תפארת ישראל על ביכורים ב

משנה ביכורים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

וחומש: זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:

ואסורים לזרים: אפי' חצי שיעור:

והם נכסי כהן: יכול לקנות בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:

ועולין באחד ומאה: בנתערב אחד במאה חולין בטל:

וטעונין רחיצת ידים: דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ובכורים נמי אקרי תרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י:

והערב שמש: טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש אחר טבילה:

מה שאין כן במעשר: ר"ל מעשר שני דשרי לזרים ואסור לקנות בדמי מע"ש עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובטל ברוב כשהמע"ש חוץ לירושלים ואינו טעון נט"י והע"ש דקיי"ל טבל ועלה אוכל במעשר שני [וכ"כ כל מעשר שנזכר בפרק זה ר"ל מע"ש דשאר מעשרות פשיטא דדינו כחולין]:

משנה ב

טעונים הבאת מקום: לירושלים:

וטעונים ודוי: בכורים כשמביאן לבהמ"ק אומר פרשת ארמי אובד וגו' ומעשר כשמבערו בשנת ד' וז' בשמיטה אומר פרשת בערתי הקודש וגו'. ואע"ג דכולל התם נמי תרומה כדקאמרי' [מע"ש פ"ה מ"י] נתתיו ללוי זו תרומה ותמ"ע עכ"פ כשאין לו רק תרומה אינו מתודה משא"כ כשאין לו רק מעשר מתודה:

ואסורין לאונן: ביום מיתה אפי' לאחר קבורה [ר"ב פ"ג הוריות מ"ה] הוא אונן דאו' והאוכל אז מע"ש בירושלים לוקה (רמב"ם פ"ג מהל' מעשר שני) ועל בכורים חייב אז מכות מרדות (רמב"ם פ"ג מהל' ביכורים) אבל אנינות לילה של אחר יום המיתה. וכ"כ הימים שנשתהה בין יום מיתה לקבורה. אנינות מד"ס:

רבי שמעון מתיר: בכורים לאונן:

וחייבין בביעור: לבערן מהעולם אחר שנת ג"ו בשמיטה:

ור"ש פוטר: דבכורים כתרומה דא"צ לבערן מהעולם אלא נותנין לכהן ודיו:

ואסורין כל שהן מלאכול בירושלם: אסורין כמו אוסרין ור"ל בכורים ומע"ש כל שהוא שנתערבו במינן בירושלים אינן בטלים דמדאפשר לאכלן שם בלי טרחא הו"ל כדשיל"מ משא"כ חוץ לירושלים בכורים בטלים בק"א ומע"ש בטל ברוב [(רמב"ם פ"י מהל' מעשר שני הי"ד) ו(פ"ד מהל' ביכורים הט"ו)]. [ולהר"ש אפי' חוץ לירושלים אינן בטלים. והא דתנן במ"א דבכורים בטלים בק"א היינו בנתערב בחולין דלענין זרים לא הוה כדשיל"מ ומדהותר זרות הותר נמי מחיצה. משא"כ הכא מיירי בנתערב בתרומה דליכא רק איסור מחיצות הו"ל כדשיל"מ להעלותן ולאכלן והא דקתני מלאכלן בירושלים ר"ל מלאכלן אלא בירושלים]:

וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלם: בזרען בירושלים אסור לאכלן בתורת חולין מדיש לו מתירין [להר"ש ה"נ מיירי אפי' חוץ לירושלים ואסור מלאכלן אלא בירושלים]. והא דתנן פרק ט' דתרומה מ"ד דגדולי בכורים ומע"ש מותרים היינו בזרען חוץ לירושלים או דהתם אתי' אליבא דר"ש דהכא ואף דהתם נמי תנן דגדולי תרומה תרומה ובמתני' הכא מסיק משא"כ בתרומה התם מי"ח דבר שגזרו כפ"ק דשבת. ומתניתין דהכא קודם גזירה נשנית:

אף לזרים ולבהמה: אכולהו קאי בין שנתערבו בחולין או שזרען דלא תימא דוקא לאכלן חוץ לירושלים אסור אבל לענין לאכול הבכורים לזרים ומע"ש לבהמה נתבטלו קמ"ל דאף לזה לא נתבטלו. [ולהר"ש הנ"ל סימן י"ד דמתני' בנתערב בתרומה מיירי אם כן אי אפשר דנימא דלשתרי לזרים. קאי אף לזרים וכו' אמלתא דר' שמעון והכי קאמר אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר. וכן מפורש בירושלמי דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר ר"ל דה"פ דר' שמעון קאמר לרבנן כמו דמודיתו לי בנתערב בכורים בחולין דבטל בק"א ומותר לזרים וכמו כן מודיתו במעשר דבטל ברוב ומותר לבהמה כ"כ בטלו לענין קליטות מחיצות. ולפי זה מצינן למימר דהא דתנן בפרק ט' דמעשר דגדולי תרומה ובכורים מותרים אפי' כרבנן אתי' דהתם לענין היתר לזרים. אבל על כל פנים צריך לאכלן בירושלים וזהו תירוץ ריש לקיש בירושלמי]:

ר' שמעון מתיר: אגדולין לבד פליג:

מה שאין כן בתרומה: שכל הדינין הללו אין נוהגין בה:

משנה ג

שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן: אסור לאכול מתבואה עד שיפריש תרומה ומעשר משא"כ בכורים:

ויש להם שיעור: מעשר שיעורו מדאוריי' ותרומה שיעורו מדרבנן א' ממ' לעין יפה וא' מנ' לבינוני וא' מס' לעין רעה וכולן יש להן אסמכתא מדאו' [כרש"י חולין קל"ז] אבל בכורים א' מס' מד"ס אין לה אסמכתא:

ונוהגים בכל הפירות: מד"ס. ומדאורייתא רק בדגן תירוש ויצהר. ובכורים רק מז' מינין:

בפני הבית ושלא בפני הבית: היינו רק מדרבנן ובכורים רק בפני הבית:

ובסקריקון: מפורשים פ"א סי' ז' ח' ט'.

