אכפת להקב"ה אם שוחט מן הצואר או מן העורף', כי שחיטת צואר דבר פרטי. כי מצות שחיטה שישחוט ולא ימלוק - יש בו טעם, אבל שישחוט מן הצואר ולא ישחוט מן העורף - לדבר הזה אין לו טעם. כך הם דבריו.

ובודאי אין טעם לפירוש הזה. כי על כל התורה אמר הכתוב (ר' דברים ד, ח) "כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת". ואמר עוד (שם שם ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים אשר ישמעון כל החוקים האלה וגו'". והרי כי כל דבר שבתורה, בכלל ובפרט, הכל דברי חכמה. ולא כמו שחשב הוא (הרמב"ם) כי לדברים הפרטיים אין טעם כלל, כי לא היה זה תורה של חכמה.

והרמב"ן פירש בזה (דברים כב, ו) כי מה שאמר 'וכי מה אכפת להקב"ה וכו, רצה לומר על דרך (ר' איוב לה, ז) "ואם צדקת מה תפעל לו", אבל בודאי הקדוש ברוך הוא צוה המצות לתועלת ולטוב להם כל הימים. ומדרש חכמים בילמדנו (תנחומא שמיני אות ח) פרשה "זאת החיה" (ויקרא יא, ב), וכי מה אכפת להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל, או נוחר ואוכל. כלום אתה מועילו, או כלום אתה מזיקו. וכי מה אכפת להקב"ה אם אוכל טהרות או טמאות, "אם חכמת חכמת לך" (משלי ט, יב). הא לא ניתנה תורה אלא לצרף הבריות, שנאמר (תהלים יב, ז) "אמרות ה' אמרות טהורות וגו'". ונאמר (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוה צרופה". כמו שלא יצטרך הוא לאורה של מנורה ולקטורת וכיוצא בזה. רק נדע האמת ונזכה בו, עד שנהיה ראויים להיות הוא יתברך מגין עלינו. כי רוב כבודנו וספורנו בתהלותנו, לאפס ותהו נחשבו. על זה מביא ראיה מן השוחט מן הצואר או מן העורף, לומר שכולם לתועלת לנו, ולא להקב"ה. כי 'מה אכפת ליה וכו, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים אף בשעת שחיטה. והביא (הרמב"ן) ראיה אחרת (תנחומא שם) 'או מה אכפת אם אוכל טהרות', והם המאכלים המותרים לאכול, 'או טמאות', והם המאכלות האסורות, שאמרה בהם התורה (ר' ויקרא יא, כח) "טמאים הם לכם". רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילים האמת וכו'. ועוד במדרש בילמדנו בפרשת זאת החיה (תנחומא שם אות ז), כך אמר דוד (תהלים יח, לא) "האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה", בשביל לצרף את בריותיו. מה אכפת להקב"ה שיאכל ישראל בלא שחיטה, או שיהא ישראל נוחר ואוכל, שוחט מן הצואר ומן העורף. תדע שלא נצטוו על השחיטה אלא לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים, ואין שם שחיטה וכו'. עד אלא בשביל לבדוק ולצרף את ישראל, עד כאן.

וכבר אמרנו שאי אפשר לומר שיהיו מצות התורה - על דרך שפירש הרמב"ן ז"ל - לקבוע בנו מדות טובות, כי לא תוכל לפרש כך, כי רוב מצות לא נדע טעמם. ואם כן איזה דרך ישכון אור המצות.

אמנם מה שאמר (ב"ר מד, א) 'לא ניתנה תורה רק לצרף הבריות', אין הפירוש כי המצות הם מצרפים האדם במה שידריך האדם עצמו במדות הטובות וההגונות. שבזה יקשה כמו שכתבנו למעלה, כי דבר זה היה הגון במצות אשר נדע טעמם, אבל במצות שנעלם מאתנו טעם שלהם, לא נוכל לומר כך. אבל המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'. ולכך סדר השם יתברך אליו מצות לא תעשה, כי על ידי סדר הזה האדם אינו יוצא מן הסדר כלל. ולהורות כי מצות לא תעשה נותנים לאדם סדר שלא יצא מן הראוי, נתן לאדם מיד ז' מצות, כולם מצות לא תעשה, כמו שבארנו ענין אלו שבע מצות בחבור גבורת ה' (פרק סו), עיין שם. וזה כי כבר אמרנו שהאדם יש לו סדר בעצמו. וכל אשר הוא מסודר, היציאה מן הסדר שלו הוא בו' פנים. כמו שתאמר הנקודה הזאת המיוחדת במקום זה, יש לה יציאה שיוצאת מן היחוד והסדר שלה לימין או לשמאל, או לפנים או לאחור, או למעלה או למטה. ואלו ו' דברים הם מה שיש לה נטיה מן היחוד והסדר שלה. אבל הבטול לגמרי הוא דבר זולת זה, והוא ענין שביעי. נמצא שהדבר יש לו יציאה בשבעה דברים. ואם כי זה שייך ברחקים הגשמיים, שיש אל הגשם ששה צדדים אלו אשר אמרנו. אבל בדברים הנבדלים לא שייך כל זה, מכל מקום תמצא גם כן ימין ושמאל בדבר שאינו גשמי, כמו שכתוב (ר' דברים יז, יא) "לא תסור מכל הדברים אשר יורוך ימין ושמאל". הרי תמצא ימין ושמאל אף שלא בדבר הגשמי. רק הוא נאמר בבחינת הדבר המיוחד והמסודר, שלא יהיה יציאה לו מן היחוד והסדר. וכמו כן שייך לומר בכל הששה צדדין, עד שיהיה נשאר בסדר וביחוד שלו. ואין לו יציאה בשום בחינה מן היחוד והסדר לשום צד על ידי אלו ז' מצות בני נח, שהם לא תעשה. כי פעם יוצא בדבר זה מן יחודו, ופעם בהפכו, ופעם הוא בטול אליו לגמרי. ומי שהוא מבין, יבין באלו ז' מצות אשר הם שומרים ומעמידים את האדם על יחודו ועל סדר שלו, כמו שהתבאר בחבור גבורת השם (פרק סו), כי יחודו וסדר שלו עומד על ידי שבעה, כי אי אפשר בפחות, לכך היו לו ז' מצות מעמידים אותו על יחוד שיש לו.

אמנם ישראל עם ה', אשר בחר בהם, ונתיחדו אל השם יתברך יותר ויותר, שיש להם נפש מיוחדת אלהית ביותר, נתיחדו עוד במצות לא תעשה שהם שס"ה (מכות כג ב), כפי אשר הם מיוחדים, נתיחדו יותר שלא יצאו מן הסדר הראוי. ועוד נתיחדו במצות עשה, שהם רמ"ח מצות (שם). כי הנפש שהיא עומדת בגוף נוטה עצמה אל הטבע, והיא באמת נפש אלהית מלמעלה, רק שהיא עומדת בגוף. צריך להוציא אותה מן הטבע, ולהיות לה דביקות בו יתברך. וזהו על ידי המצות, אשר מעשה המצות הוא לפי השכל אשר מסודר לאדם. ועל ידי שעושה המצוה, שהיא סדר שכלי, יש לאדם דביקות בשכלי, ויוצא מן הטבע שהאדם עומד בו, ואז יש לו דבקות בו יתברך.

וזה שאמר (ב"ר מד, א) 'ומה אכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר, ובין שוחט מן העורף, בין אוכל טהרות, ובין אוכל טמאות'. ורצה לומר כי אין השם יתברך חפץ בשחיטה מצד השחיטה בעצמה שהוא דבר טוב, כי מה אכפת להקב"ה בשחיטה בעצמה, כי אחר שהוא מפסיד הבעל חי - מה לי אם מפסידו מן הצואר, או מן העורף. אלא ניתנה תורה רק לצרף הבריות, כדי שיהיה מעשה האדם כאשר נותן הסדר השכלי שלו מן השם יתברך. ודבר זה הוא צרוף וזכוך הנפש, כאשר דבק בשכלי, ואז יש לו דבקות בו יתברך. וזה שאמר (תהלים יח, לא) "אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו", ואמרו (תנחומא שמיני, אות ח) למה, שיהא מגין עליך. כלומר כאשר יהיה צרופה נפשו מן הטבע החמרית, ובזה יש אל נפש האדם דבקות אל השם יתברך, וגם השם יתברך עם האדם, והוא מגן עליו סוכך עליו.

ודע עוד, כי הגרעין אשר נזרע באדמה, הוא מוציא אילן ופירות ועלין והענפים. והעלין והפירות הם בצורה מיוחדת, שראוי אל הגרעין מצד טבעו המיוחד לו. ואל תאמר שאם היה מוציא הענפים והעלין בצורה אחרת, שהיה זה רע, רק כי כך גזר הטבע של הגרעין. ובצורה זאת התאר הזה יוצא הגרעין הזה אל הפעל הגמור, והוא בשלמות כאשר מוציא העלין והפירות, כפי מה שראוי אל טבע הגרעין. וכמו כן עצמו הנפש, שהיא מלמעלה, היא זכה וטהורה, וניתנה בגוף האדם למטה. וצריך שיוציא אותה אל הפועל, כמו שהגרעין יוצא אל הפעל מן האדמה שנזרע בו. והיא יוצאת אל הפעל כפי מה שראוי לנפש. וכאשר יוצאת הנפש אל הפעל היא בשלמות, ומצד השלמות שלה היא דבקה למעלה עם ה', כמו שהיא באה מלמעלה.

רק כי זהו ההפרש; כי האילן, הוצאת תואר הענפים והעלין וצורת הפירות, הכל הוא טבעי. אבל האדם, הכל מצד הנפש. כי אין מעלתו האחרונה טבעית כלל, רק יש לאדם נפש אלהית מיוחדת. וכפי נפשו האלהית, נתן לו גם כן מצות מיוחדות אשר ראוים לו. ולכך נתן לו השם יתברך התורה, והיא בלתי טבעית, ועל ידה יצא אדם לפעל השלמות, כמו שיצא האילן לפעל השלמות. והוא אשר רמז הכתוב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", כמו שנתבאר במקום אחר. וכמו שבאילן הוצאת הענפים והפירות שלו לצרף את טבעו כאשר ראוי, ואם לא היה מוציא הענפים והעלין וצורת הפרי בודאי היה מקולקל, כאשר ראינו שאינו מוציא שלמות אל הפעל. כך הוא דבר זה; אם לא היה מוציא פעולת המצות אל הפעל, היה נשאר בכח מוטבע בחומר, ודבר זה קלקול אליו, כאשר נפשו מלמעלה, והוא מוטבע בגוף, אם כן הנפש הוא נשאר בכח. וצריך שתצא נפשו אל הפעל מן החמרית, ואין זה רק על ידי מצות אלקיות, כמו שיצא לפעל זרע הנטוע בארץ, ודבר זה צירוף נפשו כאשר יוצאת לפעל.

ולכך אמרו ז"ל בכל מקום כאשר היו רוצים לדבר על שכר המצות, אמרו 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא'. מפני שהאדם על ידי המצות יוצא אל הפעל השלמות, במה שהיא נפש אצולה מלמעלה, כמו שיוצא האילן לפעל השלימות שלו, עד שקונה האדם המעלה העליונה ולהיות דבק בו יתברך. ולכן אין לך לשאול למה על ידי מצוה הזאת האדם בשלימות בפעל. שודאי אין זה קשיא, כמו שאין עליך לשאול למה אילן זה בפעל השלימות כאשר צורתו ותוארו כך, ולא היה צורתו ותוארו בענין אחר. רק כי דבר זה מתחייב לפי העצם הגרעין. כך מתחייב לפי נפשו אשר היא אלהית מלמעלה, שהוא בעל השלימות כאשר הוא עושה מצות אלו. והכל הוא לפי מה שנותן השכל, שיהיה האדם בפעל מצד שיש לו נפש אלהית, ומה שגוזר ענינו, וזהו צירוף נפשו. ומפני כי האדם הושלם ברמ"ח אברים, והעולם - שלא יצא מן הסדר, רק יעמוד בסדר שלו ולא ימוש - הושלם בשס"ה ימים, ובשביל כך נתן לאדם גם כן רמ"ח מצות עשה אל השלמתו. ונתן לו שס"ה מצות לא תעשה, שיעמוד בסדר שלו, שלא יצא מן הסדר שנברא עליו.

ובמקום אחר פרשנו עוד, כי האדם שהוא עיקר בנבראים, ומקומו בעולם הזה תחת השמש, וזהו ביתו ומקומו, כמו שאמרנו (לעיל פ"ד ד"ה וכאשר תתבונן), שעל כל הדברים שהם בעולם יאמר שהם "תחת השמש" (קהלת א, יד). וכל דבר בעולם יש לו מקום, כמו שאמרו (אבות פ"ד מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום'. כאילו היה המקום שייך לאדם, עד שהמקום נכנס בגדר של כל דבר. ולכך צריך לכתוב בגט שם המקום (גיטין לד ב). ובדבר זה הארכנו במקום אחר, כי המקום שייך לאדם ונכנס בגדרו. ולפיכך מצות התורה אשר נתן לאדם, כנגד האדם - ועולמו אשר דר בו האדם, והוא מקומו. והאדם בעצמו יש לו רמ"ח אברים שהם שלימות האדם, וכנגד זה נתן לו רמ"ח מצות עשה שהם שלימות האדם. ויש לו מקום ויש לו מקום אשר הוא בו, אשר המקום מגביל הדבר שלא יצא. וכבר אמרנו כי מקומו של אדם הוא תחת החמה, וכך נתן לאדם שס"ה מצות לא תעשה, כנגד החמה שיש לה שס"ה ימים. ואלו שס"ה מצות מגבילין את האדם שלא יצא חוצה ויעבור אלו שס"ה מצות, והם מקומו, כמו שהחמה שס"ה ימי(ם) שנה הוא מקומו של אדם. והבן הדברים האלו, ופרשנו אותו במקום אחר.

כלל הדבר, כי האדם יוצא לפעל על ידי אלו המצות עד שהוא בשלימות הגמור. ועם כי בודאי כל דברי תורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), כלומר כי כל דרכיה של תורה הם טוב בעצמם, וזה כנגד מצות עשה. "וכל נתיבותיה שלום", וזה כנגד לא תעשה. שכאשר ישאר האדם (החוק) [בחוק] שנתן לו השם יתברך, שלא יעבור שס"ה מצות לא תעשה, ולא יצא האדם מן החוק המוגבל, ואז יש לו שלום. וכאשר יעבור החוק, ונכנס בגבול אחר שאינו ראוי לו, אין שלום לו. רק השלום כאשר ישאר ישאר כל אחד בגבול שלו. מכל מקום, אין מה שציוה השם יתברך את האדם המצוה מפני שהוא טוב, ורצה שיעשה הטוב. רק שהמצות הם צירוף הבריות, שיצא מן הטבע החמרית כמו שאמרנו.

ולכך כמה מצות שאם עשאן אחר חייב מיתה, כמו שאמרו (סנהדרין נח ב) גוי ששמר את השבת חייב מיתה. ואילו היה המצוה משום שהדבר הזה והמעשה הזה טוב בעצמו, סוף סוף עשה הגוי מעשה טוב. רק שהמצות הם אל המקבל כפי סדר השכלי אשר ראוי. ולזה נותן סדרו כך, ולזה אין נותן לו סדרו כך. אבל אם סדר השם יתברך המצות כפי הטוב, סוף סוף היה המעשה ההוא טוב בעצמו. ולכך המצות הן מצרפים אדם זה, ואת זה ממיתים, כי הכל לפי הסדר השכלי. וזהו פירוש (ב"ר מד, א) 'ומה אכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר, ובין שוחט מן העורף'. כי בודאי מצד עצם הפעולה אין חילוק, רק שכך ראוי אל המקבל לפי סדר השכלי.

והתבאר לך שאל יאמר האדם כי המצות הם שהשם יתברך רוצה שחיטה בעצמה. רק מפני שהשחיטה הוא מעשה שראוי אל האדם סדר הזה, לא מצד עצם השחיטה, וזהו בודאי זכוך נפש, כמו שבארנו. ולפיכך לעתיד, כאשר השם יתברך יעשה סעודה לצדיקים, לא תהא שום שחיטה כלל. מאחר כי השחיטה היא לצרוף האדם, ולעתיד לא יהיה צריך צירוף, כי האדם יהיה אז בשלמות מעלתו. ואילו היה השחיטה טובה וראויה מצד עצמה, אם כן למה תהא השחיטה בטילה. כי הדבר שהוא טוב מצד עצמו, אין בטול לו. רק כי השחיטה היא לצרף האדם, מצד כי מעשה השחיטה השכל מחייב זה שכך יעשה האדם, ובזה האדם הוא בפעל השלמות. ולפיכך המצוה הזאת היא צירוף נפשו, שהיא מלמעלה. אבל מצד עצם השחיטה לא אכפת להקב"ה אם נוחר או מעקר - שיהיה הנוחר רע בעצמו - זה אינו. ולכך לעתיד, שאין עוד צרוף, אין שחיטה. ודבר זה מבואר ביותר, ועוד יתבאר זה.