משנה ד

שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע: כפ"ג מ"א אדם יורד לשדהו וכו' קושר גמי וכו':

וחייב באחריותם: עד שיביאן להר הבית [כפ"א מ"ט]:

וטעונים קרבן: להביא עמהן שלמים:

ושיר: משיגיעו לעזרה מתחילין הלוים לשורר ארוממך ד' כי דליתני וגו':

ותנופה: כפ"ג מ"ו:

ולינה: ביום שהביא בכוריו לן בירושלים בליל שלאחריו והא דלא חשיב הכא ההפוכין ממשנה ג' שישנן בבכורים ולא בתרומה ומעשר היינו מדכולן הן בשלילות ולא בעי למחשב בכל חד רק מה שניכר בו ההפרש מחביריו ודו"ק:

משנה ה

נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים: דהא דתרומה אינה נטלת מטהור אטמא ה"ט דמדירא שמא יגעו אהדדי ופריש שלא מהמוקף וה"ט לא שייך בתמ"ע ובכורים דא"צ בהן מוקף מדאו'. מיהו תמ"ע צריך מוקף מד"ס [כתו' גיטין ד"ל ע"ב ד"ה וכי]. ואף דבכורים מחוברים אפ"ה שייך בהן טומאה כשנגמר כ"צ [כפסחים דל"ג א' וחולין דקכ"ו ב' וסנהדרין דט"ו א' ופ"ב דתרומות ז'] ודלא כרמב"ם הכא:

משנה ו

אתרוג שוה לאילן: למיזל בתר חנטה:

שוה לאילן בערלה: דאף דמונין שני ערלה משעה שנקלט [וכלעיל ערלה פ"א סי' ד'] עכ"פ בחנט בג' אף שנלקט בד' אסור וכ"כ הנחנט בד' ונלקט בה' צריך פדיון:

ובשביעית: דבחנט בו' אף שנלקט בז' מותר [מיהו פטור ממעשר] ובחנט בז' אף שנלקט בח' דינו כשביעית:

ולירק בדרך אחד: מדרגילין להשקותו כירקות משא"כ אילנות ותבואה גדלים רק על מי גשמים. והא דאין דינו לכל כירקות שאני אינך דאפקינהו קרא:

שבשעת לקיטתו עשורו: דבנלקט בשנת א' ב' ד' ה' בשמטה מעשר ראשון ומע"ש ובנלקט בג' ו' מע"ר ומעשר עני ובנלקט בז' פטור ממעשרות כשביעית:

משנה ז

דם מהלכי שתים: ר"ל אדם ותנא מהלכי שתים למכלל נמי אדני שדה כפ"ח דכלאים כרבינו יעב"ץ זצוק"ל:

ודם השרץ אין חייבין עליו: ר"ל שוה דם מה"ש לדם השרץ דבאכלו לא לקי משום דם אבל משום שרץ לקי אבל בדם אדם ליכא לאו כלל:

משנה ח

כוי: י"א איל הבר געמזע בל"א וי"א שור הבר ביפעל בל"א וי"א הנולד מתיש הבא על צביה:

משנה ט

כיצד שוה לחיה דמו טעון כסוי כדם חיה: מיהו אינו מברך דס' הוא:

ואין שוחטין אותו ביום טוב: אינו ענין לשוה לחיה וכו' רק ה"ק מדטעון כסוי מס' אינו נשחט ביו"ט דאפר כירה מוכן לוודאי ולא לספק:

וחלבו: בנתנבל או מת:

מטמא בטומאת נבלה בחיה: דחלב נבילת בהמה טהורה טהור:

ואין פודין בו פטר חמור: דבבהמה פודה אבל זה ספק הוא:

משנה י

ואין חייבין עליו כרת: לענין קרבן וה"ה דלא לקי. וגם זה אינו ענין שוה לבהמה. אלא הכי קאמר אף על גב דלעניין איסור שוה לבהמה אפילו הכי באכלו פטור:

ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם: דאין לוקחין בהמה רק לשלמים וזה ס' הוא:

רבי אליעזר פוטר שהמוציא מחברו עליו הראיה: ושמא חי' הוא ופטור:

משנה יא

ועם הבהמה: בין למשוך עמם או להרביעם יחד:

הכותב חיתו: או בהמתו. וי"א אפי' בכתב לו שתיהן:

ובהמתו לבנו: ונ"ל דרבותא קמ"ל אע"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו [כב"ב דקמ"ב ב'] וכ"ש לאחר ות"ל כי כוונתי בזה לע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל:

אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה: ר"ל או שאמר הריני נזיר שזה בהמה וה"ה באמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או שאמר שזה לא חיה ולא בהמה בכולן הוא נזיר מספק:

ולבהמה: כיצד טעון וכו':

ומשום אבר מן החי כזה וכזה: תנא ושייר טובא דדמו אסור וטריפתו אסור ואמה"ח שלו אסור ועוד טובא הכל כזה וכזה: